דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
ז"ק בנתה מעין קונסטרוקציה של היעלם והיא מוליכה אותנו אט-אט לחוש את המימד המיסטי של השבת
30 באוקטובר 2014 | / / מהדורה 74

ז"ק בנתה מעין קונסטרוקציה של היעלם והיא מוליכה אותנו אט-אט לחוש את המימד המיסטי של השבת

על תיבת ארץ האם

המיצב "חדר השבת" שיצר האמן היהודי-אוסטרי איזידור קאופמן ב-1899 עבור המוזיאון היהודי בווינה עומד במרכז יצירתה של האמנית מאיה ז"ק. בשחזור התחנות השונות שעברה היצירה בנדודיה ובחורבנה, ז"ק מעניקה לה פרשנות, שזיכרון ותיעוד העדות מהווים את ליבתה. מסע אל תערוכת השבת המיסטית

המיצב "חדר השבת" שיצר קאופמן ב-1899 עבור המוזיאון היהודי בווינה, המוזיאון היהודי הראשון בעולם, הוצג לראשונה במעונו של המוזיאון בראטהאוסשטראסה. לאחר מכן הוא נאלץ לעבור מקום חמש פעמים, עד שהגיע אל מעונו האחרון בבניין המוזיאון במאלצגאסה 16, שם היה עד שהנאצים סגרו את המוזיאון ובזזו את אוצרותיו

כל מי שידע אובדן, מוצא את עצמו פוגש בתחושות יתמות מיד בהיכנסו אל החלל החשוך של המיצב "השבת המיסטית" (The Mystical Shabbat) של האמנית מאיה ז"ק. המיצב מוצג בתערוכת הקבע של המוזיאון היהודי בווינה, ובחודש נובמבר יוצא ספר המתאר את תהליך היצירה שלו.
לשבת יש מעמד של עדות לאמת שנשכחה, שהרי "אות היא לעולם" (שמות ל"א, י"ג, וי"ז). שמים וארץ מתלכדים בה כדי להעיד על בוראם, והיא מתגלית בתור זכר למעשה בראשית ומעניקה כיוון ומשמעות להיסטוריה של העולם. העבודות של מאיה ז"ק מתחקות אחר גורלה של "חדר השבת" (Gute Stube) של האמן היהודי-אוסטרי איזידור קאופמן (1921-1853), יצירה שלתוכה העתיק האמן את ההווי הרב-ממדי של "היקום החסידי" שמשתקף גם בציוריו. בצירוף מוטיבים קבליים, ועם שחזור התחנות השונות שעברה היצירה בנדודיה ובחורבנה, ז"ק מעניקה לה פרשנות, שזיכרון ותיעוד העדות מהווים את ליבתה. ז"ק בנתה מעין קונסטרוקציה של הֵיעלם, שבה ניתן לעקוב אחרי תנועתם של דברים שדינם להיעלם ולשוב, והיא מוליכה אותנו אט-אט לחוש את המימד המיסטי של השבת.

חדר השבת : 1938-1899

המיצב "חדר השבת" שיצר קאופמן ב-1899 עבור המוזיאון היהודי בווינה, המוזיאון היהודי הראשון בעולם, הוצג לראשונה במעונו של המוזיאון בראטהאוסשטראסה. לאחר מכן הוא נאלץ לעבור מקום חמש פעמים, עד שהגיע אל מעונו האחרון בבניין המוזיאון במאלצגאסה 16, שם היה עד שהנאצים סגרו את המוזיאון ובזזו את אוצרותיו. "חדר השבת", שהעביר מסר של חיים יהודיים שלווים בחיק התורה ובצל הפרעות, היה סנסציה כאשר הוצג בתערוכת ההיגיינה הבינלאומית בדרזדן בשנת 1911. "לא נמצא בתשעים ותשע מחלקות התערוכה דבר המשתווה במשמעותו לשבת, כפי שסמליותה המרגשת באה לידי ביטוי בחדר השבת הנוכחי", אמר המזכיר הכללי של התערוכה. (על-פי העיתוןAllgemeine Zeitung des Judentums מ-7 ביולי 1911, במאמרו של Bernhard Purin, עמ' 136).

עתה באה ז"ק ושחזרה את החדר, לאחר שביצעה מחקר מעמיק בהתבססה על תצלומים ששרדו ועל רשימת מצאי מדויקת שהוכנה עבור הגסטאפו לאחר סגירת המוזיאון ב-1938. רוב פריטיו נגנבו ונהרסו, אם כי בתום המלחמה צפו והופיעו חלקים ממנו: מנורת ששת קנים, תשמישי קדושה ספורים וכוס קידוש המוצגים עתה בארון זכוכית במוזיאון המחודש. מתוך התצלומים אנו לומדים כי בציוריו של קאופמן מופיעים אותם החפצים שהוא הציב ב"חדר השבת". כך למשל נמצא בחדר את השולחן שניצב בציור "שחקני השחמט" מ-1898(ציור זה מאוסף פרטי מוצג בימים אלה במוזיאון ישראל בתערוכת "פורצי הדרך – אמנים יהודים באירופה במאה ה-19), ובציור "ערב שבת" מופיעים התקרה, המנורה, השידה, הספרים והשעון שצוירו, כפי הנראה, בחדר השבת עצמו. את כל החפצים אסף קאופמן בנסיעותיו הקבועות לגליציה, בוקובינה ואוקראינה בניסיון לחלץ כל עדות אפשרית על הקהילות החסידיות של "עולם האתמול".

שמור וזכור – במרחב האם הזוכרת

בהדמיות של ז"ק (לא מדובר בתיעוד מציאות ממשית באמצעות מצלמה אופטית, אלא בבריאה יש מאין וירטואלית) כל מרכיב בחלל החדר קם לתחייה בתלת-מימד, בנאמנות לפרופורציות המדויקות של כל פרט. תודעת שימור הזיכרון בהדמיות חותרת תחת ההנחה הבסיסית של התיעוד, שכן ההדמיות חורגות מהריאליזם של הצילום. עם זאת, ההדמיות שואפות להציל את החדר המונצח באמצעות מדיום וירטואלי, ושלא כמו החדר המקורי והצילומים, הן חסינות מפני הרס. בווירטואליות העל-זמנית הזאת של קובצי ההדמיה, שניתן למלט אותם מאסון אפשרי, ז"ק מעניקה מימד נצחי להוויה של חדר השבת.

בהדמיה "חדר השבת 1" ז"ק מתבוננת באמצעות סממנים של אריזה ונדידה באיום הקרב של הקטסטרופה. ארגזים נוספו, פמוטים ממתינים להיארז, הסדר עומד להשתנות בעוד רגע. חדר השבת המקורי היה לכמה שרידים, ביניהם כד שבור, המוצגים בארון זכוכית. ז"ק הוסיפה את הכד ברגע שבירתו לרסיסים, וכן שקית חול מארץ ישראל, שתכולתה התפזרה על הרצפה.

"חדר השבת 1" : הצופה הכמו-נוכח בסטודיו של קאופמן נלקח לסצנת סגירת המוזיאון היהודי ובזיזתו בידי הגסטאפו, ושב לחלון הראווה של ההווה, לארון הזכוכית. האמן נוכח-נעדר בשרפרף שעליו מונחים שפופרות צבע ומכחולים שזה עתה ציירו את דיוקן האישה (מתוך ציורו "ערב שבת" המשתקף מבעד לכַּן הציור). טמונה בכך אמירה של ז"ק, האמנית המנסה לארגן את ההיסטוריה של קאופמן, המנסה אף הוא לארגן את ההיסטוריה שקדמה לו

מאיה חדר 1

הצופה הכמו-נוכח בסטודיו של קאופמן נלקח לסצנת סגירת המוזיאון היהודי ובזיזתו בידי הגסטאפו, ושב לחלון הראווה של ההווה, לארון הזכוכית. האמנות עצמה מוצגת כאן ככלי לעיבוד הזיכרון. האמן נוכח-נעדר בשרפרף שעליו מונחים שפופרות צבע ומכחולים שזה עתה ציירו את דיוקן האישה (מתוך ציורו "ערב שבת" המשתקף מבעד לכַּן הציור). טמונה בכך אמירה של ז"ק, האמנית המנסה לארגן את ההיסטוריה של קאופמן, המנסה אף הוא לארגן את ההיסטוריה שקדמה לו.
ז"ק משחזרת לא רק את זיכרון חדר השבת, אלא גם יוצרת רֶפְּלִיקַצְיָה (העתקה) שהיא רֶפְלֶקְסִיָה (התבוננות) על השאיפות האסתטיות של קאופמן בין עדות לבדיון. מצד אחד, קאופמן שאף להציג תמונה נאמנה של תרבות יהודית, אבל בה בעת, הוא עצמו, בדומה לז"ק, יצר סוג של בדיון, כשהשתמש בחפצים מלוקטים כדי לרכז את האידיאה של חוויית השבת בבית היהודי במזרח אירופה.

הדמיות 3-1 מעוררות געגוע למרחב שאבד. במיחזור המציאות בחרה ז"ק להשאיר את האובייקטים ללא טקסטורה, ואת הדפנות נטולות-העובי, כמרציפן ממוחשב שדרכו הם מגיחים ומבליחים.
הדמיה 2 מזמינה את הצופה לעולמות קדומים, כמעין פסולת טרום-בראשיתית המוּסֶרת או נושרת תוך כדי תהליך התהוות פסל, או שמא הרהיטים והקופסאות צפים באזור מודחק של הזיכרון כמבקשים להיכנס לפרֵיים הראשי.

"חדר השבת 2":  מעין פסולת טרום-בראשיתית המוּסֶרת או נושרת תוך כדי תהליך התהוות פסל, או שמא הרהיטים והקופסאות צפים באזור מודחק של הזיכרון כמבקשים להיכנס לפרֵיים הראשי

מאיה 2

שבירת הרצף, והזכר לאירועים המצוינים על ידי רהיטים הזולגים מהמסגרת, פולשים להווה כהפרעה, משוטטים בחלל ללא מובחנות, מרפרפים אל מעבר לפני השטח. השבירות מייצגת את הזמן שמעבר לזמן, כאשר מנגד, בהדמיה 4, השבת המיסטית היא המפתח לזמן כולו, מעין ערבות לרציפות הזמנים.
כמו בדברי אנדרה נֶהֶר על ציר הזמן הייחודי להיסטוריה ולהגות היהודית, הזמן ביצירה הזאת "מכונֵן דרמה מגנטית עצומה שבה החלל הוא המגנט".

ביצירה של ז"ק החלל כולו עטוף גוון אפור מונוכרומטי. מנקודת מבט פסיכואנליטית ניתן לראות בהדמיה 2 הבניה קיומית בתלת-מימד: ברובד המטאפורי-נפשי מתקיימת בה הפונקציה המכילה של האֵם העוטפת והמעבדת את האינפורמציה והרגש המתעורר מהזיכרונות. במעטפת הכרוֺם היא מסמנת מבחינה צורנית את הקרוּם הראשיתי, המעטפת העורית של המרחב הפסיכו-פיזי שהמטריצה האימהית מכוננת. ניתן ביטוי קונקרטי תלת-ממדי של יחסי המכָל-מוּכָל בחוויה הנפשית – אם נשתמש במונחיו של וילפורד ביון. חומרים הבאים מבחוץ מוכנסים, בעוד חומרים פנימיים יוצאים החוצה, כשההדמיה מווסתת ומכילה את הכל כמעין "אני-עור"- אם נשתמש במונח שטבע דידיה אנז'יה.

גם ב"אמא כלכלה", עבודת וידיאו של ז"ק משנת 2007, כל הבית שהאם מסתובבת בו עטוף במעין קרום של ניירות עיתון, כמצע שעליו היא חוקקת את הזיכרונות ואת התיעוד של היחסים בין החפצים. בדומה לחדר השבת, גם כאן נושא האם הזוכרת מרכזי ליצירה, כשהאם עוטפת את החלל במטריצה של מידע שאספה כדי לחלצו מנשייה ולשכללו לנוסחה עליונה: מתכון הקִיגֶל האולטימטיבי המרכז בתוכו עולם שלם של יחסים, מטענים רגשיים ומשאבים שאותם היא מחלקת. בתוך אותו המכל מתרחשת הדרמה של העדות הנאבקת לקבל משמעות. בהדמיה 2 מתחולל מאבק בין המכל למוכל שגולש מעבר לגבולות הפריים, בעוד שבהמשך נרטיב ההדמיות כבר מתהווה חלל פנימי שיכול להחזיק את הזיכרון במובן של שָמוֹר – הפן האימהי של השבת, שבה סוכת שלום מתפרסת על העולם ושומרת עליו מכל צדדיו.

בהדמיות של ז"ק כל מרכיב בחלל החדר קם לתחייה בתלת-מימד. תודעת שימור הזיכרון בהדמיות חותרת תחת ההנחה הבסיסית של התיעוד, שכן ההדמיות חורגות מהריאליזם של הצילום. עם זאת, ההדמיות שואפות להציל את החדר המונצח באמצעות מדיום וירטואלי, ושלא כמו החדר המקורי והצילומים, הן חסינות מפני הרס

השבת המיסטית – תיבת מנוחה

האופן שבו חדר השבת מוצג כמו בורא אותו מחדש: הזוויות שיצרה מאיה ז"ק הופכות את המיצב לרהיט שלם הנראה מבפנים כמו תיבה. הדמיות 1 ו-2, ובייחוד הדמיה 4, "השבת המיסטית", בנויות כמו תיבה שאליה נמלטים מפורענויות של כוחות חשוכים האורבים לנו. "השבת", הממוסגרת כמעין אקווריום, מציעה מפלט בזמן המושהה.

בדרשותיו על השבת השתמש הר' יהודה ליב אלתר האדמו"ר מגור ("השפת אמת") בדימוי המימי של תיבת נוח, אוניית-רחם המסיעה את הנפש בבטחה דרך נוף כאוס קדמון. השפת אמת (שהיה בן זמנו של הצייר איזידור קאופמן) פיתח את הנושא של תולדות נוח (כפי שהוא מופיע בזוהר) לנרטיב של שבת שמחזירה אותנו אל רחם התיבה, לפני שנולדנו לתוך התוהו ובוהו של זמן החולין. הזוהר כבר קשר את נוח למנוחה ולשבת, והשפת אמת המשיך ורקם קשר בין מימד הזמן המטאפיזי, זמן הבריאה, לבין התיבה של השבת שבה אנו מוצאים מפלט מהתוהו, מתלאות ימי החולין. האדם מתעלה אל הוויית הקדושה הכוללת על גדות התיבה החובקת שמים וארץ. בשביל השפת אמת השבת היא מקום מיוחד שבו חבויה החיות האלוהית, "שורש כל העולם, ויש זמן מיוחד כולל כל הזמנים, ויש נפשות מיוחדים" ("שפת אמת", חלק א', נב ע"א). אנו מפקיעים את עצמנו מזמן החולין ומתעלים אל תיבת נוח, בחינת מלכות שבהוויה האלוהית. כנסת ישראל דלעילא, הכונסת בקרבה את כל הכוחות, מחלצת אותנו מן המציאות הכאוטית ומשיבה לנו את החִיות. האדם מסתופף תחת צל כנפי השכינה, כמו שנוח נסתר היה בתיבה. השבת מופיעה ככלי שהוא סוכת שלום, בה מתרחש המפגש המיסטי עם השכינה.

ב"חדר השבת" 4 מתחבר המוטיב הקבלי-מיתי עם פירוש חסידי על תולָדות הנשמה היתרה. הנשמות גנוזות בתוך התיבה, ונוח, שניצל לבדו בהקימו ברית בפנימיות הקדושה, בא להוציא תולָדות לעולם חדש לאחר שהמבול החריב את הישן

 

מאיה מוקטן ארבע

בהדמיה 4 מתחבר המוטיב הקבלי-מיתי עם פירוש חסידי על תולָדות הנשמה היתרה. הנשמות גנוזות בתוך התיבה, ונוח, שניצל לבדו בהקימו ברית בפנימיות הקדושה, בא להוציא תולָדות לעולם חדש לאחר שהמבול החריב את הישן. (זוהר ח"א, ס ע"ב). בהדמיות הבנויות כמו תיבה, נושאי הזמן, החורבן וזכרון האם הנעדרת נוכחים כרוחות רפאים. היצירה האמנותית, כמוה כשבת, בוראת זיכרון בשחזרה את הזמן שלפני החורבן ובהציעה את עצמה כמטאפורה של תיבת נוח, כרחם האלוהי העוטף והמגן שבחיקו האדם והעולם נולדים מחדש.

תולָדות הקמע

בהדמיה 4 מופיעה תמונה של זוג קמעות להגנת היולדת. הקמעות ממוסגרים לצדי הדלת, בדומה למיקומם בחדר השבת של קאופמן. את הקמעות, אשר תוארכו למחצית השנייה של המאה ה-19, הביא קאופמן ככל הנראה מגליציה. אלו הם שני קלפים במגזרות נייר מעוטרים ביצורים מיתיים, הכלאה של אריה ולווייתן, שבכוחם להרחיק את השדה לילית שנשתקעה בים סוף. הלווייתן מסמל בהקשר הזה את הטוהר (חולין ס"ז ע"ב) ואת לידת הגאולה שבה הצדיקים יסעדו מבשרו בסוכה העשויה מעורו בעתיד לבוא (בבא בתרא, עה ע"א).
לחשי הקמעות להגנת היולדת מפני לילית חונקת הילודים הם מעין שאריות קדומות, סימנים שמזכירים לנו את הזיקה העמוקה בין השבת לראשית הבריאה ואת השניות המתחוללת בין תולָדות אם כל חי לבין נקמנות האישה האחרת. לפי המסורת הקדומה, לא חוה היתה אשתו הראשונה של אדם אלא לילית, אשר נבראה מן האדמה כמו אדם עצמו וקראה עליו תיגר כאשר תבעה ממנו שוויון (לוי גינצבורג, "אגדות היהודים", כרך א' עמ' 44-43, ירושלים תשס"ט).

על אחד הקמעות מופיעים שמות המלאכים השומרים סנוי, סנסנוי וסמנגלף, אשר מצאו את לילית בים סוף והשביעו אותה שלא לשלוט בתינוקות אם תראה את תבניתם בקמע. על פי הסימבוליקה של הזוהר, כאשר השכינה משתעבדת לכוחות השטניים עקב חטאי ישראל, לילית באה במקומה ומקבלת את זרע החיים.

מנגד, שני הקמעות משביעים את גירוש לילית ופמלייתה באמצעות פנייה לאבות ולאמהות, מזמור תהילים קכ"א וצירופי פסוק י"ז מספר שמות "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה". נדמה כי הבחירה למקם את קמעות ההשבעה להרחקת המזיקים מהיולדת לצד הכניסה אל חדר השבת המיסטית, מעתיקה את תפקידם הרפואי-מאגי למובן מיסטי רחב יותר: הם מתפקדים כמגינים על לידת הנשמות היתרות ברשות השבת, שמסמלת את העולם העליון אשר ממנו נחצבה נפש האדם. בעקבות מדרש תהילים למזמור צ"ב, המתאר את השבת כיום שבו "שבתו המזיקין מן העולם", מציינת השבת בקבלה את הסתלקותם של הדינים מפני הרחמים הממלאים את העולם. בתפילת כגוונא, אחת התפילות המרכזיות של קבלת שבת, אשר לקוחה מהזוהר, מתואר כיצד מתבטלים הדינים וכוחות ההרס בהנהגת העולמות (כל שולטני רוגזין מארי דדינא). בלשון הזוהר, כשסוכת השלום של שבת נפרסת בעולם, קדושה עליונה יורדת ופורסת כנפיה על ישראל ומכסה אותם כאם על בנים, ומוריקה נשמות חדשות לכל אחד ואחד. כשהרוח הקדושה של השכינה מתעוררת, הטומאה בורחת לנקבת תהום רבה, השכינה נגאלת מגלות הקליפות, מתרוממת משפלותה ומתאחדת עם אהובה כשושנה הנפתחת בעונג שבת "לקבל ריחות ובשמים ולנחול נפשות ועינוגים לבניה" (תיקוני הזוהר, תיקון ו, כב ע"א). בעוד שהיא סגורה ונשמרת מפני כוחות חיצוניים בימי החול, בשבת רחמה של השכינה נפתח לזיווג וללידת נשמות יתרות.

Zoom-in על פרט זה מכניס את הצופה אל פנימיות ה"רזא דשבת". כשהקמעות הממוסגרים ניצבים כמעין שומרי סף של חלל הקדושה שהוא חדר השבת, הם מקיימים את מצוות שמירת השבת, אשר גורמת לגאולת השכינה מגלות הקליפות ומשרה אותה על ישראל.
כדי שדמות האם הנוכחת-נעדרת בהדמיה תוכל להוליד מחדש את הזמן בטוהר ראשיתו, הקמעות מרחיקים את המציאות הקליפתית, ומשמשים כעין חיץ בין חדר השבת המיסטית לבין המציאות השבויה בקליפות. במטאפורה פואטית זו חוזרת ז"ק לזמן הבריאה, וכמו מתושלח באגדה מצילה אותו מה"לילין", השדים (צאצאי אדם ולילית) הבאים למשכנות בני אדם להרע להם.

בכניסה למיצב העין נמשכת מיד אל האור הנחשך, המפציע מהשולחן הערוך בהדמיה הרביעית, ומשקף מסורת קבלית על שכינת האור האלוהי ביום השבת. המבט פוגש שם את נקודת הממשק בין הראשית לאחרית, ונקרא להעיד על עולם שכבר איננו. האור המבהיק על הכלים המונחים על שולחן השבת מגיח משום מקום, מקורו בלתי נראה

זיו – אותו האור

בכניסה למיצב העין נמשכת מיד אל האור הנחשך, המפציע מהשולחן הערוך בהדמיה הרביעית, ומשקף מסורת קבלית על שכינת האור האלוהי ביום השבת. המבט פוגש שם את נקודת הממשק בין הראשית לאחרית, ונקרא להעיד על עולם שכבר איננו. האור המבהיק על הכלים המונחים על שולחן השבת מגיח משום מקום, מקורו בלתי נראה.

הזמן הליניארי נקטע, השרידים מקדמות ימי הבריאה רוחשים כזרם תת-קרקעי בהוויה, העולם הבא גנוז במסתרי העולם הזה, שוכן בחפצים. ההארה בשבת מקורה במילה "בראשית", שהספר תיקוני זוהר מוצא בה את האותיות "ירא שבת" (תיקון ט, כד ע"ב; תיקון כד, סט ע"א). בשבת, המכונה "מעין עולם הבא", מתגלה רושם של אור הבריאה שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא.

הנשמה היתרה, שהשכינה מולידה לאדם בשבת, מלבישה את נפשו באור ומחזירה לו את הזיו העילאי האבוד (תיקוני זוהר, הקדמה יא ע"א). באמצעות התאורה מונכחות עקבותיה של השכינה. בהדמיה 4 כל חפץ נושא בחובו משמעות מיסטית אימהית. ליתר דיוק: כל פרט ופרט המשוחזר בחדר השבת – השולחן, הכיסא, המנורה, כוס הקידוש, החלות, מגדל הבשמים להבדלה – טעון משמעות סימבולית בטקסים המיסטיים שהתקבלו לתוך המסורת היהודית לפי הפרשנות הקבלית של מיתוס השכינה.

הדמיה 4 עוקבת בכל פרטיה אחרי התצלום האחרון של חדר השבת, וחוקרת את המהות המיסטית של השמור וזכור של השבת הבראשיתית. היא מעלה על נס את משמעותו של תיקון השכינה, המתממש בשמירת ברית הקודש שרושמת את הנקבי לתוך הזיכרון מלשון זָכָר (זוהר, ח"ג קס"ה ע"ב ) ומחלצת את הנָשי מתהום הנשייה. מעשה הזיכרון עצמו מִתַּקֵּן ומעניק מקום להתכללות (כמו בביטוי "ויכולו השמים והארץ") המרחב האלוהי הנקבי בלב הזכירה. השכינה מונכחת דרך הנרות והחלות המונחות במרכז השולחן, המסמלים את הפולחן הנשי שמכניס את מלכת השבת. מרכז התמונה, אשר ממנו בוקע האור האלוהי השוכן במהלך השבת, ממוסגר כמעין מזבח לפולחן הזיכרון של האם הנעדרת. הנָטלָה (הקשורה לסוד הטיהור באמצעות המים), הקמעות ליולדת וכל הכלים המסמלים את האם שהוזכרו לעיל, משוזרים בווקטור אופקי המנגיד את הזמן הליניארי האנכי.

הכיסא מוסב הצדה, כאילו מישהו קם הרגע. תנועת ההסטה הזאת מעניקה לתמונה חיות, ואופן הסידור הזה, שהוא וריאציה של תנועה דומה של כיסא בחדר השבת המקורי, מעביר תחושה שאינה סטטית. אפקט זה של הזרה עוקב אחרי נוכחות של היעדר, האושפיזין שיושבים שם ואינם נראים.
השבת המיסטית נותנת ביטוי להתגלות האלוהי שבאנושי, כאשר המרחב עם חפציו, כלי הקודש המשוחזרים מהימים של עולם האתמול, מסמן את שארית הנוכחות. ניתנת כאן פרשנות לביטול התוהו המתרחש בשבת. בשפת השאריות מבקש המיצב להעיד על אור עליון שגנוז בעמקי העולם הזה, השוכן בארץ ומאיר מתוך החפצים. פה נוכח המסתורין של מה שפאול צלאן, ששירתו נמנית עם מקורות ההשראה של ז"ק, כינה "זיו, אותו האור" (jenes Licht Ziw,); לא זוהר כלשהו, אלא האור ההוא, הרה הגאולה, זיו השכינה אשר מתגלה לעם ישראל בחשכת הגלות. בשׁוּרָה אניגמטית בשפה הגרמנית, בוחר צלאן דווקא בביטוי העברי כדי לתאר את הרגע שבו רחל האם, השכינה, מפסיקה לבכות על בניה: "דּוּמָם, בעורקים הכליליים,/ לא חסום: זיו, אותו האור" (מתוך השיר "קרוב, בקשת העורקים". בתוך: פאול צלאן, "סורג-שפה", תרגם שמעון זנדבנק, תל אביב, 1994, עמ' 83).

ויכולו – התכללות הכלים

ההדמיות מחזירות אל במת ההיסטוריה את הכלים שהיו שייכים לחדר השבת המקורי, ומוסיפות מציוריו של קאופמן פרטים שהיו כנראה חלק מהסטודיו שלו. הכלים שבים ומופיעים, מונצחים במדיום הווירטואלי המוגן מפני המציאות הקונטינגנטית. בשבת ההוויה הקליפתית מתבטלת, והברכה יכולה לזרום שוב דרך אותם כלים משוחזרים. הפנורמה של הדמיה 4 היא כלי הקולט את האור של העולם העליון, מקור מחצבתה של נפש האדם.

מדובר במעין אדריכלות של זמן, אמנות שמעצבת צורות בזמן ומקדשת את החפציות, העצמים של העולם הקונקרטי. השבת מוצגת כעקרון צורני שמקיף, מארגן ומזין את ההוויה המתגלה כשהגשמי והרוחני מתחברים. זוהי ארכיטקטורה וירטואלית אשר משחזרת את הגעגוע הקמאי אל הפן האימהי בהוויית האלוהות, ונותנת פשר עמוק למוטיב הזכירה שבה האם הנעדרת, השכינה שהוגלתה, נרשמת אל תוך הזיכרון ההיסטורי, ונגאלת מאפלת השכחה.
באמצעות צירופי פסיפסים של קרעי זיכרון, הפרויקט של מאיה ז"ק בכללותו חותר להצלה והגנה מפני הנשייה והחורבן, כשהמדיום הווירטואלי מגויס כמעין מפלט מפגעי המציאות ההיסטורית. בעקבות קאופמן נותנת ז"ק לאור קדומים של עולם שנחרב ונגנז להבהיק שוב בזמן ההווה. בעבודתה השבת מאירה כזיו של גאולה בעומק הגלות.

 

רחל פרליבטר היא מטפלת באמנות במחלקה לרפואה פסיכולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים ודוקטורנטית למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובה אחת

  1. תודה רחל פרליבטר על מאמר מאיר עינים, עמוק ומשובח !

    יונתן פישר |

הגיבו לכתבה