דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

אלחנן יקירה. צילום: מרדכי ספקטור

תמונה של תבוסה

המדינה שהחרדים שוללים בזעם כה גדול היא זו הזנה ומפרנסת אותם, והיא זו שגם מגינה עליהם; אבל היא גם מספקת להם את המוקד האידיאולוגי של קיומם: יש להם את מי לשלול

פרדוקסלי ככל שהדבר נשמע, התעצמותה לכאורה של החרדיות היא ניצחון של הישראליות. מעולם לא היו כל כך הרבה לומדי תורה שהציבור מפרנס, ולא בכדי נוהרים לכאן אברכים מכל קצווי העולם היהודי. ים הגברים לובשי השחורים, והנשים הנדחקות אל שולי הכיכרות, אל להם להסתיר מפנינו את העיקר: לא רק שעוצמתה של המדינה הציונית גדולה מכפי שנראה מבעד לאובך החרדי ומכפי שהחרדים רוצים לקוות, אלא שכל קיומם תלוי בה

אובך אמיתי ומטאפורי כיסה את מאות אלפי החרדים שהתאספו בכניסה לירושלים בראשית מרס. התמונות ששודרו ממקום ההתכנסות נצבעו בשחור-אפור, והמלל האינסופי שליווה את המאורע הסתיר את מה שהיה שם. מעבר למפגן כוח של ציבור שמתקומם נגד מה שהוא תופש כרדיפה על אורחות חייו לכלותם, לבד מהיותה זעקה של עלבון, ולא פחות מכך גם קריאת תיגר על הממלכתיות הישראלית, היתה הפגנת המיליון גם תמונה של תבוסה. ולא סתם תבוסה, אלא הגרועה שבהן: תבוסה מוסרית. 

מהרבה בחינות – דמוגרפיות, כלכליות, פוליטיות וכו' (ואיני מחדש כאן דבר) – החרדיות היא איום על החברה הישראלית. ואיומים, כידוע, לא חסרים לנו. החרדליות, ההתנחלויות, מה שנהוג לכנות ה"כיבוש", הפערים החברתיים, העזובה התרבותית, ההתעשרות הפרועה, התרוששותו של מעמד הביניים, ולצדם כמובן הסכנות המתרגשות עלינו מבחוץ. עם זאת, בעימות עם החרדיות יש ייחוד, והוא שפרדוקסלי ככל שהדבר נשמע, התעצמותה לכאורה של החרדיות היא ניצחון של הישראליות. מעולם לא היו כל כך הרבה לומדי תורה שהציבור מפרנס, ולא בכדי נוהרים לכאן אברכים מכל קצווי העולם היהודי. ים הגברים לובשי השחורים, והנשים הנדחקות אל שולי הכיכרות, אל להם להסתיר מפנינו את העיקר: לא רק שעוצמתה של המדינה הציונית גדולה מכפי שנראה מבעד לאובך החרדי ומכפי שהחרדים רוצים לקוות, אלא שכל קיומם תלוי בה.
אבל לעימות עם החרדיות יש היבט נוסף, עקרוני וקשה יותר לפענוח: מיהו מייצגה האמיתי, האותנטי ובעיקר הלגיטימי, של ההיסטוריה היהודית, של העם היהודי, של היהדות. כאן האובך סמיך עוד יותר, בין השאר מפני שלכאורה ככל שמדובר בבחירה של עמדה עקרונית, אין דרך ברורה לקבוע איזו מהן הגונה יותר או מוסרית יותר. אבל עמדה מעין זו מכסה למעשה על חלל מוסרי, תהום של שקר וחוסר יושרה.
"אנחנו", אומרים לנו החרדים, "ממיתים את עצמנו באוהלה של תורה". זוהי מטאפורה, והיא יפה כמו הרבה מטאפורות שהמסורת היהודית המציאה לנו כיד האירוניה והחוכמה הטובה עליה. יש קסם רב, וגם יופי, במסורת הלמדנות היהודית. היכולת שלה לייצר כישרון וחוכמה היא מן המפורסמות, והצלחותיהם הארציות של היהודים במאתיים או בשלוש מאות השנים האחרונות הן הוכחה מספקת ליכולת הזאת. חיסולה של מסורת זו איננו עומד על הפרק וגם אין צורך לייחל לו. מה שמגונה במטאפורה ההיא הוא הניסיון הנואל להשתמש בה כאילו לא היתה מטאפורה. גם המיעוט הקטן – קרוב לוודאי הקטן מאוד – שמתמסר לתלמודו באותן הרצינות והמסירות והכישרון המצדיקים שיחילו עליו מטאפורה כזאת, איננו ממית את עצמו, וגם אינו מסתופף באוהלים אלא בהיכלות; לא בהיכלות מטאפוריים, אלא בהיכלות של אבן ושיש. "אבל", הם אומרים לנו עוד, וברצינות גמורה, "גם אם איננו ממיתים עצמנו במובן הארצי שבו אתם ממיתים את עצמכם, אנחנו שומרי החומות האמיתיים. אנחנו שומרים לא רק על ביטחון הגוף, אלא על ביטחון הרוח. עצם קיומו של 'העם', לא פחות, תלוי בנו. מצד שני, ולמרות כוחנו ועוצם ידינו, אנו גם קורבן של גזירות שמד, רחמנא לצלן, שהמדינה הציונית גוזרת עלינו. כדרכם של שלומי אמוני ישראל מאז עשרת הרוגי המלכות, גם אנו ניהרג על קידוש השם". ומהי העבירה שהם ייהרגו ולא יעברוה? לא פחות ולא יותר – גיוס לצבא!

כינונה של אחריות כוללת

לעימות עם החרדיות יש היבט עקרוני וקשה לפענוח: מיהו מייצגה האמיתי, האותנטי ובעיקר הלגיטימי, של ההיסטוריה היהודית, של העם היהודי, של היהדות. לכאורה, ככל שמדובר בבחירה של עמדה עקרונית, אין דרך ברורה לקבוע איזו מהן הגונה יותר או מוסרית יותר. אבל עמדה מעין זו מכסה למעשה על חלל מוסרי, תהום של שקר וחוסר יושרה

מספרים על הרב קוק שבאחד מביקוריו הרבים בקיבוצים שאל את שומעיו מה ייקחו באמתחתם אם חלילה וחס יגורש עם ישראל שוב מארצו. כשהלכנו לגולה לאחר חורבן הבית השני לקחנו איתנו את תורתנו, אמר הרב; ואתם, מה תיקחו אתכם, את הפרות והתרנגולות? לנו, אומרים הרבנים, יש עגלה מלאה, עגלתכם שלכם ריקה. עגלתנו מלאה ספרים; עגלתכם, כמו האוטו הגדול והירוק, נושאת לתנובה ביצים וחלב; ועם ביצים וחלב, אבוי, אי אפשר להתקיים לאורך זמן בגולה – אולי דור, אולי שניים. יש מידה של אמת בדברים האלה: הניסיון מראה שהישראלים היורדים מאבדים את זהותם במהירות רבה יותר מכפי שמאבדים אותה חברי קהילות יהודיות אחרות. ומבין אלה, החרדים והאורתודוקסים בכלל, הם היחידים שלא חל עליהם איום דמוגרפי של הצטמקות או היעלמות. אבל ניתן היה להשיב לרב קוק, שליהדות שהוא מדבר בשמה יש אמנם כישרון מיוחד במינו, ואף מעורר הערצה, לשרוד בגלות, אבל אין לה כישרון לריבונות. ואילו בני שיחו החלוצים עמלו על המצאת מה שלא היה להם ליהודים אולי מעולם: חברה ריבונית. כלומר, חברה שיש לה אחריות מלאה על כל היבטי קיומם של השותפים בה. לחיים שבהם ניתן להפוך אחריות למציאות קונקרטית, שבה משכילים לכונן כלים (מוסדות) המסוגלים לממשה, קוראים קהילה פוליטית, ובלשון פשוטה יותר – מדינה.
בנייתה של קהילה פוליטית יהודית הצליחה מעל לכל דמיון. הצלחה זו משתקפת לא רק בקיומה ובשגשוגה של המדינה היהודית, אלא גם, למשל, בעובדה שלא-יהודים יכולים לחיות בה בתנאים של חירות וכבוד יחסיים. לא תמיד, אבל לעתים קרובות. או בעובדה שעגלתם של הקיבוצניקים, האמיתיים והמטאפוריים, מלאה לא פחות מזו של הרבנים. לא רק בשל חיוניותה ועוצמתה של היצירה התרבותית הישראלית, אלא גם, ובעיקר, בזכות כינונה של אותה אחריות כוללת והמצאת הכלים המאפשרים לממשה; כן, וגם להיכשל לעתים במימושה.

ההצלחה הזאת – וכישלונה הסימטרי של החרדיות – אינם מקריים. הם, כמו שאומרים, סטרוקטורליים. משעה שהוקמה מדינת ישראל, הפכו בהכרח כל צורות הקיום היהודיות האחרות לנגזרות שלה. כל קיום יהודי מוגדר מעתה ביחס אליה. כך הוא מכוח טיבה של הפוליטיות. כלומר, מכוח עוצמתה של האחריות שהחיים במדינה אִפשרו לממש. משעה שיש מדינה יש המקבלים אותה, ומגדירים את יהדותם על יסוד קבלה זו; ויש הדוחים אותה, וזהותם היהודית בנויה אז כמעט לחלוטין סביב שלילה זו. ה"ייהרג ובל יעבור" המטאפורי של החרדים הוא דוגמה מובהקת לכך. הסתירה העמוקה הקיימת בין שלילת המדינה והתפקיד האמיתי שהיא ממלאת בהגדרתה של החרדיות באה לידי ביטוי בישראליזציה הזוחלת של הציבור החרדי, אבל גם בשערוריית הסירוב לשרת בצבא. הטוטליות של הסירוב לקיים את מה שאיננו אלא המובן מאליו, של מה שקובעים כלליה הפשוטים ביותר של ההגינות האנושית האלמנטארית, של מה שיודע כל ילד שהחוש המוסרי שלו לא הושחת על ידי הפיכת החיים למטאפורות מן הסוג שאנו מדברים עליו כאן, כלומר שיש פגם מוסרי עמוק בסירוב להשתתף במאמץ שאתה נהנה מפירותיו – הטוטליות הזאת משתווה רק לגודלו של השקר שבאמצעותו מנסים להצדיק אותו: שמד? ייהרג ובל יעבור? מוות באוהלה של תורה?
בסופו של דבר, המטאפורה המטאפורית מכולן היא ההפגנה עצמה. זוהי מטאפורה לפרזיטיות התרבותית והאידיאולוגית של החרדיות. המדינה שהם שוללים בזעם כה גדול היא זו הזנה ומפרנסת אותם, והיא זו שגם מגינה עליהם; אבל היא גם מספקת להם את המוקד האידיאולוגי של קיומם: יש להם את מי לשלול. מכיוון שנוכח טיבם של החיים המדיניים אין עוד לחרדים מה להציע זולת שימור של מסורת שאין לה תפקיד ממשי במסגרת החיים האלה, מה שנותר להם הוא לבנות את קיומם סביב שלילה – שלילה של המודרניות, של החירות האישית, של המדינה – בקיצור, שלילה של כל מה שעשוי לצמוח ממנו מרחב ציבורי שיש בו איכות מוסרית.

 

פרופ' אלחנן יקירה הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה