דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

לדעת באומן, השואה היא אירוע נורמלי המצוי בתוך "טווח האפשרות האנושית" של הציוויליזציה המערבית / צילומים: לע"מ

שלטון הסדר הטהור

"מודרניות והשואה" של זיגמונט באומן קובע כי החתירה ליעילות היא עיוורת מבחינה אתית, ובכך היא דומה למדע, שעיוורונו האתי הוא עיוורון-מרצון. בעולם המודרני המדע תפש את מקומו של אלוהים בהשלטת סדר וארגון, אבל בהתעלמותו מהאספקט המוסרי הוא יצר ואקום שאִפשר את השואה

 

יצהר-אייכמן

אייכמן בירושלים. צילום: ג'ון מילי

 

זיגמונט באומן, מודרניות והשואה / תרגום: יניב פרקש / עריכה מדעית: ד"ר עמוס גולדברג / רסלינג, 2013

ברגע שסיימתי לקרוא את ספרו של זיגמונט באומן מיהרתי לאתֵר את "היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן: פסק הדין" – תמליל הדברים שהוקראו בבית המשפט בירושלים במשך שלושה ימים בדצמבר 1961. את החוברת הזאת, שירשתי לפני שנים רבות מסבתי אסתר יצהר, לא קראתי עד כה, ועכשיו פתחתי אותה בציפייה למצוא בה עמדה רגשנית ועתירת פתוס, כראוי ל"משפט ראווה", והצגה חד-ממדית של "המפלצת אייכמן" מנקודת מבטם של אותם "שישה מיליון קטגורים" נודעים. שָם, חשבתי, אמצא תשובה לעמדתו של באומן, הגורסת כי השואה לא היתה תוצר של פסיכוזה אישית, אלא תוצאתו הטראגית של מפגש בין גזענות "מדעית", מנגנון ביורוקרטי יעיל ואדישות ציבורית.

ציפיותי התבדו. לא מצאתי בחוברת המפורסמת ניתוח פסיכולוגי של מפלצת, אלא תיאור גלגולו (המבעית אמנם) של אדם רגיל לגמרי ביסודו בנסיבות התואמות היטב את התזה של באומן. למען הסר ספק: פסק הדין מדגיש שוב ושוב שאייכמן גילה יוזמה בלתי נלאית בכל הקשור לחיסול יהודים, אך התמונה העולה מהקריאה בו אינה של מטורף בכיר בהנהגה מטורפת, אלא של אדם שיותר מכל הוא "ביורוקרט מופלג", שמיהר להכין תרשומות על כל שיחה שהיתה לו עם מישהו מן הממונים עליו. אכזריותו ה"אישית" של אייכמן ניכרת באזכורים שולִיים בלבד, כמו הריגת נער יהודי בבודפשט. במובן מסוים, תמימות הדעים בין עמדת הסנגוריה והקטגוריה התקבלה גם בקרב ההוגים שעסקו ב"בנאליות של הרוע", המונח שטבעה חנה ארנדט, ועל פיו יותר משהיה אייכמן סדיסט חולה נפש, הוא היה אדם צייתן המוכן לעשות הכל (ואף למעלה מזה) כדי לְרצות את הממונים עליו. לכך הצטרפו כמובן הזדהותו המוחלטת עם האידיאולוגיה הנאצית, שאחזה בו כ"דיבוק", כהגדרתו של מפקד אושוויץ, והליכתו הנלהבת "עד קצה הגבול למען השמדתם המהירה והגמורה של כל היהודים".

"מומחה לציונות"

אוטו אדולף אייכמן נולד ב-1906 לאדולף קרל אייכמן, מנהל פנקסים בחברת חשמל מקומית, ולמריה שפרלינג, ויחד איתם היגר מגרמניה לאוסטריה. לאחר שנשר מבית הספר היה אייכמן כורה, זבן וסוכן נוסע, ואז הצטרף אל המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, שם הפך ל"מומחה לציונות". במסגרת זו למד יידיש, חקר את "היריב יהדות", והרצה על הציונות. לאחר נסיעת ריגול לאזורנו – לארץ ישראל לא הותר לו להיכנס – דיווח לרייך כי הקמתה של מדינה יהודית מנוגדת לאינטרס הגרמני בגלל "החומר הביולוגי החשוב שהגירתו לארץ ישראל אינה רצויה".

פסק הדין ממשיך לתאר את קורותיהם של אייכמן ושל הרייך כולו בשנות התופת. במרס 1938 הופקד אייכמן על "המרכז להגירת יהודי אוסטריה", ולאחר מכן פיתח שיטות לנישול היהודים מרכושם, ניצל את בהלת היהודים בעקבות ליל הבדולח לזירוז "ההגירה הכפויה" שלהם מהרייך, הציע להקים מדינת יהודים זמנית (Judenvorstaat) שממנה יגורשו היהודים הלאה, מילא תפקיד מרכזי בפיתוחה של תוכנית מדגסקר, והתקבל למשרד הראשי לביטחון הרייך.
מטרתו הראשונית של היטלר – טיהור הרייך מיהודים – לא השתנתה במרוצת השנים. רק האמצעים השתנו, בעיקר מכל מיני שיקולים של עלות-תועלת. בוועידת ואנזה (ראשית 1942), שבה נאמד מספר יהודי אירופה ב-11 מיליון, נקבע כי רק "פתרון סופי" ימנע את היווצרותו המסוכנת של "תא נביטה לשיקום יהודי מחודש". בהמשך השנה הפיצה ההנהגה יעד מפורש יותר: "הוצאת אלמנטים בלתי-סוציאליים [בעיקר יהודים, צוענים, רוסים ואוקראינים] לשם השמדה על ידי עבודה". השיטה הפרימיטיבית של המתה בירי נפסלה במהרה בידי הנהגת הרייך לא רק מפני עלותה ואי-יעילותה, אלא גם מפני הנזק שהיה עלול להיגרם ליורים שהיו מעורבים באלימות אישית כל כך, שבה היה עליהם להביט בעיני קורבנותיהם.

 

יצהר-מתעלפת

משפט אייכמן: אישה שהתעלפה בעת מתן העדויות

 

רוברט בראונינג כתב על כך בספרו המצמרר "אנשים רגילים", וגם אייכמן עצמו אמר במשפטו: "האנשים [היורים] חייבים לצאת מדעתם או שהם יהיו לסדיסטים". כדי לייעל את התהליך, ולמנוע את אותה קִרבה מזיקה בין רוצח לקורבנו, הונהגה ההמתה בגז, שכבר היתה מקובלת בגרמניה במסגרת ה"טיפול" בנכים וחולים חשוכי מרפא. את משאיות הגז החליפו תאים נייחים, שאליהם הוזרם גז ממנוע של טנק סובייטי. לבסוף הונהג, במקצת המחנות, השימוש בציקלון B בפיקוחם של מומחים כמו "המנהֵל הטכני לענייני חיטוי" קורט גרשטיין.

באומן כתב את הספר הזה מתוך התקוממות על "קהות החושים הסלקטיבית" של מדעי החברה, המסרבים להתייחס לשואה ברצינות. ו"רצינות", מבחינתו, היא מתן הסבר סוציולוגי לשואה – הסבר שאינו מתעלם ממנה וגם אינו מַחריג אותה כתאונה אקראית או פתולוגיה חריגה, שאין מה ללמוד ממנה ולכן אין צורך להסבירה

מִשְׂרת "המנהֵל הטכני לענייני חיטוי" היא רק דוגמה לאותה שפה מכובסת שהנהיג הרייך – שפה שכללה גם את השקרים שהוצגו לקורבנות כדי לדרבן אותם לשיתוף פעולה. ברציף של מחנה ההשמדה טרבלינקה, לדוגמה, הוצב לוח מודעות ובו זמני בואן וצאתן של רכבות וחצים שהפנו את "הנוסעים" לרכבות לערים שונות. במחנה ההשמדה בלז'ץ הוצבו שלטים שהצביעו על "המרחצאות ומתקני האינהלציה", וליהודים הוסבר שהשיער הנלקח מהם ישמש לאיטום ול"משהו מיוחד בשביל הצוללות".
פסק הדין במשפט אייכמן, בדומה לספרו של באומן, הוא מסמך שנכתב בחריצות, בהקפדה ובזהירות רבה. יש בו הימנעות כמעט אובססיבית מפתוס ומאמוציונליוּת גם כאשר הוא מתייחס לזוועות האיומות ביותר, למשל להצעת ייעול של קצין הונגרי בעניין משלוחי היהודים: "בעת הצורך אפשר להכניס לתוך קרון אחד גם מאה איש. יכולים לשים אותם כדגים מלוחים, כי לגרמנים דרושים אנשים חזקים. מי שלא יחזיק מעמד, יפול. גברות אופנה לא נחוצות שם בגרמניה".
כל מה שידעתי על משפט אייכמן עד כה הוא שגדעון האוזנר ייצג בו "שישה מיליון קטגורים… [ש]לא יוכלו לקום על רגליהם… דמם זועק, אך קולם לא יישמע". ידעתי גם שאייכמן הומת בידי "הסוהר התימני הנמוך" שלום נגר, ולאחרונה למדתי פרטים נוספים על "מבצע פינאלה" בתערוכה הנושאת את השם הזה. ולמרות הכל, מעולם לא העליתי בדעתי שמדינת ישראל הרשיעה את אייכמן גם בפשעים נגד פולנים, סלובנים, צוענים וצ'כים, ושהיא נדרשה באותו משפט לתקדים כפר קאסם ("דגל שחור"), שנקבע שנים ספורות קודם לכן, ולגזר דין המוות שהוטל בישראל ב-1951 על הקאפו יחזקאל אינגסטר (אינגסטר זוּכה לבסוף מאשמת "פשע נגד האנושות", נכלא לשנתיים ומת בכלא). הרבה דברים לא ידעתי על המשפט ההוא – אני משער שאיני היחיד – וקריאת פסק הדין היתה התפכחות מסעירה בעליל.
וממשפט אייכמן – לזיגמונט באומן.

אנטי-ציוני בציוֹן

באומן, שיחגוג בקרוב את יום הולדתו התשעים, נולד בפולין בשנת 1925, ונמלט ממולדתו מזרחה בעקבות פלישת הנאצים. שירותו במלחמה בצד הפולני-סובייטי זיכה אותו בעיטור העוז הפולני, ולאחר המלחמה הוא חזר לפולין ולמד בוורשה סוציולוגיה, ולאחר מכן פילוסופיה, שכן הסוציולוגיה הוגדרה בפולין "בורגנית" והוראתה נאסרה. את פרנסתו מצא כקצין ב- KBW – גוף שהקימו הסובייטים כדי לשמור על בטחון הפנים בפולין. לימים הודה שטעה כשהתגייס לארגון, אך טען שתפקידו היה פקידותי והכחיש את הטענות כי היה מודיע של המודיעין הסובייטי והביא להסגרתם של לוחמי מחתרת רבים (פולנים ואוקראינים). ב-1953, בעקבות פניית אביו לשגרירות ישראל בוורשה, סולק באומן מתפקידו. פנייתו של האב לשגרירות הכעיסה את הבן לא רק בגלל הפגיעה בפרנסתו, אלא גם משום שהגירה לישראל נגדה את נטיותיו האנטי-ציוניות; באותה עת בוודאי לא שיער שהוא עתיד להתגורר כאן תקופה קצרה.
בתום לימודיו מונה באומן למרצה באוניברסיטת ורשה. בטיהורי 1968 הוא איבד את משרתו באוניברסיטה והיגר לישראל. לאחר שלימד שנתיים באוניברסיטאות חיפה ותל אביב נענה באומן להזמנתה של אוניברסיטת לידס והשתקע בבריטניה. את המעבר לבריטניה הִסבירה אשתו יאנינה באומן (לווינסון) בחוסר הנוחות שחשו כאן: "לא עזבנו לאומנות אחת בשביל לחיות בלאומנות אחרת".

ככלים לחיסול המוני, זעם וחרון הם כלים עלובים. הממסד הנאצי נזקק לאדישותם של ההמונים יותר משנזקק לזעמם. לפיכך היה עליו לוותר על האופציה הפוגרומיסטית-ספונטנית שבאה לידי ביטוי בליל הבדולח לטובת פרקטיקות יעילות יותר. בתהליך זה דיכא הממסד את האלימות האישית, הספונטנית, ובה בעת ייסד אלימות ממוסדת משלו

ספרה של יאנינה "חורף בבוקר" (תרגום: רות לבנית, זמורה-ביתן, 1990) היה אחד המניעים המוצהרים לכתיבת "מודרניות והשואה". התזה של זיגמונט באומן, האומרת כי הסכנה המוסרית אינה מצויה ביחיד אלא דווקא בחברה ובסטרוקטורה החברתית, הולמת את דברי אשתו באותו ספר: "הקשה במאבקים הוא להישאר אנושי במקום שאין בו אנושיות". המעטים שהרימו קול נגד האכזריות לא פעלו בהתאם לנורמות חברתיות אלא מתוך הפרתן: הם היו זאבים בודדים, "חצופים" שכל מה שעמד לרשותם, כניסוחה של חנה ארנדט, הוא "שיפוטם שלהם בלבד". באומן מסכים עם הטענה של ארנדט שהשואה החזירה את האחריות המוסרית למגרש האמיתי שלה: בן האנוש היחיד. בפסק דין אייכמן מצאתי את אחד מבני האנוש האלה – קצין ס"ס בשם גרשטין, שכבר ב-1942 כתב למערב על המעשים במחנה ההשמדה בלז'ץ, בתקווה שמישהו יצליח לעצור את הטירוף: "45 קרונות ובהם 6,700 איש, שמהם 1,450 כבר היו מתים בהגיעם… [ובתום ההמתה בגז, כשנפתחות דלתות העץ,] כמו עמודי בזלת עוד עומדים המתים זקופים, כי אין שום מקום לנפילה או לכריעת אדם תחתיו. אפילו במותָן עוד ניכרות המשפחות, הלוחצות זו לזו את הידיים".
באומן אינו היסטוריון ואינו פילוסוף, אלא סוציולוג, והוא כותב את הספר הזה מתוך פליאה מדעית והתקוממות מוסרית על "קהות החושים הסלקטיבית" של מדעי החברה, המסרבים להתייחס לשואה ברצינות. ו"רצינות", מבחינתו, היא מתן הסבר סוציולוגי לשואה – הסבר שאינו מתעלם ממנה וגם אינו מַחריג אותה כתאונה אקראית או פתולוגיה חריגה, שאין מה ללמוד ממנה ולכן אין צורך להסבירה.
הדרתה של השואה ממדעי החברה אינה מקרית, טוען באומן; מדובר באירוע הסותר את הנרטיב המודרני, לפיו ההיסטוריה המערבית היא סיפור של קדמה; כלומר, תהליך ליניארי של שיפור מתמיד. הנרטיב המקובל הזה מציג לנו מסע מתמשך מן האמונה הטפלה אל המדע, מן החייתי אל האנושי, וחשוב מכל, מן הפראי אל המוסרי. זהו המיתוס של האנושות המפציעה מפראותה הקדם-חברתית אל הציוויליזציה, משלטון הטבע על האדם לשלטון האדם על הטבע. בתהליך הזה אנו מדמיינים את עצמנו כחברה "עדינה, מנומסת ורכה… שחוסלו בה או לפחות דוכאו בה מרבית הכיעור והחולניות הטבעיים, וכן הנטייה האנושית הטבועה לאכזריות ולאלימות".
חברה עדינה, רכה ומנומסת? קשה, מן הסתם, להשתמש במונחים האלה לאחר השואה, ולכן אנו נוטים להתייחס לשואה כאל קֶצֶר חד-פעמי, יוצא-מן-הכלל שאינו מעיד על הכלל – גרמניוּת שיצאה משליטה, או שנאת יהודים שמצאה לה פורקן סדיסטי במיוחד. במילים אחרות, אומר באומן, אנו נוטים לראות בשואה סטייה מן הציוויליזציה או מַהֲמוֹרָה – שלא לומר תהום – בדרך העולה לעבר אחרית הימים. אם כך הדבר, מובנת אהדתנו להסברים "מַחריגים" המטילים את מלוא האשמה על היטלר, על "תלייניו מרצון" ועל הפרעות וסטיות כגון אלה שמציג ג'ונתן ליטל ב"נוטות החסד".

לא סטייה, לא תאונה ולא מהמורה, אומר באומן, וה"לא" שלו החלטי ורועם. השואה היא תוצר של המודרניות, והיא אירוע נורמלי המצוי בתוך "טווח האפשרות האנושית" של הציוויליזציה המערבית. לכן, במקום להתייחס אליה כאל תאונה טראגית, עלינו לראות בה אירוע הנטוע עמוק בתוך המודרניות. "בוכנוולד", בניסוחם של סטילמן ופאפף (מצוטט בעמ' 74 בספר שלפנינו), "היתה בשר מבשר המערב שלנו לא פחות ממפעלי התעשייה של דטרויט – אי אפשר להתכחש לבוכנוולד מָשָׁל היתה חריג מקרי בעולם מערבי שפוי ביסודו". לכן ראוי לראות בה אירוע המרחיב את יקום התודעה – ממש כמו הנחיתה על הירח – ומחייב שינוי פרדיגמטי במדעי החברה.

יצהר ורדי: "הרבה דברים לא ידעתי על המשפט ההוא – אני משער שאיני היחיד – וקריאת פסק הדין היתה התפכחות מסעירה בעליל. מעולם לא העליתי בדעתי שמדינת ישראל הרשיעה את אייכמן גם בפשעים נגד פולנים, סלובנים, צוענים וצ'כים, ושהיא נדרשה באותו משפט לתקדים כפר קאסם, שנקבע שנים ספורות קודם לכן, ולגזר דין המוות שהוטל בישראל ב-1951 על הקאפו יחזקאל אינגסטר (אינגסטר זוּכה לבסוף מאשמת "פשע נגד האנושות", נכלא לשנתיים ומת בכלא)"

התובע, גדעון האוזנר מול הנאשם בתא הזכוכית: יותר משהיה אייכמן פסיכופט, הוא היה אדם צייתן המוכן לעשות הכל כדי לרצות את הממונים עליו.  צילום: לע"מ

התובע, גדעון האוזנר מול הנאשם בתא הזכוכית: יותר משהיה אייכמן סדיסט חולה נפש, הוא היה אדם צייתן המוכן לעשות הכל כדי לרצות את הממונים עליו. צילום: ג'ון מילי

 

 

בין שתי אסכולות

מאז שנות השמונים פועלות בהיסטוריוגרפיה של השואה שתי אסכולות יריבות: האחת היא האסכולה האינטנציונליסטית, המסבירה את התממשות הזוועה במונחים אישיים (כלומר, בדמותם של מנהיגי הרייך על השקפותיהם הגזעניות, הפרעות הנפש שלהם ונטיותיהם הסדיסטיות); והאחרת היא האסכולה הפונקציונליסטית, המסבירה את הפרויקט הנאצי כמפעל מודרני, או כמערך ביורוקרטי יעיל אשר מימש את התוכנית ההנדסית שניסח השלטון. "אושוויץ", בניסוחו של הנרי פיינגולד, "היתה גם שלוחה פשוטה של שיטת המפעלים המודרנית. במקום לייצר טובין, חומר הגלם היה בני אדם והתוצר הסופי היה מוות".
בין שני הקצוות של הדיכוטומיה הפרשנית הזאת מתנהלים זה שנים רבות ויכוחים סוערים, שרק חלקם ענייניים. אפשר להבין מדוע האסכולה הפונקציונליסטית, המערערת על הסטריליות של השואה כאירוע חד-פעמי ועל הכלל "אסור להשוות", לא התקבלה כאן במחיאות כפיים. ד"ר עמוס גולדברג, העורך המדעי של הספר שלפנינו, מסתייג מאסכולה זו ומעיר כי מאז פרסום המהדורה הראשונה של "מודרניות והשואה" (1989) הופרכה התזה של באומן שוב ושוב, בעיקר כתוצאה מפתיחת הארכיונים הסובייטיים. בכך הוא מצטרף להיסטוריון ישראל גוטמן (שנפטר לפני חודשים ספורים), אשר טען כי "להנָחות 'פונקציונליסטיות' כאלה או אחרות לא נמצאו סימוכין משכנעים בתיעוד, שסותר על פי רוב את התפיסות האמורות, והן מקבלות אופי של תרגיל אינטלקטואלי יותר משל מלאכת מחקר".
הצבתו של באומן בצד הפונקציונליסטי של הסקאלה הדיכטומית עושה לו עוול מסוים, משום שהיא מרדדת את עמדתו המורכבת ומטעָה גם היסטוריונים נחשבים כמו איאן קרשו, המצביעים עליו כעל מי שמתעלם כליל מן האספקט האידיאולוגי. בראיונות עמו מדגיש באומן – לשווא, ככל הנראה – שהמודרניות והביורוקרטיה אִפשרו את השואה אך לא חוללו אותה. הביורוקרטיה, לדבריו, אינה יכולה לייצר גזענות ושנאה; זהו תפקידם של האידיאולוגים. כפי שהמלחמה היא המשכה של המדיניות, הביורוקרטיה היא המשכה של האידיאולוגיה – ולא חלק ממנה. מכאן עולה השורה התחתונה בספרו המורכב-מאוד של באומן: "הציוויליזציה המודרנית לא היתה התנאי המספיק לשואה, אבל ללא ספק היתה תנאי הכרחי לה. בלעדיה, לא היה אפשר להעלות את השואה על הדעת" (עמ' 79).

האידיאולוגיה הגזענית

אם כן, המניע האידיאולוגי הוא שהכתיב את אפיקי הביצוע הביורוקרטים של המנגנון הנאצי. עם זאת, רדוקציה של האידיאולגיה הנאצית לשנאת היהודים המסורתית אינה מוצדקת, שכן בין השתיים אין רציפות היסטורית וסיבתית. תורת הגזע הנאצית, טוען באומן, לא היתה המשך של האנטישמיות הישנה, אלא ענף חדש של השיח המדעי ושל תהליך החילון. אלוהים מת, כמאמר ניטשה, ובכך התפנתה משְׂרה: מִשְׂרתו של המחוקק, האדריכל והמנהל העליון. וכאן נכנסות המטאפורות הרפואיות והגנניות: עיצוב העולם, בתרופות ובמזמרות, לקראת הסדר הנכון.
המדע, שהרג את אלוהים ואז השתחל אל כיסאו, הפך את הגזענות מנטייה דתית לפרקטיקה מדעית, או מדעית-לכאורה, וסייע להבדיל בין שלוש קבוצות של צמחים המצויים בתוך הגָן הקוסמי: הצמחים התרבותיים הטובים, הזקוקים אך ורק לטיפוח ולהגנה; הצמחים החולים, שאפשר וראוי לרפאם; והצמחים האבודים, שאין מנוס מעקירתם והשמדתם. אם נעבור מהמטאפורה הגננית לזו הרפואית, אפשר לומר שהקבוצה השלישית היא קבוצת הגידולים הסרטניים, שאי אפשר לרפאם, אלא אך ורק להשמידם. יותר מזה: השמדתם היא חובתו המוסרית של מי שחפץ בהצלת האורגניזם כולו. הנמשל ברור: המין האנושי הוא האורגניזם, והיהדות (או האוכלוסייה היהודית) היא הגידול הסרטני. המטאפורה הרפואית, ראוי לציין, היתה חביבה על היטלר, שצהל על גילוי "הווירוס היהודי" – תגלית שהיא "אחת המהפכות הגדולות ביותר שהתרחשו בעולם. הקרב שבו אנו נלחמים היום הוא מאותו הסוג כמו זה שנלחמו בו, במאה הקודמת, פסטר וקוֹך" (עמ' 143).
המדע הוא פרקטיקה שאין בה מקום לאוצר מילים תכליתי – רק לסיבתיות – והמדען הטהור אינו מעסיק את עצמו בשאלות מוסריות. זו אולי הסיבה שארבעה-עשר מתוך עשרים וחמישה הנוכחים בהמתה הראשונה בחשמל (אוגוסט 1890) היו רופאים, ושחלק ניכר מהדיון שהתעורר בעקבות המצאת הכיסא החשמלי עסק בסוגיות פיזיקליות כמו היתרונות היחסיים של זרם החילופין והזרם הישר. וזו הסיבה שכחמישים שנה לאחר מכן הפך מחנה הריכוז למעבדה אידיאלית בעיניהם של רופאים ומדענים. ראוי לציין בהקשר הזה כי בניגוד למה שקרה בברית המועצות, ההנהגה המדעית בגרמניה לא הוחלפה על ידי הנאצים – רק טוהרה מיהודים.

חולשת הזעם והחרון

השואה, טוען באומן, לא בוצעה בידי מנהיגות פסיכופטית והמון מוסת ומופרע. אחד המחקרים שהוא מצטט קובע כי אילו אובחנו אנשי הס"ס לפי המדדים הקליניים המקובלים היום, היו כ-90 אחוז מהם מתויגים "נורמלים", ו"עוברים בקלות כל מבחן פסיכיאטרי שניתן היום למגויסי הצבא האמריקאי או למועמדים למשטרת העיר קנזס" (עמ' 86). ליל הבדולח, הוא טוען, היה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. יתר על כן, אותו לילה מפורסם הִנחיל אכזבה להנהגה הנאצית, שקבלה בדו"ח רשמי על התנהגותם של כמה אוהדי יהודים: "בימים שאחרי ליל הבדולח, אנשים אלה רצו מיד לבתי העסק היהודיים [ו]התערבו למען היהודים בכל הזדמנות." (עמ' 149).
אכזבתם של מחברי הדו"ח היו מוצדקת, שכן בקצב של מאה נרצחים ביום היו נדרשות לשלטון הנאצי מאות שנים כדי לחסל שישה מיליון יהודים. "אפשר להצית באנשים חמת זעם", מצטט באומן את סביני וסילבר, "אבל אי-אפשר לשמר חמת זעם במשך מאתיים שנה… רצח יסודי, מקיף, ממצה, דרש החלפה של האספסוף בביורוקרטיה, החלפה של הזעם המשותף בציות לסמכות" (עמ' 164). ובמילותיו של באומן עצמו: "ככלים לחיסול המוני, זעם וחרון הם כלים עלובים". הממסד הנאצי נזקק לאדישותם של ההמונים יותר משנזקק לזעמם. לפיכך היה עליו לוותר על האופציה הפוגרומיסטית-ספונטנית שבאה לידי ביטוי בליל הבדולח (נובמבר 1938) לטובת פרקטיקות יעילות יותר. הפרקטיקות האלה אופיינו בתכנון רציונלי ומדוקדק, בביצוע מופתי ובהפקת לקחים מתמדת. בתהליך זה דיכא הממסד את האלימות האישית, הספונטנית, ובה בעת ייסד אלימות ממוסדת משלו. כיום, במבט לאחור, אנו יכולים להבין מדוע "הרֶשע האיום ביותר בזיכרון האנושי לא נבע מפריעה של סדר, אלא דווקא משלטון של סדר טהור".

חזון הסדר החברתי

רצח העם המודרני, טוען באומן, הוא "מרכיב בהנדסה חברתית, שנועד להצמיח סדר חברתי אשר יהלום את תוכנית החברה המושלמת" (עמ' 165). רוצחי המונים מודרנים כמו היטלר, סטלין ומאו פעלו מתוך אמונה שהם מנכשים עשבים שוטים ומסירים גידולים ממאירים. חזון הסדר האוטופי היה אפוא אחד המרכיבים המרכזיים שאפשרו את השואה, אבל כדי להתממש, או לפחות כדי לחסל ביעילות את אותם גידולים סרטניים, נזקק החזון הזה לתכנון קפדני, לנחישות – ולמנגנון ביורוקרטי הולם. כל אלה הם רכיבים הכרחיים בתזה של באומן, שאותה הוא מתמצת כמה פעמים בספר שלפנינו: "הביורוקרטיה מסוגלת מטִבעה לפעולות של רצח עם. כדי לבצען בפועל היא זקוקה למפגש עם עוד אחת מהמצאות המודרניוּת: תכנון נועז של סדר חברתי טוב יותר, הגיוני יותר ורציונלי יותר… ומעל הכל, היא זקוקה ליכולת לשרטט תוכניות כאלה ונחישות להוציאן מן הכוח אל הפועל" (עמ' 181).
הביורוקרטיה, אם כן, תופסת מקום מרכזי בהתרחשותה של השואה. "החתירה הביורוקרטית ליעילות היא רשמית ועיוורת מבחינה אתית" (עמ' 81), ובכך היא דומה למדע, שעיוורונו האתי הוא עיוורון-מרצון; שפת המדע אינה מאפשרת ניסוח של סוגיות מוסריות. בתוך המדע אין בכך שום בעיה, כמובן; המדע מתקדם לעבר האמיתות המדעיות; הבעיה היא מחוץ למדע: בעולמו של המין האנושי. והבעיה נובעת מכך שהמדע תפס את מקומו של אלוהים בהשלטת סדר וארגון, אבל בהתעלמותו מהאספקט המוסרי יצר ואקום המזמין לתוכו אג'נדות מוסריות שונות ומשונות. במקרה הנאצי היתה זו האג'נדה הגזענית-פשיסטית, שנשבה במפרשיה הניטרליים של הביורוקרטיה יחד עם נסיבות הרגע – מלחמה ("מצב חירום") ואדישות ציבורית.
מטרתו של היטלר, שהושתתה על תיאוריה פסאודו-מדעית, היתה ניקוי הרייך מיהודים. אנו נוטים לשכוח שההשמדה לא היה ברירת המחדל הנאצית, אלא האופציה שאליה פנו הנאצים לאחר שנואשו מכל האמצעים הקודמים: גירוש היהודים לשטחים הכבושים, שנפסק מפני שחייב את המשך "ניהולם" על ידי הכובשים הגרמנים; שילוח היהודים למדגסקר, שלא יצא אל הפועל בגלל הלוגיסטיקה הסבוכה של ההובלה ובגלל נוכחותו העוינת של הצי הבריטי באוקיינוסים; והרחקת היהודים לצפון-מערב רוסיה, שטורפדה בגלל סירובם של הרוסים להיכבש. אופציית ההשמדה המאורגנת היתה "הליכה בעקבות התהליך" (עמ' 83), ועלתה על סדר היום רק לאחר הנחייתו של הימלר (1 באוקטובר 1941) לעצור את ההגירה הכפויה של היהודים. ההשמדה היתה אפוא אמצעי חדש להשגת מטרה ישנה – טיהור הרייך מהיהודים – והיא אומצה מתוך שיקולים רציונליים של עלות-תועלת ושימוש בביורוקרטיה הקיימת. שינוי האמצעים הזה הוכיח את עצמו: עד מרס 1942 נרצחו כ-20 אחוז מכלל קורבנות השואה; עד פברואר 1943 – פחות משנה לאחר מכן – כבר חוסלו 80 אחוז מששת המיליונים.

האחריות הצפה

השואה היא תוצר של המודרניות, והיא אירוע נורמלי המצוי בתוך "טווח האפשרות האנושית" של הציוויליזציה המערבית. לכן, במקום להתייחס אליה כאל תאונה טראגית, עלינו לראות בה אירוע הנטוע עמוק בתוך המודרניות. "בוכנוולד", בניסוחם של סטילמן ופאפף "היתה בשר מבשר המערב שלנו לא פחות ממפעלי התעשייה של דטרויט – אי אפשר להתכחש לבוכנוולד מָשָׁל היתה חריג מקרי בעולם מערבי שפוי ביסודו". לכן ראוי לראות בה אירוע המרחיב את יקום התודעה – ממש כמו הנחיתה על הירח – ומחייב שינוי פרדיגמטי במדעי החברה

הביורוקרטיה, כמו המדע, היא פרקטיקה א-מוסרית, או "נקייה משיקולים מוסריים". בדומה למדע, גם היא מטשטשת את ההיבטים המוסריים של ההתרחשות, וככל שהחוליות בשרשרת הסיבתיוּת רבות יותר, והסמכויות ממוּדרוֹת יותר, כך קשה יותר לאדם היחיד במערכת לראות את ההשלכות המוסריות של מעשיו. במנגנון הנאצי, כמו בפס הייצור הקונוונציונלי, עשה כל משתתף תפקיד נקודתי, שהקשה עליו לראות את התמונה הכוללת, המערכתית, כלומר את "התוצר".
התוצאה היתה "אחריות צפה": מצב שבו כל אדם מאמין בכל לבו שהוא אינו אחראי לתוצאה או לפונקציה המערכתית. האחריות הזאת היא אחריות בלתי ניתנת לייחוס, שפירושה השבתה של ההיבט המוסרי. גם הריחוק הפיזי והנפשי תורם לכך, כפי שלמדנו מהניסויים של מילגרם (ניסוי מכות החשמל) ושל זימברדו (ריחוק נפשי ומעמדי בניסוי האסירים והסוהרים). נִסתרותו של הקורבן, שפירושה מְחִיָת הפָּנִים, מסירה מעל המבצֵע את העול המוסרי, והמִספר על היד הוא דוגמה מבעיתה במיוחד לתופעה הזאת. במישור היומיומי ניכרת השבתת-המוסר בשִׂמחתם של עובדים במפעל חימוש על הזמנה חדשה מאוגנדה, בעובדה שאיננו רואים את התרנגולת בשניצל שאנו אוכלים, ובעיוורוננו לסִבלו של הפועל במפעלי פוקסקון, טייוואן, שם הורכב האייפד החדש שרכשנו. "מכה קלה בכנף" – אמירתו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שהרגיזה רבים מאיתנו – משקפת היטב את האמת הזאת.
ההתמקצעות, כמו הביורוקרטיה, מוחקת את המימד המוסרי מן העשייה. דוגמה לכך היא המלצותיו של המומחה וילי יוּסט לייעול משאיות הגז. יוסט, כמומחה בתחומו, לא התמודד כאן עם סוגיות של חיים ומוות, אלא עם "המטען הנאבק להגיע אל הדלת האחורית", עם ניקוז "הנוזלים הדלילים" ו"הנוזלים הסמיכים יותר" מהמשאית, ועם קיצור התא האחורי במטרה להאיץ את ה"פעולה" ולחסוך בגז, וזאת בלי בלי לפגוע ביציבותה של המשאית ובלי להטיל עומס יתר על הציר הקדמי.
המנגנון הביורוקרטי הנאצי שאף לא רק לביצוע מושלם של תפקידיו, אלא – ככל מנגנון – גם להרחבה מתמדת של סמכויותיו. בעולם שבו ערכים ונורמות אינם בני הוכחה (או הפרכה), "האינסטרומנטליות נותרה שדה יחיד שבו ניתן עוד לחפש מצוינות" (עמ' 183). לכן, ממש כמו אוברשטורמבנפיהרר אייכמן, וכמו אותם מטאטאים של שוליית הקוסם, חיפש המנגנון הזה עוד ועוד שטחים להחיל עליהם את מומחיותו. ההתפתחויות השונות שנגזרו מהנחיות ההנהגה – מגירוש להשמדה, מירי למשאיות גז, וממשאיות גז לתאי גז – זימנו למנגנון ולאנשיו עוד ועוד אפשרויות כאלה.
הערה אישית לסיום: ניגשתי לקריאת הספר הזה מתוך הסתייגות. ראשית, חששתי שבאומן עומד לנגח את המדע, וכך לפנות מקום לפוסט-מודרניות, המסוכנת בעיני, ולחזק את המתקפה הנוכחית על המדע – מתקפה ששותפים לה בריאתנים, סיינטולוגים, חובבי הומיאופתיה ומתנגדים טוטאלים לניסויים בבעלי חיים. עם זאת, בתום הקריאה לא היה לי ספק שחשיפתו של הספר המופתי הזה חשובה יותר מהאג'נדות האישיות שלי. תודה להוצאת רסלינג, למתרגם יניב פרקש ולעורך המדעי ד"ר עמוס גולדברג, שהביאו את הספר הזה לעולמם של קוראי העברית באיכות הטובה ביותר שבאפשר. מומלץ מאוד לקרוא אותו, אך לא מתוך עמדת התגוננות, אלא מתוך פתיחות; לשים לב למורכבותו של הטקסט הזה; ולהקשיב לבאומן, שמדגיש כי "מכך שהשואה היא מודרנית לא עולה שהמודרניות היא שואה" (עמ' 167), אך גם מזהיר ומזכיר לכולנו שהסובייקט המוסרי הוא לְעולם האדם היחיד.
"מודרניות והשואה" הוא מחקר נרחב ומעמיק מאוד, אבל את מסקנותיו המעשיות ואת לִקחוֹ יכולנו ללמוד כבר במשפט אייכמן: אם בדבריו הציניים של הנאשם על העמידה-מן-הצד כתכונה אנושית: "[נודעו הזוועות] לכל האישים במיניסטריון לענייני פנים, אולם איש לא התייצב כנגד הממונים… כאלה הם פני האומץ האזרחי"; אם בכנותה של התביעה שהדגישה כי: "אין בדעתנו לומר בכל אלה שהנאשם היה יוצא דופן ברשעותו בתוך המשטר שהעלה אותו. הוא היה חניך נאמן של משטר שהיה כולו רשע וזדון… לא נראה את התמונה בשלמותה אם נרכז רק בנאשם את האחריות למסע ההשמדה כולו"; ואם באזהרתו המדויקת של הסנגור: "את אשר קרה את הנאשם יוכל בעתיד לקרות [ל]כל אחד, איש אינו מחוסן".

יצהר ורדי הוא מבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה