דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
yoav
20 בנובמבר 2014 | / / מהדורה 74

1984 בקפה ברחביה

משטרת ישראל וכוחות הביטחון נכשלים בשבועות האחרונים בשמירה על ביטחון אזרחי המדינה – ועל ביטחון תושבי ירושלים בפרט – אבל נדמה כי הם דווקא מצליחים להעניק אבטחה איכותית במיוחד לשיירת ראש הממשלה, גם אם הדבר נעשה תוך פגיעה בוטה בזכויות אזרח בסיסיות

ביום שני שעבר (10.11.14) בבוקר ישבתי בבית הקפה השכונתי הירושלמי "קרוסלה", המצוי בלב שכונת רחביה, בפינת הרחובות מטודלה ועזה, כפי שאני נוהג לעשות פעמים רבות. כתבתי לעצמי מחשבות בפנקס. הזכות לחשוב מחשבות ולהעלות אותן על הכתב היא זכות יסוד במשטר דמוקרטי.

לאחר ששילמתי וקמתי ללכת, הופתעתי כאשר אדם חמור סבר עם אוזניות, לבוש בבגדי מאבטח, התקרב לעברי במהירות, הזדהה כשוטר – וביקש ממני להציג בפניו תעודת זהות. כך עשיתי: זו החובה החוקית היחידה שלי.

כנראה שליבי ניבא מה עומד לקרות, ולכן, למרות שאין לי חובה חוקית לעשות זאת, ליתר ביטחון, הצגתי בפניו גם תעודת עורך דין. לפני כארבע שנים כבר עוכבתי ברחביה בנסיבות מוזרות בשל העובדה שדברתי בטלפון בשעה ששיירת ראש הממשלה חלפה על פני. כתבתי על כך בזמנו: "יש שוטרים בירושלים" ("הארץ", 3.2.11). הנימה במאמרי לפני כארבע שנים הייתה אירונית. לימים, חשבתי כי שגיתי: האירוניה מרחיקה את הקוראים מהמשמעות הבעייתית של התנהלות המאבטחים. עתה אני חושב כי הדרך הנכונה להתייחס לדברים היא ברצינות גמורה, תוך הבאת עובדות האירוע, תיאור המצב החוקי – והצבעה על הפער הבעייתי והבלתי נתפש בין התנהלות המאבטחים, לבין הוראות החוק והפסיקה.

בחזרה אפוא לעובדות היבשות: המאבטח בעל סמכויות השוטר שאל אותי שאלות פולשניות. סירבתי באדיבות לשתף אתו פעולה, למעט האמירה החוזרת ונשנית שאני גר באזור, כפי שעולה מתעודת הזהות, אותה הצגתי לבקשתו. למעלה מן הצורך, ציינתי גם שאין לי עבר פלילי, שזכותי לשבת בקפה השכונתי, מבלי להיות מעוכב בצאתי החוצה וחזרתי באוזניו על העובדה שאני עו"ד. הסברתי שוב ושוב שאני מסרב לשתף פעולה עם השאלות ממספר טעמים: זכותי לפרטיות, רצוני לפעול ל"תיקון עולם" (כלומר: לא לשתף פעולה עם נוהל כה נפסד, אלא להתנגד לו) ומפני שאין כל סיבה לעיכובי – ולא מפני שאני מסתיר משהו.   העיכוב והתשאול, שהתגלגלו לכדי חקירה של ממש, נעשו בסמוך לבית הקפה, באמצע רחוב הומה. עוברי אורח, רבים מהם מכירים אותי שנים רבות מהשכונה, ניגשו אלינו בפליאה – ושאלו אם הכול בסדר.

בשלב מסוים, המאבטח שאל אותי אם אסכים להציג בפניו את תוכן התיק שלי. התלבטתי לרגע: ידעתי כי מבחינה משפטית אין לי כל חובה לעשות זאת, כמו שאין לי חובה להשיב לשאלותיו. מצד שני, ועל כך אני מצטער בדיעבד, לרגע התעייפתי מ"תיקון העולם" – ופשוט רציתי להמשיך לדרכי.

המאבטח לא הסכים לבחון את תכולת התיק כשהיא נתונה בתוך התיק, אלא ביקש ממני לפרוס את תכולתו על גדר האבן של הבניין הסמוך למקום בו ניצבנו ברחוב. כל זאת, כאמור, לעיניי העוברים והשבים. פרסתי בפניו אפוא את תוכן התיק על גדר האבן של הבניין, כדי שיראה שאין בתיק כלי נשק או כל ממצא בעייתי אחר. המאבטח סקר ביסודיות את תוכן התיק ולא מצא כל ממצא בעייתי. בשלב זה, התיר לי המאבטח להשיב את תוכנו פנימה, למעט המסמכים שהיו בתיק, שנותרו בהוראת המאבטח כשהם פרוסים לראווה על גדר האבן. שמא חשש כי אמלט איתם. המאבטח ביקש ממני לעיין בתוכן המסמכים והרשימות האישיות שלי.

על כך כבר כתב ג'ורג' אורוול:
"אין הבדל אם יכתוב 'הלאה האח הגדול' או לא יכתוב. אין הבדל אם ימשיך בכתיבת היומן או לא ימשיך. אם כך ואם כך, עתידה משטרת המחשבות לתפוס אותו".
(1984, עמוד 18)

בנקודה זו, החלטתי שלא אוסיף לשתף פעולה, גם אם הדבר יוביל למעצרי, אמנם בלא כל עילה סבירה. כך גם אמרתי למאבטח ולמאבטח נוסף, גם הוא בבגדים אזרחיים, חמוש ברובה (!) – שבינתיים הצטרף אליו. מדוע ביקשו לעיין ברשימות? הדבר לא נאמר לי. במקום זאת, הושמעה באוזניי ההשוואה המופרכת: "כמו שאתה לא עונה לנו, אנחנו לא חייבים להגיד לך כלום".

"אסור לך לצאת, אתה הלא במעצר… ומדוע? לא הורו לנו לומר לך זאת. חזור לחדרך והמתן שם. ההליך נפתח, וכל השאר ייוודע לך בבוא העת".(פרנץ קפקא, המשפט, עמוד 7)

במאמר מוסגר, כדאי לציין כי על מנת לעקוב אחרי שיירת ראש הממשלה, המתנהלת ברחביה בקולי קולות מדי בוקר, אין כל צורך לשבת בבית קפה ולכתוב רשימות. כל תושבי רחביה עלולים להיחשב חשודים פוטנציאליים. התקשורת סיקרה לא פעם בעבר את פעולות המשטרה בשכונת רחביה, ואף הביאה למעורבות האגודה לזכויות האזרח בעניין, בעקבות עיכובים וחיפושים בלתי חוקיים על אזרחים בשכונה. גם מעשיהם של מאבטחי ראש הממשלה פורסמו בעבר. באחד המקרים, לפני כשנתיים, בבית קפה אחר ברחביה, דרשו המאבטחים מאדם בן 65 להתלוות אליהם לתשאול, ושאלו אותו עם מי דיבר בטלפון (עם הבת שלו), היכן הוא עובד, איך הגיע לבית הקפה – ועוד שאלות פולשניות, לעיניי שאר יושבי בית הקפה. מדובר באדם שסיפר לתקשורת לאחר מכן כי הוא אב לבנים ביחידות מובחרות וכי אביו הוא חלל צה"ל.

היטיב לתאר את הדברים פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל למדע המדינה וחבר האקדמיה הלאומית למדעים: "כל הנוהג ברחובות ירושלים יודע, שלפתע הוא עשוי לשמוע יללות צופרים מלוות בקול צרחני ואימתני של שוטר… ברור שיש להגן על ראש הממשלה. אך הוא עצמו יכול, וחייב, להסביר למערכת האבטחה, כי יש גם שיקולים אחרים: דמות החברה, היחסים בין השלטון לאזרחים, האופי של המרחב הציבורי. הברוטליות והכוחנות של מערכת האבטחה מעלות על הדעת דיקטטורה דרום אמריקאית יותר מאשר חברה דמוקרטית" .

מעבר לפגיעה בזכויות האזרח של עוברי אורח, מתעוררות גם מחשבות נוגות על שיקול הדעת של המאבטחים האחראים על שלומו של ראש הממשלה. ראוי לשאול: האם ראש הממשלה אמנם זוכה לאבטחה רצינית ויסודית, או שמא היחידה לאבטחת אישים מטרידה לשווא אזרחים תמימים, בשעה שהיא איננה ממלאת היטב את תפקידה החיוני?

לצורך הדיון, גם אם נניח כי מותר לפגוע בכל זכויותיי, עדיין לא נראה שהמאבטחים פעלו תוך הפעלת שיקול דעת נבון: חיפוש קצר אודות שמי בגוגל אמור היה לשכנע את המאבטחים, או את הגורם האלמוני אתו דיברו במכשירי הקשר, שאני לא בדיוק האדם שעשוי לפגוע בראש הממשלה. או שמא הנוהל מבוסס אך ורק על לחץ פסיכולוגי ורמיסת זכויות אזרח בסיסיות? איזו משתי האפשרויות מטרידה יותר? נדמה לי כי שתיהן מעידות על שיקול דעת לקוי.

כך או כך, שני המאבטחים דיברו ארוכות במכשירי הקשר ושמעתי אותם אומרים בקול, לאוזניי העוברים והשבים: "החשוד איננו משתף פעולה". הם שבו והציעו לי להראות להם את רישומיי האישיים, תוך השמעת איום מרומז: "תגמור עם זה, חבל שהעיכוב שלך יימשך לנצח". התמלאתי אומץ, סירבתי שוב ואמרתי באסרטיביות שאני מוכן להיעצר ולהגיע עם העניין לבית המשפט. מתברר שהסירוב התקיף השתלם יותר מהאדיבות: שוחררתי דקות ספורות לאחר מכן. להערכתי, העיכוב נמשך קרוב לשעה.
ועתה, לפער בין החוק לבין התנהלות המאבטחים: יש להדגיש כי בשום שלב לא נאמר לי במה אני חשוד ומה העילה לעיכובי; לא הוסבר לי שאני רשאי שלא להשיב לשאלות – וכי על פי החוק, הדבר לא ישמש כנגדי; לא נאמר לי כי אני רשאי לפנות לעורך דין; ולא נאמר מה הבסיס לחיפוש בחפציי האישיים – וכי אני רשאי לסרב לחיפוש.

נוסף לכל אלה, כשחושבים על התכלית המשפטית של חוק החזקת תעודת זהות והצגתה (1982), כלל לא ברור המעמד החוקי של החזקת תעודת הזהות בידם שעה ארוכה, לאורך כל העיכוב: ניתן היה לזהות אותי בעזרת התעודה, לרשום את פרטיי האישיים, להחזיר את התעודה לידי – ולשחרר אותי תוך זמן קצר (לאחר שהשיירה כבר חלפה, בוודאי כבר לא נשקפה כל סכנה משחרורי). החזקת תעודת הזהות בידי המאבטחים לאורך כל העיכוב סייעה למעשה להחזיק אותי "בן ערובה". יצוין גם כי פסיקה חשובה של בית משפט השלום מעלה ספק לגבי עצם החובה להציג תעודת זהות במקרים מסוימים, נוכח השפעת חוקי היסוד, שניתנו כעשור לאחר החוק בעניין החזקת והצגת תעודת זהות.
נראה אפוא כי התשאול, שהפך לחקירה של ממש ולחיפוש ("בהסכמה" מאוד מאולצת ובעייתית) נעשה תוך פגמים רבים ומשמעותיים.

לאחר כשעה שוחררתי, לא לפני ששמעתי איום מרומז נוסף: "סיימנו – בינתיים". ומה עכשיו? אינני מתכוון להסתגר בבית, מאימת השוטרים והמאבטחים. להיפך: בכוונתי להוסיף לקיים את שגרת חיי, להסתובב ברחובות רחביה וירושלים – ולכתוב כאוות נפשי בפנקסי האישי.

"אל תניח לשום מחשבה לחלוף באלמוניות. נהל את פנקס הרשימות שלך באותה הקפדנות שבה מנהלים השלטונות את רישום הזרים".(וולטר בנימין, המשוטט, עמוד 75)

בפעם הבאה ששוטרי משטרת ישראל או מאבטחי ראש הממשלה יבקשו ממני להציג תעודת זהות, אמנם אעשה זאת, למרות הפסיקה המאפשרת לי להימנע מכך בנסיבות מסוימות (נסיבות שלכאורה מתקיימות בעיכובים כה שרירותיים ונטולי הצדקה, כמו העיכובים שנעשו לי). עם זאת, אסרב בתוקף לשתף פעולה מעבר לכך. בפעם הבאה, פשוט אלך לדרכי ואפנה לשוטרים ולמאבטחים את הגב, בתקווה שלא יירו בי.

עו"ד יואב ארציאלי הוא סגן-עורך כתב העת של לשכת עורכי-הדין בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

7 תגובות

  1. קצת פרופורציות לא יזיקו. שבוע אחרי שאנשי השב״כ עיכבו את עו״ד ארציאלי בצאתו מבית הקפה השכונתי שלו היו בג׳אבל מוכאבר, מרחק עשר דקות נסיעה מקפה קרוסלה, אלפי תושבים שייחלו לכך שהמשטרה והשב״כ יתייחסו אליהם כמו שהם התייחסו אליו. מאות מתושבי השכונות הפלסטיניות של ירושלים מנועים בימים האחרונים מלהגיע למקומות עבודתם או למוסדות החינוך בהם הם לומדים. האיומים כלפיהם הם הרבה פחות מנומסים ומרומזים מהאיומים ששני אנשי השב״כ מרחביה השמיעו נגד עורך הדין ארציאלי. ברור שהתנהגותו של השב״כ ברחביה היא פסולה לחלוטין. מה שפחות ברור לי הוא איך עורך דין בעל תודעה חברתית יכול לפרסם פוסט נעלב כזה, מבלי להזכיר ולו במילה אחת את המעשים (המנוגדים לאותם חוקים שהוא מרבה לצטט כאן) שאותם גופים ממש מבצעים, באותם רגעים ממש, במרחק קילומטרים בודדים מבית הקפה השכונתי שלו.

    לגופו של עניין, אין מנוס מלהזכיר שוב את נבואתו של פרופסור לייבוביץ׳ מלפני כמעט חמישים שנה על כך שישראל תהפוך, במוקדם או במאוחר, למדינת שב״כ

    אריה דיין |
  2. מדוע לא הגשת נגדם תלונה על הטרדה ומעצר שווא?

    דן |
  3. מחובתך להציג תעודת זהות, לא לתת להם תעודת זהות.
    לקיחת תעודת זהות משמעה עיכוב על פי חוק – זאת ההגדרה המעשית של עיכוב (לקיחת תעודת מזהה כפיקדון). מהרגע שאתה מעוכב (כי לקחו לך את התעודת זהות), זכותך לדעת מה הסיבה לעיכוב וחובת המאבטחים לענות לך. חובתם להזדהות בפניך, ואת הסיבה לעיכוב תשמור טוב טוב – זה מה שיפסול את המאבטחים משירות ציבורי כשידונו במקרה בבית המשפט.

    למאבטח אין סמכות לעיין ברשומות שלך, זהו תהליך חקירה. מאבטח רשאי לדרוש ממך לעשות חיפוש בתיק ורשאי לדרוש ממך להציג בפניו את התיק. בעמדת בידוק מותר למאבטח לעכב לבידוק כל אדם. מחוץ לעמדת בידוק צריך להיות לו חשד סביר, שגם אותו הוא חייב להציג בפנייך. בשום מקרה מאבטח הוא לא שוטר ואין לו סמכות לחפש משהו אצלך מעבר לנשק. מהרגע שוודא שאין ברשותך נשק, בזאת נגמר תפקידו של המאבטח. אם הוא חושד שמדובר באיסוף מידע לפני אירוע פלילי/פח"עי עליו לעכב אותו עד 3 שעות או עד לבוא שוטר. אין לו סמכות לנהל את החקירה לבד.

    כל זאת אני אומר בתור מאבטח, שעבר על הנהלים בערך אחת לשבועיים לאורך כל עבודתי. להבא אל תשכח לבקש תעודת מאבטח ברגע שמבקשים ממך תעודה מזהה.

    מאבטח לשעבר |
  4. התנהגות המאבטח(ים) היתה אכן פסֻלה, כפי שעולה מתלונתו של עו"ד ארציאלי. מאידך, ההשווָאה עם מה שקורה במרחק 10 דקות נסיעה מקפה "קרוסלה", בג'בל מכאבר, מֻפרכת לא פחות. עו"ד ארציאלי לא החזיק בידו אבן במטרה לידות אותה בראשו של המאבטח כדי להרוג אותו. יש לשער שהוא גם לא החזיק בידו סכין במטרה לנעוץ אותה בלבו של המאבטח כדי להרוג אותו. כמו-כן, יש גם לשער שגופו לא היה עטוף בפצצה במטרה להתפוצץ על המאבטח (כאמור, קצת פרופורציות…).

    אברם יהושפט |
  5. כבר אי אפשר לחיות במדינה בתור אזרח פשוט שומר חוק והארוגנטיות של המאבטחים עוברת כל גבול.הכל קשור בכוח ובשליטה

    גמלאית |
  6. מה הקשר בין ג'אבל מוכאבר ובין התנהגות בלתי חוקית בעליל של המאבטחים? וההפך – כשאנחנו נתקלים בהתנהגות בלתי חוקית שכזו של מאבטח מול עורך דין ישראלי היושב לתומו בבית קפה, קל יותר להבין את הקלות הבלתי נסבלת בשימוש בנשק של אנשי בטחון כשמדובר בפלסטינים , ובמיוחד כששר המשטרה קורא לשוטרים לסיים כל אירוע חבלני בהריגת העבריין,

    דני |
  7. בתור מאבטח בפועל אני יכול לאמר שאותם אנשים שפנו אליך ניחנו בשיכרון כוח ושכבוד אדם וחרותו מבחינתם זה זכות שהם ירמסו בכל עת על מנת להראות את עליונותם. אני מתבייש בהם ובמבחן התוצאה אני אומר לך שהם פחדנים הכי גדולים.

    כהכה |

הגיבו לכתבה