דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
עזקה והוריה: עזה כמוות אהבה
30 באוקטובר 2014 | / / מהדורה 74

עזקה והוריה: עזה כמוות אהבה

תימהון של גילוי

כמה מחשבות בעקבות קריאה בספרה של עזה צבי

חיבורים, עזה צבי. עורכים: דוד וינפלד, הלית ישורון, יהונתן ורדי. הוצאת אבן חושן, 346 עמ', 80 שקלים

עזה צבי מסתכלת בתמונות וקוראת שירים ויומנים של אנשים שוב ושוב עד שהמילים שמסביב נשזרות במילותיה, ועד שההסתכלות שלה מקבלת סוף-סוף את צורתה המחודשת ויכולה לעבור הלאה אל הקורא

את הדברים האלה כתבתי בחלקם הגדול בעת שהתוודעתי לספרייתו של ידידי יהונתן ורדי, אחד העורכים של ספרה של עזה צבי. יהונתן ואשתו יצאו לירח דבש והשאירו אותי לשמור על חתולתם, וכך מצאתי את עצמי לבדי בסלון המואר של ביתם הזר והיפה, ובזמן הזה נטלתי את הספר שיצא לפני חודשים אחדים, ועד מהרה מצאתי את עצמי גם כותבת עליו באותו סלון.

העלעול בספר החיבורים של צבי הוא זה שהותיר בי כנראה את הרישום העז ביותר. אני כותבת עלעול דווקא כי נדמה שזה בדיוק מה שמזמין הספר בצורתו המסוימת. הספר אינו פותח בהסברים. אין שם פרטים ביוגרפיים מסודרים. איננו לומדים היכן נולדה עזה צבי והיכן מתה, את מי הכירה ועם מי למדה, היכן פרסמה בדרך כלל והאם מתה גלמודה או בחברת רעים. את אלה נוכל למצוא בשיטוטינו בספר ועל כריכתו.

במקום כל הפרטים הללו זוכה הקורא לקבלת פנים כמעט שקופה. בעמוד וחצי כותב יהונתן ורדי בקול נמוך, שקט, עצוב ועניו: "הרשימות המכונסות בספר זה נכתבו במהלכן של כשלושים שנה".

נדמה שזוהי פיסת המידע היחידה שמציע ורדי בשורות המעטות שהוא כותב. אחר כך הוא מתאר לנו את אופי עבודתה של עזה צבי. הוא אינו מציע רקע ואינו מסביר, אבל קצב הדברים כבר מנתב אותנו אל האיטיות ההכרחית לקריאה, אל ה"זעיר שם זעיר שם" הסבלני, כפי שמאפיין ורדי את אופן כתיבתה של צבי. הקצב הזה הוא הדבר שבתוכו מתאפשרת הקריאה בחיבורים השונים המכונסים בתוך ספרה של צבי.

אך אף על פי אופיו הכמעט ממתיק-סוד של הספר, ואולי דווקא בשל אופיו זה, כדאי לפתוח בפרטים הרגילים: עזה צבי, שבגב הספר נאמר עליה כי הייתה "צועניה של שירה", נולדה ב-1934, ברכבת העמק, והלכה לעולמה ב-2011, בירושלים. בחייה כתבה חיבורים בנושאים שונים, למן אמנות המחול והשירה ועד חיבורים אוטוביוגרפיים, שמכיריה ומוקיריה יכלו תמיד למצוא בהם עניין ייחודי. היא פרסמה במוספים ספרותיים וכתבי עת שונים, וביניהם "הארץ", "חדרים", "כרמל", ו"עיתון 77".

 

הזמן שלה נמתח בין המתים: הוריה, זלדה, לאה גולדברג, גרטרוד קראוס, יונה וולך ומתים אחרים

זלדה ועזקה, תל אביב, קיץ 1948

זלדה ועזה, תל אביב, קיץ 1948

הזמן, כמדומה, הוא עניין מרכזי בקובץ; לא רק בגלל ה"זיכרון", שמשמש מעין מצע-התחלה ממנו הכל יוצא, אלא גם בשל ההתנהלות של הרעיונות. עזה צבי לא מנסה לסיים את החיבור שהיא מתחילה. היא רוצה להמשיך. בראיון שמופיע בסוף הקובץ ובו היא משוחחת עם הלית ישורון היא אומרת: "בן אדם הוא מין גלובוס כזה עם כל מיני יבשות. אז שמה יש אי כזה או ים כזה, או אהבה כזאת או אהבה אחרת" (1994, עמ' 328). הזמן של עזה צבי נמתח בין המתים (הוריה של צבי, זלדה, לאה גולדברג, גרטרוד קראוס, יונה וולך ומתים אחרים), הזיכרון והחיים שבתוכם אנחנו כותבים וקוראים.

האיטיות המאפיינת את הכתיבה של צבי, ואת סדר התפתחות הדברים במסות שלה, יוצרת עבור הקורא זמן חדש. בתוך הזמן הזה הגְמר אינו מורגש כבר בראשית הדברים, כפי שקורה בחיבורים רבים הנפוצים היום במקומותינו. בחיבוריה של צבי אין טעם לקפוץ לשורה האחרונה. העושה כך יפספס את כל הסודות ("בלילות יש בירושלים צבעי לילך כאלה שאין בשום מקום אחר בארץ […] ויש כאן ירוק מסוים בשדות שאין למצוא אותו בכל אירופה. דרושים מסירות, התלהבות, כישרון לעמוד על הצבעים שלך…", עמ' 213, מצוטט מתוך כתביה של גרטרוד קראוס). מי שרוצה בכך מוזמן לשוב ולשוטט, לחזור ולטעום מבין מבוכי ירושלים, בין מלון נוטרדאם ומַחששוֹת העיר העתיקה, בזיכרונות הבתים ובתי הקפה הפזורים בעיר, שבתוכה הכתובים של צבי שקועים כל כך.

 

מתבוננת מלמטה

נראה לי שקשה לדבר על "אישה כותבת" במונחים של צניעות. במידה מסוימת, צניעות היא אחד הדברים שמהם צריך להתרחק בבואך לכתוב רשימות, ובייחוד רשימות מפוזרות כל כך – רשימות המפוזרות על פני נושאים שונים כל כך, ובאות מזוויות שונות שאינן מציעות מסגרת ז'אנרית או סגנונית מבוררת מראש.

עם זאת, נראה לי שיהיו מי שירצו לכנות את כתיבתה של עזה צבי "צנועה". כלומר, כתיבה שנובעת מאיזושהי עמדה של צניעות. אולי אני מניחה כך משום שברשימותיה היא אף פעם איננה מציגה את עצמה כ"יודעת", וודאי שלא כ"יודעת מוחלטת". היא תמיד כותבת כמתבוננת מלמטה, תמיד מצטטת אחרים. נכון אמנם שיש חיבורים שבהם היא עוסקת בעצמה, או במשפחתה, וכותבת בעיקר "לבדה", אבל אז היא כותבת בדרך כלל מתוך הזיכרונות. ואכן, פרספקטיבה שכיחה למדי בדבריה של צבי היא זאת של הילדות. הילדה או הנערה שזוכרת את האם ואת האב, את המורה ואת המשוררת. גם המראה שנוצר מתוך הזווית הזאת עלול לפתות את הקוראים לכנותו "צנוע", וכמובן, המילה "צנועה" מתאימה במיוחד לכותבות דווקא ולא לכותבים.

ואולם לי נראה שדרכי כתיבתה של עזה צבי, לפחות כפי שהדבר עולה מ"חיבורים", משקפות בחירה סגנונית, שבמקומות מסוימים מקבלת מימדים אתיים לא צנועים בכלל: כך, למשל, באותו ראיון עם הלית ישורון המופיע בסוף הקובץ, מספרת צבי על סכסוך מקרקעין מתמשך שהיא מעורבת בו. צבי מסבירה לישורון את הסיבה לעיסוק האינטנסיבי שלה בסכסוך הזה בשמונה השנים האחרונות (אז), ולמעורבות האישית והמסורה שלה בעניין: "מה שדוחף אותי עם עניין הבית הוא עניין האמת. אני רואה סיאוב של שקרים. ויש לי צורך גדול לחשוף אותם" (עמ' 323).

ואמנם, העמדה הזאת של החתירה לאמת היא שמאפיינת את דרכי כתיבתה ומחשבתה של צבי, כפי שעולה מהחיבורים יותר מהכל. ומהי ה"אמת" הזאת? זוהי האמת של התבוננות. של הסתכלות:
"אני אוהבת להסתכל מהצד. הדגש הוא לא על מהצד, אלא על להסתכל. פעם אמרתי לעצמי שלא צריך להתעצב, הרי אפשר תמיד להסתכל, להסתכל עד הסוף. בדיבור אני לא יכולה להגיד את הדברים בדיוק. אני צריכה המון לעבוד כדי שתצא לי מחשבה. היא נבנית מקרעים של תחושות. אני רק יכולה להגיד לך את קצה התחושה, שהיתה בזה נחמה, להסתכל. זה היה כמו הארה, הרגע הזה, ששום דבר לא נורא, אפשר להסתכל, אז שום דבר רע לא יקרה. להסתכל בהכל, מסביב" (עמ' 327).

אם ניתן לכנות את האמת הזאת צנועה, אם ניתן לכנות את הדרישות האלה מהאמת צנועות, גישתה של צבי אכן צנועה. אבל לדעתי תהיה זו אי הבנה של מידת השאיפה, מידת הרצון לראות, מידת הרצון להבין ולקבל. גם בגבו של הספר מופיעה המילה "צנעה": "יצירתה של עזה צבי […] התנהלה בצנעה" מסופר לנו שם, "הרחק מן הפרהסיה הספרותית על שאונה ואופנותיה". אבל נשים לב כי הצנעה כאן מיוחסת ל"התנהלות" יצירתה, ובצדק. גם המביאים לדפוס כמדומה סברו כי יצירתה עצמה, כתביה של צבי, אינם ראויים להתכנס בתוך הסד המכביד והמחייב הזה של "הצנעה".

עזה צבי מסתכלת בתמונות וקוראת שירים ויומנים של אנשים שוב ושוב עד שהמילים שמסביב נשזרות במילותיה, ועד שההסתכלות שלה מקבלת סוף-סוף את צורתה המחודשת ויכולה לעבור הלאה אל הקורא. במידה רבה זוהי עמדה טוטאלית קלאסית של אמן בעל תקוות שאפתניות, אבל השאפתנות במקרה של עזה צבי שקטה ואינה צבועה בצבעי "ההצלחה" שאנו מורגלים בהם – אין פה חידודי לשון או הערות ארסיות ומחוכמות, וגם כשהיא מנסה אולי לבנות קריקטורות, יש בהן, כמדומה, איזו חמלה.

 

עזקה בחלון:  "בן אדם הוא מין גלובוס כזה עם כל מיני יבשות"

עזקה בחלון

 

תימהון סבלני

הראיון שקיימה עזה צבי עם הלית ישורון ומופיע בסוף הקובץ פותח בשאלה של צבי דווקא: "את שואלת למה רציתי לראיין אותך", אומרת ישורון לצבי. "כן, כי בזה לכדת אותי", מסבירה לה צבי.

כמה פשוט וכן.
בתשובה הזאת, כמו בגישתה הכללית העולה מרבים מהחיבורים שבקובץ, תלוי-מרחף איזה תימהון; תימהון של גילוי, ותימהון של ידיעות מתחדשות תמיד. עזה צבי רוצה לדעת, היא רוצה לשמוע לפני שהיא תוכל לדבר.
בעיקר – נראה שהיא איננה ממהרת. איננה ממהרת לסיים את המשפט, איננה ממהרת לגמור את דבריה, ואיננה ממהרת להביא את קובץ החיבורים שלה לפרסום בחייה ("כל צעד זהב", כפי שמצוטט כמוטו של גרטרוד קראוס).

התימהון הסבלני הזה המתמסר לעצמו בסלחנות, הרצון הכן לתמוה ולראות, הוא אולי הדבר שמאפשר לקוראים בדבריה יותר מכל להגיע לאיזו הסכמה אינטימית, סודית כמעט, בלתי מתאמצת ומבינה אל לב.

רונה ברנס היא מבקרת, סופרת ומתרגמת

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה