דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

תודה לאל, מתבוללים אנו

בלי הטמעה ובלי התבוללות במובן הארוטי החיובי של המילים הללו, אין חיים של ממש לא לתרבות ולא ליצירה. רק מי שאיננו בטוח בזהותו ובעוצמתה של תרבותו פוחד מפני הטמעה והתבוללות, ומפתח עמדה תבוסתנית של בדלנות. יהושע סובול תוקף את המשמעות השלילית של המושג "התבוללות" בשיח היהודי

כאשר אתה נתקל בתרבות שמעסיקה את עצמה בדיני

טומאת נוכרים, דע לך שנתקלת בתרבות נוירוטית

כדי להתקיים ולצמוח חייב הצמח להטמיע פחמן דו-חמצני, שהוא לוקח אותו מהאוויר האופף אותו, ומים, שהוא שואב אותם מהקרקע אשר ממנה הוא צומח. בעזרת אנרגיית השמש הוא מפרק את התרכובות הללו ליסודותיהן, כדי להרכיב מהם את הפחמימות שמשמשות אותו כחומרי בניין לרקמותיו. גם בעלי-החיים, שעימם נמנים כל בני-האדם, לא היו מתקיימים אלמלא היו מטמיעים בגופם את חומרי המזון שאכלו ובלעו.

הטמעה, או אסימילציה בלעז, שתורגמה גם כהתבוללות, היא הבלעה ועירוב של דבר-מה בקרב ישות שונה ממנו, שבעזרתו הישות מקיימת ובונה את עצמה. אילו מתוך חרדה לטהרתם היו הצמחים גוזרים על עצמם לחדול מלהטמיע בקרבם את הגז הזר להם כל-כך, הקרוי פחמן דו-חמצני, היה עולם הצומח חדל להתקיים, ובעקבותיו היו כלים מעל פני האדמה גם כל בעלי-החיים. הטמעתו של הזר והשונה מונחת ביסודם של החיים. כֶּשֶׁל בכושר ההטמעה של צמחים ובעלי-חיים הוא תופעה פתולוגית, שמסתיימת במותו של הגוף אשר איבד את כושרו זה.

על מנת לדרבן אותנו לעסוק בהטמעה מעורר בנו גופנו את תחושות הרעב והצמא, שהן צורות של כאב בדרגות שונות, כדי לעורר אותנו לאכול ולשתות ולשכך את הכאב למען יאריכון ימינו. אנו חווים את ההטמעה כשיכוך כאבי הרעב והצמא, משמע: כהנאה רבה. האנורקסיה, שהיא סירוב לאכול מתוך רתיעה עד כדי בחילה מהטמעת חומר זר בגוף, הנָּה חולי סופני. הטמעה היא התבוללות של מין בשאינו מינו, התבוללות שבלעדיה אין חיים.

כשם שההטמעה חיונית לקיום החיים, כן חיונית הרבייה להמשך קיום המין. ואולם, גם מעשה הרבייה כרוך בהתבוללות באחר ובהטמעת החומר הגנטי של פרט אחד בחומר הגנטי של פרט אחר. זה הזמן לגלות לכל מי שהשמועה עדיין לא הגיעה לאוזניו, שכדי לקיים את הרבייה חייב אדם לקרב את גופו אל גוף זולתו עד כדי התבוללות של גופים והתמזגות של נוזלי גופים זרים אלה באלה. כדי לדרבן אותנו להתקרבות עד כדי התבוללות גופים והתמזגות נוזלים, מעשה שאין ביכולתה של הרוח להשיג את עוצמתו, נטעה בנו הביוכימיה שלנו את הסגולה להימשך אל גוף זולתנו, לחשוק בקירבתו ולהשתוקק להתבוללות בו ולהתמזגות עימו.

כוח החיים הכביר הזה, המושך את הגופים אלה לאלה, הוא הכוח הארוטי. היצור החי הצעיר והבריא שופע כוחות ארוטיים שדוחפים אותו לבקש את קירבתו של האחר וממלאים אותו תשוקה עזה להיפתח אל האחר, הנאהב והנחשק כאוויר לנשימה, ולהתמזג בו.

יש מצבים חולניים שבהם הכוח הארוטי דועך וכבה, ואת מקומו בנפש החולה תופסת דחייה מן הזולת, סלידה מפניו ותיעובו עד כדי זיהויו עם דבר טומאה. כאשר אדם מתייחס לזולתו כאל כוח מטמא, אות וסימן הוא למחלת רוח קשה. ההתנהגות הארוטית, המלאה שימחה והנאה מהחיים, מתחלפת בהתנהגות נוירוטית של הסתגרות והתקפדות, עד כדי כמישה ואובדן כל עניין בחיים. את מקומו של יצר חיים ארוטי תופס יצר מוות נוירוטי, אשר מניע ודוחף את האדם למעשים אובדניים כלפי זולתו וכלפי עצמו.

מה שנכון ביחס לחיי הפרט תופס גם ביחס לחיי קהילות, עמים ותרבויות.

בחיי התרבות של עם יש תקופות ארוטיות ויש פרקים נוירוטיים. כשתרבותו של עם רעננה ומלאה כוחות חיים ויצרי פִּריָה ורבייה, היא מצויה בפאזה ארוטית. במצב הזה היא מגלה סקרנות עצומה לתרבויות אחרות, נמשכת אליהן ומושכת אותן אליה בכוחות כבירים, משתוקקת לקירבתן וכמהה להיפתח אליהן ולהתבולל ולהתמזג עימן ברגעי הַפרָיָה גדולים, שהם הרגעים הנפלאים של כל תרבות חיה. היא אינה יראה את החומרים הזורמים אליה מן התרבויות האחרות שעימן היא מקיימת מגעים, כי עוצמתה הארוטית מעניקה לה ביטחון גדול בעצמה וביכולתה לבצע הטמעה מוצלחת של החומרים שהיא קולטת מתרבויות אחרות.

בתקופות נוירוטיות, לעומת זאת, נתקפת תרבותו של עם בסלידה ובתיעוב כלפי תרבויות אחרות, ובחרדתה הגדולה היא מסתגרת מפניהן וגוזרת על עצמה גזירות שתכליתן לנתק כל מגע עם האחר והזר, הנתפש כטמא ומטמא. כאשר אתה נתקל בתרבות שמעסיקה את עצמה בדיני טומאת נוכרים, דע לך שנתקלת בתרבות נוירוטית, שכוחות אובדניים התעוררו בקרבה, והם דוחפים את בניה להמיט על עצמם חורבן.

הדוגמה הגרמנית

ההיסטוריה של העת החדשה משופעת בדוגמאות למעברן של תרבויות מהפאזה הארוטית בהתפתחותן למצב הנוירוטי בהתנוונותן. די להתבונן לצורך דיון זה בתרבות הגרמנית ובתרבות האנגלו-סקסית במאות ה-19 והעשרים, וביחסן לאחר האולטימטיבי, הלוא הוא היהודי הנצחי. במרוצת המאה ה-19 הוענקה אמנסיפציה ליהודים שחיו בטריטוריית הלשון והתרבות הגרמנית, ובהדרגה נפתחו בפני בני התרבות היהודית שערי האוניברסיטאות, מכוני המחקר ומשכנות היצירה והתרבות הגרמנית. בד בבד עם ההיפתחות הזאת מצד התרבות הגרמנית התעוררה בקרב בני התרבות היהודית תשוקה כבירה להטמיע בקרבם את ערכי התרבות האחרת ולבולל ולמזג אותם בחומרים של תרבותם-שלהם, שהיתה מיוסדת על למדנות, על רוחניות ועל הערצת התלמיד-החכם החותר להגיע עד למקום שחריפות שכלו וכושר-המשיג שלו יכולים להביאו. התוצאה של המפגש הארוטי הזה היתה פריחה שלא נודע כדוגמתה של תרבות, מדע ואמנות בטריטוריית התרבות הגרמנית. בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים עמדו ברלין ווינה להפוך לרומא ולאתונה של הזמן החדש.

והנה, בעקבות מאורעות היסטוריים הרי-אסון שהעלו לשלטון את הימין הלאומני, נכנסה התרבות הגרמנית למצב נוירוטי קיצוני. דוגמה מובהקת לחולי הזה היא מה שאירע לפילוסוף הגרמני המוביל באותו זמן, מרטין היידגר. בנאום הרקטור הידוע לגנאי שנשא היידגר בשנת 1935, הוא מקשר את שליחותה של האוניברסיטה הגרמנית עם ייעודו של העם הגרמני המזהה את עצמו במדינת הלאום הגרמני. בכך נתן היידגר את הגושפנקה האקדמית ואת האות להרחקתם של המלומדים היהודים מהאקדמיה הגרמנית. עליית האידיאולוגיה הנאצית שמה קץ להתבוללותה של התרבות הגרמנית בתרבויות אחרות, וסתמה את הגולל על כושר ההטמעה של התרבות והרוח הגרמנית.

התוצאות אינן מאחרות לבוא. המוני מלומדים יהודים, אשר הטמיעו בקרבם את התרבות הגרמנית שקודם הטמיעה אותם ועתה הקיאה אותם מקרבה, קמו ועזבו את טריטוריית התרבות הגרמנית שכל-כך העשירו אותה בתקופתה הארוטית. לאן הם הולכים? ובכן, הם נוהרים לזרועותיה הפתוחות של התרבות האנגלו-אמריקאית הנמצאת בראשיתה של פאזה ארוטית גדולה. זו פותחת בפניהם את האוניברסיטאות, את מכוני המחקר ואת מוסדות האמנות והיצירה ומזמינה אותם ללמד, לחקור, לפתח וליצור ככל יכולתם, בעודה מעניקה להם את כל מה שיש לה להעניק ומקבלת מהם בשקיקה את כל מה שיש להם להציע, מהגשטאלט תרפיה של פריץ פרלס עד לסמינריונים של איינשטיין בפרינסטון, מהמוזיקה של קורט וייל ועד לסרטים של בילי ויילדר ולכוח היצירה שמביאים איתם האמנים והסופרים המהגרים המתיישבים במנהטן ובבוורלי הילס.

בעוד וינה וברלין האחוזות בבולמוס ההיטהרות מטומאת נוכרים הופכות לסדום ועמורה של מחצית המאה העשרים, ושנות הטהרנות ושלילת ההתבוללות פוערות חור שחור בתולדות התרבות הגרמנית, לונדון, בירמינגהם, אוקספורד, ניו-יורק, פרינסטון, ניו-הייבן, בוסטון ולוס-אנג'לס הופכות לבירות התרבות, המדע והאמנות של התקופה. וכל-כך משום שהן יודעות להתבולל ולהטמיע בתוכן את הזר והאחר ואת כל הטוב והיפה והחכם והנבון שהוא מביא עימו בבואו מעולמו התרבותי, השונה משלהן. אמריקה, שמקבלת לחיקה את המדענים, האמנים והמלומדים היהודים ואת הגולים הגרמנים האנטי-נאצים, לא תהיה עוד אותה אמריקה אחרי שתתבולל עימם ותטמיע את תרומתם: היא תהיה יותר עשירה, יותר מרתקת, יותר מושכת ויותר מגרה משהיתה לפני בואם.

השיח הנוירוטי

כנגד מה אמורים כל הדברים האלה? כנגד המשמעות השלילית הנודעת למושג "התבוללות" בשיח היהודי הנוירוטי, הדוחה את הנוכרי באמת-הבניין, ואשר מבחינתו "אחר" הוא טמא שנטמע; להבדיל מן השיח היהודי הארוטי, המקרב את הזר, המבקש להכניס את יפיפותו של יפת לאוהלו של שם, ואומר לאחר: "ואהבת לרעך, והשאר – צא ולמד".

ואנחנו כאן, בזמנים האפלים האלה, האם מתבוללים אנו? או שמא עלינו לדחות באמת-הבניין את התרבות המוזיקלית כמו שהיא נשמעת אחרי גוסטב מאהלר וארנולד שיינברג? האם עלינו לגזור כרת על המדע כמו שהוא נראה אחרי איינשטיין ה"מתבולל"? ושמא עלינו להחרים את הפילוסופיה כמו שהיא נראית אחרי שפינוזה, הוסרל, ברגסון, ויטגנשטיין ודרידה?

איך היינו נראים אלמלא היינו מתבוללים בכל הטוב והשפע הזה שהביאו לנו יהודים ולא-יהודים, אשר התבוללו והטמיעו ונטמעו אלה באלה במאורעות המסעירים ביותר שנתרגשו על התרבות והמדע בשעותיהם היפות ביותר? איך היתה נראית הספרות שלנו, אילו היו הסופרים שומרים את נפשם מפרוסט ומקפקא, שהתבוללו זה בתרבות הצרפתית וזה בגרמנית? איך היה נראה התיאטרון שלנו, אילו היינו גוזרים על לשונם של נוכרים ומוסיפים גזירה על פרי רוחם, והיינו מכריזים על ברכט ובקט ויונסקו כעל טומאת נוכרים?

לפני זמן-מה נזדמנה לנו האפשרות לראות מה קורה לתרבות שנכנסת בכל נפשה ומאודה לשלב הנוירוטי, גוזרת על עצמה טהרנות מוחלטת ומוקיעה כל סימן של התבוללות והטמעה, כחטא ראוי לסקילה. מדובר בעידן שלטון הטאליבן באפגניסטן, שבסלידתו ובחרדתו מפני ההתבוללות גזר על ספרותם של נוכרים, ועל לחניהם, ועל סרטיהם, ועל לשונם ועל תרבותם, והגיע עד ניפוץ פסלי בודהא. כאשר תרבויות נכנסות לשלב הנוירוטי וגוזרות על עצמן טהרנות, הן דנות עצמן לשקיעה ולאבדון. יהודים, לעומת זאת, הצטיינו מאז ומעולם בסקרנות גדולה ובכושר הטמעה והתבוללות, שהיו לברכה לתרבותם ולתרבות העמים שבתוכם ישבו, כאשר אלה ואלה נכנסו לפאזה ארוטית ביחסיהם ונפתחו להטמעה ולהפריה הדדית.

ומה נאמר על התרבות הישראלית הצעירה, ממשיכת דרכה המורה והסוררת של התרבות הארצישראלית שמלפני קום המדינה? האם מתבוללים אנו? כן, תודה לאל, ועוד איך מתבוללים. האקדמיה שלנו פתוחה לזרימה של רעיונות מבלי לפשפש במקורותיהם האתניים, וכך גם חיי הרוח והיצירה. הזמר העברי שהתפתח בארץ עם התחדשות היישוב והחייאת השפה העברית במאה שעברה, ואשר לאחרונה חוזרים אליו בגעגועים גדולים, שאב מלוא חופניים מהזמר הרוסי ובלל אותו בניגון החסידי, וידע להטמיעו היטב בז'אנר הארצישראלי המיוחד והמובהק כל-כך.

כלום אפשר לתאר את הספרות הישראלית, את האמנות הפלסטית, את התיאטרון והקולנוע ההולך ונוצר בישראל, בלי תהליכים עמוקים של הטמעה והתבוללות במה שנעשה בתחומים אלה באירופה ובארצות-הברית? והרוק והפופ הישראליים, שרבבות של נערות ונערים מזדהים עם שירתם ולחניהם ומוצאים בהם מבע לרגשותיהם ולזהותם המתהווה, וחשים בעזרתם זיקה וסולידריות עם המקום והזמן הקשה והמשברי הזה, האם היו יכולים להיווצר ולהתקיים בלי זיקות לסצינה העולמית של הז'אנרים האלה?

בלי הטמעה ובלי התבוללות במובן הארוטי החיובי של המילים הללו, אין חיים של ממש לא לתרבות ולא ליצירה. רק מי שאיננו בטוח בזהותו ובעוצמתה של תרבותו פוחד מפני הטמעה והתבוללות, ומפתח עמדה תבוסתנית של בדלנות וטהרנות תרבותית.

אנרגיות החיים ישברו כל סכר של גזירות הסתגרות ויזרמו אל המקום שבו מתרחש האקט הארוטי של התקרבות תרבויות עד למגען האינטימי, עד להתבוללותן ההדדית ועד לזרימה החופשית ביניהן ולחילוף החומרים המפרה והמחולל צמיחה ויצירה חדשה.

יהושע סובול הוא מחזאי. בין מחזותיו: "גיטו", "ליל העשרים", "כפר", "אלמה"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה