דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

עם חדש נולד

מבחינת הלכי-הרוח החברתיים העמוקים, רוסיה היתה לאחד המקומות הפרו-ישראליים ביותר בעולם כיום. דמיטרי סליבניאק מתאר כיצד התרחש הנס הזה

ליל סילבסטר, בית שמש, 2000

צילום: מריה טרוס

ברוך ברמן, מייסדה של התוכנית הרוסית במכון שלום הרטמן בירושלים, תוכנית שלמדתי בה במשך ארבע שנים, אמר בתחילת 1992, מיד אחרי התפוררות ברית-המועצות: "רוסיה חזקה ודמוקרטית בהחלט יכולה להיות בעלת-בריתנו". נדהמתי לשמוע את דבריו אלה, שהרי רוסיה נתפשה אז בעינינו כמקום עוין ואנטישמי. עשר שנים לאחר אותה שיחה עם ברוך ברמן, שמצא את מותו הטראגי בתאונת דרכים, רוסיה אכן היתה לאחד המקומות הפרו-ישראליים ביותר בעולם, אם לא מבחינת מדיניות משרד החוץ שלה (איפה ראיתם משרד חוץ פרו-ישראלי?), אז לפחות מבחינת הלכי-הרוח בחברה הרוסית.

בתחילת גל הטרור הנוכחי לפני כשנתיים בלטו ערוצי הטלוויזיה הרוסיים, לעומת הערוצים האירופיים והסי. אן. אן, בסגנון דיווח מאוזן יחסית. בין היתר, התראיין אז השגריר הרוסי בישראל לשעבר, אלכסנדר בּוֹבין, וחזר בכל הראיונות הטלוויזיוניים על אותה אמירה: ערפאת קיבל הרבה דברים מישראל בדרך של שלום ואילו עכשיו, כשפנה למלחמה, מן הדין שיאבד את הכול.

בסתיו 2001 היה קשה למצוא התבטאות חד-משמעית כזאת לטובתנו אפילו בתקשורת הישראלית.

באותה תקופה בערך מכר אחד שלי נסע לרוסיה בענייני עבודה. כשחזר, סיפר שלא פגש שם שום אדם שאינו קשור בדרך זו או אחרת ליהודים או לישראל. אפילו השכן שלו למחלקה ברכבת לבש חולצה עם סמל האוניברסיטה העברית.

מן הראוי שנתבונן בתהליכים החברתיים והאתניים שהביאו להיווצרותו של מצב זה.

עם חדש, עם אחד

בשנת 2001 פרסמתי בכתב-עת רוסי תל-אביבי "זֶרקַלוֹ" ("ראי") מאמר בשם "המניפסט הרוסי" (שכנראה יופיע בקרוב גם בעברית). שם טענתי שבארץ נוצר עם חדש, וקראתי לו "עם יהודי-רוסי". עם זה מורכב מיהודים על-פי ההלכה, מרוסים, מבני עמים אחרים שאינם יהודים, ומאנשים ממוצא מעורב. כמו כן, טענתי שההבדל בין "יהודי" ל"גוי", שהוא יסוד-היסודות של תמונת העולם היהודית המסורתית, כמעט אינו אקטואלי בקבוצה הזאת. הוא פחות אקטואלי מההבדלים האחרים בתוך הקבוצה: ההבדל בין אינטלקטואלים לאנשים פשוטים, בין היוצאים מערי הבירה לבין יוצאי הפרובינציה ובין דתיים לחילונים, שלא לדבר על הבדלי התרבות בין חברי הקבוצה שלנו לשאר הישראלים. ואילו ההבדל בין "יהודי" בן לאם יהודייה לבין "גוי" בן לאב יהודי הוא אפסי; האחרון אפילו נתפש כיותר יהודי. הגעתי למסקנה שה"רוסים" בארץ אינם עוד גל עלייה מני רבים, אלא מיעוט תרבותי-אתני. במילים אחרות, מדובר בקבוצה שאינה "יהודית" ואינה "גויית", או אם תרצו, בקבוצה שהיא "יהודית" ו"גויית" גם יחד.

התרבות העירונית

בגיליון של "זֶרקַלוֹ" שמאמרי התפרסם בו, גיליתי לצדו את מאמרו של הצייר המוסקבאי אַלֶכּסֵיי סמירנוֹב, שהוא מדבר בו על היווצרותו של "עם יהודי-רוסי חדש", הפעם ברוסיה. לטענתו של סמירנוב, העם הזה קם מתוך מיזוג של שכבות זעיר-בורגניות יהודיות ורוסיות, וזהו הדבר שעזר להן לשרוד בתהפוכות החברתיות של תקופת סטאלין.

קשה שלא להסכים, ולוּ במידת-מה, עם טענתו של סמירנוב. אכן, הקבוצה שהוא מדבר עליה מתאפיינת בהעדפות תרבותיות וחברתיות חד-משמעיות, היוצרות שוני בינה לבין רוב העם הרוסי. אחרי מותו של סטאלין קבוצה זו אף יצרה תרבות משלה: אוניברסליסטית (ככל שהדבר היה אפשרי במדינה בעלת גבולות סגורים), הומניסטית וחילונית. לבד מיהודים ורוסים, השתתפו ביצירתה אנשים ממוצא מגוון ביותר. בין גיבוריה אפשר להזכיר, למשל, את הסופר פָזִיל איסקַנדֶר (בן לאב פרסי ולאם אַבּחַזית), את הסופר, המשורר והזמר בּוּלַאט אוֹקוּג'אבָה (בן לאב גרוזיני ולאם ארמנית), את המשורר והזמר יוּלי קים (בן לאב קוריאני ולאם רוסייה, שחי כיום בארץ).

מיותר לדבר על הריבוי של יהודים בתרבות הזאת, אך עובדה חשובה להבנת אופייה היא שגם התרבות של המוני העם הרוסי ספגה במאה העשרים השפעות יהודיות, הניכרות אפילו ברמת הפולקלור. כמו שהתבטא פעם המשורר יֶבגֶני יֵבטוּשֶׁנקוֹ, "גם האנטישמים רוקדים את 'שבע ארבעים'" (הכוונה היא לריקוד הנפוץ בקרב יהודי מזרח אירופה). הפולקלור היהודי, בייחוד הפולקלור והמיתולוגיה של העיר אודסה, השפיע השפעה רבה על מה שמכונה ה"תרבות העירונית" הרוסית, שהיא למעשה תרבות ה"עם החדש". החל מסיפורי יצחק בּאבֶּל ומסיפורי שלום עליכם המתורגמים וכלה בשירי-עם על עבריינים יהודים ואנקדוטות על פלוני רבינוביץ' (שהוקמה לכבודו אנדרטה באודסה לפני כמה שנים), הכול היה חדור אווירה יהודית, מעין יהדות ללא בית-כנסת. לכן לא לגמרי צדק הסוציולוג סמי סמוכה כשאמר בעת אחד המפגשים עם עולים משכילים, כי התרבות שהבאנו איתנו היא "תרבות גויית" ומשום כך אין טעם לשמור עליה. אולי מוטב לומר שזוהי תרבות המשותפת לנו ולחלק מן ה"גויים".

מבחינה סוציולוגית דווקא קל מדי ליצור זיהוי בין ה"ערב-רב" הזה לבין האינטליגנציה; למעשה, אין המושגים חופפים. חלקים מן ה"אינטליגנציה" היו זרים לנו, לאנשי ה"עם היהודי-הרוסי החדש", עד מאוד. אנשים שעשו קריירה במפלגה הקומוניסטית, סופרים ואמנים שהשתייכו לזרם של ה"ריאליזם הסוציאליסטי" ומדענים מן ה"ממסד הרשמי" – כל אלה באו בדרך-כלל מסביבה שהיתה זרה לנו. השלטונות ידעו לזהות בקלות רבה את הגוף הזר, ולכן מתוכנו כמעט לא יצאו דיפלומטים, אידיאולוגים של המשטר או ראשי ערים (המצב השתנה עם הפרסטרויקה, ועל כך בהמשך).

בין אנשי האינטליגנציה שאינם נמנים אף הם עם אנשי ה"עם החדש" יש להזכיר את החוגים הלאומניים והאנטישמיים (למשל, את קבוצת "סופרי הכפר", שהיו ביניהם כמה אנשים מוכשרים מאוד). חוגים אלה הצמיחו עם הזמן את הארגון האנטישמי 'פַּמיאַט'. באופן כללי, אפשר לזהות את האנשים "שלנו" עם יוצאי ערים גדולות, ולא עם יוצאי הכפרים.

עם הפרסטרויקה ה"עם החדש" עזב בחלקו את ברית-המועצות (חלק גדול מן העוזבים פנו לכאן), והנשארים יצרו חיבור עם האליטות הכלכליות והפוליטיות של רוסיה החדשה.

החיבור הזה ניכר במיוחד בחוגים הליברליים, אך גם המנהיג הלאומני הידוע ולדימיר ז'ירינוֹבסקי אמר פעם על עצמו שהוא "בן לאם רוסייה ולאב משפטן" (ל"משפטן" הזה קראו, ככל הנראה, וולף אדלשטיין); ואילו אלכסנדר רוּצקוֹי, מתנגדו המפורסם של הנשיא ילצין, והקומוניסט האנטישמי ויקטור איליוּחין, הם יהודים על-פי ההלכה.

התוצאה של התהליכים האלה היא שכמעט לכל אדם השייך לאליטות האקדמיות, התרבותיות, הכלכליות ואף הפוליטיות ברוסיה, כמו גם כמעט לכל אדם הנמנה עם המעמד הבינוני החדש, יש קרובי משפחה או חברים שעלו ארצה. כמעט כל זמר, נגן או שחקן מצליח ביקר כאן ולוּ פעם אחת במסגרת סיבוב הופעות. הם מגיעים עם ההצגות והקונצרטים שלהם אפילו לערי-הפיתוח.

גם אלה מבני ה"עם החדש" שהתיישבו בארץ ראו שלא כדאי להם לנתק קשרים עם מדינות חבר-העמים. זה נכון גם ביחס למי שעלה לכאן מסיבות אידיאולוגיות. מאמצים "ציוניים", כביכול, לשכוח את השפה הרוסית ולנתק כל קשר עם העבר יצאו מן האופנה מזמן. אפילו הדתיים שבינינו פוקדים את חנויות האוכל הרוסי (שאינן כשרות בדרך-כלל) כדי לקנות איזה מאכל "נוסטלגי", אך לא מסוכן מבחינת הכשרות.

כנגד זרם השחקנים, הזמרים ושאר גיבורי התרבות הרוסית אשר באים לביקור בארץ ישנו גם זרם הפוך, הפונה צפונה: זה של המרצים בנושאי יהדות, מארגני הסמינרים וכו'. אך אפשר להיות חלק מן העשייה התרבותית הרוסית גם בלי לעזוב את ישראל. למשל, לכתוב תסריט לסרט שיוקרן ברוסיה או לחבר מילים ולחן לשיר שיושר שם. כך, לאחרונה התברר שהמילים והלחן של שיר פופולרי חדש המשבח את הנשיא פוטין נכתבו בארץ.

הנשיא ולדימיר פוטין, שבלי שנצייר את דמותו לא נוכל להבין את המצב הנוכחי ברוסיה, הוא דמות מעניינת, אך שנויה במחלוקת מבחינתם של משקיפים רבים. עם זאת, יש בו דבר אחד מושך בהחלט: אחרי ה-11 בספטמבר 2001 הוא התייצב באופן חד-משמעי לצד ארצות-הברית במאבקה בטרור האיסלאמי. למעשה, הוא ניהל מאבק כזה גם לפני כן בצפון קווקז וספג בשל כך גינויים מצדה של אירופה, בדיוק כמו הגינויים שזוכה להם אריאל שרון על מלחמתו בטרור בשטחים. ובדיוק כמו אריאל שרון, זוכה פוטין לתמיכה עממית חסרת תקדים בארצו.

להבדיל מהאהדה לשרון, עיקר סיבותיה של האהדה לפוטין אין להן קשר ישיר לטרור. העם ברוסיה התעייף מן הפשיעה הגואה, משליטת המאפיות ומחוסר היציבות והאנרכיה שאפיינו את שלטונו של בוריס ילצין. להבדיל מילצין השתיין וחסר האחריות, ולדימיר פוטין הוא אדם צעיר יחסית, ויציב מבחינה נפשית. הוא הצליח לחזק את השלטון המרכזי ולמנוע את התפוררותה של רוסיה לחבלי ארץ כמעט עצמאיים. כמו כן, נטרל פוטין את השפעתם של אילי-ההון (ה"אוליגרכים") שקבעו למעשה את מדיניות הממשלה, תוך ניצול כלי התקשורת שבבעלותם. רמת הפשיעה ירדה, ואילו רמת החיים הכללית עלתה וממשיכה לעלות. תחושת היציבות היחסית, שתושבי רוסיה היו כל-כך רגילים אליה בתקופה הסובייטית, שבה אליהם.

אך יש במדיניותו של פוטין גם צדדים מדאיגים. לפעמים ה"סדר" שהוא עושה מדיף ריח של דבר-מה ישן ומוכר. כך, הוא החזיר לשימוש, בשינויים קלים, את ההימנון הסטאליניסטי של ברית-המועצות (המשורר בן ה-87 שערך את השינויים בו היה מחברו של ההימנון המקורי). ההשתלטות על כלי התקשורת שבבעלות ה"אוליגרכים" נתפשה כפגיעה בחופש הביטוי; נוכחותם של השירותים החשאיים, שהנשיא החדש עמד פעם בראשם, שוב נעשתה מוחשית: למשל, הם דורשים מִסַפקי האינטרנט למסור מידע על לקוחותיהם. מאחר שלפוטין רוב בפרלמנט (אצל ילצין המצב היה הפוך), אין לנשיא למעשה אופוזיציה פרלמנטרית (דבר ששוב מעורר אנלוגיות לא-נעימות). ואילו האהדה העממית כלפיו מגיעה לפעמים לממדים של פולחן אישיות.

כמובן, צריך לראות את הדברים בפרופורציה. בשלב זה מדובר בסימנים מדאיגים ותו לא. גילויי האהדה לפוטין מזכירים יותר מסע פרסום בסגנון מערבי מאשר פולחן אישיות טוטליטרי. "פוטין" יכול להיות שם של מסעדה או של בר, ופסלי הנשיא שהוקמו לאחרונה בכמה מקומות דומים יותר לבובות נוסח ה"חרצופים".

אף על פי ששני מתנגדיו הגדולים, ה"אוליגרכים" גוּסינסקי ובֶּרֶזוֹבסקי, הם יהודים, משתדל הנשיא שלא להיראות אנטישמי. הוא אמנם ניסה לבנות לקהילה היהודית הנהגה חלופית במקום ההנהגה הישנה שהיתה קשורה לאיל-ההון גוסינסקי, וכתוצאה מכך הקהילה התפצלה; אך עמדתו של הנשיא ברורה: הוא מבקש לשמור על יחסים טובים עם היהודים ועם ישראל ולא לגרור אותם לסכסוכים הפנימיים של החברה הרוסית.

שליחי ישו ושאר זקני ציון

זה אולי המקום לומר כמה מילים על האנטישמיות הרוסית המפורסמת, וביטוייה היום. רמתה אינה גבוהה: הרחוב הרוסי נוטה יותר לראות את אויביו ביוצאי קווקז, בייחוד במוסלמים שביניהם, בפועלים הזרים מווייטנם, בצוענים וכו'. להבדיל ממה שקורה במערב, מדובר כאן באנטישמיות מן הנוסח הישן שאינה קשורה למצב במזרח התיכון ונעוצה בעיקר בסיבות פנימיות. היא רשמה עלייה אחרי המשבר הכלכלי של אוגוסט 1998, אך רמתה כמעט לא השתנתה עם פרוץ האירועים אצלנו.

פרט לכמה קבוצות ניאו-נאציות, יש לאנטישמיות בחברה הרוסית שני מעוזים עיקריים: המפלגה הקומוניסטית והכנסייה הפרבוסלבית. באשר למפלגה הקומוניסטית, היא ממשיכה לטעון, בדיוק כמו לפני שלושים שנה, שהמערב וה"ציונים" מנסים לחבל בעם הרוסי. המפלגה זוכה לפופולריות רבה בשולי החברה ותופסת כשליש מהמקומות בפרלמנט, אך היום כבר ברור שאין לה סיכויים להגיע לשלטון ולעצב את עתיד המדינה.

המתרחש בכנסייה הפרבוסלבית הרבה יותר מעניין. בעשורים האחרונים, ובייחוד מאז הפרסטרויקה, רוסיה חווה תחייה דתית. החברה הרוסית מחפשת את שורשיה הדתיים ומשום כך יש לה, וגם לנו, עניין בדברים שקורים בכנסייה. להבדיל מן הקתולים והפרוטסטנטים, בכנסייה הפרבוסלבית הרוסית לא נעשה שום ניסיון להעריך מחדש את המסורת האנטישמית שלה. מדובר למעשה במסורת, שהיא אף יותר "מפוארת" מזו של הנצרות המערבית: הנוצרים הפרבוסלבים ברוסיה לא רק רואים ביהודים את האחראים למותו של ישו, אלא גם מזהים את המשיח שאנחנו מחכים לו עם האנטיכְּריסט.

בעשור האחרון המגמות האנטישמיות והאוטוריטריות בכנסייה הולכות ומתחזקות. מדובר, לכאורה, במצב מסוכן ביותר. אך לדברי החוקר הרוסי הצעיר ויאַצֶ'סלַב ליחַצ'וֹב, אין ממה לחשוש: "התופעה של התחייה הדתית ברוסיה של היום מעניינת בכך שמדובר בתהליך שטחי ביותר, שאינו נוגע ביסודות השקפת עולמם של ההמונים. גישתה האנטי-יהודית של הכנסייה היא סכימה מושגית מורכבת למדי, שניתן להבינהּ ולקבלהּ רק בהקשר של השקפת העולם הדתית המסורתית. אולם רוב אזרחי רוסיה שפנו לנצרות לא מכבר אינם נוטים לחדור למעמקים תיאולוגיים: הם מסתפקים בצד הטקסי של הדת וב'רוחניות' עמומה". לפי הסקרים, יחסם של אזרחי רוסיה ליהדות כדת הוא אף יותר חיובי מיחסם לקבוצות פרוטסטנטיות למיניהן, שלא לדבר על כיתות כמו 'תודעת קרישנה' או 'כנסיית מון'. כדאי אף להצביע על כך שהכנסייה הפרבוסלבית אינה הומוגנית ביחסה ליהודים. הזרם המרכזי, שהוא הממסד של הכנסייה, מתאפיין באנטישמיות מתונה יחסית; הזרם הפונדמנטליסטי הקיצוני מחזיק בעמדה אנטישמית קיצונית; ואילו הזרם הליברלי משרת למעשה את ה"עם החדש". כשליש מן המאמינים השייכים לזרם הזה הם יהודים, כמו גם לא מעט כמרים (ביניהם, למשל, גיאורגי אדלשטיין, אביו של סגן שר הקליטה שלנו יולי אדלשטיין). מייסדו של הזרם היה הכומר המפורסם אלכסנדר מֶן', ממוצא יהודי, שנרצח בספטמבר 1990, כנראה על רקע אנטישמי. יחסיהם של תלמידיו עם הממסד הפרבוסלבי מתוחים ביותר, אך הם אינם מתכוונים לפרוש מן הכנסייה בשלב זה, להבדיל ממקצת מחבריהם שייסדו את 'כנסיית מאריה' העצמאית שבראשה, כמובן, עומד יהודי.

הנוכחות המסיבית של היהודים בכנסייה הפרבוסלבית הרוסית לא רק שאינה ממתנת את השנאה כלפיהם, אלא אף יוצרת חיכוכים עם חלקה האנטישמי. לא מזמן ראיתי באחד האתרים הפרבוסלביים באינטרנט תלונה של מאמינה אנטישמית שהסתכסכה עם הכומר היהודי שלה. יש אומרים, שהיהודים מצטרפים לכנסייה לא כדי לגאול באמצעותה את נפשותיהם מהגיהינום, אלא כדי "לגאול" את הכנסייה עצמה מן הפונדמנטליזם ומשנאת הזרים. אנשים יותר קיצוניים מדברים על "השתלטות" יהודית על הכנסייה הפרבוסלבית, והקיצוניים שבקיצוניים בטוחים שמדובר בהגשמתה של תוכנית זקני ציון.

פעם נשאל האב אלכסנדר מן', מה יש לעשות כדי להפחית את ההשפעה היהודית בכנסייה. הוא ענה שצריך להוציא החוצה את האיקונות של מאריה ושל השליחים, שכידוע, היו יהודים.

מה הם מחפשים אצלנו

כפי שניתן להיווכח, המצב ברוסיה בכל הנוגע ליחס לישראל הוא ההפך ממה שרואים בארצות-הברית, למשל: את השנאה לישראל אנחנו מוצאים בקרב הנוצרים השמרנים, ואילו את האהדה הרבה ביותר – בחוגים האקדמיים והאינטלקטואליים ובתקשורת: מקומות שבהם חזקה השפעתו של ה"עם החדש".

התקשורת הרוסית היא אולי היחידה בעולם (חוץ מן התקשורת הישראלית, כמובן) שבה אפשר להיתקל גם בביקורת כלפי מדינתנו, שבאה "מצד ימין". לפני כשלוש-ארבע שנים צפיתי בתוכנית של פרשנות פוליטית בטלוויזיה הרוסית. הנושא שהתוכנית עסקה בו היה אפשרויות לרכישת נשק בכל מיני מקומות בעולם. הפרשן הזכיר, בין היתר, את מדינת ישראל, וכך אמר: "ישראל נמצאת היום בתהליך השלום, במילים אחרות, נכנעת לאויביה במהירות חסרת תקדים. האם אפשר להתייחס למדינה כזאת ברצינות?". הפרשן דיבר מתוך אינטרסים רוסיים בלבד, ללא כל סנטימנט כלפי ישראל. לא היה לי נעים לשמוע אותו, אך גם לא יכולתי לומר שהוא טועה.

כך או אחרת, ישנם היום כוחות רציניים בחברה הרוסית אשר חושבים על התקרבות נוספת לישראל. יש לכך שתי סיבות עיקריות: המאבק המשותף בטרור האיסלאמי והנוכחות המסיבית של דוברי הרוסית בארץ. ואולם, תלותנו הרבה מדי בארצות-הברית, יריבתה הוותיקה של רוסיה, עלולה להרתיע: כל הפסקה של מבצע צבאי בגלל התנגדותה של וושינגטון עושה רושם רע מאוד במוסקבה.

מה זה ייתן לנו

התקרבות לרוסיה – לא רק פוליטית, אלא גם תרבותית – הנָּה חיונית. לבד משורשיה היהודיים, יש לתרבות הישראלית שורשים רוסיים איתנים מאוד (כך, לא ניתן לדעתי להבין לעומק את תולדות הציונות ואת תולדות היישוב בארץ בלי ידיעה בתחום השפה והתרבות הרוסית).

נכון לעכשיו, אף על פי שיש בישראל כמה חוקרים מבריקים בתחום הלימודים הרוסיים, לא קיים באף אחת מהאוניברסיטאות בארץ חוג ללימודים רוסיים "נטו": כך, באוניברסיטה העברית יש חוג ללימודיים סלביים הכולל גם לימודים פולניים, אוקראיניים וכו'. הקתדרה החסרה משקפת את ההתעניינות המזערית בנושא; חוסר ההתעניינות הוא מפתיע למדי, בלשון המעטה, במדינה שכעשרים אחוז מאוכלוסייתה הם דוברי רוסית (במונחים של ארצות-הברית, מספר זה זהה לאחוז של השחורים ודוברי הספרדית החיים בה גם יחד).

בקרב חלק מן הציבור האדישות היא אולי פועל יוצא של מחאה, גלויה או סמויה, נגד העלייה הענקית שפקדה את המדינה החל מתחילת שנות התשעים. יש להוסיף לכך אף את שרידי מסורת הביטול כלפי תרבויות העולים; פרט לכך, חוגים מסוימים בארץ מתייחסים בזלזול לרוסיה החדשה, מדינה חלשה וענייה, זלזול שאפשר להשוותו רק להתרפסותם של אותם חוגים בפני ברית-המועצות הטוטליטרית בעבר.

אולם אסור לשכוח, שחולשתה הנוכחית של רוסיה היא תופעה זמנית. רוסיה תחזור במוקדם או במאוחר להיות מעצמה גדולה. עדיף שמעצמה כזאת תהיה לצדנו, ולא נגדנו. כל קשר בר-קיימא מהסוג הזה מחייב קירבה תרבותית מסוימת, כמו שיש לנו, למשל, עם ארצות-הברית.

כמה מילים על ארצות-הברית. היום אנחנו תלויים במדינה הזאת מהרבה בחינות. איני חולק על כך שזו מדינה נהדרת, מעוז הדמוקרטיה בעולם וכו'. אך יש חד-צדדיות מסוימת בדבר. עדיף שיהיו לנו גם בעלי-ברית אלטרנטיביים. אף האמריקאים יתחשבו בנו יותר אם לא נהיה בכיסם.

קיצורו של דבר, לדעתי יהיה טוב אם לא רק העולים יבינו שלא כדאי להם לשכוח את שורשיהם הרוסיים, אלא אף החברה כולה.

ד"ר דימיטרי סליבניאק הוא סופר ועיתונאי יליד חבר-העמים

הכתבה פורסמה בגיליון מספר14 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה