דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

על הספינה היו השחורים הללו חסרי שם: "אישה מס' 11", "נער מס' 27" ו"גבר מספר 17"

"מעולם לא שמעתי על אנשים לבנים או אירופים, וגם לא על הים"

הטרנספר הכפוי של העבדים השחורים עיצב במידה רבה שניים מהכוחות החשובים ביותר המניעים כיום את העולם: הקפיטליזם והגלובליזציה. ספרו של מרקוס רדיקר עוסק בהשפעתו המופלגת של הכסף על האדם, על מעשיו ועל ערכיו. זהו ספר עצוב מאוד, המזכיר לנו כמה שברירית היא תפישתו המוסרית של אדם

מרקוס רדיקר, "ספינת העבדים – היסטוריה אנושית", תרגמו עפרה אביגד ויואב כ"ץ, הוצאת בבל

אפילו זכות ההתאבדות נשללה מהעבדים שבדרך: הנֶטינג – מערך של רשתות שנמתחו סביב הספינה – מנע מהם לקפוץ אל מלתעות הכרישים שליוו את "הצינוק הצף" שבו היו כלואים. היותם "סחורה" יקרה, והעובדה שכל מקרה מוות נחשב "נזק עסקי", הקנתה לחייהם של האסירים הללו ערך כלכלי, ולכן אסור היה לאפשר להם למות. מכל מקום, לא לפני מכירתם בחופי המערב.

קשה לעכל את המִספרים המצטברים של הנלקחים לעבדות. במשך ארבע מאות שנה נלכדו בידי סוחרי עבדים, שהיו החוליה הראשונה ב"שינוע" העבדים מאפריקה לעולם החדש, כ-14 מיליון בני אדם. כ-3.6 מיליון מהם מתו מרגע שבייתם-חטיפתם ועד פריקתם בחופי המערב, ובמהלך שנת העבדות הראשונה מתו עוד 1.5 מיליון מהם

ספרו של מרקוס רדיקר עוסק בהשפעתו המופלגת של הכסף על האדם, על מעשיו ועל ערכיו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתולדות סחר העבדים הגדול. זהו ספר עצוב מאוד, המזכיר לנו כמה שברירית היא תפישתו המוסרית של אדם, ובאיזו קלות היא משתנה ברגע שההון מדגדג את קצות אצבעותינו.

העבדות הטרנס-אטלנטית נולדה באמצע המאה ה-17, כתוצאה מהתפשטות גידולי הסוכר, אשר הִצריכו כוח אדם הולך וגדל. ב-1617 יצאה ספינת העבדים הראשונה לאמריקה צפונית (וירג'יניה) – הפלגה שסימנה את תחילתו של הטרנספר הכפוי הגדול בהיסטוריה.
הטרנספר הכפוי הזה עיצב במידה רבה שניים מהכוחות החשובים ביותר המניעים כיום את העולם: הקפיטליזם והגלובליזציה. "ספינת העבדים היתה מכונה שייצרה מודרניות," כותבת פרופסור איירה ברלין מאוניברסיטת מרילנד. "בעצם הפלגתה באוקיינוס האטלנטי השתנה העולם. היא חיברה בין אירופה, אפריקה והאמריקות ויצרה עושר עצום ואומללות אין קץ, ומסעות התופת שלה ממשיכים להטיל צל על חיינו."
הרבה נכתב על העבדות האמריקאית ועל אכזריותה, וטוב שכך. פחות נכתב על ספינות העבדים, ועוד פחות נכתב על הספינות הללו מן הפִּנים, כלומר מנקודת מבטם של העבדים, הספנים ורבי-החובלים שהיו בהן. זהו החידוש העיקרי בספר שלפנינו: מיפוי העבדות מתוך עיני קורבנותיה. מרקוס רדיקר מקיים את הבטחתו ל"היסטוריה אנושית" (כותרת המשנה של הספר), ומביא שורה של דיוקנאות אמיתיים ומרתקים המייצגים את שלוש הקבוצות המככבות בדרמה ההיסטורית הזאת: רבי-חובלים מסוגו של קפטן טוֹמבָּה; עבדים כמו השפחה שרה; ואנשי צוות כמו נער הסיפון סמואל רובינסון, המתאר את עצמו בתום הפלגת העבדים השנייה שלו כ"שלד מסכן וצהבהב, הזקוק למקל הליכה כדי להזדחל ברחובות."

העבדים: הזהב השחור

קשה לעכל את המִספרים המצטברים של הנלקחים לעבדות. במשך ארבע מאות שנה נלכדו בידי סוחרי עבדים, שהיו החוליה הראשונה ב"שינוע" העבדים מאפריקה לעולם החדש, כ-14 מיליון בני אדם. כ-3.6 מיליון מהם מתו מרגע שבייתם-חטיפתם ועד פריקתם בחופי המערב, ובמהלך שנת העבדות הראשונה מתו עוד 1.5 מיליון מהם. במילים אחרות – מילותיו של רדיקר – 14 מיליון בני אדם שועבדו כדי שיניבו תשואה של תשעה מיליון עבדים; "הבלאי האנושי" נלקח בחשבון.
המסע למערב נעשה בשני מקטעים עיקריים – האחד מן הכפר ועד ספינת העבדים, והאחֵר בים. בשלב הראשון נחטפו העבדים-לעתיד בידי משתפי פעולה אפריקאים והובלו אל ספינות העבדים. מכיוון שתהליך הרכישה היה ארוך ומורכב, רבים מהם נאלצו להינמק בספינה במשך חודשִׁים לפני שזו יצאה למקטע השני במסע – ההפלגה באוקיינוס.
מרגע שעלה לספינה ועזב את חופי אפריקה, נחרץ גורלו של העבד שבדרך. את הגבול הטראגי הזה סימלו אזיקי הברזל, שהחליפו את החבלים האפריקאיים. הטרנספורמציה המתכתית הזאת, קובע רדיקר, "קרעה לגזרים את תקוותיהם [של העבדים] ואת לבותיהם גם יחד." ובמילותיו של אחד מהם: "הברזל נכנס לנשמותינו". וכאילו לא די בכך, לעתים סומנו העבדים בברזל מלובן כדי לציין את "שייכותם" לאדון מערבי זה או אחר.
על הספינה היו השחורים הללו חסרי שם: "אישה מס' 11", "נער מס' 27" ו"גבר מספר 17". הם הושכבו בבטן הספינה, במרחב מצומצם ומחניק, שהיה שונה בכל ספינה אבל מעולם לא היה נדיב. באחת הספינות, ולא האיומה שבהן, קיבל כל עבד מרחב של 0.27 מ"ר, וגובה החלל שעמד לרשותו היה 85 ס"מ. השחורים נאזקו בזוגות כדי להקשות על תנועתם, והאזיקים חתכו את מפרקי הידיים, הקרסוליים והצוואר. אמצעי הכבילה האלה לא רק קרעו את בשר השחורים, אלא גם עוררו קטטות ביניהם, בעיקר כשהיו צריכים ללכת לגיגיות הצרכים. אחד מרבי-החובלים הסיק מכך, איך לא, כי אופיים "אכזרי ורצחני".
רדיקר מספר בהרחבה על מעשי הזוועה שבוצעו באותן ספינות במהלך השנים, וגם אם קשה לקבוע מהו המעשה המזוויע ביותר, סביר להניח שזוהי פרשת הספינה "זונג" (1781). בעקבות מגיפה שגבתה את חייהם של שישים ושבעה בני אדם, שבעה מהם אנשי צוות, הורה רב-החובל לוק קולינגווד להשליך למים יותר ממאה עבדים חולים כשידיהם אזוקות. הוא עשה זאת משום שהבין, שאם ימותו העבדים מוות טבעי, יעורר הדבר את זעמם של מעסיקיו בעלי הספינה; אבל אם יושלכו העבדים חיים לים ("אובדן מטען"), ישלמו המבטחים את הנזק. עשרה עבדים השליכו את עצמם מהסיפון.

ספינת העבדים היתה שילוב של מכונת מלחמה, בית כלא ובית חרושת. "הצינוק הצף"' כינה אותן ג'יימס סטנפילד, אחד הגיבורים הגדולים של ביטול סחר העבדים. סטנפילד, שלא זכה לכבוד הראוי לו בין דפי ההיסטוריה, הפליג בספינת עבדים והביא לאנגליה את האמת על הנעשה באותן ספינות

שורשי העבדות

האמריקאים והאירופים לא המציאו את העבד האפריקאי. העבדות הפנים-אפריקאית היתה תופעה ותיקה, ומעריכים כי מאז המאה השביעית הובילו סוחרים ערבים ומוסלמים כמעט 20 מיליון בני אדם מתוך אפריקה השחורה אל צפון אפריקה והמזרח התיכון. סוחרי העבדים המערביים לא נדרשו אפוא להמציא את הגלגל, אלא רק להטות את זרם העבדים מערבה במקום צפונה תוך ניצול מעגלי הסחר הקיימים.

הסוחרים המערביים ניצלו בתחכום ובאכזריות גם אֵיבוֹת פנים-אפריקאיות שונות. באפריקה היו באותה העת מדינות מעטות, וביניהן כאלה שהשתתפו באופן אקטיבי בסחר העבדים (דהומי, אשנטי). עם זאת, חלק גדול מאפריקה היה מורכב מקהילות קטנות, שיתופיות ביסודן, שהתפרנסו מחקלאות, דיג וציד. במערב אפריקה ובמערב-מרכז אפריקה חיו כ-25 מיליון תושבים, וכל אחד מהם היה מעתה עבד-פוטנציאלי.
רדיקר, כאמור, עומד בהבטחתו ל"היסטוריה אנושית". כנגד ההיסטוריה המופשטת של מפות ודיאגרמות הוא מציג לנו את האנשים הממשיים הנטחנים במלתעותיה. הנה לואי אסא-אסא, שנחטף בגיל 13 מביתו באֶגי – העיירה שבה "כולנו היינו מאושרים מאוד" – בידי לוחמים בני שבט אחר שהציתו את הבקתות, הרגו רבים מבני העיירה ולכדו אחרים כדי למכור אותם לאירופים תמורת מלח, רובים, בדים ואבקת שרפה. והנה אולאודה אקוויאנו, שנחטף מכפרו בשנת 1754: "[היינו] כמעט אומה שלמה של רקדנים, מוזיקאים ומשוררים," הוא כתב לימים בספרו, שהיה האוטוביוגרפיה הראשונה שנכתבה מנקודת ראותו של עבד. "מעולם לא שמעתי על אנשים לבנים או אירופים, וגם לא על הים". מראה הספינה שתוביל אותו מערבה – הספינה הראשונה שראה בחייו – נסך בו אימה, והוא חשש שהקדירה הגדולה שעל הסיפון נועדה לבישולם של אנשים שחורים כמותו.
קשה לתאר את כל הרעות שנפלו בחלקם של העבדים שבדרך, אך רדיקר עושה זאת ככל יכולתו: ענישה אכזרית, הזנה בכפייה, עינויים ממושכים, ביתור איברים, השלכה למים השורצים כרישים. אונס היה מעשה שבשגרה, ויתכן אפילו ש"הזמינוּת המינית" של השפחות-לעתיד היתה אחד המניעים להתגייסותם של ספנים להפלגות.

הצינוק הצף

ספינת העבדים היתה שילוב של מכונת מלחמה, בית כלא ובית חרושת. "הצינוק הצף"' כינה אותן ג'יימס סטנפילד, אחד הגיבורים הגדולים של ביטול סחר העבדים. סטנפילד, שלא זכה לכבוד הראוי לו בין דפי ההיסטוריה, הפליג בספינת עבדים והביא לאנגליה את האמת על הנעשה באותן ספינות.

המלחים ששירתו בספינות, סיפר סטנפילד, סבלו סבל רב, שבמקרים מסוימים לא נפל מסבלם של העבדים שבדרך. רבים מן הספנים הללו עלו על הספינות בגלל הבטחות-שווא של סוחרים ורבי-חובלים, שהשקו אותם באלכוהול, וסחטו אותם בכל דרך אפשרית עד שהסכימו להצטרף אל השיט. כשביקש הספן בוב בלאף להבין "איזה מין מקום זה גיניאה", הובהר לו שמדובר במקום שופע כסף ונשים, "נהרות של רום, הררי סוכר וערימות של ליים."
בתחילת המסע לאפריקה, כשעל הספינה סחורות מן המערב, היה היחס למלחים סביר. ובמילותיו של אחד מהם, "ניצוּל המלחים מתון." כעבור ימים ספורים, כשהבינו כי הולכו שולל, כבר היתה הספינה בלב ים. הספנים הפשוטים הללו סבלו במשך שבועות ארוכים רעב וצמא (ליטר מים לאדם ליום, בחום כבד). מי שהרגיז את הקצינים, ספג מלקות בפרגול שכונה "החתול בעל תשעת הזנבות" ואשר חתך את הבשר. ואם לא די בכך, לתוך החתכים המדממים שהותיר הפרגול נמזגה תמיסת מלח צורבת. רב-החובל, הריהו אלוהי הספינה, עשה כטוב בעיניו. כפי שכתב רב-החובל ג'ון ניוטון לאשתו מרי, "אני שליט כל-יכול על מושבותי הקטנות לא פחות מכל ריבון ומושל באירופה… איש לא יעז לומר באוזני כי השעה היא 12:00 או 8:00 עד שלא אחליט שזו השעה."
כאשר הגיעו הספינות לאפריקה, הוחלפו הסחורות מן המערב בעבדים שחורים. המהלך הזה הפך את הספנים לסוהרים, וכעת סוף-סוף היה נמען לאלימותם שלהם – העבדים שבדרך – ממש כמו בְּשירה של טל ניצן: "כְּשֶׁמַּעֲרִיב / חַיָּה קְטַנָּה / אוֹרֶבֶת בַּחֹשֶׁךְ / לְחַיָּה קְטַנָּה מִמֶּנָּה".
בתום ההפלגה, עם פריקתם של העבדים בחופי המערב, הועמסה הספינה בסחורות "רגילות". באותו רגע נעשו רוב הספנים מיותרים, שהרי שמירה על מזון ונשק אינה מצריכה כוח-אדם גדול כפי שדורש הפיקוח על עבדים רבים. לכן הופקרו ספנים רבים על חופים שוממים כשהם פגועים, נכים ותשושים.

נִפְלָא חַסְדּוֹ

רדיקר אינו רק היסטוריון, אלא גם אקטיביסט נמרץ, ומלבד עבודתו האקדמית באוניברסיטת פיטסבורג הוא מלמד היסטוריה בבתי כלא, פועל לביטול עונש המוות וכמובן עוסק רבות בעבדות ובסחר בעבדים. את עמדותיו ה"שחורות" הוא רכש, לדבריו, במועדון כדורסל מעורב ובמפעל שבו עבד אחר כך. באותו מפעל, כך סיפר בריאיון לנירית בן-ארי ("הארץ"), "שני החברים הטובים ביותר שלי היו חסידים של מלקולם אקס. באותו מפעל עבד גם בכיר בקו קלוקס קלאן, ולכן היה שם תמיד הרבה מתח גזעי, ואני, כְּלָבָן שבחר להסתובב עם שחורים, הותקפתי. כשזה קרה, שמתי לב שבמפעל יש שתי קבוצות של אנשים שמעדיפות להילחם זו בזו מאשר בבוסים, ומאותו הרגע התחלתי להתעניין בדינמיקה בין גזע ומעמד".

לכתיבת הספר שלפנינו, שראה אור באנגלית בשנת 2007, הוביל מפגש עם פעיל אפרו-אמריקאי שנידון למוות. מפגש זה עורר ברדיקר מחשבות נוגות על הקשר בין טרור וגזע, קשר ששורשיו נעוצים בספינות העבדים. "האנשים שעלו על ספינת העבדים לא דיברו באותה שפה," אמר באותו ריאיון, "ולעתים אף היו חברי קבוצות אתניות שהיו אויבות על היבשת. הם הגיעו מרקעים אתניים רבים ושונים – פאנטה, איגבו, מנדינקה – אך כשהם ירדו מהספינה, הם היו חברי 'הגזע השחור'."
לפרסומה של המהדורה העברית של "ספינת העבדים" אחראים אנשים רבים, ובהם גיל בונשטיין, שנתקל בספר בחנות בנמל התעופה של טורונטו והמליץ להוצאת "בבל" לתרגמו; אנשי הוצאת "בבל", שכעבור יומיים בלבד הודיעו לבושטיין שהם מקבלים את ההצעה; והמתרגמים המצוינים יואב כ"ץ ועפרה אביגד. איש הרדיו ערן סבאג עשה רבות להפצת שמעו של הספר, בין השאר באירוע ההשקה של הספר ובפרק מיוחד בתוכניתו "חיים של אחרים".
ראוי לציין כי בתוך המציאות המבעיתה של ספינות העבדים, שעיקרה סדיזם אינסופי, מתאר רדיקר גם צדיקים כמו קפטן ג'יימס פרייזר, שהתיר את האזיקים מידיהם של האסירים ואת הטבעות מרגליהם לאחר שהתרחק מהחוף, והעניש ספנים שהתעללו בשחורים; כמו הקווייקר ויליאם רתבורן, שסירב למכור קורות עץ למספנות שבנו ספינות עבדים; כמו תומס קלרקסון הבריטי, שפעל רבות – תוך סיכון חייו – נגד סחר העבדים ומאוחר יותר נגד העבדות עצמה; וכמו ג'ון ניוטון, שבמשך שנים רבות שיתף פעולה עם "מנגנון השינוע" המזוויע הזה, אך בסופו של דבר כתב את "חסד מופלא" ((Amazing Grace – השיר שהפך להמנונם של המשועבדים, אך נכתב בעצם בידי משעבד שנגאל: נִפְלָא חַסְדּוֹ! מָתוֹק קוֹלוֹ – / אֻמְלָל כְּמוֹתִי גָּאַל! / אָבוּד הָיִיתִי אַךְ כְּבָר לֹא, / עִוֵּר – שֶׁשּׁוּב רָאָה (תרגום: אמיר אור).

 

 

 

יצהר ורדי הוא מבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה