דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2005 | מהדורה 30

4,000 יהודים שמקום קבורתם לא נודע

אנשי "המוסד" היו הראשונים שהציעו ליהודי אתיופיה שהיו נתונים תחת משטר דיכוי נורא, להגיע לסודאן, אז מדינה פרו-מערבית, כדי להגיע ממנה לישראל. אבל תחנת המעבר בסודאן הפכה למלכודת מוות עבור רבים מן היהודים האתיופים. יציאת אתיופיה, הפרק האפל

אברהם אדגה: "עשיתי נסיונות נואשים להודיע להורי

שנשארתי בחיים" צילום: נועה גורן

סיפור יציאת יהודי אתיופיה דרך סודאן החל ב-1979 ונמשך עד סוף שנות השמונים. במשך כעשור, כעשרים אלף גברים ונשים, ביניהן נשים שילדו בדרך, ילדים שנישאו על כפיים וקשישים שצעדו בעודם נתמכים במקלות עשו מסע רגלי מפרך, שארך שבועות רבים. הם צעדו יותר מ-500 קילומטר בתנאי מזג-אוויר קשים ותחת סכנות של חיות טורפות, שודדים ובוזזים, אנסים ורוצחים.

עם נפילתו בשנת 1974 של קיסר אתיופיה – מי שכונה קיסר הקיסרים היילֶה סֵלאסי, המלך ה-211 בשושלת המלכים הסולומונים, שסמלו היה גור אריה יהודה – החל עידן חדש בהיסטוריה של יהדות אתיופיה. לאורך שלטונו הממושך (1940-1974) התעלמו הקיסר ועושי דברו מקיומה של הקהילה ואף דיכאו אותה עד עפר. הקהילות היהודיות בפזורה אמנם הפריחו הצהרות וגייסו שליחים על-מנת שילמדו את אורחות הקהילה, אך הישגיהם היו מעטים. להוציא משוגעים לדבר, לא היתה התעניינות ביהודי אתיופיה. אחד המשוגעים לדבר היה ד"ר נוח משה פיטלובץ', יליד העיר לודז' שבפולין, ידען שפות שמיות, שהגיע לאתיופיה לראשונה ב-1904, ומאז ועד יום מותו ב-1957 היה נושא דברה של הקהילה ברחבי העולם. חלק ממאמציו נשאו פרי כאשר נשיאה השני של מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, בשיתוף עם המחלקה התורנית של הסוכנות היהודית דאגו להביא ארצה באמצע שנות החמישים שתי קבוצות של נערים ונערות במטרה להחזיר אותם אל קהילותיהם בתום תקופת הכשרה. פרויקט זה התמסמס וגווע. למעשה, הוא נועד מראש לכישלון, מכיוון שסוגיית יהדותה של הקהילה היתה נתונה בספק רב, וללא תמיכה פוליטית לא היה סיכוי שהעלייה מאתיופיה תתאפשר. בדיעבד, אילו היתה הקהילה זוכה לעלות יחד עם גלי העלייה הגדולים בשנות החמישים והשישים, אפשר שבעיות הקליטה שהיא חווה כיום לא היו מגיעות לממדים כה קשים.

גזרת השוק בשבת

כידוע, לאחר דיונים ופסיקות בדבר יהדותם של יהודי אתיופיה פנה מנחם בגין, בשנה שבה נבחר לראשות הממשלה, לאנשי המוסד באמירתו: "הביאו לי את יהודי אתיופיה" (אוגוסט 1977). השלטון המארקסיסטי שעלה באתיופיה בשנת 1974 חשש מתגובת מדינות ערב וסירב בתוקף להרשות למדינת ישראל להטיס ארצה את יהודי אתיופיה, אך נתרצה לקבל בחשאי אספקה של כלי נשק ותחמושת, שתמורתם יורשו המטוסים, לאחר פריקת הציוד, להטיס ארצה את בני הקהילה.

אנשי המוסד ניצלו קשרים ורשתות שנפרשו בעבר, כמו רשת אורט העולמית, שמרכזה בז'נבה ואשר החלה להקים בתי ספר באתיופיה כבר ב-1969. במקביל החלה ההתארגנות לרישום מדוקדק של בני הקהילה. רוח תזזית נשבה בכל כפר יהודי, אך לא לאורך ימים. בערוץ החשאי הספיקו להימלט עד פברואר 1978 138 איש, אך אז הדליף שר החוץ משה דיין את המידע לעיתונות הזרה, והקשר בין שתי הממשלות נותק. מיד לאחר מכן הורה הרודן האתיופי מֶנְגיסְטוּ היילֶה מַרְיָם לאנשי המוסד לעזוב את המדינה בתוך 24 שעות, ואלה מבני הקהילה שעבדו עימם ברחו אל מדינות סמוכות. טרור והשפלה היו עתה למנת חלקם של בני הקהילה. בין היתר הכריז השלטון שימי השווקים, שהתקיימו מאז ומעולם בימי חול, יבוטלו, ושבת היתה ליום השווקים ברחבי המדינה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

היהודים הגיעו לאתיופיה עוד לפני תקופת הנצרות, שהגיעה לשם במאה השלישית לספירה, ונהנו מתקופות זוהר, שבהן העמידו שושלת מלכים ששלטה ביד רמה. במאה התשיעית קמה קבוצה צבאית של נוצרים שיצאה במלחמת קודש כנגד הממלכה היהודית, ומאז התאפיינו היחסים בין יהודים לנוצרים באתיופיה בהתנגשויות צבאיות חוזרות ונשנות. ב-1620 לערך הביס מלך נוצרי את היהודים סופית. המנצח דרש מן היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: להתנצר או להמשיך לשמור על יהדותם במחיר אובדן אדמותיהם.

האדמה היא מקור החיים באתיופיה עד ימים אלה, והיא מסמלת את רמתו החברתית של האדם. היהודים שבחרו להישאר כאלה נושלו מבעלות על האדמה וכונו "פלאשים": פולשים וזרים. רובם ברחו אל ההרים, ואת האדמות יכלו לעבד רק בתור אריסים, כלומר, לעבד אדמה של נוצרי תמורת שליש מן היבול. לכן מאז הנישול והנידוי, במשך דורות רבים התקיימו רבים מהם מאוּמנויות כנפחות, קדרות, אריגה ועוד. את יצירותיהם הם נהגו למכור בשווקים, ותמורתן קיבלו כסף או יבול. הוראת השלטון שהכריזה על יום שבת כעל יום השווקים נעשתה אמנם בצורה גורפת בכל אתיופיה, אך הכוונות היו ברורות: שבת היתה בקרב קהילת יהודי אתיופיה סמל ליהדות כולה.

אתר צלילה על גדות ים סוף

אנשי המוסד, שידעו את מצוקת הקהילה שנותרה מאחור, רקמו תוכנית שהתבססה על האנדרלמוסיה שגאתה באתיופיה באותה תקופה. פלגים המתנגדים לשלטון וקבוצות של לוחמי גרילה מיקמו את בסיסיהם בסודאן, השוכנת ממערב לאתיופיה. בהשראת המערב – ובמיוחד בהשפעת ארצות-הברית, שביקשה למנוע את התפשטות הקומוניזם שנתמך על-ידי ברית-המועצות – פתחה סודאן את שעריה בפני הנמלטים מזירות הלחימה כנגד השלטון המרכזי.

אנשי המוסד פנו אל השלטון הסודאני, שהיה אז, כאמור, פרו-מערבי, הציגו את עצמם כנציגי חברת תיירות בלגית וביקשו להקים אתר צלילה על גדת ים סוף, ליד העיירה פורט- סודאן, שימשוך תיירים אירופאים. ואכן, הוקם כפר נופש על טוהרת צוללני חיל הים ואנשי המוסד. חלקם שמר על שגרת "אתר התיירות": רישום תיירים כביכול, אחזקת חדרי האירוח, חדר האוכל וכיוצא בזה, ואחרים יצאו לאתר יהודים בהמון הפליטים הזורם מאתיופיה. הם הגיעו לאדם שבעבר עבד ברשת אורט העולמית כמורה, נמלט על נפשו לסודאן ומשם ניסה ליצור קשר עם אנשי הרשת בז'נבה. האיש, פרדה אקלום, המתגורר כיום בבאר-שבע, היה הראשון שהתחיל להפיץ את המסר שאכן ניתן להגיע לישראל דרך סודאן. הוא עשה זאת במברקים ובמכתבים ששלח עם גויים שעסקו במסחר בין הכפרים השונים באתיופיה לבין עיירות סודאניות.

ירוסלם (ירושלים) היתה בתודעת יהודי אתיופיה במשך כל שנות הניתוק מעין מקום דמיוני. הם שמרו על כיסופים לציון ולא גרעו מתיאוריה התנ"כיים ולו במעט. הם האמינו בתמימות גמורה שברגע שיגיעו אליה, כל צרותיהם יתנדפו כלא היו. הייחולים לראות בכל יום ויום את ימי הגאולה קרבים ובאים היו שזורים בכל מונח ומושג. על כן כאשר הגיעה הידיעה שניתן ללכת לציון דרך סודאן, אנשים עזבו הכל והתחילו בהכנות לצעידה.

השמועות פשטו כמו אש בשדה קוצים. צעירים רבים כיוונו את פניהם מערבה, אל הגבול. הראשונים שיצאו לדרך היו הצעירים, ובעקבותיהם כל בני הבית. הגבול בין סודאן לאתיופיה אינו דומה לגבולות המגודרים עם מסופי המעבר, כמו אלה המוכרים כאן. הגבול משתרע על פני אלפיים קילומטר ומורכב מנהר החוצץ בין שתי המדינות, שגדותיו פרוצות ולעתים ממוקשות.

הדבר החשוב מכל עבור היוצאים לדרך היה איסוף מידע על המסלול, על קבוצות האנשים החיים בתווי ההליכה ועל הסכנות הטמונות במפגש עימם ועם נציגי השלטון. היה עליהם לברר מה עושים לאחר שמגיעים לסודאן: כיצד ניתן ליצור קשר עם אנשי המוסד, מה המראה שלהם, איזו שפה הם מדברים, ואיך הסודאנים רואים את פעולתם. האם יקבלו אותם הסודאנים בברכה או שישלחו אותם למאסר, וחמור יותר, האם יסגירו אותם לשלטונות אתיופיה, שם יוצאו להורג באשמת בגידה במולדת. היו אלה מעט משלל הלבטים והתהיות שנערים ונערות עסקו בהם. לא מעט מן הקבוצות האלו נתפסו ונכלאו עוד בשלב ההתארגנות ועונו קשות בידיהם האכזריות של נציגי השלטון הרודני. קבוצות רבות אחרות תעו בדרך, נפלו בידי חבורות שודדים ואנסים ועברו גיהנום עלי אדמות. עם הזמן השתכללו השיטות. אם בתחילה היתה הבריחה עצמאית, ככל שהתרבו מקרי הביזה, האונס ואיבוד הדרך, כך התחילו להעסיק מורי דרך מקומיים. מורי דרך אלה, הבקיאים בתלאות הדרך ובפתרונות לבעיות שצצו לאורכה, אף היו חמושים היטב ויכלו להתמודד עם קבוצות מזוינות. הם שהנהיגו את הצעידה בלילות, שיטה שיושמה לאחר מכן על-ידי כל הנמלטים: צועדים בלילות ונחים בימים תחת עצים או במערות קופים. כדי להגן על הכסף המזומן שהיה עימם, הם נהגו להחליף את השטרות לשטרות בעלי ערך גבוה, ואותם תפרו בקפלי הבגד כדי להסתיר אותם משודדי הדרכים.

אני עצמי צעדתי ללא ההורים והאחים. הייתי בן 17, ויחד עם חברי בן ה-21 יצאנו למסע לילי ללא הכנות מיוחדות. ידענו שעלינו להסתיר את היותנו יהודים ואת הכסף שהיה בידינו. כאשר רגלי היו מלאות יבלות, שהתפוצצו ומנעו ממני להמשיך ולצעוד, ביקשתי לרכוב על חמור. ברגע שהזכרתי שאני מסוגל לשלם עבור חמור, כאילו הצמדתי סכין לצווארי. לא עברו רגעים רבים עד שאחד ממלווינו החמושים הוריד אותי מגב החמור, שם את רגלו על צווארי ודרש: "החיים או הכסף". בהתרגשות של הרגע שבין חיים ומוות, הוצאתי את המעט שהיה ברשותי וכך גם חברי לדרך. המלווה, שהתאכזב מן הסכום הפעוט שבצבץ בין כפות ידינו, דרש עוד. אך אז עמד לצדנו מלווה אחר מתוך החבורה ודרש לשחרר אותנו לחופשי. בלהט הוויכוח שהתפתח הם התחילו לירות זה על זה, והאדם שתקף אותי נורה בראשו ומת. כך, ללא עוול בכפנו, מצאנו את עצמנו, שני בחורים שרוצים להגשים חלום עתיק יומין, בזירת רצח, ודמנו אף היה מותר לנקמת דם כמנהג המקומיים.

לאחר שעזבו הצעירים, נותרו הכפרים מיותמים ושוממים. כאשר ההורים התחילו להתארגן, החלו שכניהם הגויים להתנכל להם. הצקות והתגרויות בנוסח "לכו מכאן!" ו"בוגדים!" היו לעניין שבשגרה. עם הזמן אף השתלטו על רכושם ובזזוהו לאור יום ואף כיתרו את בתיהם ואיימו עליהם בנשק. כך שהאפשרות להישאר בינתיים בכפרים באתיופיה ולחכות לשעת כושר בעתיד היתה אף היא לסיכון נורא, שאין מלים להסבירו. אי לכך החליטו המבוגרים לאסוף את מיטלטליהם ואת רכושם המועט והתחילו לצעוד לכיוון שאליו הלכו הילדים. הם עזבו את הבתים בחשאי, באישון לילה, כאשר העדר היה סגור ומסוגר בדיר והפרות ברפת; כך, ללא הכנות מקדימות. גם הילדים הקטנים חשו שדבר נורא קורה סביבם ולא קיבלו הסבר. הם אפילו לא הורשו להשמיע הגה או להביט לאחור.

מסע המשפחות היה מורכב יותר ומסוכן יותר. ילדים נישאו על כתפי אחיהם, נשים ילדו במהלך המסע, מבוגרים נישאו על גבי רפסודות שנבנו מענפי עצים בדרך. לא היה פשוט לקבוצות אלו להתמודד עם הצמא בחודשי הקיץ הלוהטים ועם הנהרות הגואים בחודשי החורף. בל נשכח את המבנה הגיאוגרפי הבעייתי של השטח. אתיופיה היא מדינה שיש בה אינסוף רכסי הרים, ערוצי נהרות, שטחים מיוערים שרגל אדם עוד לא דרכה בהם וגם מדבריות ואזורים חמים. הגבול הצפוני בין אתיופיה לסודאן, ששוכן קרוב לאזור גוֹנְדָר, שממנו באו יהודים רבים, הינו שטח מדברי קשה.

הקבוצות הורכבו מצירופים שונים: בנות-זוג או בני-זוג שחברו אל הוריהם ויצאו עם חלק מן הילדים, ילדים קטנים שהוצמדו לבני משפחה קרובים או רחוקים, כאשר ההורים מבטיחים לבוא מיד אחריהם, ועוד. בתום מסע מפרך שארך בין שבועות לחודשים, הם הגיעו אל גבולות סודאן, שם התקבלו כפליטים ונשלחו אל תוך המדינה, לטיפולם של אנשי הצלב האדום. אנשי המוסד התמקמו בקירבת התחנות של הצלב האדום והקימו מעין מפקדות איסוף של יהודים. הנערים שהגיעו ראשונים לקחו את מלאכת האיתור של אלה שבאו אחריהם, וכך, באלתור ובעבודת נמלים, ביקשו לאסוף כל יהודי שהגיע לסודאן.

בראשית שנות השמונים, כאשר זרם הפליטים היה מתון, רוכזו היהודים באותו "כפר נופש" כביכול, ומשם הועלו על סירות גומי והועברו אל ספינת חיל הים. התהליך היה קצר יחסית וארך בין מספר ימים למספר שבועות. הספינה, שעל התורן שלה התנוססו דגלי כל מדינות העולם להוציא את ישראל, היתה נתיב הבריחה הבלעדי ארצה. עם התגברות זרם הפליטים באמצע שנות השמונים, גאו גם הקשיים. בעיות התחלואה גבו קורבנות רבים: אוהלי הפליטים, שנפרשו על אדמה בוצית ללא סילוק שפכים, גרמו לזוהמה נוראית, ואנשים מתו כפרחים, נובלים ממחלות פשוטות כמו דיזנטריה. הפליטים האתיופים, שהיו ברובם גברים צעירים שבאו להתחמש ולחזור ללוחמת גרילה, חמדו את בנות הקהילה, והיה צורך להגן עליהן. נוסף על כך, השוטרים הזוטרים הסודאנים נהגו באכזריות רבה כלפי כל הפליטים. הם לא הובאו בסוד המתרחש, ולא הבחינו בין היהודים שעומדים לצאת מן המחנות לכשיתאפשר לבין השאר. כל לילה היו פושטים אל תוך מחנות הפליטים ומעבירים בצורה שרירותית חלקי משפחות – לעתים אף הפרידו ילדים מהוריהם – אל מחנות פליטים אחרים, בטענה שפעולתם נועדה לוויסות המהגרים. באחדים מן המקרים נזרקו משפחות אל גבולות סודאן-אתיופיה והתחילו את כל התלאות מחדש. בעקבות המצב במחנות הפליטים הוחלט בדרג המדיני בישראל להסתכן ולהטיס עולים במטוסי התובלה. יוזמה זו זירזה במעט את קצב העלייה.

העולים היו מתבשרים על הטיסה זמן קצר ביותר לפני הגעת המטוסים, ובבהלה היו עוזבים את המחנה. אוכל הוגש בחיפזון, קומקומי קפה הורתחו על גחלי אש. הם היו אוספים מעט מיטלטלים, מעירים את התינוקות משנתם, ובשקט מופתי נדחסים אל תוך משאיות, שסחבו לעתים פי שלושה מתכולתן המקורית ונסעו מאות קילומטרים עד המפגש עם המפלצת. מטוסי הרקולס מסוגלים לנחות בחשכה על מסלול עפר מאולתר, שמסומן בלפידים בוערים באמצע שום מקום. חיילי צה"ל חמושים התמקמו בפתחו האחורי של המטוס, והם שעזרו להתגבר על הפחד שהעולים גילו אל מול הכלי העצום, שהעלה ענן עפר בעת הנחיתה וההמראה.

מבצעי "משה" ו"שלמה"

הגל הראשון של הצעירים הגיע ברובו בדרך זו. עם הגעתם לארץ, נוסף לבעיות קליטה שבהן נתקל כל מהגר, הדירו צעירים אלה שינה מעיניהם בשל המשפחות שנותרו מאחור. מרכזי הקליטה וכיתות האולפן היו מלאים בפנים עצובות של ילדים המודאגים ממצב יקיריהם. בכל פעם שהובאה קבוצה נוספת, אצו רצו עשרות צעירים לבקש מידע על בני ביתם. לא מעטים מהם חזרו כלעומת שבאו, ואחרים השמיעו זעקות ובכי עד לב השמים, מאחר שהתבשרו על מות הוריהם או אדם יקר אחר. זו היתה שגרת חייהם של הצעירים באותן שנות עלייה. הבוטות לא הוטמעה בעורקיהם, כך שגם אם עלו לירושלים במטרה להפגין ולהשמיע קול בכי ומחאה, הם נותרו מאופקים ומנומסים. רק מי שהעז להתקרב אליהם גילה שהם לוחשים "אבא", "אמא", ומחזיקים כמה בריסטולים ועליהם רשומה בקשתם בכתב עקום.

אני הגעתי ארצה לאחר שהות של שנה במחנות הפליטים השונים בסודאן. במשך שהותי שם עשיתי נסיונות רבים להודיע להורי שאני עדיין חי, שלא נפלתי טרף לחיית השדה ולא נרצחתי. היות שלא הצלחתי, ביקשתי להמתין לבואם לסודאן ולעזור להם להתגבר על הקשיים האיומים שחיכו שם לפליטים. בסופו של דבר, חליתי באוסף מחלות שהוגדרו בארץ כמחלות טרופיות, ובתום ההמתנה עליתי לארץ, ללא שום הצלחה ליצור קשר עם הורי. בינתיים התבשרו הורי על מותי, ואף אלי הגיעו ידיעות אודות חלק מבני משפחתי שאינם עוד בין החיים. כאשר הם הגיעו באחד מן המבצעים הליליים, היה זה מפגש בין אנשים שחזרו מן הקבר. אני זוכר את השעה הראשונה, שכולה היתה מישושים וחיבוקים מבלי יכולת להוציא הגה. רק לאחר שעה ארוכה נשמעו פרצי בכי של שמחה, והם עדיין חנוקים בגרונותינו.

כאשר במחנות הפליטים קטל המוות עשרות רבות ובכל יום נקברו בין עשר לעשרים גופות, הוחלט לבסוף להציל את השארית במבצע מרתוני. כך נולד "מבצע משה", שהתחיל באחד בנובמבר 1984 והופסק בחמישה בינואר 1985. היה זה מבצע מורכב והרואי. תחילה פנו אל השלטון הסודאני באמצעות האמריקאים על-מנת לאפשר את המבצע. כדי להפחית את סקרנותם של תושבי המדינה והפליטים האחרים שחיו באותם מחנות, נרכשו מספר אוטובוסים מערב-הסעודית, שתכליתם היתה ליצור מראית-עין של התארגנות לעלייה לרגל למקומות הקדושים למוסלמים. יהודי חרדי החי בבלגיה תרם את צי המטוסים שלו להטסת העולים, ושר התחבורה הבלגי דאג שהמטוסים עם כל העולים ינחתו בשדה התעופה בבריסל ומשם יוטסו אל ישראל.

המבצע תוכנן בקפידה והחל בהצלחה מרובה, אך כאשר עוד היה בעיצומו, הודלף דבר קיומו לעיתונות והתפרסם בירחון "נקודה". שליט סודאן, הנשיא ג'אפָר נוּמֶרי, שעל אדמתו התקיים המבצע, נמלט והיה לגולה פוליטי במצרים. אלפיים מבני הקהילה נותרו תקועים בסודאן ללא כתובת, כי עובדי המוסד ברחו כעכברים לחור מיד עם פרסום המבצע.

חלק מהפליטים האלה הועלה במבצעי בזק נוספים, שגם בהם שיחקו האמריקאים תפקיד פעיל למדי. חלק אחר שוב נדד, עשה את המסע ההפוך, חזר אל כפרו ההרוס באתיופיה, נרגם באבנים וגורש משם כאלו היה זר. הם היו לפליטים בשנית ונדדו בתוך אתיופיה אל אדיס-אבבה הבירה, בתקווה למצוא נתיב יציאה משם. משפחות אלו, יחד עם משפחות אחרות שעזבו את כפריהן באותה תקופה והגיעו לאדיס-אבבה, הועלו משם ב"מבצע שלמה", ב-25 במאי 1991.

החל מ-1979 ועד סוף שנות השמונים נהרו כעשרים אלף נפש במטרה להגיע לישראל. מספר עצום, כ-4,000 קורבנות, מצא את מותו בדרך. משפחות רבות נמחקו מעל פני האדמה כאילו לא נבראו מעולם, ורבים מאלה שנפטרו בדרך אף לא זכו לקבורה. כאן בארץ הוקמו מרכזים לקליטת הפליטה. אני זוכר את פנימיית חופים שליד עכו, אחת מני רבות, שאליה הגיעו ילדים בגפם מגיל הגן ועד גיל העשרה. כ-500 ילדים התחנכו בפנימייה זו, לא מעטים מהם יתומים מאחד ההורים או משניהם. הצוות החינוכי התגייס למלאכת טיפול, שכללה את חיתול התינוקות והסעת ילדים לקרוביהם שזה עתה נחתו או לניחום אבלים. ישנם ילדים שנותרו אף ללא הורה אחד, וישנם הורים שהגיעו אף ללא ילד אחד. ימים אכזריים אלה הולידו סולידריות רבה והזדהות עם כאב העולים, אך כל זה התרחש בין כותלי כפרי הנוער, והעם היושב בציון לא היה מודע לכך כלל. לפעמים התבסם מעט בקריאת הידיעה שמדי פעם צצה בעי

הדפס

הוספת תגובה
לנושא זה התפרסמו 0 תגובות

הוספת תגובה

הסופר אברהם אדגה נולד והתחנך באתיופיה. הוא עלה לארץ בגיל 18, סיים את לימודיו העל-תיכונים בחיפה, למד הנדסה בטכניון וב-20 השנים האחרונות עובד במכון פנים אל פנים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה