דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

מצביעים ברגליים

מורן פלד יצא למסע בעקבות המספרים המידלדלים של היהודים בקהילות הגדולות בתפוצות: ארצות-הברית, צרפת, ברזיל, ארגנטינה. פלד שוחח עם מומחים בתחום וחזר עם המסקנה שחשוב להגיע להגדרה מחודשת ומוסכמת בשאלה מיהו יהודי ומהי התבוללות

ד"ר אריק כהן

יבואן מזון אחד ניסה לבדוק אצל מנהל סופרמרקט בתל-אביב את הסיכויים לשיווק גפילטע-פיש מתוצרת אמריקאית. תשובתו של המנהל, על אף שדיבר על ישראלים בלבד, יכולה לשקף היטב את היחס המספרי בין יהדות התפוצות לבין ישראל: "כל יום מת איש שאוהב גפילטע-פיש ונולדים שניים שאוכלים חומוס". הנתונים המדאיגים אכן מלמדים על פיחות מתמיד במספרם של "אוכלי הגפילטע- פיש": בשעה שמספר היהודים בישראל עולה כתוצאה מריבוי טבעי ועלייה, הרי יהדות התפוצות הולכת ומצטמצמת. המספרים אומרים שבשנת 1950 האוכלוסייה היהודית בישראל מנתה מיליון איש, ובשנת 2000 כ-4.9 מיליון. ואילו בתפוצות בסוף מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים ב-10.4 מיליון; בשנת 1960 מספרם הצטמצם ל-10.2 מיליון, ובשנת 2000 עומד מספר היהודים שם על 8.3 מיליון (הנתונים שאובים מתוך (“Prospecting the Jewish Future: Population Projections, 2000–2080”, By Sergio Della Pergola, Uzi Rebhun, and Mark Tolts, "American Jewish Year Book – 2000", The American Jewish Committee, New York, pp. 104-105). אחד הגורמים המרכזיים להתמעטות מספר היהודים, נוסף לריבוי טבעי שלילי (יותר פטירות מלידות) ולהגירה לישראל, הוא תופעת ההתבוללות.

"התבוללות" היא מושג בעייתי. לכאורה, כולם מסכימים שיש למילה קונוטציה שלילית ושעל העם היהודי להילחם בתופעה שהיא מייצגת. אבל הדעות בנוגע לשאלה מהי התבוללות חלוקות; זאת, עקב תשובות שונות לשאלה "מיהו יהודי". כאשר עולה השאלה "מיהו יהודי", אנו שואלים למעשה מהו המרכיב המהותי ביותר ביהודיות, שבלעדיו תגבר ההתבוללות, וחיזוקו ימנע אותה. חוקרים ואנשי רוח שונים תופשים את אותו מרכיב יהודי יסודי באורח שונה, מה שמביא אותם בהכרח לעמדה שונה ביחס להתבוללות. אם כן, הגדרת בעיית ההתבוללות והפתרונות המוצעים לה הם פועל יוצא של תפישות שונות ביחס לזהות היהודית.

ארצות-הברית: חצי מליון יהודים נעלמו

מספר היהודים בארצות-הברית נשאר זהה במהלך ארבעים השנים האחרונות: כ-5.5 מיליון, או 5,700,000 כיום, לפי אומדנו של הדמוגרף פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה. מה שגרע מן המספר הוא ריבוי טבעי שלילי והתבוללות, ומה שהוסיף לו הוא ההגירה מברית-המועצות (ומאוחר יותר מחבר-המדינות) ומישראל. רבים נוטים להגדיר את ההתבוללות בארצות-הברית כירידה באינטנסיביות היהודית. סטיבן כהן, פרופסור לסוציולוגיה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, אינו מסכים עם הקביעה. "ירידה באינטנסיביות היהודית אינה התבוללות", אומר כהן. "הקשר ליהדות מתבטא באופנים שונים: יש שתומכים בישראל אך אינם מדליקים נרות, יש שאינם שולחים את ילדיהם לבית-ספר יהודי אבל בוחרים לגור בשכונה שבית-הספר הציבורי בה מתרוקן בראש השנה וביום-הכיפורים. אם אתה יהודי וכל חבריך יהודים, אז אתה יהודי מבחינה סוציולוגית; רק דור שלישי לנישואי תערובת הם כבר לא יהודים. יש סיפור על בנקאי יהודי שהתנצר, ארנולד קאהן, אשר הלך לטייל עם חברו הגיבן, וכשחלפו על פני בית-כנסת אמר: 'אתה יודע שהייתי פעם יהודי'. והחבר ענה על כך: 'כן, גם אני הייתי פעם גיבן'".

במאמרו "מחקר הזהות היהודית בארצות-הברית", שפורסם בסתיו האחרון, מציג פרופ' כהן את מורכבותה של תופעת ההתבוללות בארצות-הברית. במאמר מתוארת השתלבותה המוצלחת של הקהילה היהודית במדינה החל משנות השבעים ואילך. מדובר בהצלחה כלכלית ופוליטית מרשימה, בעזרה ליהודי ברית-המועצות, בהשפעה על מדיניות החוץ כלפי ישראל, בעלייה ניכרת בפעילות הפילנתרופית ובצמיחה במוסדות החינוך היהודי מכל הזרמים. בניגוד למה שנהוג לחשוב, אף מסתמנת עלייה באינטנסיביות הדתית בקרב יהודי ארצות-הברית. בפועל יש כיום יותר מעורבות במוסדות דתיים מכל הרמות. התנועות האורתודוקסית, הקונסרבטיבית והרפורמית נמצאות במגמת התחזקות, ומספר החברים בהן גדֵל.

אלא שצִדה השני של ההצלחה היהודית באמריקה הוא הנתון המדאיג של נישואי התערובת. 41% מהיהודים הנשואים כיום, נשואים נישואי תערובת. כהן טוען: "נישואי תערובת הם אחד המרכיבים המרכזיים של היחלשות המימד האתני בארצות-הברית. ההיבט האתני הוא מאוד חשוב. הוא כולל חברות בין יהודים, שכונות יהודיות, מחויבות כלפי הקהילה, כלפי ישראל וכלפי סמלים יהודיים". ואכן, נתונים המעידים על היחלשות המימד האתני מתייחסים לא רק לנישואי התערובת. מהנתונים עולה, שבעוד 57% מבני הגילים 55–64 שייכים לשניים או יותר ארגונים יהודיים, אחוז המשתייכים לארגונים אלה בקרב בני 35–44 הוא רק 34%. ביטוי נוסף להיחלשות האתניוּת, "הקריטי ביותר, אולי אף יותר קריטי מבעיית הנישואים המעורבים, הוא העובדה שיש פחות יהודים מבעבר שחבריהם הקרובים ביותר הם יהודים. ניתוח כולל מראה שהמספרים צונחים מ-60% בקרב בני 55–64 ל-34% בלבד בקרב בני 35–44" (שם).

לכן, לדעתו של כהן, לא צריך להשקיע את המאמצים דווקא במניעת נישואי תערובת באופן ישיר: "זה כמו שתגיד לרופאים לטפל רק באנשים גוססים. אנחנו חייבים לטפל בבריאות של אנשים מילדותם, ולא רק בסוף חייהם. התבוללות היא סוף התהליך שאנחנו צריכים למנוע אותו בתחילתו". מה שכהן מציע כפתרון הוא חיזוק הקשרים בין יהודים בארצות-הברית, "דרך השקעת מאמצים וכסף במוסדות תרבות ובמוסדות חינוכיים, בניית הון חברתי בין יהודים לבין עצמם, קיום עזרה הדדית בין הקהילות, קיומה של פעילות פוליטית, כמו תמיכה בישראל, ויצירת תרבות מפוארת יהודית בכל מקום שיהודים גרים בו".

מובן שלא כולם מסכימים עם פתרונו של כהן, המגדיר את הקשר הקהילתי-תרבותי בין יהודים כבעל תפקיד מרכזי בקביעת הזהות היהודית. שמעתי ביקורת על תפישתו מאחד הרבנים הפעילים ביותר כנגד תופעת ההתבוללות בתפוצות, הרב ד"ר שלמה ריסקין: "בשבילי, שלום עליכם זה תרבות יהודית, גם אחד העם וביאליק. אבל הייתי נותן יותר משקל לשורשים היהודיים העמוקים יותר. אני לא יכול להגיד, למשל, שיהודים קומוניסטים מחוללי המהפכה בברית-המועצות הם חלק מתרבות יהודית. גם אתה בעצמך לא יכול להשוות בין דבר שקיים 4,000 שנה לבין מה ששייך לעשור הנוכחי".

לפי ריסקין, שלפני כהונתו כרב של היישוב אפרת היה הרב של אחת הקהילות הבולטות בניו-יורק, הדגש העיקרי חייב להיות על חיזוקה של קהילתיות בעלת אופי דתי: "מה שרואים בארצות-הברית זה שואה פנימית; אני משתמש במילה 'שואה' כיוון שהארמון נשרף ונירון מנגן. לכן את מניעת ההתבוללות יאפשרו רק אמצעים דרסטיים: האפשרות ליצור גלות, מדינה בתוך מדינה, שמערכת החינוך ואפילו הלוח היומי וסדר-היום בה יהיו מבוססים על תרבות יהודית ועל לוח עברי".

לשם כך הקים הרב ריסקין (שעלה מארצות-הברית ב-1983) את המכון לרבנים 'עמיאל', שמטרתו להכשיר רבנים אשר ישמשו כראשי קהילות ומנהיגות רוחנית בתפוצות. בין היתר, פועלים יוצאי המכון בקהילות בדרום-אפריקה, בברזיל, בארגנטינה, ברוסיה, בבריטניה, בארצות-הברית ובקנדה. "אני שולח לחו"ל רבנים שיש להם מיומנות לקירוב", אומר ריסקין. "בחו"ל הרב הוא מנהיג רוחני של קהילה. בית-הכנסת צריך להיות נגיש לקהילה והרב צריך לשמש כגשר בין יהודי דתי ליהודי חילוני".

ברית-המועצות לשעבר: אף אחד לא יודע את המספרים

בברית-המועצות לשעבר אפשר להתרשם, עד כמה השאלה "מיהו יהודי" והקשר בינה לבין תופעת ההתבוללות הם מורכבים. בעוד לפי הנתונים הרשמיים (“Prospecting the Jewish Future: Population Projections, 2000–2080”, By Sergio DellaPergola, Uzi Rebhun, and Mark Tolts, "American Jewish Year Book – 2000", The American Jewish Committee, New York, pp. 104-105) מספר היהודים בחבר-המדינות בשנת 2002 עמד על 435 אלף, הרי שבג'וינט, המטפל בהקמה ובחיזוק של קהילות יהודיות במקום, מתעקשים על אי-ודאות בנוגע למספר היהודים. "אף אחד לא יודע ולא יכול לקבוע כמה יהודים יש בברית-המועצות לשעבר", אומר אשר אסטרין, מנהל המחלקה הרוסית. "להערכתי, בסביבות המיליון. יש כל מיני שאלות בנוגע למתודולוגיה שהונהגה בסקרים ויש כל מיני יהודים שעדיין לא הזדהו כיהודים".

בג'וינט נוקטים גמישות בניסיון להגדיר מיהו יהודי ומי זכאי לשירותי הקהילה היהודית. אריה דובוב, אחראי לפרויקטים מיוחדים במחלקה הרוסית: "הג'וינט לא יפסוק: זה יהודי וזה לא-יהודי. יותר חשוב לנו מה אומרים בקהילות עצמן. לנו יש גישה פלורליסטית, ואנחנו תומכים בעם היהודי. אנחנו לא מעוניינים להקטין את מספרו של העם היהודי". אשר אסטרין: "התבוללות זה לפי איך שאתה מגדיר יהודי בקהילה עצמה".

אפשר להבין גישה זו לאור המצב ששרר בברית-המועצות במהלך שנות השלטון הסובייטי. בימי השלטון הסובייטי (עד פתיחת שערי ברית-המועצות ב-1991, בימי גורבצ'וב) יהודים נאלצו להצניע את יהדותם, ובוודאי לא ניתן היה לדבר במושגים של "קהילה יהודית". "היו אוכלוסיות של יהודים, אבל לא היו קהילות מבוססות במשך כמה דורות", מסביר דובוב. "עכשיו הם בונים את הקהילות מחדש. זה ייקח בערך דור, עד שאנשים יתרגלו לעובדה שיש קהילה ויש אפשרות ליצור קשר עם קהילה, וקהילה מספקת לך משהו בכלל. במשך הרבה שנים לא היתה להם ברירה אלא להתבולל. הם היו אסירים של המדיניות הסובייטית, והיום הם חופשיים. יש מעטים שהצליחו לשמור על היהדות כי היו חזקים, אבל רבים לא הצליחו לשמור על החיים היהודיים".

מאחורי עמדתה של ג'וינט עומדת תפישה מוסרית המחייבת אחריות כלפי גורל היהודים, אך דומה שהיא מכניסה את הדוגלים בה למלכוד. אשר אסטרין אינו מכחיש שהקריטריונים ליהדות היו ונשארו הקריטריונים ההלכתיים, אלא שאין הוא רוצה שקריטריונים אלו יהיו המדד היחיד. זאת, כיוון שהוא סבור שקריטריונים חמורים מדי יעשו מה שעושים הדמוגרפים: ישללו מאלו שעוד עשויים להשתייך ליהדות את הסיכוי לכך. "מה שמעניין", הוא אומר, "זה שקיימת תופעה של פוסט-התבוללות. עד עכשיו התבוללות נחשבה כתופעה סופית. היום אתה רואה קהילות שלמות שבעצם התבוללו ולא היו בהן פעילים יהודים, ועתה הם חוזרים ליהדות. אנחנו רוצים שיהודים שאינם מזדהים כיהודים יזדהו כיהודים". ואולם, האם טשטוש הזהות היהודית וטשטוש השאלה מהי התבוללות יעזרו למנוע התבוללות? האם בזכות זאת בנים אובדים יחזרו אל חיק היהדות? או שמא כתוצאה מכך אנשים שיחשבו את עצמם ליהודים ירומו: הם יעלו לארץ ויגלו את ההבדל בין יהודי על-פי ההלכה לבין יהודי על-פי ההרגשה?

ואכן, שאלת העלייה לישראל אינה רחוקה מלבם של יהודי ברית-המועצות לשעבר. קירבה לישראל מאפיינת את רובם. "לכל יהודי שם יש קרוב משפחה בארץ", אומר דובוב. "ישראל הופכת להיות לא רק חלק בולט מהזהות, אלא משהו אישי וחי, משהו שאתה מכיר היטב כי אתה מקבל מכתבים ומבקר. בגלל התוהו ובוהו החברתי בברית-המועצות לשעבר, אצל הרבה יהודים מתעוררת המחשבה בדבר עלייה, וזה גם משפיע על הזהות שלהם".

צרפת: האוניברסליזם עלול להביא לאובדן

הקהילה היהודית בצרפת מונה זה קרוב לשלושים שנה כחצי מיליון יהודים (כיום עומד המספר על 570 אלף). זהו הישג לא-מבוטל, מאחר שבמשך כל התקופה נמשכת ההגירה מצרפת לישראל, לארצות-הברית ולקנדה. אפשר להסביר את התופעה על-ידי פוריות גבוהה יחסית של הזוגות היהודים-צרפתים. נישואי התערובת בצרפת נאמדים כיום ב-30%. נתון זה מצביע על גידול של 30% בנישואי התערובת, יחסית לתקופה שלפני 14 שנה (אז היו 24% של נישואי תערובת). אלא שנתונים אלה מטעים. בצרפת של היום נפוצה מאוד התופעה של אנשים שאינם נשואים. רק 59% מבעלי-הבתים היהודים נשואים. יוצא שבפועל ב-18% מבתי-האב אחד מבני-הזוג אינו יהודי, ורק ב-40% שני בני-הזוג הם יהודים.

ד"ר אריק כהן, סוציולוג מבית-הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, מומחה לחינוך יהודי ולזהות יהודית בתפוצות: "אנשים בגיל שלושים לא מתחתנים בצרפת היום. עַם חייב לשכפל את עצמו, עם זה לא אסכולה או רעיון. אם אין ילדים, הישות נעלמת. מה שמאפיין את חברת הלא-נשואים הוא שתי תכונות הקשורות לתופעת ההתבוללות: אחוז גבוה מאוד מאנשים המגדירים את עצמם כאוניברסליסטים הם רווקים; 80% מאלה המקיימים זוגיות ללא הגושפנקה הרשמית של הנישואים, אינם חיים עם יהודים".

תופעת האוניברסליזם היא המפאיין הבולט ביותר של יהדות צרפת, והיא גם מה שעלול להביא לאובדנה. ד"ר כהן: "יהדות צרפת היא היהדות הראשונה שנכנסה להיסטוריה כבעלת זכויות שוות. במהפכה הצרפתית ניתנה הכרה מוחלטת ביהודים כאזרחים. זכויות האזרח הן זכויות אוניברסליות, דבר המושרש עמוק ביותר בתודעה היהודית-הצרפתית. אבל יש לזה מחיר: על היהודים היה לוותר על המימד הקולקטיבי של הדת שלהם. כלומר, המימד היהודי הורחק מהרחוב. למשל, בצרפת יהודי צריך להתחתן נישואים אזרחיים, ורק אז הוא יכול לתת לנישואיו גושפנקה דתית, בפנותו לרב. עד לא מזמן לא יכולת ללכת ברחוב עם כיפה כיוון שכולם, לא רק יהודים, מצניעים את המימד הדתי ומחצינים את המימד האוניברסלי שלהם".

כיהודי ממוצא צרפתי, כהן עצמו מושפע מהאוניברסליזם הצרפתי. לדעתו, כאשר תופשים את האוניברסליזם מנקודת מבט יהודית, יש בכך גם צד חיובי מאוד. הוא מצטט את עמנואל לוינס, שראה ביהדות פן אוניברסליסטי מובהק אשר מקורו בתודעה של אחריות יתרה כלפי האנושות. לכהן יש עמדה משלו גם ביחס לאוניברסליזם היהודי: "יש תורה מיסטית שנקראת 'שבירת הכלים', ואפשר לתרגם אותה להבנה עמוקה ביותר של מה שמסתתר מאחורי הגלות. כל יהודי התבקש ללכת לכל ארבע רוחות השמים, כדי לאסוף את הניצוצות בכל העולם. האוניברסליזם המיוחד של היהדות דורש שהדבר הזה יימשך. אדם חי בגולה ובגלל תהליך יהודי הוא רוצה לעלות. הוא נפרד ממולדתו כדי להגיע לארץ. הוא מגיע לארץ ונקרא צרפתי. הוא בעצם בעל הניצוץ הצרפתי בחברה הישראלית. כדי לרכוש את הניצוץ אתה צריך להיכנס לנשמה של הארץ שאתה נמצא בה. זו התבוללות, אבל לא במובן שאני מתחתן עם גויה, אלא במובן שאני מאמץ את הניצוץ המיוחד שקיים בארץ הזאת. יש כאלה שמתבלבלים וכל-כך רוצים לאסוף את הניצוץ הזה, עד שהם נישאים לגויים".

בריטניה: הצביעות כגורם מרכזי להתבוללות

285 אלף יהודים חיים כיום בבריטניה, מתוכם כ-200 אלף בלונדון. ב-1950 היה מספר היהודים בבריטניה כ-450 אלף. את הפער הזה קשה מאוד להסביר, אלא על-ידי התבוללות מסיבית של יהודים. ואכן, רמת נישואי התערובת בבריטניה דומה לרמתם בארצות-הברית: מבין הצעירים עד גיל 35 , 45% מהגברים ו-25% מהנשים מקיימים מערכות יחסים ממושכות עם בני/בנות-זוג לא-יהודים.

יונתן אריאל, לשעבר האחראי על מערכת החינוך היהודית באנגליה, מנסה להסביר את תופעת ההתבוללות כתופעה המושפעת מהאופי התרבותי של כלל האוכלוסייה האנגלית: "אם התרבות היהודית לא מאפשרת להשתלב בתוכה עקב הקפיאה על השמרים, השמרנות והארכאיות שלה, ואם החברה הסובבת מוכנה לקבל אותך בזרועות פתוחות – ולא מדובר באנשים לא-מוסריים – אז למה לא להשתלב בתוכה?". אריאל מותח ביקורת על הקהילה היהודית עצמה, שהלך-הרוח הצבוע ביחסה אל הדת הוא, לטענתו, הגורם המרכזי להתבוללות. מקור הצביעות (או בלשונו של אריאל, המאפיין את ה-Happy Hypocrite) הוא ביחסם הכללי של הבריטים לדת. לבריטניה יש דת וכנסייה רשמית (אנגליקנית). בקרב הבריטים נהוג להשתייך לכנסייה, בלי להשתתף בטקסים. יהודי בריטניה אימצו לעצמם צורת חשיבה זו, ורובם משתייכים לבתי-כנסת שאינם מתאימים לאורח-חייהם ולתפישת עולמם. תופעה זו מולידה בהכרח ציבור שלם שאינו מעוניין בטקסים דתיים ריקים מתוכן, ובוחר בזהות האנגלית.

אלא שתופעת הרב-תרבותיות, אשר נפוצה בעשור האחרון, הביאה עימה תמורה חיובית בכל הנוגע ליחס כלפי היהדות. הרב-תרבותיות, שבאה לידי ביטוי בעיקר בלונדון הבירה, היא תוצאה של התחזקות קהילות המהגרים (בעיקר מארצות האימפריה הבריטית לשעבר, כמו הודו ופקיסטאן) וקהילות העובדים הזרים במדינה. נוסף לכך, אפשר לזקוף אותה לזכותה של התחזקות תופעת הגלובליזציה בעולם המערבי כולו.

עליית הרב-תרבותיות גורמת ליהודים רבים בבריטניה לתפוש את יהדותם בצורה יותר גמישה, המאפשרת התחברות. "אם בעבר היו שואלים יהודי חבר בבית-הלורדים", מספר אריאל, "מה הוא עושה בחג המולד, הוא היה עונה תשובה מתחמקת. ואילו כיום, כחלק מגישת הפלורליזם התרבותי וכיבוד השוני האתני בין אזרחי המדינה, אין בעיה ליהודי המכהן במישרה ציבורית להודות שאינו חוגג את החג הנוצרי כלל". הרב-תרבותיות אף מחלחלת לתוך תפישתו של אריאל עצמו בכל הנוגע לתופעת ההתבוללות. הוא סבור שבמקום להתייחס לזהות היהודית כפי שהיה נהוג עד היום, במושגים של מרכז ושוליים, ולבחון אותה באמצעות השאלה: "עד כמה אתה יהודי?" ((How Jewish are you?, צריך לאמץ את הגישה הפלורליסטית השואלת: "באיזה מובן אתה יהודי?" (How are you Jewish?). כלומר, יש יותר ממובן אחד ליהודיות ולאיבוד הזהות היהודית. "רואים את זה היטב בטקסים יהודיים, כמו לוויות", הוא אומר, "כשאתה רואה אנשים שהיית שׂם אותם במעגל הכי חיצון והכי קרוב להתבוללות, אבל בכל זאת הם באים".

מגמות נוספות בחברה היהודית בבריטניה נותנות בסיס לכעין אופטימיות ביחסו של אריאל לעתיד הקהילה: ל-70% מבני הקהילה היהודית באנגליה יש קרוב משפחה או חבר קרוב שגר בארץ, וקשר אמיץ עם ישראל מעודד, כאמור, יחס חי ליהדות; כמו כן, ישנה בבריטניה תרבות עשירה של תנועות-נוער, ועדות, קבוצות צדקה וארגונים יהודיים; יותר מ-50% מהילדים לומדים בבתי-ספר יומיים יהודיים, 40% לומדים בבתי-ספר תיכוניים יהודיים, והשאר מנסים לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר שריכוז היהודים בהם גבוה; נוסף לכך, ישנו גם מספר מצומצם של אוניברסיטאות שיהודים רבים לומדים בהן.

ארגנטינה וברזיל: יהודים ולא-יהודים מגלים אדישות כלפי הדת

הקהילות הגדולות של יהודים באמריקה הלטינית מרוכזות בארגנטינה ובברזיל. הקהילה היהודית בארגנטינה מונה 195 אלף יהודים, והקהילה היהודית בברזיל – 97 אלף יהודים. בדומה לישראל ובניגוד לארצות-הברית, היהודים בשתי הקהילות היגרו למדינותיהם מאירופה, מצפון אפריקה, מתורכיה ומארצות המזרח הקרוב בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים. ההבדל בין ארגנטינה לברזיל הוא בריכוזיות של הקהילה היהודית. בבואנוס-איירס רבתי (הבירה, כולל העיירות סביבה) חיים כיום כ-120 אלף יהודים. בברזיל קיים פיזור של הקהילה היהודית: סאו-פאולו (כ-60 אלף יהודים), ריו דה-ז'ניירו (כ-30 אלף), פּוֹרטוֹ-אַלֶגרֶה, בֶּלוֹ-אוֹריזוֹנטֶה וקהילות נוספות.

הקהילה היהודית בארגנטינה היא במגמת הצטמקות מתמדת. בשנות השישים מנתה הקהילה כ- 320 אלף יהודים. בין הגורמים להצטמקות: הגירה לישראל, לארצות-הברית ולקהילות אחרות באמריקה הלטינית, ריבוי טבעי שלילי ונישואי תערובת. יש לזכור שמשבר כלכלי הפוקד את ארגנטינה בחמש השנים האחרונות, אשר המיט אסון על המעמד הבינוני שעימו נמנים רוב היהודים, משפיע על ההגירה אל מחוץ לארגנטינה; אך ממדי ההגירה הזאת עדיין לא הוערכו. הגורם לתהליך של נישואי התערובת, הן בברזיל והן בארגנטינה, הוא החילון העצום בקרב כלל האוכלוסייה. כאשר כלל החברה מתחלנת, גוברת היכולת להתקשרות בין יהודים ללא-יהודים על בסיס של אדישות משותפת כלפי הדת.

למאבק כנגד ההתבוללות מגויסת באמריקה הלטינית בעיקר מערכת החינוך היהודית-הפרטית. בתי-הספר היהודיים הפרטיים הוקמו בברזיל ובארגנטינה במהלך שנות השישים, על רקע ירידה ברמת החינוך והפוליטיזציה (פעילות מהפכנית) בבתי-הספר הממשלתיים. פרופ' חיים אבני, מרצה ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, מבאר:"מערכות החינוך היהודיות באמריקה הלטינית מפותחות לאין-ערוך ממערכות החינוך בארצות-הברית. בתי-ספר יומיים תיכוניים יהודיים בארצות-הברית הם מועטים ביותר, ואילו ברוב הקהילות באמריקה הלטינית מערכת החינוך כוללת כיתות תיכון, עד האוניברסיטה. אחוז גבוה של ילדים יהודים בגיל התיכון (שהוא הגיל המכריע באשר למניעת ההתבוללות) לומדים בבתי-ספר יהודיים פרטיים". מאז הקמתה של מדינת ישראל ואילך בתי-הספר היהודיים באמריקה הלטינית זוכים לתמיכה ומקיימים קשר עם המחלקה לחינוך יהודי של הסוכנות היהודית. מגמות נוספות שתרמו למאבק בהתבוללות הן התחזקות התנועה הקונסרבטיבית, שהחלה בשנות השישים. מדובר בעיקר ברבנים שהם בוגרי הסמינר לרבנים קונסרבטיבים בבואנוס-איירס, מיסודו של הרב מרשל מאייר.

נוסף לכך, ישנה תופעה של בתי-כנסת אורתודוקסיים שהלכו והתנוונו עד אשר הצעירים הפכו אותם לקונסרבטיביים, ובכך משכו חוגים צעירים בחזרה לתוכם. בעשר השנים האחרונות בכל הקהילות באמריקה הלטינית מתקיימת תופעה של חזרה בתשובה. המובילה בכך היא תנועת חב"ד, ואליה מצטרפת בעדות הלא-אשכנזיות תופעה שבארץ מזהים אותה עם ש"ס.

ישראל כגורם מעצב תודעה

לפני כשלוש שנים ייסדו שני הפילנתרופים האמריקאים, צ'רלס ברונפמן ומייקל סטיינהארט את התוכנית 'תגלית'. מטרתם היתה להילחם בתופעת ההתבוללות בתפוצות, בעיקר בארצות-הברית, על-ידי יצירת זיקה בין יהודי התפוצות לבין ישראל. במרכז התוכנית הועמד ביקור של עשרה ימים בישראל של צעירים בני 18–26, שלא ביקרו בה מעולם קודם לכן. הבחירה בישראל כגורם מעצב ומכונן של הזהות היהודית התבררה כהצלחה מרשימה. שמשון שושני, לשעבר מנכ"ל משרד החינוך, ועתה מנכ"ל 'תגלית': "הנחת המוצא שלנו היא שמי שיש לו יסוד פורמלי יהודי רוצה להשתייך לעם היהודי. אנחנו מנסים לתפוס את אלה שאינם מחויבים ולא משויכים לאחד הזרמים, או למרכז קהילתי. היעד שלנו בעשרת הימים כאן הוא לבנות זהות יהודית בתוך מגרש הלימודים הגדול, שנקרא מדינת ישראל".

התוכנית 'תגלית' עוסקת בקביעת המטרות של הפרויקט ובקביעת סטנדרטים חינוכיים ולוגיסטיים לביקור בארץ. על הביקורים אחראיות בפועל כ-25 קבוצות שונות, ש'תגלית' מעסיקה אותן כקבלני-משנה. את הפרויקט מממנות המדינה, קבוצה של פילנתרופים והקהילות היהודיות בחו"ל. עד עתה במסגרת 'תגלית' הגיעו לארץ 31,717 צעירים יהודים. מבדיקה שנערכה לאחר הביקור בישראל מתברר, שכ-84% מהמשתתפים ממשיכים לשמור על קשר עם משתתפים אחרים. בדיקות נוספות הצביעו על עלייה ברמת הקשר והמעורבות של משתתפי הטיול בכל הנוגע ליהודים ולעם ישראל. נוסף לכך, 'תגלית', במצב הבטחוני היום, היא אחד מיבואני התיירות הגדולים לארץ.

גידי מרק, דובר 'תגלית', מספר על חוויית הטיול: "בקבוצות שאנחנו מרכיבים אנשים לא אומרים שהם רוצים לבוא לישראל מפני שהם יהודים, אלא מסיבות אחרות. לרבים מהם יש חברים יהודים, אבל החברות היא לא על בסיס יהודי. ואולם, בכנסים שאנחנו עורכים אנשים מתחילים לבכות, כי זה המקום שבו הם ראו הכי הרבה יהודים מאז ומעולם".

צורך בדיון לאומי

יותר מכל דבר אחר, תופעת נישואי התערובת יכולה להגדיר את טיבם של התבוללות ושל אובדן הזהות היהודית. אלא שתופעה זו אינה מספיקה כדי לבאר את מהות ההתבוללות. באותה מידה לא תהיה מספקת הגדרת ההתבוללות כאובדן של אינטנסיביות יהודית, או כהזדהות מלאה עם התרבות המקומית, או כנקיטה של עמדה רב-תרבותית ואוניברסליסטית. אם כן, מה עשוי להגדיר התבוללות, אחת ולתמיד? אפשר לשאול מדוע כל-כך חשוב להגיע להגדרה אחידה וברורה של התבוללות. התשובה היא: כיוון שריבוי התפישות באשר למהי ההתבוללות מוביל בהכרח לרפיון ידיים בטיפול בתופעה.

לפיכך, ניתן להבין עד כמה ההתבוללות אינה מנותקת מחיינו כאן ועכשיו. זאת, מפני שהיא קשורה לדרך שבה כל אחד מאיתנו תופש את היהדות או היהודיות שלו. כמספר התפישות של "מיהו יהודי" ו"מה זה להיות יהודי", כן גם מספר הפתרונות להתבוללות. עושה רושם שיש לנו צורך בדיון ובוויכוח מעמיקים בשאלת הזהות היהודית. ככל שיהיו יותר צדדים בשיחה – בתנאי שהיא תיערך לא רק במסדרונותיה הצרים של האורתודוקסיה – כן תגבר השפעתה על תופעת ההתבוללות. אין כאן, לדעתי, מקום לאופטימיות, אבל גם אין ברירה אלא להתחיל. בדומה למאבק בין דתיים לחילונים בישראל, ששני הצדדים המעורבים בו ייאלצו בסופו של דבר להגיע לפשרה כואבת ולוויתורים, כן גם בכל הנוגע לפתרון של בעיית ההתבוללות. עם ישראל כולו יצטרך לשבת לשולחן הדיונים, בניסיון להחליט אילו מהמרכיבים בזהותו הלאומית והדתית הם פחות מכריעים ואילו יותר.

מורן פלד הוא עורך "קו האופק", כתב-העת של האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

הכתבה פורסמה בגיליון מספר14 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

מורן פלד הוא מפתח תוכניות לימודים ביהדות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה