דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בדצמבר 2005 | מהדורה 31

מכור לריבוי

הבובה ששרה את השיר "ריקודי עמבה" היא לא הבובה ששרה את "עננה", הבובה ששרה "בתוך נייר עיתון" היא לא הבובה ששרה "התחנה הישנה" ובוודאי לא זו ששרה את "סמי וסומו". כל הדמויות הללו הן קריקטורות של עצמי, כולן בצלמי אבל הן לא אני. קובי אוז מציג: תיאטרון בובות פרטי                                                                          איור: אודי גינדי  

אני מכור לריבוי; מייצר מעצמי מרקם של דמויות שאני משסה אותן בקהל המאזינים, הצופים והקוראים. עם השנים למדתי לחיות כגנן בגינת הפרא של אלמנטים מנוגדים, אני מטפח את הכאוס הזה. באשר ליצירה שלי, אני רואה את עצמי כמפעיל נטול שם של תיאטרון בובות על שמי, הטיפוסים שהמצאתי נעים כמעט בעצמאות כשאני אוחז בחוטים.

לא תמיד הייתי מכור לריבוי הזה. בנעוריי חשבתי שההורים שלי צבועים. הסתירות הפנימיות בבית הוריי זעקו דרך הסדקים בהגיון הנעורים שלי, לא הבנתי איך שמים פלטה בשבת ובאותה נשימה נוסעים לים, לא הבנתי איך מצד אחד עובדים חודשים כדי להכשיר את הבית ולבער בו את החמץ, ומצד שני לא טורחים לקרוא את החצי השני של ההגדה של פסח (זה שאחרי האוכל). לא הבנתי איך מכבדים את כל החגים, ובכל זאת משתדלים להתחמק ככל האפשר מלהתפלל בבית-הכנסת. ההורים שלי חיו מתוך סתירה פנימית; אבל לא רק הוריי נתפשו בעיניי כצבועים. רוב המבוגרים שמסביבי היו רב-פרצופיים, או לפחות דו-פרצופיים, באופן מרגיז. סבא שלי ז"ל, שהיה רב/מוהל/פייטן/שוחט, נראה דומה יותר לצ'ארלי צ'פלין מאשר לרב חרדי, הוא היה אדוק אבל ישב ליד שולחן מרוחק כשהיינו רואים טלוויזיה בשבת, ומעולם לא כפה עלינו לשנות את אורחותינו בשמה של דת משה וישראל. דודה שלי, דודה רשל, קראה ספרות צרפתית איכותית, צידדה בכל דבר שיש בו ניחוח אירופי ולמרות זאת היא היתה משילה את האליטיזם שלה לרגל אירועים בטחוניים ומגדפת את כל הערבים לדורותיהם בטוניסאית עסיסית, כאילו היא מלכת הלבנט בכבודה ובעצמה. כל הילדות שלי התווכחתי עם הוריי, הם לא היו חילונים מספיק ובטח שלא דתיים, הם הצביעו מערך וזה לא היה מספיק שמאל בשביל קובי הנער; הדבר העקבי ביותר בהתנהלותם היה חוסר העקביות. והם… הם הסתכלו עלי במבט סלחני ומלא גאווה, שכולו אומר: "יבוא יום ותבין". אמא שלי אמרה תמיד שדרך המלך עוברת באמצע, ואני לדידי גרסתי שדרך האמצע היא דרכם של לוזרים, פשרנים וּותרנים.

מבחר תגליות

הייתי נער דוגמטי; מאחר שכל המלחמות בעולם פורצות בגלל ההבדלים בין אנשים – הבדל דתי, הבדל לאומי והבדל כלכלי – חשבתי שהדרך הטובה ביותר לשלום עולמי היא למחוק את ההבדלים הללו ולכונן עולם שמורכב מקיבוצים נטולי לאום, שמייצרים באופן שווה לכוווולם. קראתי לרעיון שלי: קומוניזם קוסמופוליטי. בגיל 15-14 הייתי עסוק בגלגול רעיונות המהפכה הקוסמופוליטית בקורס מדריכים של 'הנוער העובד והלומד', אחר-כך פרשתי בטריקת דלת אידיאליסטית והצטרפתי בעזוז ל'נוער רצ'. הייתי מומחה בעיני עצמי לצדק מוחלט בעולם, עד ליום הכואב שבו אחד מחבריי למהפכה עבר לגור בקיבוץ אמיתי; או-אז נחשפה מסכת הזיוף שהנחתי ללא כוונת זדון על פניי. הבנתי שעל אף המילים הגדולות לא היתה לי כל כוונה לממש אורח-חיים קומוניסטי כלשהו, אצלי כל האידיאולוגיה היתה מן השפה ולחוץ: מה, שאני אוותר על המחשב שלי ועל החדר שלי ועל האוכל של ההורים שלי כדי לגור באיזה קיבוץ? שמישהו אחר ינגן על האורגן התלת-קומתי שלי? שבכל ערב אוכל בחדר האוכל המשותף, מוקף בילדים קומוניסטים שיזרקו עלי זיתים ויבלבלו לי את הקוסמופוליטיות? החבר שלי שלקח את עצמו לקיבוץ לימד אותי, שהאידיאולוגיה טובה רק אם אתה מתכוון לעשות משהו בנדון. מבחינה תיאורטית הקומוניזם הקוסמופוליטי אין בו פגם, אבל בעולם המעשה מן הראוי שאשאף להתאמה גדולה יותר בין חוש הצדק האוניברסלי לבין אורח-החיים הפרטי שלי.

מנחם, המורה לגיאוגרפיה, לימד אותנו שהדרך הנכונה לתכנן שבילים במדשאה ציבורית היא לשתול את הדשא, לראות איזה שבילים נוצרו ורק אז לרצף את הנתיב שבני-האדם התוו ברגליהם. טעיתי, כשניסיתי לתכנן מראש את השבילים ורק אחר-כך גיליתי איפה נוח לי לחצות. מוסר השכל: אני צריך לנסח אידיאולוגיה שתשתלב בקלות בתוך המעשים והשאיפות שלי. ואז נשארתי עם השאלה מי אני באמת. קושיה זו היתה תמצית שנות ההתבגרות שלי, מדי פעם מצאתי חלק מהתצרף. הנה מבחר תגליות שגיליתי על עצמי:

1) אני יהודי

כשהייתי בערך בן 15, שלחו אותנו מטעם המועצה לשבועיים בעיר התאומה של שדרות, ברלין (מה שמוכיח שתאומים לא חייבים להיות זהים), במסגרת חילופי נוער. שיכנו אותנו באכסניית נוער באיזה פרבר ברלינאי, רצנו למקלחות הבנים ומצאנו את עצמנו מפחדים לפתוח את המים, מין פחד מאיזה ציקלון B שייצא מהדוּשׁ. ברגע ההיסוס ההוא קלטתי לראשונה שאני יהודי; לא אזרח העולם, לא מזרחי, קודם-כול יהודי. בגרמניה ראינו את עצמנו דרך עיני המארחים כמיוחדים וכמעניינים. למדתי לאכול נקניקים לא כשרים אבל בעיקר למדתי שטוב שיש אותנו בעולם, טוב שלא הצליח הפתרון הסופי שלהם כי יש לי תפקיד, אמנם תפקיד שעלי להגדיר בעצמי, אבל תפקיד לכל החיים: להיות יהודי.

עכשיו נותר לי רק להחליט, איזה סוג של יהודי. אל המקלט השכונתי הגיע אברך והתחיל לחלק 'טוויסטים' ו'אגוזי' לילדים מהשכונה, כדי לפתות אותם ללמוד אצלו תורה. בשכונה חשבו שזה מבורך שהילדים יעסקו בספר-הספרים, במקום להתפרחח בגינות. כשנתקלנו בַּמחזיר בתשובה והאשמנו אותו בשטיפת-מוח, הוא שאל: "מתי שוטפים את הרצפה?", וענה בעצמו לאט ובטוח: "כשמלוכלך". הבנתי שהתשובה שהוא מציע היא בחירת צד, הבנתי שבחירת הצד שלו היא פסילת הצד השני, ואני… ממש לא רציתי לוותר על החיפוש תמורת איזו תחושת זיכוך זמנית. בבית-הספר לימדו אותנו תנ"ך לפי חז"ל וביקורת המקרא. כך למדתי לאהוב את המבט הדו-צדדי הזה; מצד אחד ביקורת המקרא, היסטורית ונוקבת, מצד שני חז"לינו המעמיקים ומחפשי המשמעות. התחלתי להבין שהעושר התרבותי נמצא, כמו שאמא שלי תמיד אמרה, באמצע. אידיוטי לוותר על ביקורת המקרא, אבל אידיוטי לא פחות לוותר על תבונתם של חכמינו. נעשיתי לקורא חרוץ בספר-הספרים, ואפילו זכיתי במקום השני בחידון התנ"ך (שמעון אדף, שהיה חובש כיפה, זכה במקום הראשון). בצבא התפייסתי עם המקור שלי, מקור מזרחי מתון; עלייתה של ש"ס והיהדות החרדית הספרדית הקיצונית רק הבליטו בעיניי את כוחו החיובי של סבא נסים, שהיה סובלני וליברל. בזכות הכבוד שנתן לזולת הוא לימד אותי דברים רבים על הקשבה ונועם הליכות. סבא שלי בחיים לא היה מצביע ש"ס; הוא היה הפועל-המזרחי, קונסטרוקטיבי ומשתלב, ואילו הם מתבדלים ומפרקים עצמם החוצה. הצבתי לי כמשימה לבחון כל פעם מחדש כמה מסורתי מתאים לי להיות, וזה כל הזמן זז. לפעמים אני צם ביום-כיפור ולפעמים לא, לפעמים יש נרות שבת ולפעמים לא, לפעמים פסח כשר ולפעמים ממש לא, וכששואלים אותי אם אני מאמין באלוהים אני עונה:

לפעמים.

2) יש לי עדה, אני טוניסאי

לא ייחסתי שום ערך מוסף לכך שאני טוניסאי. אבא שלי נורא רצה להביא לבר-מצווה שלי להקה טוניסאית, ואני התנגדתי בתוקף. הפשרה היתה להקת ה'קונסולים', שידעו לנגן גם קצת מוזיקה מזרחית ואולי חצי שיר בטוניסאית. כל פעם שאבא שלי שם איזה תקליט של ראול ג'ורנו הטוניסאי, זה היה בשבילי כמו נגינה משונה על מסור. המוזיקה הצפון אפריקאית התחילה לדבר אלי כשלמדתי לנגן אותה; אז הבנתי שמדובר במשהו חי, חם, מתוחכם ומרטיט.

כשניסיתי למזג בינה ובין המוזיקה האלקטרונית שאהבתי להקליט מ"עד פופ", קרו דברים מוזרים ומופלאים שהצחיקו אותי וגרמו אושר רב לסינתיסייזר שלי. החלטתי לאמץ בחום את האלמנט הצפון אפריקאי, שעושה לי תחושה שאני מיוחד; אך למען האמת, את הטוניסאיות שלי מלווים שיק צרפתי, מחאה מרוקאית, הומור רומני, קישוט תימני וטיפ-טיפה אלכוהול רוסי עם תבלון גרוזיני. ככל שאני טוניסאי מסולסל, אני קודם-כול ישראלי, נולדתי כאן וכשטסתי עם הוריי לטוניסיה הבנתי שאין לי מה לחפש שם; שורשים זה יבש, אני מעדיף עלים ירוקים או פרחים.

3) אני בן לעיירת-פיתוח

מה זה להיות בן לעיירת-פיתוח? מה בכלל ההבדל בין שדרותי לירושלמי? מה ההבדל בין תל-אביבי לנתיבותי? לא חשבתי שיש הבדל גדול, עד שפגשתי לראשונה בני-נוער ממקום שונה.

שי חרמש מהמועצה האזורית שער-הנגב וראש העיר שלנו, עמיר פרץ, המציאו תוכנית ששמה לה למטרה ליזום מפגשים בין בני שדרות ובין בני הקיבוצים שמסביב לה. תוכנית אמיצה, בהתחשב בשנאה הבסיסית ששררה בינינו, ולמה שלא תהיה שנאה? הקיבוצניקים היו בעלי המפעלים וההורים שלנו היו על-פי רוב המפוטרים מהמפעלים; הקיבוצניקים נקראו מלח הארץ ולהורים שלנו היו מי שקראו אבק אדם; רוב ילדי הכיתה שלנו נולדו בארץ להורים מהגלות ואצלם צברים בני צברים, וכששמענו שאנחנו יוצאים לטיולים משותפים, שמחנו להזדמנות לתהות על קנקנם, ואם אפשר גם לנפץ את האימאימא של הקנקן הזה. המפגשים הראשונים היו אסון; התנהגנו כמו נוער עבריין והם אמרו למדריכים: "אמרנו לכם!". די בקלות היינו לסטיגמה שציפו מאיתנו, המרוקאי האלים. איך נוצרת סטיגמה? יוצאים לטיול שנתי, מגיע אוטובוס חדש מהניילונים, אחד התלמידים מתלהב מהריפוד משבצות, מוציא סכין יפנית וחותך ריבוע קטן של ריפוד, להראות להורים. כשהטיול נגמר מוצא נהג האוטובוס את המושב הקרוע ומיד מספר לחבריו, למנהליו, לאשתו ולקרוביו; הוא מספר שהילדים המרוקאים האלה משדרות מסתובבים עם סכינים. ילד אחד + סכין יפנית אחת = סטיגמה אחת לכווולנו = מרוקאי סכין.

אנחנו מצדנו באנו עם הסטיגמה שכל הקיבוצניקים הולכים עם כובע גרב, מנגנים באקורדיון, בועלים מתנדבות בגורן, צולים חזירים ומעריצים את יאצק. גילינו שרק הקטע עם המתנדבות היה נכון.

להפתעתנו, ככל שהתרבו המפגשים החומות החלו ליפול והסטיגמות פינו את מקומן להיכרות אישית, העוינות התמוססה וחברויות חדשות החלו להירקם בינינו; בקיצור, התחילו לרוץ צחוקים. העברית שלנו התערבבה, החלפנו בינינו סלנג ועשינו לא מעט תעלולים משותפים. בטיולים הללו נרקמה בלבנו התחושה, שאפשר ליצור משהו טוב ביחד.

4)

אני פתוח לעולם

ההורים שלי חינכו אותי להיות פתוח להכל, אפילו לדברים שהם בעצמם לא יכלו לשאת; הם לימדו אותי לאכול גבינות וחמאה (דבר שהוא איכס מובהק בעיני כל טוניסאי), הם לימדו אותי לטעום מתרבויות חו"ל ולכבד אותן – סדרות בריטיות, סרטים ערביים וקומדיות צרפתיות. שלא לדבר על ספרים מכל הסוגים ובכל הטעמים, ששאלתי מהספרייה במרץ רב.התיאבון שלי התפתח לבליסה תרבותית על גבול הגרגרנות. רציתי לטעום מהכל, ונהגתי לבזבז את כל הכסף שהרווחתי כקלידן חתונות על טעימה אובססיבית של אוכל סיני במסעדות של רחובות. ליומולדת של אמא שלי קניתי ספר של אהרוני, והיא למדה לבשל אוכל מזרחי (של המזרח הרחוק!) כהלכתו. לטעום טעמים שונים, לאמן את השריר של הפלורליזם, לאהוב את הסתירות, את ריבוי הטעמים, חמוץ-מתוק, רך-פריך, חם-קר – זה היה האימון שלי לרב-תרבותיות.

5) אני לבנטיני

בספרייה של שדרות נפל לידי ספר של ז'קלין כהנוב, "ממזרח שמש". ז'קלין כהנוב גדלה במצרים במציאות שהיתה קצת יהודית, קצת ערבית, קצת צרפתית, קצת אירופית, קצת אשכנזית, קצת דתית וקצת מודרנית. "ממזרח שמש" סיפר שתפישת העולם הלבנטינית היא הדרך הטובה ביותר להכיל את הטוב שבכל התרבויות: לחיות על קו-התפר ולא להשתייך לצד באופן סופי, לתת לסתירות לחיות בתוכי ללא מענה ולבחור כל פעם מחדש את עמדתי מול העולם. לפעמים אני נוקט עמדה יהודית, לפעמים עמדה אירופית, לפעמים אני מזרחי, לפעמים אני קוסמופוליטי, לפעמים אני בראש ובראשונה לאומי ולפעמים אני הומניסט לפני הכול. התחלתי להבין שאפשר להיות הרבה דברים במכה אחת, הבנתי שחיי מורכבים מהמון בחירות קטנות וסותרות ולא מבחירה אחת, גדולה וקוהרנטית. לפי הדרך הלבנטינית, יש להניח על השולחן שפע של סלטים בצלוחיות קטנות. לאו דווקא סלטים מזרחיים! סידור הסלטים כפסיפס של טעמים הוא הדרך המזרחית; העושר, הגיוון והצבעוניות הם התגלמותה של התפישה הלבנטינית. כשמגיעה המנה העיקרית, ברור שיש כאן מבנה הייררכי; מדובר במנה שמקבלת כבוד. תבשיל קדרה או קוסקוס מופיע בנוסף לסלטים הפזורים; המנה העיקרית לא מבטלת את האופציה לטעום מהם תוך כדי ארוחה. התפישה הזאת שמכבדת גיוון, אך מציבה חיץ בין העיקר לטפל היא התפישה הלבנטינית. אין לבלבל את התפישה הזו עם הפוסט-מודרניזם. בארוחה פוסט-מודרניסטית המנה עיקרית היתה מוגשת גם היא בצלוחיות של הסלטים כבר עם תחילת הארוחה; בשולחן הקלאסי כל אלמנט היה מקבל את הבלעדיות שלו: היו מגישים סלט כמנה ראשונה, מפנים אותו, ואז מגישים את המנה העיקרית ורק לקראת הסוף מגישים את הקינוח. הרעיון הלבנטיני, שכל-כך מתאים לי, יכול אם כן להכיל בתוכו גם מגוון וגם הייררכיה. זה ממש מסתדר עם חיי ועם נוף ילדותי. הלבנטיניות היא האפשרות שלי להכיל בתוכי רעיונות שונים ואף סותרים שיקשטו את יצירתי, ומנה עיקרית של עקרונות שבהם אני מאמין. כדי להדגים את הדרך הלבנטינית איעזר בעולם המחשבים (טכנופובים, נא להירגע!). הדרך הלבנטינית היא כמו מחשב אחד התואם את מערכות ההפעלה של מייקרוסופט ואֶפּל גם יחד, פּי.סי ומֶק; מתחת להכל יש דוס (תרתי משמע…) ומתחת לדוס מתחבאת שפה בינארית = מאחורי כל הגיוון הזה מסתתרת שניוּת של אפס ואחד.

דמויות עסיסיות ומטורפות

שלל הגילויים הללו די תקע אותי כאמן. איך אני יכול בכלל לגשת לאמנות, כשאני מכיל בתוכי "גן-חיות" שלם של דמויות, סתירות וזהויות? הרגשתי שמחשבות החיפוש העצמי הללו חונקות אותי, התגליות שגיליתי על עצמי היו לנטל, רציתי להמציא את עצמי מאפס. לקחתי דף חלק וציירתי כוכב זמר ממושקף, לי קראו יעקב אוזן ולדמות שבראתי קראתי קובי אוז. רק השמטתי את הנו"ן הסופית ומיד השם שלי הפך להיות כמו the wizard of Oz, או כמו Frank Oz, מפיק ה"חבובות". למה אוז ולא עוז? לא רציתי לקחת על עצמי ישראליות עד כדי השימוש הזה באות עי"ן – קובי עוז (עוז = אומץ = טייס קרב = צבר גיבור = לא בא לי על כל זה). ציירתי לעצמי לוגו והתחלתי להמציא את הלבוש של הדמות, מכנסי ארבעה כיסים, חגורה לבנה, משקפי וודי אלן, שרשרת כסף עם מגן-דוד, צמה קלועה ועגיל. עד מהרה הבנתי שאת כל המגניבות העסיסית אני מפיק דווקא מהסממנים המקומיים: שרשרת המגן-דוד, משקפי היורם עם תדמית הערס הישראלית. התאמנתי המון מול הראי כדי להיות ראוי לגלם את הדמות שהמצאתי, למדתי מאלוויס לנענע את הישבן, למדתי מפרדי מרקיורי להחזיק את הסטנד של המיקרופון, למדתי מריקודים יווניים לפתוח את זרועותי אל העולם, למדתי משימי תבורי לשחק עם הכבל של הרמקול, למדתי מאיזו הופעה מרוקאית סוג של תנועת יד עם הרמת שתי אצבעות ולמדתי מכל הרקדנים המשפחתיים שלנו לענטז בסבבה. התאמנתי להיות קובי אוז, ורצה הגורל ואחד הקיבוצניקים שהיה איתנו בשיתוף שדרות-שער-הנגב הציע לי להקים להקה משותפת, להקה שנודעה מאוחר יותר כלהקת 'טיפקס'; אני וכמה בני קיבוצים התחלנו לנגן בבית-הנוער בשדרות ובכל מיני חדרי מוזיקה קיבוציים, ועשינו מוזיקה ששילבה שני סוגים של ישראליות שטרם נשמעו ביחד. ההסבר האהוב שלי לשם הלהקה הוא ש'טיפקס' נועדה למחוק את ההבדלים בין הסגנונות. המוזיקה שלנו גרה על הגשר בין צבעים שונים, האמנות שלנו חיה במעבר בין טעמים; היכן שיש גבול אנחנו מוחקים אותו ומייצרים מרחב חדש. שוב מצאתי תפקיד קטן לשריד שנשאר מאידיאל הקומוניזם הקוסמופוליטי שהמצאתי. הלבנטיניות שלנו מתבטאת בדרך שבה אנחנו משלבים אלמנטים שאהבנו בתרבויות שונות: הומור יהודי,שתי אצבע מחאה של היפ-הופ, מלודיה מזרחית, הרמוניה קלאסית, אקורדיון עברי, עוצמה של רוק, מבנים של פופ ותוכן מרכזי בעל משמעות.

אני מקדיש הרבה מהמוזיקה שלי לשילוב של סגנונות שלכאורה לא אמורים להשתלב, אתני ופופ, רוק והומור, זמר עברי ומוזיקה מרוקאית, נוסטלגיה ועתידנות. הנאה גדולה הפקתי מליצור מוזיקה, שהיא כמו החיות שראיתי בתוכנית הילדים "ריצ'רץ'": מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רץ', מגמל וארנבת – גמלנבת, מפיל וג'יראפה – פילאפה וכו'… הרגשתי הנאה מיוחדת כל פעם שהיצירה שלי תפסה כיוון שיש בו "הפוכה" = סתירה שמסתירה חיוך = שעטנז חינני.

כיום אני מסתכל אחורה על התהליך שעברתי ורואה המון שעשוע, המון דמויות שפיתחתי והגשתי בעשרת האלבומים של 'טיפקס': סופרמן אנטי-גיבור, פילוסוף איראני גולה, ספייס-ארס, ליצן עצוב, שטן קטן ועוד. בשני הרומנים שכתבתי פיתחתי דמויות עסיסיות ומטורפות, שסחפו אותי להרפתקאות ספרותיות מיוחדות ומקסימות. תפקידים שלא העזתי לגלם, טיפוסים שמתווכחים עם עצם קיומי ומערערים על הסדר הטוב; אני רב איתם בלב ואוהב אותם בנשמה. עכשיו, כשאני בן 36, אני לא חושב שאני בדרך האמצע כמו שאמא שלי רצתה. הבנתי את המסר שלה אבל לקחתי אותו לכיוון אחר; ה"צביעות" של הוריי הפכה אצלי לצבעוניות, אני לא בדרך המלך, אני יותר ג'וקר מייקינג ואם אני בכלל באמצע של משהו, אני באמצע קרקס או קרנבל פרטי, זה האמצע שלי.

אז אני… אני מפעיל בובות בתיאטרון בובות שנקרא קובי אוז. יש לי מגוון בובות וקולות, הבובה ששרה את השיר "ריקודי עמבה" היא לא הבובה ששרה את "עננה", הבובה ששרה "בתוך נייר עיתון" היא לא הבובה ששרה "התחנה הישנה" ובוודאי לא זו ששרה את "סמי וסומו". אני מחליט איזו בובה מהמבחר שלי תקליט איזה שיר; כל הדמויות הללו הן קריקטורות של עצמי, כולן בצלמי אבל הן לא אני. ואני המפעיל האנונימי, אין לי דמות ואין לי צלם, אני אבוד ומלא סתירות פנימיות אבל יש לי תיאטרון בובות.

אם כך, איזו דמות שלי כתבה את המאמר הזה? האם היה זה ההוגה העממי השנון, או שמא הפלורליסט השכונתי הנוצץ? אולי היה זה הלבנטיני האליטיסט נטול הפניות? ייתכן שהביוגרף הפסיכו-לוגיסטי של המודעוּת העצמית השתלט עלי? לא לא, נראה לי שזה היה השכלתן הדורסני, זה שנוהג לתאר מעשים שנעשו בסבבה בשביל הצחוקים והקטעים, כאילו הם מזימה לוגית מנומקת ובכך יונק את כל הכיף מהאמנות רק כדי לצאת מתוחכם באיזו חוברת.

טפו! אני חייב להחליף דמות.

לקריאת הכתבה במלואה הזמן את גיליון מספר 31 של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה