דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
"סיבוב השערים": מדי חודש, מזה 13 שנים אלפים מקיפים את ההר ומשתחווים בפתחיו / תשעה באב, קיץ 2012 / צילום: פלאש 90
1 בינואר 2015 | / מהדורה 76

"סיבוב השערים": מדי חודש, מזה 13 שנים אלפים מקיפים את ההר ומשתחווים בפתחיו / תשעה באב, קיץ 2012 / צילום: פלאש 90

מי ומי בדוחקי הקץ

כאשר גוש אמונים היה בתנופה ונבנו התנחלויות, לא עלתה דרישה תקיפה לעלות להר הבית. כאשר נחלשה תנופת ההתנחלויות והחלו פשרות טריטוריאליות, עלתה סוגיית הר הבית כפתרון למצוקה תיאולוגית ופוליטית וכתגובת-נגד למציאות שאינה מתיישרת לפי התיאולוגיה המשיחית. מוטי ענברי מציג את גלריית הדמויות הפועלות לשינוי הסטטוס-קוו בהר הבית

הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "אנו מאמינים כי ה' ישלח את המשיח, שכל העולם יכיר בו … [ואולם] ציווי התורה הוא, שעד בוא יום התחייה, אין אנו רשאים להיכנס אפילו לחצר בית המקדש". הראי"ה האמין שיש להתכונן לביאת המשיח, שצפוי להגיע עוד בחייו, אבל עד בואו אין להיכנס לשטח הר הבית. בכך הוא לא היה שונה משאר הרבנים בני זמנו

ביום הרביעי של מלחמת ששת הימים, כאשר העיר העתיקה של ירושלים כבר היתה בידי צה"ל אך משמעות ההישג הצבאי רק החלה לחלחל, הודיע קול ישראל במהדורת החדשות של הבוקר שהרבנות הראשית לישראל הכריזה על איסור מוחלט של כניסת יהודים להר הבית. בשנת 1996, כמעט שלושים שנה אחרי ההכרזה הזאת, פסק ועד רבני יש"ע כי מותר ואף מומלץ ליהודים להיכנס להר הבית. מאז שנת 2003, שבה חזר הר הבית ונפתח לביקורים לאחר סיום אינתיפאדת אל-אקצה, ביקרו במקום עשרות אלפי יהודים חובשי כיפות.

מיד לאחר כיבוש ההר קבע שר הביטחון משה דיין את הסדר הסטטוס קוו הקיים במקום עד היום: הכותל המערבי הוא אתר תפילה יהודי אקסקלוסיבי, ואילו הר הבית הוא אתר תפילה מוסלמי אקסלוסיבי. עד אמצע שנות התשעים של המאה העשרים כמעט לא היה ערעור על ההסדר הזה, ורוב הציבור (כולל הציוני-דתי) תמך בו. אם כך, השינוי ביחס הציבור כלפי ההר מצריך הסבר. במאמר זה אבקש להראות כיצד שינוי במצב הפוליטי, לצד עקשנות של מספר פעילים מסורים לאורך השנים, הצליח לבקוע חומה בצורה של התנגדות הממסד הרבני לשינוי על ההר. דרישת הפעילים היא לפעול באופן אקטיבי להקמת בית המקדש השלישי, אבל כצעדי ביניים שנועדו להכשיר את הקרקע הם הסתפקו בהשגת פסקי הלכה המתירים כניסת יהודים להר הבית, וכך לעשות צעד חשוב קדימה ולשבור את המחסום הפסיכולוגי הכרוך בנושא. שלב הביניים הבא בתוכניתם הוא הקמת בית כנסת על ההר.

משה דיין קורא "פקודת יום" ברחבת הכותל המערבי בנוכחות הרב הראשי שלמה גורן ומפקדי צה"ל, 12 יוני 1967

משה דיין קורא "פקודת יום" ברחבת הכותל המערבי בנוכחות הרב הראשי שלמה גורן ומפקדי צה"ל, 12 יוני 1967 / צילום: לע"מ

 בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק, לא סטה מדרכו של אביו. הרצי"ה, שנחשב לאב הרוחני של תנועת גוש אמונים, חתם על כרוז הרבנות הראשית האוסר כניסה להר הבית. הוא תקף את הרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי ולאחר מכן הרב הראשי, שניסה לשנות את יחס היהודים כלפי ההר, והורה כרב צבאי ראשי לערוך מדידות על ההר. הרצי"ה אמר: "הר הבית תחום מסביב על ידי חומה. אין אנו עוברים אותה ואין לנו צורך במחקרים (של גורן)"

שאלת העלייה להר

כדי לעמוד על גודל השינוי שחל ביחס להר הבית והעלייה אליו, אציג בקצרה את מורכבות סוגיית העלייה למקום:
על הר הבית יש אזורים נרחבים שאסורים בכניסה למי שאינם כוהנים ולוויים. על כך יש להוסיף את סוגיית קודש הקודשים, האסור בכניסת בני אדם למעט הכוהן הגדול ביום הכיפורים. כיום לא ידוע בוודאות היכן עמד קודש הקדשים והיכן היו האזורים האסורים, אשר העונש על הכניסה אליהם הוא "כרת". קושי נוסף נובע מכך שהמסורת קובעת שכל אדם חייב להיטהר מטומאת המת לפני העלייה להר הבית באמצעות אפר פרה אדומה.
כיום אין פרות אדומות, ולפיכך אין אפר של פרות אדומות. בגלל שלל הקשיים ההלכתיים האלה פסקה הרבנות הראשית שאין לעלות על ההר, והעמדה הזאת של הרבנות הראשית איננה חריגה, אלא ממשיכה את דרכם של פסקי הלכה קודמים שאסרו כניסת יהודים להר הבית.

סוגיה נוספת היא זו המשיחית. לאחר כשלון המרידות ברומאים וחורבן בית המקדש השני לפני כאלפיים שנה, התקבעה במסורת ההשקפה כי גלות היהודים תסתיים עם בואו של המשיח, אשר משימתו תהיה לקבץ את נידחי ישראל ולבנות את בית המקדש. לפיכך פסקו רש"י ואחרים, שבית המקדש צפוי לרדת מהשמים כמעשה נס, "מקדש של אש". השקפה זו דרשה פסיביות ביחס לבניית המקדש והמתנה שקטה לבואו של המשיח. פרשנות זו איננה היחידה האפשרית. הרמב"ם למשל פסק שבית המקדש ייבנה בידי המשיח באופן פיזי ולא נסי. אבל דעת רוב הפוסקים, כולל הרמב"ם, היא שראשית יש לקום משיח.

סוגיה שלישית קשורה לחיי האדם – גורם שהמסורת היהודית מייחסת לו קדושה רבה. רבנים חרדים תוקפים את פעילי הר הבית על שפעילותם מעוררת מתיחות ופיגועים, וכתוצאה מכך מסכנת חיי אדם.

מעניין לבדוק את יחסם של הרבנים קוק, שלדרכם הדתית היתה ועדיין יש השפעה רבה על חוגי הציונות הדתית, לסוגיית הר הבית: הרב אברהם יצחק קוק, הרב האשכנזי הראשי הראשון, ייחס משמעות משיחית לדרך הציונית, וראה בה ראשיתו של תהליך משיחי שיביא בסופו לכינונה של מלכות ישראל ובניין בית המקדש על הר הבית. הוא אפילו ייסד את ישיבת "תורת כוהנים", שנועדה ללמוד את הלכות בית המקדש, שיקום במהרה בימינו. אבל כשנשאל בפני ועדת חקירה בריטית לחקר מאורעות 1929, אמר הרב קוק: "אנו מאמינים כי ה' ישלח את המשיח, שכל העולם יכיר בו … [ואולם] ציווי התורה הוא, שעד בוא יום התחייה, אין אנו רשאים להיכנס אפילו לחצר בית המקדש". הראי"ה האמין אפוא שיש להתכונן לביאת המשיח, שצפוי להגיע עוד בחייו, אבל עד בואו אין להיכנס לשטח הר הבית. בכך הוא לא היה שונה משאר הרבנים בני זמנו.
בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק, לא סטה מדרכו של אביו. הרצי"ה, שנחשב לאב הרוחני של תנועת גוש אמונים, חתם על כרוז הרבנות הראשית האוסר כניסה להר הבית. הוא תקף את הרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי ולאחר מכן הרב הראשי, שניסה לשנות את יחס היהודים כלפי ההר, והורה כרב צבאי ראשי לערוך מדידות על ההר. הרצי"ה אמר: "הר הבית תחום מסביב על ידי חומה. אין אנו עוברים אותה ואין לנו צורך במחקרים (של גורן)". ראוי לציין שהרב גורן ייצג עמדה אחרת, המתירה כניסת יהודים אל ההר באזורים מסוימים ותחומים, שבהם אין לשיטתו חשש כניסה לאזורים האסורים. כרב ראשי ניסה גורן לשנות את דעת הרבנות הראשית, אבל לאכזבתו סירבה מועצת הרבנות לעשות כל שינוי בהחלטתה, וכל שנותר לו היה לפרסם את מחקריו בספרים.

דוחקי השינוי

יהודה עציון היה הדמות החשובה הראשונה שביקשה לשנות באופן מהותי את הסטטוס קוו על הר הבית. בעקבות החתימה על הסכם השלום עם מצרים, שבו הסכימה ישראל לפנות את חצי האי סיני ולכונן אוטונומיה פלסטינית ביהודה ושומרון, תכננו עציון ועוד כמה פעילים מגוש אמונים לפרק את המסגדים שעל הר הבית. ההתקפה של עציון וחבריו, אנשי "המחתרת היהודית", נועדה לסלק את המסגדים ולטהר את ההר לקראת בניין בית המקדש השלישי.

יהודה עציון:

יהודה עציון: לסלק את המסגדים ולטהר את ההר לקראת בניין בית המקדש השלישי / צילום: לע"מ

חברי ה"מחתרת היהודית" נלכדו בידי השב"כ בשנת 1984, לאחר שביצעו גם פעולות נקם בערבים. אכזבתו של עציון ממדינת ישראל, המחזירה שטחים וחותמת על הסכמי שלום, דחפה אותו לעבר הרעיון שבאמצעות אקט קיצוני על הר הבית יהיה אפשר לעצור נסיגות ופשרות, ולהביא להאצת התהליך המשיחי. לאחר שחרורו מהכלא, בתום שבע שנות מאסר, יזם עציון את הקמת "חי וקיים" – תנועת גאולה, שהיתה אמורה להיות המונית, ואשר ביקשה להפוך את מדינת ישראל לתיאוקרטיה הפועלת מתוך הר הבית. אף על פי שעציון נותר דמות שולית, רעיונותיו המשיחיים נקלטו ברבות הימים בציבור רחב. אכזבתו המשיחית והפתרונות שמצא כדי למנוע נסיגה משיחית היו לנחלת רבים.

לאחר הכישלון של עציון הבינו תומכי רעיון המקדש שמוטב להם לזנוח את השימוש באלימות. דמות מרכזית שהובילה בשנים שלאחר מכן את המאבק למען הר הבית היה גרשון סלומון, מייסדה ומנהיגה של תנועת "נאמני הר הבית". התנועה של סלומון ריכזה את רוב הפעילים שתמכו בקידום הנושא, והיו בה שתי קבוצות מרכזיות: פעילים מנאמני תנועת ארץ ישראל השלמה (שאינם בהכרח דתיים), ופעילים בעלי אוריינטציה אורתודוקסית. בראשית דרכו הוביל סלומון קו רטורי שהיה דומה לעיקרון שהופיע במצע של מחתרת לח"י, ולפיו הר הבית צריך להיות מרכז ציוני לאומי. לשיטתו של סלומון, על הר הבית צריכים לקום מוסדות המדינה ובו צריכים להתקיים הטקסים הצבאיים הנערכים היום ברחבת הכותל. עד שנות התשעים סלומון כלל לא ביטא את התביעה להקים לאלתר בית מקדש על ההר. מאז שנות השבעים נוהג סלומון להפגין כמה פעמים במהלך השנה בשערי הר הבית. מאחר שהוא מחזיק בהשקפות ממלכתיות, הוא מבקש אישור מבית המשפט העליון להיכנס להר הבית. למרות שהוא לא קיבל מעולם את האישור המיוחל, הדבר אינו מרפה את ידיו או מביא אותו למרירות. זאת ועוד: בכל הפגנותיו סלומון מסיים את נאומו הנצי בדברי תודה לשוטרים המצויים במקום וההפגנה מסתיימת בשירת התקווה – סממנים של הזהות עם הממלכתיות הישראלית.

בשנת 1987 פרשה מ"נאמני הר הבית" קבוצה של פעילים אורתודוקסים. מאז חל פיחות במעמדה של התנועה עד שהיא נעשתה לשולית שבכל התנועות הקיימות היום. בראשית שנות האלפיים מצא סלומון קהל חדש של תומכים: צליינים נוצרים אוונגליסיטים התומכים ברעיון כינונו של בית המקדש השלישי כחלק מתרחיש קץ הימים הנוצרי. כדי לתקשר עם הקבוצה הזאת הקים סלומון אתר אינטרנט באנגלית וחיבר טקסטים פרסומיים. המסר החדש של סלומון הוא שיש להקים על הר הבית בית מקדש אוניברסלי, שישמש מקום תפילה לכל העמים, על פי חזון ישעיהו (נ"ו ז') "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

לבוש שק: עיתונאי של אל ג'אזירה מראיין את גרשון סלומון בתשעה באב 2009 / צילום: פלאש 90

לבוש שק: עיתונאי של אל ג'אזירה מראיין את גרשון סלומון בתשעה באב 2009 / צילום: פלאש 90

הקבוצה שפרשה מ"נאמני הר הבית" הקימה את "התנועה לכינון המקדש". לטענת מנהיג הקבוצה, חסיד בעלז יוסף אלבוים, אין לחכות לאלוהים שיעשה ניסים, אלא יש לנקוט בצעדים פיזיים, ולפעול באופן אקטיבי וארצי להקמת בית מקדש לאלתר. נימוקיו למען המקדש פולחניים בלבד. הוא אינו שואף לסלק את המוסלמים מעל ההר, או להעביר את מוסדות השלטון הישראלי אל ההר. דרישתו של אלבוים היא לקיים כמה שיותר מצוות. נראה שהתנועה שלו היא החשובה בקבוצות הפעילות למען הר הבית, שכן באמצעות הטיעון הדתי-פולחני של פעיליה ועומק ההכרות של דובריה עם הספרות ההלכתית, היא הצליחה לשנות את דעת ועד רבני יש"ע, שסלל את הדרך לשינוי הנצפה כיום.

אלבוים וקבוצה קטנה של תומכים (מקצתם חסידי תנועת כך) החליטו לזנוח את דרכו של סלומון, הפונה אל דעת הקהל הכללית והעולמית. מטרת הקבוצה היא לשכנע את דעת הקהל החרדית, באמצעות מציאת הכשרים הלכתיים לפעילות פולחנית על ההר ובאמצעות חינוך והסברה. לדברי אלבוים, ניתן לעבוד את האל באופן מלא רק באמצעות קיומן של כל תרי"ג המצוות. הקמה מחדש של המקדש תאפשר את קיומן של כשליש ממצוות התורה, שאינן מקוימות כיום, התלויות בעבודת הכוהנים ובפולחן המקדש. אלבוים טוען גם, כי הקמת מדינת ישראל על גלי האפר של קדושי השואה מלמדת לקח היסטורי. אלוהים מתגמל את ההולכים בדרכו, ומשום כך זכו הציונים בבכורה, בעוד שיהדות הגולה סבלה את שואה. אך אם יחדלו הציונים ללכת בתוואי המנצח, המוביל אל בניין המקדש, תילקח מהם הבכורה והם ייענשו בשואה נוספת. לשיטתו של אלבוים, הקמת מדינת ישראל איננה התכלית בפני עצמה. התכלית מצויה בבניין המקדש, ובחידוש עבודת הקורבנות.

הסכמי אוסלו, שכללו פשרות טריטוריאליות ודיבורים על פשרה בהר הבית, הכניסו את התנועה למשבר משיחי חריף. לשיטתם, הפשרה עשויה להביא כליה על מדינת ישראל כעונש אלוהי. ממשלת רבין הביאה עוד קושי על התנועה – היא הקשתה מאוד על פעיליה לעלות להר הבית לביקוריהם השוטפים. או אז חברו פעילי התנועה לוועד רבני יש"ע, והצליחו ליזום את הפסיקה המתירה כניסה של יהודים להר הבית. כך קרה שהחשש מפני אובדן הריבונות היהודית על הר הבית הביא ועד רבנים אורתודוקסי לשנות פסיקה בת מאות שנים, שאסרה על כניסת יהודים להר הבית, והתברר כי השינוי בתפישה הדתית של ההר אכן יכול להכות שורש בנסיבות פוליטיות משתנות. אמנם רבני יש"ע לא היו קהל היעד הראשוני של "התנועה לכינון המקדש", אבל חוסר הצלחתו בקרב החרדים, והשינוי שחל במצב בשטח, חייבו את קברניטיו לעשות תפנית בקהל המטרה.

ארגון אחר הפועל למען כינון המקדש הוא "מכון המקדש" מיסודו של הרב ישראל אריאל. המכון הוקם ב-1987 כמוסד חינוך היוזם תוכניות לימוד בבתי הספר, והוא כולל גם מוזיאון, ישיבות ומפעל לשחזור כלי המקדש. המכון נהנה מהכרה ממלכתית, ובין השאר הוא גורם מוכר מטעם משרד החינוך, צה"ל שולח אלפי חיילים לבקר בו, בנות שירות לאומי יכולות לפעול בו כמתנדבות, וגם הרבנות הראשית שיתפה איתו פעולה מעת לעת.

"מכון המקדש" ידע להתמקם בתוך גבולות הקונסנזוס משום שהתמקד בתחום העיון והלימוד של ענייני המקדש, ובכך לכאורה אין פסול. עם זאת, מנהל המכון הרב ישראל אריאל והמנכ"ל לשעבר יהודה גליק, ידועים כפעילים למען בניינו הממשי של המקדש, והם נוהגים לעלות להתפלל על הר הבית. יתרה מזאת, הרב אריאל הוא בעל דעות תיאוקרטיות, השוללות את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה חילונית ודמוקרטית. ההסכמה שבשתיקה לפעילות של "מכון המקדש", לצד התמיכה הנדיבה שהמכון נהנה ממנה, מתאפשרות בגלל הקפדתו להימנע (לפחות למראית עין) מריכוז פעילותו בהר הבית. מכון המקדש פועל מחוץ להר הבית, ובכך הוא לא עובר על איסורי כניסה להר, ובכך הוא מאפשר לממסד הדתי לתמוך בו ללא חשש.

הרב אריאל הגיע לרעיון המקדש לאחר שהתמודד עם משבר משיחי חריף. אריאל נמנה עם פלוגת הצנחנים שכבשה את הר הבית במהלך מלחמת ששת הימים. בלילה שלאחר כיבוש ההר הוצב אריאל לשמור על הכניסה למסגד הסלע. באותו הלילה הוא ציפה כי המשיח יופיע עם בית המקדש, וכי בית המקדש יירד מוכן מן השמים אל מקומו על ההר. אי התממשות החזון הוליד אכזבה, ולימים הביא את אריאל למסקנה שכדי לאפשר למשיח להופיע, יש לבנות תחילה את בית המקדש. "מכון המקדש" נוסד אפוא להכין את התשתית הנדרשת. המשחק העדין של המכון המתנהל בין גבולות המותר והאסור והצלחתו בשמירה על האיזון ביניהם מאפשרת לו להישאר בתוך המערכת.

"מכון המקדש": הרב אריאל הגיע לרעיון המקדש לאחר שהתמודד עם משבר משיחי חריף. אריאל נמנה עם פלוגת הצנחנים שכבשה את הר הבית במהלך מלחמת ששת הימים. בלילה שלאחר כיבוש ההר הוצב אריאל לשמור על הכניסה למסגד הסלע. באותו הלילה הוא ציפה כי המשיח יופיע עם בית המקדש, וכי בית המקדש יירד מוכן מן השמים אל מקומו על ההר. אי התממשות החזון הוליד אכזבה

אלוף מרדכי גור עם חטיבת הצנחנים על הר הזייתים / צילום: לע"מ

אלוף מרדכי גור עם חטיבת הצנחנים על הר הזיתים לפני הפריצה לעיר העתיקה/ צילום: לע"מ

 

"מלכות ישראל"

קבוצה אחרונה בפספס פעילי המקדש היא זו של תלמידי ישיבת "עוד יוסף חי". בראש הישיבה עומד הרב החבד"י יצחק גינצבורג, דמות שנויה במחלוקת הפעילה בתחומים מגוונים. השקפותיו הפוליטיות ידועות כרדיקליות, ואפשר לסווגן כמצויות בקצה הימני של הספקטרום הפוליטי בישראל. בכתיבתו עודד גינצבורג עשיית נקמה בערבים ושיבח את ברוך גולדשטיין, שטבח במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. הוא קרא גם לתומכיו לפעול למען ביטול הדמוקרטיה הישראלית, והקמת "מלכות ישראל" (משמע, תיאוקרטיה) תחתיה. כאיש חסידות חב"ד אסור לגינצבורג לעלות להר הבית, שכן החסידות אינה מתירה זאת. אבל ישיבת "עוד יוסף חי" אינה שייכת לחסידות, ולכן הרב יכול לעודד את תלמידיו לעלות להר ולנקוט צעדים למען כינון המקדש. כך, תחת מנהיגות הישיבה, הוקם משמר המקדש, כחוליה פסאודו-צבאית לובשת מדים, שנועדה לגרום לכיבוד הר הבית ולהכריז שהמקום הקדוש ביותר ליהדות הוא ההר ולא הכותל. משמר המקדש מארגן את אירוע "סיבוב השערים" רב המשתתפים, המתקיים מדי חודש כבר שלוש-עשרה שנה, ובו אלפים מקיפים את ההר משתחווים בפתחיו.

המתנגדים לשינוי

אבל התביעה לבנות את בית המקדש לאלתר נראית רדיקלית, ויש הטוענים כי העם אינו מוכן לכך בשלב הנוכחי. החלטת רבני יש"ע לאפשר עליה להר הבית לא התקבלה על כל הזרמים השומעים למרותם. כך, למשל, ממשיכי דרכו של הרב צבי יהודה קוק, הרבנים צבי טאו ושלמה אבינר, ממשיכים לבטא התנגדות לנושא באומרם שהעם איננו מוכן למקדש בעת הזאת. טאו המיסטיקן חיבר ספרים אחדים שבהם התמודד גם עם המשבר המשיחי של גוש אמונים בעקבות הפשרות הטריטוריאליות. מסקנתו היא שתהליך הגאולה מכיל שלבי עלייה וירידה, ועל הציבור האמוני להבין מציאות זאת. לפיכך, הלקח שהוא מסיק הוא שיש להסתגר ולמנוע חדירת תרבות מערבית, ויש להתחזק בלימוד התורה והקבלה מתוך הכנה לשלב בו יתהפכו היוצרות, והחילוניות הדקדנטית תקרוס אל תוך עצמה. או אז יגיע זמן הגאולה הסופית. לפיכך, הרציונליזציה של טאו היא שהגאולה נמשכת גם כאשר המציאות נראית כסותרת את ההנחה הזאת. אבינר ממשיך את הטענה הזאת. בספרו "למקדשך טוב" הוא מסביר, שבית המקדש צריך להיבנות רק לאחר בנייה רוחנית של האומה, אך טרם כשר הדור לכך. לאחר שהאומה תמנה לה מלך אשר יאחד תחתיו את כל הציבור, יהיה אפשר לבנות את המקדש; ועד שלא יוכשרו כל התנאים – אין להיכנס אל הר הבית.

תחת מנהיגות הישיבה "עוד יוסף חי" של הרב גינזבורג, הוקם משמר המקדש, כחוליה פסאודו-צבאית לובשת מדים, שנועדה לגרום לכיבוד הר הבית ולהכריז שהמקום הקדוש ביותר ליהדות הוא ההר ולא הכותל. משמר המקדש מארגן את אירוע "סיבוב השערים" רב המשתתפים, המתקיים מדי חודש כבר שלוש-עשרה שנה, ובו אלפים מקיפים את ההר משתחווים בפתחיו

הבעת בעלות

מדוע השתנה יחסם של חלקים מהממסד הציוני-הדתי כלפי הר הבית? כדי לענות על השאלה הזאת יש להביא בחשבון כמה גורמים:
ראשית, המצב הפוליטי בישראל השתנה באופן שנתפש כמאיים על החוגים האלה. רבני הציונות הדתית המשיחית פיתחו תיאולוגיה שאמרה שההצלחה הציונית, וההתפשטות הטריטוריאלית כתוצאה ממלחמת ששת הימים, הן סימן בולט לכך שהעם היהודי מצוי בעיצומו של תהליך משיחי מואץ, שסופו צפוי להביא לכינונה של מלכות התורה ולבניית בית המקדש.

הנסיגות – אם במסגרת הסכמי שלום ואם חד-צדדיות – נתפשו כנסיגה מהתוואי המשיחי. משום כך התפתחה בקרב חוגים אלה השקפה כי חיזוק הזיקה אל ההר יצליח לעצור את אותן מגמות ואף יהפוך אותן. מימושה של תוכנית ההתנתקות, שבה פונו כל ההתנחלויות בחבל עזה וארבע התנחלויות בשומרון, היתה נקודת שבר להשקפות ממלכתיות, וכתגובת-נגד לנסיגות התעצמה הזיקה להר הבית. כך שנצפה יחס הפוך בין הנכונות הכללית לוויתורים טריטוריאליים והתחזקות הזיקה להר הבית בקרב חוגי הציונות הדתית כריאקציה.

גורם שני היה הפעילים במסגרות השונות למען הקמת המקדש: הפעילים האלה פעלו ללא לאות עד שהצליחו להחדיר את דעותיהם אל תוך הקונסנזוס. השינוי הזה התרחש בזכות נחישותם ובזכות עבודת ההסברה שהם עשו בקרב רבני יש"ע, שהיו מוכנים לשנות את עמדתם בנושא. במקצת המקרים גם עמדה לרשות הפעילים תמיכה ממלכתית, אשר הזרימה להם תקציבים. לפיכך גיבש ועד רבני יש"ע נוסחה, שלפיה יש לבקש תפילת יהודים על ההר כשלב ראשון. מטרת הרבנים היא להוביל לשינוי בסטטוס קוו על ההר, ולהתיר תפילת יהודים במתחם הקדוש. עבורם, הפיכת התפילה על הר הבית לדבר שבקונסנזוס, לפחות בקרב הציונות-הדתית, היא התקדמות רוחנית אשר תוביל לשלבים נוספים, כאשר היעד הסופי (בניית בית המקדש השלישי, כביטוי לזמן הגאולה) בוא יבוא.

יש הטוענים כי תפילה על הר הבית היא זכות אדם בסיסית, המנותקת מכל שיקול זר. עם המבטאים את העמדה הזאת ניתן למצוא את יהודה גליק, הטוען כי יש להפוך את הר הבית לבית תפילה לכל העמים, וכי תפילה במקום הקדוש ביותר בשבילו היא בגדר זכותו האלמנטרית. בשנים האחרונות גוברת הקריאה של רבנים ציונים להתיר תפילה במקום הקדוש – קריאה שיש בה גם התרסה כלפי המצב שבו אין ליהודים זכויות תפילה במקום הקדוש ביותר בשבילם.

 

הרב גורן ייצג עמדה המתירה כניסת יהודים אל ההר באזורים מסוימים ותחומים, שבהם אין לשיטתו חשש כניסה לאזורים האסורים. כרב ראשי ניסה גורן לשנות את דעת הרבנות הראשית, אבל לאכזבתו סירבה מועצת הרבנות לעשות כל שינוי בהחלטתה, וכל שנותר לו היה לפרסם את מחקריו בספרים

הרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל המערבי, 7 יוני 1967 / צילום: דויד רובינגר, לע"מ

הרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל המערבי, 7 יוני 1967 / צילום: דויד רובינגר, לע"מ

אינני מזלזל בכנותם של כל מי שמשמיעים את הטענה הזאת, אך אני סבור שאסור לנתק את הטענה הזאת מההקשר הרחב. כמו כן אינני סבור שכל מי שמשמיעים את הטענה הזאת, ובהם גליק, יסתפקו בתפילה על הר הבית. הנוכחות הציונית-הדתית המתחזקת על הר הבית היא בעיקרה הבעת בעלות על שטח מסוים, שאין אחדות דעים לאומית באשר לתבונה או הצורך להחזיק בו. אותם קולות לאומיים מתונים הקוראים לעלות להר הבית במנותק מן הדרישה לבנות את בית המקדש מחזקים את מי שקוראים לבניית המקדש, ועל ידי כך הם מכניסים את מחאת הקיצונים אל חיק הקונסנזוס ומחזקים אותם.

כאשר גוש אמונים היה בתנופה ונבנו התנחלויות, לא עלתה דרישה תקיפה לעלות להר הבית. כאשר נחלשה תנופת ההתנחלויות והחלו פשרות טריטוריאליות, עלתה סוגיית הר הבית כפתרון למצוקה תיאולוגית ופוליטית וכתגובת-נגד.

כשסיימתי את עבודת הדוקטורט שלי בשנת 2005, צפיתי כי הזיקה של חוגי הציונות הדתית להר הבית תלך ותתחזק כתוצאה מהמגמות שצוינו לעיל, כאשר העלייה להר הבית תשמש דגל אשר ניתן לאחד מאחוריו קונסנזוס. כעשור מאז נראה שהמגמות אכן התממשו, והנושא היה לנחלת הזרם המרכזי, ולא רק החרד"לי (=חרדי לאומי). למשל, הרב יובל שרלו, דמות הנחשבת מתונה ובעלת מחלוקת מרובה עם מי שנחשבים קיצונים, מעודד עלייה לאזורים מסוימים בהר הבית. מכאן ניתן לראות כיצד קמפיין נחוש מטעם מעטים מן השוליים היה ברבות הימים לסוגיה המשותפת למרכז. כך נצפתה דינמיקה שבה המתונים הקצינו והמרכז הלך ונסחף ימינה. הסוציולוג הישראלי צ'רלס ליבמן קבע כי כאשר מדובר באורתודוקסיה היהודית, הקיצוניות היא נורמה דתית. המקרה של הר הבית מוכיח את צדקת טענתו.

מוטי ענברי מלמד באוניברסיטה של קרולינה הצפונית בפמברוק. ספרו "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" התפרסם בשנת 2008 בהוצאת מאגנס.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

נעול לתגובות.