דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

קרטס ואני

אהרון אפלפלד, סופר שואה החי בישראל, מתרגש מהענקת פרס נובל לספרות לשנת 2002 לידידו, סופר השואה היהודי-הונגרי, אימרה קרטס. "זה ממש לא ייאמן, אירופה, שהתרבות שלה הולידה את אושוויץ, ראתה כראוי לפרס אדם שהועידו לו את הגורל של אושוויץ". על הקשר בין קין להבל 

אהרון אפלפלד: "אירופה ראתה כראוי לפרס אדם

שהועידו לו את הגורל של אושוויץ

פגשתי את אימרֶה קֶרטֵס בפעם הראשונה בכנס בבאר-שבע, באוניברסיטה שבה לימדתי ספרות במשך שלושים שנה; לא ישראלית אלא יהודית. במרוצת הזמן נפגשנו גם בירושלים. הראיתי לו את מאה שערים, שעליה גם סיפר בספרו "מישהו אחר". אימרה הגיע אז לארץ בעקבות תרגומו לעברית של ספרו "ללא גורל". נפגשנו בצרפת, אחר-כך, באפריל, שוב בירושלים, בכינוס שהתקיים ביד-ושם, ובחודש מאי שאחריו בבודפשט, שם שהיתי עשרה ימים. את הימים האלה בילינו כמעט באופן בלעדי זה בחברתו של זה. ביקרנו אצל הסופר ג'ורג' קונרד, שגם הוא יהודי מוזר, אדם שנראה כי החל לעסוק בשורשיו היהודיים רק בזמן האחרון. קונרד נולד בפרובינציה ולכן מכיר את החיים היהודיים יותר מאשר קרטס, אך זה לא כל-כך ניכר בכתיבתו, בעוד שאצל קרטס יהדותו עולה בבירור מכל משפט, על אף שכמעט אינו יודע דבר על המסורת היהודית. סיירנו בגטו לשעבר, בבית-הכנסת ברחוב דוהאן, האזנו לקונצרט ליטורגי יפה, סעדנו ארוחות ערב במסעדות ובביתו. שוחחנו על ספרות השואה ועל החיים בישראל. הבנו איש את רעהו ללא צורך בהסברים מיוחדים, שהרי מילות המפתח שלנו משותפות.

בקריאת "ללא גורל" כדאי להבדיל בין שני היבטים: זה של קרטס וזה של ספרות השואה. מה שתופש באופן מיידי הוא קולו של הספר. אני לא דובר הונגרית, ומשום כך ביכולתי לשפוט רק את שקראתי בעברית ובגרמנית. בשתי השפות אפשר לחוש שהקול שלו הוא מיוחד במינו. בנארטיב שלו מצויים קצב וניגון יוצאי דופן.

הייתי מגדיר אותו בראש ובראשונה כסופר אקזיסטנציאליסטי, ורק אחר-כך כסופר יהודי, כמו פרימו לוי, ז'אן אמרי וכן הסופרת אידה פינק; כמעט כמו כל אלה שכתבו על גורלם ברמה האמנותית. אצל קרטס, אושוויץ היא המנוע, הבסיס – והילדות. היא בית-הספר שלו, ואף חופשתו, מזונו. על-פי אחת המטאפורות של פול צלאן, היא ה"חלב השחור" שלו.

בישראל, חוץ ממני ומאידה פינק, כמעט ואין סופרים הכותבים על השואה. במובן זה, שאצלי היא עומדת במרכז כתיבתי. היא הנארטיב בכל ארבעים הספרים שלי. כשכתבתי את ספרי הראשון, הייתי בן 26-27. הוא נקרא "עשן". כל הנפשות בספר הציתו סיגריה בזו אחר זו. הספר עסק באנשי שוליים א-סוציאליים שהגיעו לארץ אחרי השואה, התארגנו בכנופיות על שפת ימה של תל-אביב ולא הצליחו להסתגל לחברה הישראלית. "אפלפלד", אנשים שאלו אותי, "בן כמה אתה? עדיין לא התבגרת? מדוע אינך כותב על החיים הנורמליים? על הקיבוץ? על הצבא? על האהבה? על מה אתה כותב? את השואה צריך לשכוח! אנחנו באנו לארץ החדשה הזאת כדי לשכוח את השואה וליצור חיים חדשים ועולם חדש. יש לך כשרון, אבל אין להשקיע אותו בשואה". חמש שנים עברו עלי עד שהצלחתי להוציא את הספר הזה לאור.

בשנות החמישים שלטה בישראל עוינות לנושא השואה, והוסיפה להתקיים עד משפט אייכמן; אבל השפעתה על דעת הקהל הורגשה עוד שנים רבות אחר-כך. האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית של המדינה לא רצתה שהדור החדש יקבל תמונה על השואה, שלפיה "היהודים הובלו כמו צאן לטבח". על פני השטח היה מוסד יום השואה; לאמיתו של דבר, לא רצו לשמר את הזיכרון הזה. שכן השואה, הזהות היהודית, ייצגו את אירופה, והאינטליגנציה בארץ היא אנטי-דתית במובהק. חלקה הארי של החברה הוא חילוני, בעוד המדינה אינה כזאת, וזה גורם למתח רב. להיות דתי משמעו להיות מלוכלך, והדת – המזויפת – התקשרה בתודעה שלהם עם השואה. את העובדה שבלי השואה ישראל לא היתה קמה כמדינה – גם את זה ביקשה האידיאולוגיה הזאת להעלים.

אין לשכוח שגם הציונות עצמה היא תוצאה של התבוללות, שהרי באנו לכאן כדי שלא נהיה יהודים; שנהיה משהו אחר. שלא נמשיך במה שעזבנו. יש להשליך את כל הקשור בחיינו הקודמים מאחורי גוונו. מיד אחרי השואה הגיעו לארץ שמונים אלף יהודים, אנשים שהם חלק מהחברה הישראלית אך בו-בזמן גם זרים. שנים ארוכות דיברו עליהם רק בשלילה; בן-גוריון הגדיר אותם "אבק אדם". קשר לשואה נחשב מחלה.

האליטה של החברה הישראלית לא עברה את השואה עד היום. אלה שעלו אחרי מלחמת העולם השנייה לא ידעו תקופת-מה עברית, הם אף לא ידעו מי הם והיכן הם נמצאים. האליטה היתה עברית, והיא שהכריזה וגם קיימה בכל הכוח: יידיש לא, עברית כן. אפיינו אותם אנטי-גלותיות ולוקליזם. מפלגות הימין הצהירו: "אסור לנו לסחוב את המוות אל האדמה הזאת. האדמה הזאת משמעה חיים ולא מוות. כמו שאסור להביא סחורה גנובה, כך אסור להביא לכאן פסימיות". השמאל אמר את אותם דברים, אך בהנמקה עוד יותר מטופשת, אם הדבר בכלל אפשרי: "השואה כמוה כלאומנות, ולכן אסור לדבר עליה".

חוג צר של האינטליגנציה בלבד אימץ את השואה. אנשים שנמנו עימו חיפשו ספרות אמיתית, שאפו ליותר ממה שהציעו התעמולה והזכרונות שפורסמו. ואילו האנשים שעברו את השואה ברחו מזכרונותיהם. כשנתקלו בספר שלי – כלומר, אלה שיכלו לקרוא בו – הניחו אותו הצדה, שכן מעטים ידעו אז לקרוא שפה ספרותית. הם הכירו בכשרוני, אך מיהרו להוסיף בזלזול: "אבל הוא כותב על השואה, וזה יהודי יותר מהנדרש". הציפייה הכללית היתה שייוולד יהודי חדש: גבוה, בלונדיני, עם עיניים כחולות; אך אצל אפלפלד אפשר למצוא רק יהודי ישן. אלה שבאו מהשואה חושבים רק על דברים יהודיים שאבד עליהם הכלח: על הגורל היהודי, על תכונות יהודיות ועל היהדות בכלל.

קפקא ואנחנו

על אף כל זאת המשכתי בכתיבה. אני לא יכול להיות יותר גבוה, לסלק את משקפיי או להעלים את הקרחת שלי. כמובן, זה לא היה קל, כי במשך שנים רבות חזרו ושיננו באוזניי: "זה מסוכן, האמן לנו, בדרך זו אתה מזיק רק לעצמך. אם אין לך מה להגיד חוץ מזה, הפסק. כתבת ספר, שניים, שלושה, חמישה. זה לא יהיה טוב ככה, שואה. זה פרובינציאלי, גם היהודים. יתרה מזו, זה אנכרוניסטי. קיבוץ, זה הנושא המודרני והנכון! הספרות הישראלית בשנות החמישים היתה נתונה להשפעת הריאליזם הסוציאליסטי על-פי הדוגמה הסובייטית. שוֹלוֹחוֹב ואחרים כמוהו היו דוגמה ומופת. הרוסים והפולנים היו חסידי הגישה הזאת באופן במיוחד. היֵקים, כמו גם ההונגרים, לא כל-כך הצליחו ללמוד עברית. הם קראו את הספרות שלהם, בשפתם. גרשום שולם, שהיה אחד ממוריי, דיבר עברית טובה. מרטין בובר, שהיה גם הוא מורה שלי, הבין הכול וגם כתב בעברית, אבל התקשה לדבר בשפה הזאת. שולם האמין בי ועודד אותי לכתיבה, כמו גם בובר, יחזקאל קאופמן ויעקב כ"ץ. השקפתם של אנשי אקדמיה אלה היתה, שתפקידה של הציונות הוא לחדש את היהדות. משמע, אין להפוך ליהודים בלונדיניים וכחולי עיניים, אלא ליהודים המחדשים את עצמם. בובר גילה וקיבץ את הטקסטים של החסידות; שולם את הספרות המיסטית: הקבלה, החסידות והשבתאות. איש מהם לא היה דתי במובן המסורתי, אך היתה להם משיכה חזקה לטקסט היהודי המסורתי.

המקור שלי, ששימש לי כנקודת המוצא, היה פראנץ קפקא. קפקא כתב כמו יהודי. הוא למד עברית ויידיש ואהב את התיאטרון היהודי, וגם כתב על כך. הוא התכונן לעלות לישראל. בסך-הכול הוא היה צמא ליהדות. לשונו של קפקא היתה גרמנית כמו הגרמנית הצ'רנוביצית שלי: גרמנית האבּסבורגית. זו איננה גרמנית מובהקת, היא יותר או כמעט גרמנית יהודית. מי שחי בפראג או בבודפשט לא היה קשור לברלין; הוא השתמש בלשון הגרמנית בסביבתו היהודית הבלתי אמצעית. המקור שלי בעברית היה התנ"ך, שהשתדלתי לאמץ את השירה שלו. למשל, את המינימליזם בפואטיקה. בתנ"ך אין שמות תואר ואין אפיונים. על אף המילים הפשוטות והפוריטניות הוא מגיע לתחום ביטוי נרחב ביותר. בין הסופרים המודרניים השפיע עלי עגנון. הוא בא מהאזור שגם אני באתי ממנו: גליציה ובוקובינה. בפגישתנו הראשונה דיברנו גרמנית.

הכרתי את כל ידידיו של קפקא שהגיעו לישראל: את הפילוסוף הוגו ברגמן, שייסד את הספרייה הלאומית, את הסופר והעורך רוברט ולש, את מרים זינגר, שממנה הוא למד עברית. את קפקא לא לגמרי הבינו. קפקא פחות מובן לאלה שלא עברו את השואה. כמו, למשל, הנובלה שלו, "מחנה אסירים", שהיא אב-טיפוס של אושוויץ. רוב בני משפחתו של קפקא נספו במחנות; שלוש אחיותיו נספו באושוויץ. הקשר בין קפקא לשואה אינו מופשט אלא קונקרטי מאוד, כאילו הוא חווה את השואה על בשרו. הוא זה שהצביע לראשונה על הפרדוקס של הקיום האנושי. הכתבים שלו חותרים אל העיקר, ונעדרים כל קישוטיות.

קפקא הוא גם נקודת המוצא של קרטס. גם אותו, כמו את קפקא, אני רואה ומכיר כיהודי, לא כהונגרי ולא כגרמני, אף על פי שהיהדות בעיניו אינה השאלה המרכזית. הוא חי את המחשבות שלו, או את העולם שהוא רואה בעיניים של יהודי. החשיבה שלו היא יהודית, של יהודי מודרני, כמו זו של ויטגנשטיין או של קפקא. הדרך שבה הוא רואה את השואה דומה מאוד לזו של פרימו לוי, שלדעתי השפיע עליו, אך ז'אן אמרי עוד יותר. קבוצה זו של סופרים ניסתה להבין את השואה בהקשר האירופי: לא בהקשר של היהדות אלא בהקשר של התרבות האירופית והפילוסופיה שלה. זה ההבדל בינינו. אני באתי לישראל והתחלתי לכתוב בעברית, והלשון קישרה אותי באופן אוטומטי דרך המקורות היהודיים למסורת היהודית ולהיסטוריה שלה. משום כך כל המיתולוגיה שלי מקורה ביהדות. אין זה משנה מה אני כותב, תמיד אני נשאר במיתולוגיה הזו.

מוסיקה ורצח

ספרות השואה משמעה ראייה חדשה של העולם. מי שהיה באושוויץ, מה שהוא ראה שם לא ליהודים קרה, אלא לעולם. אביא דוגמה: בכל המחנות ובכל הגטאות האזינו הקצינים הגרמנים למוזיקה קלאסית. הם רצחו, או שמעו מוזיקה קלאסית. המוזיקה הקלאסית היא סמלה של אירופה עוד יותר מהספרות, כיוון שהמוזיקה יש בה יותר עוצמה והיא יותר קונקרטית. באך, בטהובן, מוצרט, בראמס – זהו סיכום התרבות האירופית, וסיכום זה נכח באופן מודגש במחנות. בעיני יהודי מתבולל – יהיה מהשיכבה הגבוהה או הבינונית – המוזיקה הזאת היתה בגדר תנ"ך. בכל בית משכיל, בביתם של רופא או פרקליט, היא עמדה במוקד התרבות. במחנות כפו על היהודים לנגן בבגדי האסיר שלהם את בטהובן, או שהם האזינו למוזיקה קלאסית שבקעה מן הרדיו הגרמני וזה הסתנן לעולמם. אושוויץ היתה בו-בזמן זירת המוות וזירה של מוזיקה קלאסית. לכן אחרי השואה קיבלה המוזיקה הקלאסית משמעות חדשה, היא נתמלאה באירועים ובשינויים או בשבר שחלו באושוויץ, בטרבלינקה ובמקומות אחרים. נשמותיהם של המיליונים הרבים נכנסו למוזיקה. המושגים של הטוב, התרבות, היופי והאסתטיקה השתנו אחרי השואה באופן מוחלט. הם הסירו בפנינו כל מעטה, ומאז שום ערך כבר איננו פשוט וברור, שחור או לבן באופן חד-משמעי. השתנתה האמונה בקידמה. התעוררו סימני שאלה, האם התרבות, החברה ואף המדע מתקדמים באמת בכיוון הנכון? השואה הוכיחה שמה שראינו כקידמה לא היה אלא טעות, ושבתרבות האירופית יש משהו רע מהשורש. היא התקלקלה, התנוונה, הושחתה, נתמלאה שנאה. את זה ראה קרטס, ומתוך הידיעה והראייה הנוראות האלו נולד כוח היצירה שלו.

את הבשורה על זכייתו בפרס נובל קיבלתי בשעת הקראה באוניברסיטת ייל. מיד התקשרתי אליו. לא היה קל להשיג אותו, כי הקו היה כל הזמן תפוס, אבל הצלחתי לדבר איתו וגם עם אשתו, מגדה. אני כל-כך מאושר שהוא קיבל את הפרס. אדם שהקדיש את יצירת חייו לשואה זכה בפרס באירופה: זה ממש לא ייאמן. אירופה, שהתרבות שלה הולידה את אושוויץ, ראתה כראוי לפרס אדם שהועידו לו את הגורל של אושוויץ. קרטס אמר שהוא מאושר, ואני – שאני מאושר עוד יותר ממנו. כמעט כל הסופרים שכתבו על השואה דברים בעלי משמעות, שלחו יד בנפשם: פרימו לוי, ז'אן אמרי, תדיאוש בורובסקי, פול צילן, יז'י קושינסקי. ואם הסופר לא התאבד, הריהו נפגע והשתתק, כמו אנרה שוורץ-ברט. הוא כתב ספר ונהרס. אני מרגיש שכל אלה שמתו וכל אלה שחיים הם אחיי הקרובים.

אני אופטימיסט. כך נולדתי. קרטס לא. הכתיבה תרמה ליכולת של שנינו להמשיך בחיים. קרטס אינו סופר קל לעיכול. כדי לקרוא אותו נחוצים ריכוז רב ומחשבה, אך הוא גומל על כל זאת במתח רוחני רב-רבדים.

אני לא יודע הונגרית, אך יודע שהיהודים שכותבים גרמנית, כותבים גרמנית אחרת. פול צלאן, למשל, לא כתב בגרמנית של הגרמנים. היהודים בצ'רנוביץ דוברים גרמנית, היינו בלשון של היהודי הגרמני. מה שאפיין שם את היהודים חדר ללשונם, ובמקרה זה לשונם היתה גרמנית. זה נתן מסגרת להתבטאות. מילים מסוימות הן שונות, וגם מבנה המשפט והקצב שלו שונים. הגרמנית הארכנית באה לידי ביטוי קיצוני בפרוזה של תומס מאן. משפטיו של קפקא קצרים ומתמקדים בעיקר. המשפט הגרמני הוא תיאורי-ציורי, זה של קפקא מוסר עובדות. צלאן שובר את השפה וממשיך באסוציאציות ובצירופים: ממש לא ניתן לתרגום. הסופרים האלה אינם כותבים על הגורל הגרמני, אלא על הגורל היהודי ויש לכך השפעה על השפה. קפקא קיבל את שפתו מיהודי פראג, שהיהודים השתמשו בה שם בינם לבין עצמם. היהודי הגרמני בצ'רנוביץ וחברו בפראג אינם שונים בהרבה זה מזה, שניהם גרמנים האבּסבורגים שהרי, כידוע, היהודים היו אזרחיה האמיתיים של הקיסרות. לא עשיתי מחקרים לשוניים, אני יכול להסתמך רק על משמע אוזניי: היהודי הגרמני הרבה יותר אינטואיטיבי. על אף שמשפטיו של קרטס – למשל, ב"קדיש"ארוכים כמו אצל תומס מאן ("ללא גורל" נכתב יותר במשפטים של קפקא), הרי בפרוזה הניסיון היהודי בכל זאת הופך לשפה משותפת. להיקלע לאושוויץ בגיל 15 זהו ניסיון יהודי שאין לטעות בו ובנארטיב שלו. קרטס תרגם סופרים האבּסבורגיים רבים, מיוזף רוט ועד ויטגנשטיין; גם זה השפיע על צורת ההתבטאות שלו.

אני שואל את עצמי: הוא הונגרי? כן. ולא. יותר לא מכן. הוא יהודי.

יש מושג המוכלל בהגדרה האנגלית common memory (זיכרון משותף): הניסיון המשותף של שבט, של עם, שמעצב באורח תת-מודע את הפרט שנולד לתוכו, בין אם הוא רוצה בכך או לא. אנחנו יורשים אותו מההורים שלנו, מהסביבה­ ­– מהגורל שלנו. דבר-מה משותף – חוסר מנוח, דאגנות, ספקנות, נבואת-לב, חשדנות – כל אלה מצויים במידה זו אחרת ביהודי אירופי. לא אחת אני שם לב שמישהו פוסע בחדר הלוך ושוב. מדוע אינו יושב במנוחה? למה הוא מתרוצץ כל הזמן? משום שהוא חסר ביטחון. לא אוהבים אותו, נותנים לו להרגיש שהוא אינו רצוי (ואולי הוא רק סובר כך). בתגובות של קרטס אני תמיד חש ביהודי. כמו בתלמוד, הוא מעלה שאלה, עונה עליה, אחר-כך חוזר אליה מצד אחר וקושר אליה שאלות חדשות. ואז הוא מוסיף אליה רעיון חדש, ושוב חוזר אל נקודת המוצא.

קרטס שייך למשפחה מסוימת של סופרים יהודים כמו פרימו לוי, ז'אן אמרי, פול צלאן, שכולם באו ממשפחות מתבוללות. הם אינטלקטואלים שאימצו את הספרות האירופית פר אקסלאנס, חוו את השואה ומבקשים לתת משמעות לכול.

הבעיה של הספרות היא כיצד להגיע מהניסיון האישי לאמת בכללה. בקרב קבוצת סופרים זו הדבר מתבטא בכך, שנוסף על ההיסטוריה היהודית ועל הניסיון האופייניים במיוחד ליהודים, כמו הגטו ואושוויץ – שאנחנו יכולים להחשיב אותם כמצבור של הקיום היהודי – הם מבקשים להצביע על מה שמעבר להם. לכן הנארטיב שלהם מתבסס על הקשר בין קין להבל. הם אינם יהודים ואינם לא-יהודים, הם יהודים וגרמנים, יהודים והונגרים, יהודים לא רק בניגוד לאירופה ולעולם, אלא כניגוד בין טוב לרע, כפי שמסופר בפרשת קין והבל. באירופה התפישה הזאת יותר מתקבלת על הדעת. הדבר מסביר את הצלחתו של קרטס. כך ניתן לטפל יותר טוב בירושה הגרמנית הנוראה, לפשר ולעבד אותה, מאשר אילו היינו מטיחים בפניהם שבמלחמת העולם השנייה הם השמידו את העם היהודי. אמת זו היא בוטה מדי, קשה וכבדה, ומשום כך אינה ניתנת לעיכול. יש להציג את השאלה מה רע אצל הגרמנים, מה רע אצל היהודים, שכל זה יכול היה לקרות; ומהרע הפרטיקולרי צריך ואפשר להגיע אל הרע הקולקטיבי. זה מאוד קשה, ואיש אינו רוצה בכך, אך באמצעות הסיפור של האח הטוב והאח הרע יותר קל להגיע להסבר כלשהו. זה מאפשר לצאת מהפרטיקולריות, מהניסיון, מההיסטוריה, מהפרטי, מהגורל של היהודים והגרמנים כאחד. עם זאת, זהו אינו תהליך חלק ומכני. הסופרים האלה אינם עושים זאת כדי למצוא חן בעיני הגרמנים או בעיני ההונגרים, אלא משום שאין להם זהות יהודית. הם גדלו ללא ידע יהודי, ללא שורשים יהודיים. חסרון זה קיבל הפעם משמעות חיובית, שכן הוא סייע להם בהתקרבות אל התופעה הכללית המכונה אושוויץ.

גם אני מוצאי ממשפחה מתבוללת, אבל אני באתי לישראל. בלא משפחה (רצחו אותה בטרנסניסטרייה), בלא השכלה, ואף ללא שפה. הגעתי לכאן כשאני יודע מעט גרמנית-יידיש, ורוסית-אוקראינית-רומנית. כאן היתה העברית לשפתי. אני לומד אותה 56 שנים ללא הפסק. השפה העברית היא שעשתה אותי יהודי. באופן קצת פרדוקסלי, אני "מוצר" של המדינה הישראלית המודרנית, אך למרות זאת לא נעשיתי סופר ישראלי אלא "יהודי". שכן כמו קרטס, גם אני הייתי צריך לדווח על אושוויץ. מי אני? מדוע אני כאן? מדוע אין לי הורים? מה עלי לעשות? בתור נער נסחפתי לכל אורכה של אירופה, ורק ישראל רצתה בילד בן ה-14. ירדתי לעומקם של המקורות היהודיים כדי למצוא את עצמי. יצאתי לדרך כטבּולָה ראזה, רק עם זכרונותי. עם הזכרונות הרעים. כאן קיבלתי את השפה, את התרבות. את המפתח. כדי שאבין את עצמי, אבין את הוריי המתבוללים ואת סבי וסבתי שהיו יהודים מאמינים. בתהליך זה סייעו לי התנ"ך, המיסטיקה של ימי-הביניים והפילוסופיה, וגם ספרות ההשכלה. עסקתי הרבה – בהדרכת גרשום שולם – במיסטיקה היהודית, שגם בה דומיננטיים הניגודים בין הטוב והרע. גם היא העניקה לי מילים ומושגים רבים, כדי שאבין את הדבר הזה. בו-בזמן היא גם עזרה להבין, שההיסטוריה היהודית היא יוצאת דופן וזרה בקרב העמים. ובכל-זאת, את המפתח להבנת אושוויץ לא קיבלתי.

גורל של תולעת

אלפיים שנה לנדוד באירופה ולא להיטמע בעמים. תוך כדי כך רצחו את היהודים כמעט ללא הפסקה, עד שבאירופה המודרנית הביאו את הקיום רב-הסבל הזה לקצו. שיא הסיפור, או נכון יותר, סופו: אושוויץ. הסיפור היהודי הזה הוא שלי, אני חי אותו ועובד עליו. זה מה שמבדיל ביני לבין הקבוצה הנזכרת. קרטס אינו עוסק בהיסטוריה ההונגרית; הוא עוסק בגיבור זה או אחר, שאיננו אלא אמרה קרטס. יהודי הוא מרכז היצירה שלו והאקזיסטנציה שלה, אף כי הוא אינו משתמש במילון העברי כדי לספר את הסיפור ולהביא לידי ביטוי את הניסיון.

בניסיון היהודי, וגם בעקבותיו בספרות, קיים למשל המושג "שנאת ישראל" (כמו שיש גם "אהבת ישראל"). פירוש הדבר שהעולם שונא את היהודים. זה אינו מושג גזעני, אלא רק השתקפות הניסיון שהעולם אינו אוהב את אורח המחשבה, את ההתרגשות, את ההתנהגות המאפיינים אותנו. לרשותי עומד מילון להמחשה. אין זה אומר שאני מזדהה עם כל מילה במילון – אינני אורתודוקס המזדהה אוטומטית עם כל מה שכתוב – אבל אני מכיר את מילות המילון והגדרותיו, ומשתמש בהן. העולם אינו מבין את המינוח היהודי. מי שחי אותו, מי שמשתמש בו, לא בנקל מתחבר אל העולם.

הנצרות משתמשת כלפי היהודים בשפה שבה מילות המפתח הן אהבה וחמלה. אך ברגע שבו היהודי אומר שאינו אוכל מאכלים מסוימים, נוטל ידיים ובתוך כך אומר תפילה מסוימת, או-אז היא רואה את היהדות כמאוד פרטיקולרית ומפנה לה את גבה. זו הסיבה שכל-כך קשה לספר בשפה הזאת את הנארטיב של אושוויץ. בשפה הנוצרית זה קל: אחרי אושוויץ עלינו לאהוב איש את רעהו. צריך להשמיד את השנאה, ולשאוף לכך שהעולם יהיה יותר טוב. אני מסכים עם זה, אבל אם כן, כיצד אני אמור להסביר את העובדה שהכנסייה לא עשתה שום דבר בזמן השואה, וגם אחריה לא כל-כך. בעיניה אנחנו קיימים בגדר האח היותר מבוגר, שיש לה המון תסביכים בקשר אליו.

בניגוד לקרטס, אני אופטימיסט. לא רק משום שלמרות הקונפליקט שלי ולמרות הביקורת שלי, בתוך עמי אני חי. יש עוד משהו: כל אופטימיסט הוא גם קצת פתי. הרי בעולם שלנו יש כל-כך הרבה רוע. כל-כך הרבה רוע ראיתי גם אני. אף על פי כן, כדי שנהיה אופטימיסטים, עלינו להיות גם קצת מטומטמים, רודפי אשליות, ואם לומר בכנות רבה יותר, לרמות את עצמנו.

בארצות-הברית קיבלתי פרסים ספרותיים יוקרתיים רבים, מטעם גופים יהודיים ולא-יהודיים. יהודים ולא-יהודים כתבו הרבה על יצירותי. שם החלה בשנות השמונים, ולא במקרה, הקריירה הבינלאומית שלי, עם הופעת הרומן "בדנהיים 1939". באמריקה מדברים, כותבים ומפרסמים הרבה על השואה. המון ספרי זכרונות וספרי היסטוריה יצאו בה לאור, אך פחות ספרות. אני סיפרתי על השואה במסגרת ספרותית, וזה היה שם בבחינת חידוש. השאלה האקטואלית המרכזית שם היא: "כיצד עלי להיות יהודי או להישאר יהודי?". קשה ללמוד עברית, תנ"ך ותלמוד; יותר קל להזדהות עם הטרגדיה של השואה. בדרך זו מזדהים עם העם היהודי. אסור לשכוח שהאמריקאים הם אלה ששחררו חלק ניכר ממחנות הריכוז, היה להם חלק מכריע בניצחון על גרמניה הנאצית. אם כן, מומנטום זה של השואה שייך גם הוא למיתוס האמריקאי, מה שמקל על הדיון בה. למרבה הצער, לעתים זה תופס את מקום ההיכרות האמיתית עם היהדות. יתרה מזו, את מקומה של ההזדהות עם ישראל.

אלי ויזל ממלא תפקיד חשוב באמריקה בכל הקשור לתולדות השואה. אין ספק שספר הזכרונות שלו, "הלילה", חשוב למדי, כי היה הראשון שתיאר את אושוויץ בכלים ספרותיים. הוא תמיד מתייצב לצד ישראל. מעולם לא אמר עליה מילה רעה.

היום באירופה לומר מילה טובה על ישראל זהו מעשה המחייב אומץ. דבר אחד זה למתוח ביקורת, ודבר אחר הוא דמוניזציה, שהיא כיום חלקה של ישראל. זה מזכיר זמנים טרם שואה. לפני רציחת היהודים היתה הדמוניזציה שלהם. היהודי איננו אדם, הוא תולעת, ייעדו לו גורל של תולעת – וגם השמידו אותו כנהוג לגבי תולעים: בגז. הדמוניזציה של ישראל כיום אינה חדשה אלא ישנה, רק באדרת חדשה: "היהודים הורגים ילדים". כל התמונות מראות זאת: טנק ישראלי, ילד ערבי. דוד וגוליית – עכשיו זה הפוך. המיתולוגיה הנוצרית תמיד תיארה את היהודים כמי שרוצחים ילדים ושותים את דמם. או: היהודי צובר כסף, יש לו מלא כסף, הוא אוכל כסף, שותה כסף. היהודי כובש היום את האדמה הערבית. הוא הורס את ג'נין וערים אחרות. שלא כמו את האינטליגנציה האירופית ממוצא יהודי, את קרטס אי-אפשר לבלבל בסיפורים מכשפים אלה. הוא מרגיש מיד באנטישמיות ובטוטליטריות. הוא לא מערב את ההגדרות. כשקראתי את המאמר שלו שבו הציע לכל המבקרים הליברליים לנסוע באוטובוס מתל-אביב לחיפה ואז יבינו הכול, לחצתי את ידו. הציפה אותי חמימות שמרגיש אדם כלפי אחיו. לבו של קרטס סולידרי עד תום עם העם היהודי ועם הגורל היהודי. הוא יודע היטב שמי שחי בישראל הוא בדרך כלשהי אדם ששרד את השואה.

לאירופה יש תסביכים כלפי השואה. שיהיו לה! בגרמניה הופיעו שמונה ספרים שלי. יש שם שאיפה כנה להבין את מה שקרה במלחמת העולם השנייה, אי-אפשר לטעון אחרת. אני רואה אצלם יותר השתדלות מאשר אצל הצרפתים, למשל, או אצל האחרים, בייחוד בקרב האינטליגנציה והצעירים. רק לפני שנתיים נסעתי לגרמניה בפעם הראשונה. הדו-שיח איננו עניינו של הסופר, אני כותב לעצמי. לא ליהודים, ולא לגרמנים. קודם לכן הייתי דוחה תמיד את ההזמנות: עלי מוטל לכתוב ולא לדבר. נפגשתי עם כמה עיתונאים גרמנים שבאו לישראל כדי לראיין אותי. "אבי וסבי התנהגו בסדר", הם אמרו. אין ספק שכך היה – לא באים אלי, לכאן, כדי לשקר – אך האוזניים שלי קולטות אפולוגטיקה. לבסוף נטלתי את האתגר ונתתי כמה הרצאות. קיבלו אותי יפה. תמיד דיברתי בשפה האנגלית, אף פעם לא בגרמנית, שהיא שפת אמי. בשפה נייטרלית. הגרמנית היא שפתם של אמי ואבי. בגרמנית אני מדבר איתם.

ירושלים, נובמבר 2002

(מתוך כתב-העת "עבר והווה" היוצא לאור בבודפשט, גיליון 4, 2002)

לקריאת הכתבה במלואה הזמן את גיליון מספר 14 של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה