דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בספטמבר 2006 | מהדורה 35

נדיב ואכזר

הימין והשמאל הישראלי סרסו אלה את אלה והחלישו את מעמדה של ישראל במרחב הערבי. הגיעה העת לנקוט בגישה הפוכה וכפולה: מצד אחד, "קיר ברזל" בטחוני כנגד הערבים שיקומו עלינו, ומנגד – נכונות לשילובם המלא של ערביי ישראל בכל הרבדים החברתיים והתפקידים הציבוריים במדינה

חברי ארגון "השומר", 1907: האינטואיציה בנוגע להכרח

להשתלב במזרח הייתה נכונה

מדיניות נכונה נקבעת לפי היכולת לשאול את השאלות הנכונות. מבחינה זו, הדגש שהושם במלחמה האחרונה בלבנון על הצורך בשיקום ההרתעה הוא נכון, אבל לא נכון דיו. יכולת ההרתעה הישראלית היא תנאי הכרחי להישרדות באזור שבו אנחנו חיים, אבל היא לא תנאי מספיק. אין בה תשובה מספקת לשאלה הגדולה באמת: כיצד תצליח ישראל לארוג את עצמה סוף-סוף אל תוך המרחב שבתוכו היא נטועה? זוהי שאלת הקיום הגדולה שאנחנו ניצבים בפניה. המציאות הישראלית – המדינה היחידה בעולם המאוימת בהשמדה – מחייבת אותנו לא רק לגייס את כל הכוחות הטמונים בנו כדי לענות עליה כראוי, אלא גם לא להירתע מתשובות לא שגרתיות, פורצות גבולות. ככלות הכל, מדובר בפיקוח נפש לאומי: תשובה נכונה על השאלה הזאת, אם היא אכן קיימת, היא לא פחות ממפתח לעצם קיומנו באזור. ההרתעה אין בה תשובה מספקת, בגלל המלכוד הטמון בה: כאשר ישראל מצליחה לנצח, היא אמנם מרתיעה את אויביה לזמן-מה, אך הדבר מגביר את המוטיבציה של הצד המפסיד לפתוח בסיבוב מלחמה נוסף. הרתעה פירושה הפחדת היריב; יריב מפחד אמנם לא ימהר לתקוף חזרה, אבל תחושת ההשפלה שמתלווה אל הפחד מלבה את הרצון לנקום ומעוררת את הדחף לצבור כוח רב דיו כדי לנצח בסיבוב הבא. לעתים, כמו במצב הישראלי, יש הכרח לנקוט צעדים מרתיעים לטווח הקצר, למרות הסיכון שבהעצמת השנאה לטווח הארוך. אבל גם כשעושים זאת, צריך לדעת שההרתעה לא יכולה להיות המדיניות כולה. באותה רוח, מדיניות ההסתגרות של ישראל בחומות הפרדה למיניהן יש בה היגיון בטחוני לטווח הקצר, כלומר, מענה מיידי לסכנה של חדירת מחבלים. אך לטווח הארוך, ישראל מציגה עמדה של מצודה צלבנית המתבדלת מסביבתה, ועל כן מגבירה את המוטיבציה לחסלה. מדיניות של גרירת רגליים המדיניות הישראלית של העשורים האחרונים התנודדה בין קצוות אידיאולוגיים יוניים ונציים. בפועל, שני המחנות סירסו זה את זה ולא איפשרו לצד שכנגד לממש את מלוא מדיניותו. שני הדברים, גם המדיניות הפורמלית האידיאולוגית וגם יישומה המסורס הלכה למעשה, היו שגויים. התפישה הנצית אמנם השכילה לנופף ב"מקל" הבטחוני כנגד אלה הקמים עלינו, אבל לא נתנה את ה"גזר" המדיני, את המענה לאותו חלק מהציבור הערבי שמוכן לחיות בשלום לצד ישראל. התפישה היונית הציעה "גזר" מדיני, אבל לא היתה מספיק נחושה בשימוש שעשתה ב"מקל" הצבאי. שתי התפישות לא השכילו לתת פתרון למציאות על כל היבטיה ואף לא הצליחו לממש את המדיניות שהן מייצגות, מאימת המחנה הנגדי. המחנה הנצי לא הצליח לממש את מדיניות המהלומות הצבאיות שלו, אלא בעיקר למנוע מהשמאל את מימוש תפישת השלום שלו, והמחנה היוני לא הצליח לממש את מדיניות השלום שלו, אלא בעיקר למנוע מהימין את מדיניות המהלומות הצבאיות. כך שבפועל, המדיניות הישראלית התאפיינה בגרירת רגליים: גרירת רגליים בשלום וגרירת רגליים במלחמה (שבאה לידי ביטוי בולט במהלכי הזגזג של מלחמת לבנון השנייה). זוהי מדיניות בעייתית ביותר לתנאי האזור שלנו, שהאיומים בו חריפים מאוד, אבל גם מחיר ההיבדלות והאי-פיוס עלול להיות כבד מאוד. לפיכך, תהיה זו טעות מרה להתפתות ולהחליף עסקת חבילה יונית בעסקת חבילה נצית; כלומר, אם נגיע למסקנה (חשובה כשלעצמה) שהמענה הבלבדי לרפיסות הבטחונית ולאובדן ההרתעה הוא חיזוק המיליטנטיות הבטחונית והעצמת ההרתעה. אדרבה, האיזון החדש צריך להתבסס על תפישה הפוכה: לא גרירת רגליים במלחמה ובשלום, אלא נחישות ללא פשרות – במלחמה, וגם בעשיית שלום ובתהליך הפיוס (התהליך, מסתבר, חשוב יותר מההסדרים הפורמליים, שבלאו הכי אינם יציבים אם לא עומד מאחוריהם גם רצון לפיוס). השיטה המשולבת של המקל והגזר בעת מלחמה צריך להכות ללא רחם, גם באזרחים, כיוון שאף המלחמה נגדנו בשלב הזה של העימות מתנהלת בעיקר נגד אזרחים. מנגד, בעתות רגיעה, וכדי לאזן את השנאה שתגובה מלחמתית קשה צפויה לעורר, יש לגלות נדיבות מרבית – למשל, להציע פיצוי מטעמנו (או מטעם יהדות העולם) לאותם אזרחים לבנונים שהיכינו בהם. מדיניות כפולה מן הסוג הזה צריכה להיות מלוּוה במאמץ הסברתי ממוקד בעולם הערבי, שיבהיר כי אכן, מי שינסה לפגוע בנו אנחנו נכה בו ביד ברזל, אך מי שיחיה איתנו בשלום יזכה למלוא הנדיבות שאנו יכולים להעניק. היות שבכל רגע נתון יש בעולם הערבי גם כוחות מתונים וגם כוחות קיצוניים, צריך לנקוט מדיניות כפולה שתיתן מענה בו-זמני לכולם: מדיניות יונית בלבד תרַצה את המתונים אבל תיצור רושם של חולשה אצל הקיצונים, ואילו מדיניות מיליטנטית בלבד אולי תרתיע את האלימים אבל תסחף גם את המתונים להזדהוּת איתם. אם נחוצה למדיניות החדשה סיסמה, נדמה שניתן למוצאה עוד במילותיו המוכרות של זאב ז'בוטינסקי: "בדם וביזע יקום לנו גזע/ גאון ונדיב ואכזר". נכונות לנדיבות ולאכזריות בעת ובעונה אחת – זהו שילוב שצריך לאפיין את המדיניות הישראלית. עלינו לדבוק לא רק בסיסמתו של ז'בוטינסקי, אלא גם ברוח התוכניות המדיניות שלו: מצד אחד, "קיר ברזל" בטחוני כנגד הערבים שיקומו עלינו, ומנגד – נכונות לשילובם המלא של ערביי ישראל בכל הרבדים החברתיים והתפקידים הציבוריים במדינה. המלחמה בלבנון הוכיחה את גודל הפוטנציאל הטמון בשיטה המשולבת של המקל והגזר. מתברר שבעקבות המכה שהיכתה ישראל בלבנון (מפני שלבנון אפשרה פגיעה בישראל), אוכלוסיית לבנון וממשלתה מצאו בקרבן כוח ללחוץ על החיזבאללה. זהו המפתח לטקטיקה ביחס לכלל עמי האזור, כולל האיראנים. עד היום ניהל המערב את הדיאלוג שלו רק עם המשטר האיראני. ייתכן שהמסר יהיה תקיף יותר אם הוא יועבר ישירות לעם האיראני. המערב צריך למצוא דרכים – אינטרנט, שידורי לוויין רבי-עוצמה, הטלת כרוזים ממטוסים – שיבהירו לעם האיראני את מידת הסיכון העצומה שהוא נוטל על עצמו בעצם תמיכתו במשטר הנוכחי ובשאיפות ההשמדה הגרעיניות שלו. ייתכן שאז יתברר, שלא כל האיראנים מוכנים להיות השאהידים של אחמדינג'אד. מנגד, אם יפיל העם האיראני את המשטר בארצו, יש להבטיח לו את מלוא הסיוע הכלכלי כדי שיוכל להשתקם ממצוקותיו (תמריצים כאלה ראוי להציע רק לעם, ורק אם המשטר ייפול, ולא – כפי שנעשה היום – לנציגי המשטר עצמו, המפרשים זאת רק כסימן לחולשה וכחיזור של חלשים). להפסיק לרצות את הקיצוניים במידה רבה, בגישה המוצעת כאן יש משום תיקון לגישה המערבית הרווחת ביחס לעולם הערבי והמוסלמי. כל רצונו של המערב, אשר הגיע לשגשוג מרשים מבחינה כלכלית וטכנולוגית, הוא שייתנו לו "לחיות בשקט"; לא לראות את המוסלמים מול העיניים – לא כאויבים ולא כשותפים, העלולים להשפיע מבפנים. כדי לזכות בשקט המיוחל, הוא נוטה להתבטל בפני הגורמים האלימים המאיימים לפגוע בו, ומתעלם עד כדי ביזוי מהמתונים, שבסך-הכל רוצים להשתלב בתוכו וליהנות ממנעמיו. צרפת היא דוגמה מצוינת לכך: בביתה-שלה היא מדכאת את אלה מבין המוסלמים שבסך-הכל רוצים לענוד תליון של סהר או לחבוש כיסוי ראש, אך יוצאת מגדרה כדי לפייס את האיראנים. גם אנחנו נקטנו במשך שנים רבות מדיניות דומה ביחס לערביי ישראל: מצד אחד, התבטלנו בפני הקיצונים – הרי אכיפת החוק במגזר הערבי בעייתית לא רק כשמדובר בגורמי טרור, אלא גם בסתם חייבי מסים ופורקי עול. מצד שני, דחינו את המתונים, שבסך-הכל רצו להשתלב בקרבנו. במקרה הטוב, הוקצבו כספים ליישובים הערביים וליצירת משרות שונות, ובלבד שיחיו בינם לבין עצמם ולא יתערבו בינינו. עצמנו את עינינו וסירבנו להבין שמשאבים אינם הכל, וההשפלה שחש אדם – או ציבור – בשל דחייה חברתית, שום השקעה כספית לא תוכל לפצות עליה. גם כאן נחוצה אפוא מדיניות הפוכה: שילובם של ערביי ישראל בכל תפקידי השירות הציבורי והמשק הפרטי. מנגד, יש לתבוע מהם לעמוד בכל החובות האזרחיות (כולל שירות לאומי, כתחליף זמני לשירות צבאי) ולדאוג לאכיפה חד-משמעית של התביעה הזאת הן בתחום הבטחוני והן בתחומים אחרים, בדיוק כמו ביחס לכל אזרח אחר. אבל לא די בכך. המפתח לפענוחה של שאלת ההשתלבות במרחב טמון בהעמקת העיון בסוגיה: מה מקורה של בעיית ההשתלבות? התשובה ברורה דווקא: עצם זהותה של ישראל כמדינה יהודית ומערבית יחידה במרחב ערבי ומוסלמי. כאן טמון המלכוד: ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על שני המרכיבים הללו בזהותה, מסיבות ערכיות וקיומיות גם יחד. מבחינה ערכית, רוב אזרחי ישראל רואים ברכיב היהודי והמערבי חלק כל-כך מהותי מזהותם הלאומית, שבלעדיהם לא ירגישו כל טעם להמשיך להתעקש לחיות כאן. מבחינה קיומית, אם ישראל תוותר על הרכיב המערבי שבזהותה היא תאבד את העניין (המוגבל בלאו הכי) שהמערב, ובייחוד ארצות-הברית, מגלה כיום בהמשך קיומה. אם תוותר על הרכיב היהודי, או אם ייכפה עליה לוותר עליו בגלל מאזן דמוגרפי קשה, המרחב הערבי-מוסלמי הוא שישלוט במדינה וגורל היהודים יהיה נתון לחסדי השלטון הערבי. מבנה זהותי מורכב האם ניתן בכל זאת "לרבע את המעגל"? ייתכן שכן. המפתח לפתרון טמון לא בוויתור גמור, חלילה, על שני הרכיבים הללו, שיש בהם משום התרסה, אלא בנכונות לעמעום מסוים של שניהם. אנחנו חייבים לשמור על המרכיבים החיוניים שבזהות היהודית ובזהות המערבית שלנו, אבל עלינו להיות נכונים לוותר על המרכיבים הלא-חיוניים בזהויות האלה, בייחוד אם יש בוויתור הזה כדי להגדיל את פוטנציאל ההתקבלות באזור. בחינה מדוקדקת תגלה שאכן יש מרכיבים כאלה, ויותר מכך, לעתים דווקא המרכיבים הלא-חיוניים הם הגורמים לעיקר השנאה מצד הסביבה. כך, למשל, המרכיב החשוב ביותר בזהות היהודית הוא ההיבט התרבותי-רוחני שבה; מה שמרתיע את הציבור הערבי זה לא ההיבט הזה אלא ההדרה הפוליטית והאזרחית. באשר לזהות המערבית, הלוּז בה הוא דווקא המבנה הפוליטי (דמוקרטיה מערבית) והכלכלי, ומה שמרתיע את הציבור הערבי – ובייחוד אותו חלק בו, שהוא בעל זהות איסלאמית ברורה – זה דווקא ההיבטים התרבותיים המתירניים שלה. ראוי אפוא לנסות ליצור מבנה זהותי מורכב: מדינת ישראל שתמשיך כמובן להיות יהודית בזהותה הפוליטית (סקרים אחדים, שנערכו לאחרונה, מעידים כי 70 אחוז מערביי ישראל מוכנים לקבל את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית), אבל תמקד את עיצוב זהותה היהודית בעיקר בתחום התרבותי, ותשאף לשלב את אזרחיה הערבים במגוון תחומי החיים האזרחיים. יתר על כן, מן הראוי להציע למפלגות הערביות להיות חלק מממשלות ישראל הבאות (בתנאי, הֶחָל על כל מפלגה, שתושג הסכמה על קווי היסוד הקואליציוניים). בהצעה כזאת יש שני יתרונות מיידיים: ביטול המרכיב הסמלי העיקרי של הדרת ערביי ישראל ומניעת שילובם האזרחי המלא; יצירת דילמה, אם עליהם להמשיך להעדיף את ההזדהות עם אחיהם הפלסטינים על פני קידום האינטרסים האזרחיים שלהם. במצב הנוכחי, אין להם כלל דילמה כזאת, מה שמחריף את ההקצנה הפוליטית. מנגד, מדינת ישראל תמשיך להיות מערבית-דמוקרטית בזהותה הפוליטית והכלכלית (בתנאי שתהיה מדינת רווחה מערבית, ולא מעוז קפיטליסטי), אבל תתחשב ברגישויות של אזרחיה הערבים (ולמעשה, גם של רבים מאזרחיה היהודים) לנוכח תרבות ליברלית מתירנית מדי. זה יהיה אתגר מעניין למחנה הליברלי הישראלי: האם, למען שלום ופיוס, אנשיו יהיו מוכנים לוותר לא רק על יישובים ביהודה ובשומרון, אלא גם על עניינים חשובים להם, כמו קיום מצעד הגאווה בירושלים (שהרי אפשר להניח, שקיומו של מצעד כזה בעיר השלישית בקדושתה לאיסלאם הוא לצנינים בעיני העולם המוסלמי לא פחות מכמה יישובים ביהודה ושומרון). מבנה זהותי מורכב כזה חיוני במיוחד כשמדובר בערביי ישראל. הם נייר הלקמוס האמיתי לבחינתה של מידת השתלבותנו באזור. שכן, אם מדינת היהודים תוכיח שהיא בשלה כדי לשלב את ערביי ישראל בתוכה, היא תפגין בכך אף את בשלותה-שלה להשתלבות באזור. מעגל חיוני שני הם הפלסטינים. גם טיב יחסינו איתם ישפיע על עצם הסיכוי להשתלבותנו במזרח התיכון, ועל מידת ההשתלבות בו. גם איתם צריך לשאוף ליצירת מבנה מורכב של שיתוף והפרדה, מבנה שישמש בבואה פוליטית למציאות הקיימת בפועל בארץ-ישראל, שבה חיים משני עברי הקו-הירוק יהודים וערבים. מתברר שלא רק נסיגות חד-צדדיות מסוכנות וגורמות להקצנה אצל הערבים. סביר להניח שעצם פינוי היישובים מלבה תחושות שהנה, ישראל לא עומדת בלחץ והיא על סף ההתפרקות (וכשמדובר במדיניות כלפי הפלסטינים, שממילא יש להם תביעה בסיסית על כל הארץ, הדברים תקפים עוד יותר מאשר ביחס למצרים בעבר או ביחס לסורים בעתיד). לכן בעיצוב הפתרון העתידי יש לשאוף להענקת עצמאות לאומית לפלסטינים, אגב קביעת גבול וקיום הפרדה מדינית ברורה בין ישראל למדינה הפלסטינית, אך תוך שמירה על היישובים היהודיים, בדיוק כשם שקיומה של מדינת ישראל ריבונית אינו מחייב את פירוק היישובים הערביים שבה. יהודים ביהודה ושומרון (אלה מהם שירצו להישאר, כמובן; איש לא יכפה זאת עליהם) יוכלו ליהנות מאזרחות ישראלית, וערבים בישראל יוכלו לקבל גם אזרחות פלסטינית. נוסף על כך, שתי המדינות יקיימו ביניהן שיתוף פעולה מרבי בכל תחומי החיים היומיומיים, ומדינת ישראל תגיש לפלסטינים סיוע כלכלי ומינהלי, אך מנגד, תבהיר – ואף תעמוד בכך, בעת הצורך – שכל פגיעה ביהודים החיים בתחומי המדינה הפלסטינית תיתקל בתגובה חריפה ביותר. מבנה כזה ייתן לפלסטינים את עיקר מבוקשם הלאומי – מדינה עצמאית – אך בה-בשעה יאלץ אותם לקיים את חייהם מתוך זיקה לישראל ולא במנותק ממנה, דבר שהוא בבחינת אינטרס ישראלי (כדי שלא נתבדל מהאזור). זה נשמע כמו חזון אחרית הימים, בייחוד לאחר ההקצנה ההולכת וגוברת של הפלסטינים בשנים האחרונות. עם זאת, ייתכן מאוד שדווקא העובדה, שההקצנה והבחירה בחמאס לא סיפקו פתרון לחיי היום-יום הפלסטיניים, תגרום להם להסכים להסדר מכובד, ובלבד שישראל תציע הסדר כזה. אף שיחסי העמים הידרדרו מאוד תוך שנים אחדות, הם יכולים גם לבוא על תיקונם, אם שני הצדדים יכירו בכך שהברירה העומדת בפניהם היא לשתף פעולה או להסתכן בחיסול משותף כתוצאה מהטלת פצצה איראנית או פקיסטנית, או מידי כל גורם פונדמנטליסטי אחר. לפעמים דווקא מצבים של החרפת הסכנה עשויים לגרום לאנשים לבחור בדרך של פשרה, ולהעדיף את הפתרון שהם דחו בעבר. ברוח זו ראוי להתייחס גם לתזזית המדינית שאחזה בחלק גדול ממדינות ערב בעקבות הלחימה האחרונה בצפון. החברה הישראלית כל-כך עסוקה בהתבוננות בפצעיה-שלה לאחר המלחמה, עד כי היא לא שמה לב שמדינות ערב מיהרו לחדש את יוזמת השלום הכוללת שלהן ("היוזמה הסעודית") מיד לאחר המלחמה. נראה שגם הן חוששות מאוד מהאיום האיראני, שיש בו משום יצירת כוח דומיננטי חדש באזור, כוח שאינו ערבי ומייצג את האיסלאם השיעי, השואף זה מכבר "לתקן" את מעמדו כמיעוט בעולם המוסלמי. תחושת האיום המשותפת יכולה לשמש מצע להבנות שקטות בינינו לבין רבות ממדינות ערב, ויש לקוות שקברניטי המדינה אכן מגיבים – לפחות במגעים חשאיים – על האיתותים הללו, ואינם עסוקים (כפי שהדברים נראים למשקיף מבחוץ) אך ורק בהישרדותם האישית. ליטול סיכון במישור הרוחני אין ספק שבהצעות המועלות כאן, בייחוד באלה מהן העוסקות בערביי ישראל, יש גם סיכונים. היפתחות לשילובם של ערביי ישראל בכל רמות החיים של החברה הישראלית מעלה מגוון שאלות – מנישואי תערובת ועד סכנת גלישה למדינה דו-לאומית, עם כל הסיכונים הכרוכים בה – ממלחמת אזרחים בנוסח לבנון ויוגוסלביה ועד השתלטות המיעוט הערבי. אין להתעלם מהסכנות, אבל המציאות אינה מאפשרת לנו לבחור בין טוב מוחלט לרע מוחלט, אלא בין שתי ברירות הכרוכות בסיכונים כבדים, והשאלה היא איזו מהן מסוכנת יותר. במציאות פוליטית ותרבותית, שבה דימויָהּ של ישראל כנטע זר מגביר מאוד את המוטיבציה להשמידהּ, ובמציאות טכנולוגית שבה הכלים למימוש המשאלה הזאת זמינים למדי, דומה שהסיכון הגדול יותר טמון בהפניית עורף לערביי ישראל ולעולם הערבי. ככלות הכל, סכנת השמדה היא סכנה גדולה אף מהסכנה של מלחמת אזרחים. מנגד, עם הסיכון הפוליטי נתמודד בהתעקשותנו לשימור זהותה הפוליטית של ישראל כמדינת העם היהודי, ועם הסיכון התרבותי נתמודד בחיזוק הפן התרבותי-רוחני בזהות היהודית; דבר זה הכרחי ממילא בעידן הגלובליזציה, שבו לא ניתן לסמוך עוד על גבולות פוליטיים כמגדירי זהות. הערה לסיום: באורח מסקרן, אף כי ההצעה המועלית כאן עלולה להישמע כבעלת נימה פוסט-ציונית (בעיניי, היא בהחלט לא כזאת), יש בה לדעתי דווקא משום המשך של התפישות האינטואיטיביות שהדריכו כמה מראשוני הציונות. ראשית, עצם ההעדפה של ההתמודדות עם הסיכון הפיזי על פני ההתמודדות עם הסיכון הרוחני. הרי החרדים, שהתנגדו לציונות מראשיתה, לא היו טיפשים: הם הבינו היטב שכניסה לתנאים של מדינת לאום מודרנית, המחויבת מטבעה לנהל דיאלוג מתמיד עם אומות העולם ואינה יכולה להינעל בפניהן כמו בשטעטל היהודי, יש בה פתח לסיכון זהותו הנבדלת של העם היהודי. לעומת זאת, התפישה האינטואיטיבית שהציונות פעלה לפיה היא שהמצב הבזוי של הסיכון הפיזי המתמיד וחוסר האונים מול כל פורע הוא בלתי נסבל עד כדי כך, שהדבר מצדיק לסכן במידת-מה את הזהות התרבותית והרוחנית, בתקווה שהיא תחוזק דייה במישור התרבותי, מעצם החיים במדינת לאום יהודית. ההצעה המועלית כאן היא בבחינת המשך של אותה דרך חשיבה: מותר ליטול סיכון מסוים במישור הרוחני, כדי להתגונן מפני הסיכון הפיזי. זו, בעיניי, היתה גם התפישה האינטואיטיבית שהדריכה באופן נקודתי כמה מהוגיה הבולטים של הציונות: ז'בוטינסקי כבר הוזכר כאן, כמי ששאף להציב "קיר ברזל" בטחוני, מצד אחד, ודָגַל בשילוב אזרחי מלא של הערבים במדינת היהודים העתידית, מצד שני. לצד ז'בוטינסקי, כדאי להזכיר גם את אחד העם – שמצד אחד, היה מהראשונים להכיר בגודל הסכנה הערבית הנשקפת למפעל הציוני (כפי שביטא זאת במאמרו "אמת מארץ-ישראל"), ומצד שני, ראה את עיקר חשיבותו של המפעל לא במימוש הפוליטי אלא בהגשמת הפן התרבותי-רוחני. לשני האישים האלה ראוי להוסיף את חבורת האינטלקטואלים המרתקת, שהתרכזה סביב התנועה 'ברית שלום'. הרעיון הפוליטי שאנשיה דגלו בו, של מדינה דו-לאומית, היה תלוש ותמים כבר אז, אבל מעבר לרעיון עצמו, חשוב הלך-הרוח הגאוני שביטאו: הכרה בכך שעתידו של המפעל הציוני תלוי במידת שיתוף הפעולה הפוליטי בין יהודים לערבים (גם אם בהחלט לא במסגרת פורמלית של מדינה דו-לאומית), כשהזהות היהודית תודגש בעיקר בתחום התרבותי-רוחני, שהיה בראש מעייניהם. מעניינים קווי הדמיון בין דרך החשיבה שלהם לגישתו של יריבם הפוליטי זאב ז'בוטינסקי, שגם הוא, כאמור, חתר לשילוב פוליטי מלא של אזרחי ישראל הערבים. ואולי יותר מכל יש כאן חזרה לתפישתם של החלוצים הראשונים, אלה שתמיד תוארו כמי שהתנכרו ליושבי הארץ הערבים, אבל למעשה רצו מאוד להשתלב באזור – בלבוש, בשפה, ובייחוד באימוצו של אותו שילוב של "נדיבות ואכזריות", שהם זיהו אותו כמאפיין מובהק של שכניהם הערבים: נכונות לתת הכל למען השכן והחבר, ותגובה קשה, מלווה בשפיכות דמים, במקרה של תקיפה.

יאיר שלג הוא חבר מערכת "הארץ" וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 35: "דין וחשבון – מה מחליש ומה מחזק אותנו".

יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר מערכת בעיתון "מקור ראשון"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה