דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

ארונדהטי רוי, אחד מאייקוני התרבות: "אם ננצח לאחר מאבקים רבים כל כך, מי שאנו מגינים עליהם יהיו הראשונים לתלות אותנו" / AFP

מיתוס ההתנגדות: רדיקליזם, ה"דוֹגמה הדמוקרטית" והברית האדומה-ירוקה

ההצטלבות בין תהליכים שמתרחשים בשמאל המערבי ובעולם הערבי יוצרת שיתוף פעולה בין קבוצות בשמאל-המערבי ובאסלאם הרדיקלי. דני אורבך מתעניין בשאלה כיצד ומדוע אנשים שדוגלים בערכים של זכויות האדם משתפים פעולה עם נציגים ופעילים של תנועות מוסלמיות קיצוניות שדוגלים בערכים הפוכים

 

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס.

זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.

"לא אכפת לי כל כך לאן", אמרה אליס.

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.

בעבר היה לשמאל מודל פוזיטיבי, תוכנית ליצירת חברה טובה יותר. עם נפילת הקומוניזם התמוטט המודל הפוזיטיבי והוחלף בדוגמה עמומה של דמוקרטיה וזכויות אדם שלא הצליחה למלא את החלל שנוצר. השמאל שקע בהלך רוח של ביקורתיות כלפי מדינת הלאום הקפיטליסטית, אבל לא הצליח ליצור לה אלטרנטיבה ממשית

הדיאלוג המפורסם בין הילדה וחתול צ'שייר – אחד הציטוטים הידועים ביותר מ"אליס בארץ הפלאות" – עלה בראשי שוב ושוב בשעת קריאת מאמרו של מרק לילה על אובדן הדרך וחוסר הפשר בתרבות המערבית של ימינו. בתקופת המלחמה הקרה, טוען לילה, האמינו רבים מתושבי הגלובוס ב"אידיאולוגיה" כלשהי. כלומר, במערכת אינטלקטואלית סדורה, שקישרה בין חלקי המציאות הכאוטית ויצרה מהם מפת דרכים מפורטת להבנה מלאה של הדינמיקה האנושית. האידיאולוגיות הללו היו אמנם דכאניות, טועות ומטעות, אבל הן לפחות ניסו לפענח את רזי המציאות.
כיום, עם היעלמותן של תורות טוטליות כאלה נוסח הפשיזם והקומוניזם, אבד הרצון להבין את המציאות. התשוקה הזאת, טוען לילה, התחלפה ב"דוֹגמה דמוקרטית", אמונה עצלה שאינה דורשת בירור והוכחה בערך האוניברסלי של החירות, זכויות האדם והמשטרים החוקתיים. כמו כל דוגמה, גם האמונה החדשה הזאת מעודדת בורות לגבי המציאות, ומובילה את המחזיקים בה לטעויות ולצעדים בעייתיים, בין שמדובר במנגנונים המסורבלים והאנטי-דמוקרטיים של האיחוד האירופי, או בניסיונות כושלים ליצור דמוקרטיות בעולם הערבי.

ואולם האבחנות של לילה מעלות פרדוקס מעניין. ה"דוגמה הדמוקרטית", לדבריו, ראשיתה בעקרונות ליברליים בסיסיים – קדושת היחיד, קדימוּת החירות, חשד בכל סמכות ציבורית וסובלנות. השמאל המערבי, על שלל המלומדים שלו, ארגוניו הלא-ממשלתיים, מפלגותיו וארגוניו, אמור להיות נושא הדגל של הערכים הללו, במיוחד בעידן שעם תום המלחמה הקרה.
לא מדובר בקבוצה רדיקלית ושולית, אלא בפריפריה רחבה בהרבה של סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים, מורים, עיתונאים ואפילו פעילי איגודים מקצועיים: אלו שידברו על "זכויות אדם" כעל מדד עיקרי, יטיפו לסמכויות משפט אוניברסליות, לחוק בינלאומי ולחיזוק האו"ם, ויגדשו הפגנות המונים נגד המלחמה בעיראק או הפעולות הצבאיות של ישראל ברצועת עזה.

השאלה המעניינת באמת היא, כיצד ומדוע אנשים שדוגלים בערכים הללו משתפים פעולה, ושוב ושוב, עם נציגים ופעילים של תנועות מוסלמיות קיצוניות שדוגלים בערכים הפוכים. כיצד, אם נתבונן בהפגנות ההמונים האירופיות נגד המבצע הישראלי בעזה, נראה פמיניסטיות רדיקליות או פעילות להט"ביות (כדוגמת החברות בתנועת Code Pink) מפגינות עם עבדקנים אסלאמיסטים?
מדוע התעקשה תנועת "אמנסטי", שנושאת את דגל זכויות האדם, לשתף פעולה עם פעיל טליבאן ידוע, ואף לפטר את אחת ממנהלותיה שהעזה למחות?
כיצד אפשר להבין את התמיכה הקולנית של פעילי שמאל אמריקאים ואירופים כמו נורמן פינקלשטיין וג'ורג' גלאווי בארגונים דכאניים כמו חמאס וחיזבאללה? התמיכה הזאת, יש לציין, מסקרנת אף יותר כשמסתכלים עליה מקרוב. בדרך כלל אין מחנה השמאל במערב מרבה למחות כאשר מוסלמים הורגים אלה את אלה בעיראק, בסוריה, בניגריה או מקומות אחרים. הוא מוחה בעיקר כאשר כוח מערבי-ליברלי, כגון ארצות הברית או ישראל, נלחם במדינה או בישות אסלאמית.
לאור מאמרו של לילה, מדובר בחידה של ממש: אלו הנושאים כביכול את ה"דוגמה הדמוקרטית" מתנגדים למדינות שמאמצות אותה ותומכים באויביה הגלויים והמוצהרים. הפרדוקס מתגלם באופן מושלם כמעט בדבריה של הסופרת ההודית ארונדהטי רוי, אחד מאייקוני התרבות של השמאל החדש במערב:

"אם ננצח בסוף הדרך, לאחר מאבקים רבים כל כך, מי שאנו מגינים עליהם, כפי שתראה, יהיו הראשונים לתלות אותנו. אני מדברת על המאואיסטים והאסלאמיסטים בקשמיר. לפעמים אנחנו תומכים באנשים שלא מותירים לנו מקום בדמיון שלהם".

השמאל, שמצא את עצמו בדרך ללא מוצא, החל לקדש את המאבק וההתנגדות כשלעצמן. הפילוסופים וההוגים שלו, כמו סלאבוי ז'יז'ק, החלו להדגיש את הפירוק וההרס של הסדר הקיים כפעולה שיש בה ערך עצמאי, בלי קשר למבנה שיקום לאחר מכן

ראשיתו של פתרון לפרדוקס הזה נוכל למצוא בדבריו של אייקון תרבות אחר של השמאל החדש, מדען המדינה האמריקאי נורמן פינקלשטיין. כמו רוי, גם פינקלשטיין מודע היטב לפרדוקס של תמיכתו בחמאס ובחיזבאללה, ארגונים שמתנגדים לכל הערכים שהוא מייצג כביכול:

"מובן ששמחתי לפגוש את אנשי חיזבאללה. […] לאנשים יש זכות להגן על ארצם מכובשים זרים, ולאנשים יש זכות להגן על ארצם מפולשים שמחריבים אותה. בשבילי זו שאלה בסיסית, יסודית ולא מסובכת. ההורים שלי עברו את מלחמת העולם השנייה. המשטר של סטלין לא היה בדיוק גן של שושנים. זה היה משטר חסר רחמים וברוטלי ורבים נספו. אבל מי לא תמך בברית המועצות כשהם הביסו את הנאצים? מי לא תמך בצבא האדום? בכל הארצות של אירופה שנכבשו – מי קיבל את כל המדליות? ההתנגדות. ההתנגדות הקומוניסטית. היא היתה חסרת רחמים ואכזרית. הקומוניסטים לא היו… זה לא היה גן של שושנים, אבל אתה מכבד אותם. אתה מכבד אותם כי הם התנגדו לכובשים הזרים של ארצם".

מילת המפתח כאן היא "התנגדות" – מילה שנעשתה (לצד ה"דוגמה הדמוקרטית") הלך רוח מרכזי בשמאל המערבי החדש. הניתוח של לילה לא מצליח להסביר את הקסם שמהלכים ארגוני טרור אסלאמיסטיים על מאמיני ה"דוגמה הדמוקרטית" שלו, משום שהוא לא מקדיש מחשבה לחשיבותה של ה"התנגדות" כאייקון תרבות. וכמו התופעות שלילה מצביע עליהן, עלייתה של ה"התנגדות" כמיתוס היא תוצאה של התמורות שעברו על השמאל המערבי עם תום המלחמה הקרה.

כפי שכתב פעם אסף שגיב, עורך כתב העת "תכלת", בעבר היה לשמאל מודל פוזיטיבי, תוכנית ליצירת חברה טובה יותר. זוהי בדיוק ה"אידיאולוגיה" כמתכון מפורט להבנת המציאות, אותה תשוקה לידיעה חובקת כל שייחס לילה לעולם המערבי במהלך המלחמה הקרה. אבל, כפי שכותבים הן שגיב והן לילה, עם נפילת הקומוניזם התמוטט המודל הפוזיטיבי והוחלף בדוגמה עמומה של דמוקרטיה וזכויות אדם שלא הצליחה למלא את החלל שנוצר.
השמאל שקע בהלך רוח של ביקורתיות כלפי מדינת הלאום הקפיטליסטית, אבל לא הצליח ליצור לה אלטרנטיבה ממשית. היו מי שניסו לחזק ארגונים רב-לאומיים כמו האו"ם, ולנסות לכפוף את מדינות הלאום ל"חוק הבינלאומי". התוצאה היתה ביורוקרטיזציה חסרת תוכן ממשי. אחרים ריכזו את פעילותם ב-Occupy Wall Street או בתנועות המתנגדות לגלובליזציה – שוב, בלי להצליח ליצור אלטרנטיבה בת קיימא.

השמאל, שמצא את עצמו בדרך ללא מוצא, החל לקדש את המאבק וההתנגדות כשלעצמן. הפילוסופים וההוגים שלו, כמו סלאבוי ז'יז'ק, החלו להדגיש את הפירוק וההרס של הסדר הקיים כפעולה שיש בה ערך עצמאי, בלי קשר למבנה שיקום לאחר מכן. מה הפלא, במצב כזה, שרבים יותר ויותר מהם החלו להעריך, מי בחירוק שיניים ומי בהתלהבות, גורמים אחרים ורחוקים שהעלו את ה"התנגדות" על ראש שמחתם כדרך חיים מקודשת? הפילוסופית סינתיה קאופמן כתבה כי "רוב האנשים בשמאל מסכימים כי מאבק מזוין נגד המדינה האמריקאית אינו אפשרי בעתיד הקרוב, אבל נמשכים הוויכוחים על פעולות בתוך ארצות הברית לתמיכה בקבוצות מזוינות במקומות אחרים. […] יש משהו מלהיב בצפייה בתנועות ובאנשים שמשתמשים בכל אמצעי אפשרי כדי לחולל שינוי אמיתי בחברות שלהם".

כפי שמבהיר ארנסט סטרנברג, חוקר מאוניברסיטת בפאלו בארצות הברית, הספרות של השמאל העמוק מהללת את ה"התנגדות" לסדר הקיים בלי לתהות על ההשלכות של ה"התנגדות" הזאת או על משמעותה המדויקת.

בלי קשר למטרות ריאליות

הלך הרוח המתואר לעיל מתאים ככפפה למגמות מקבילות המתרחשות בעולם המוסלמי. שנים של חיים בצל העליונות הטכנולוגית המערבית, רודנות מושחתת, אלימות של המעצמות והשפלות תכופות, יצרו תסכול עצום ומובן, שגבר בגלל כישלונות חוזרים ונשנים לסגור את הפער. המגמה הזאת באה לידי ביטוי צרוף בתנועה הלאומית הפלסטינית, שהיתה לא בכדי אחד ממוקדי ההזדהות המרכזיים של השמאל המערבי.

במשך שנים סירבה התנועה הלאומית הפלסטינית להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, והחלק האסלאמי שבה דבק בסירוב הזה עד היום. מצד שני, בשנים שלאחר 1948, וביתר שאת לאחר 1967, נעשתה השמדת ישראל מטרה ריאלית פחות ופחות. בהקשר הזה, המאבק הסיזיפי, הנצחי, נגד כוחות חזקים יותר ויותר הפך את ה"התנגדות לכיבוש" (מוקאוומה) לא רק לאתוס מרכזי, אלא במקרים מסוימים למצב קיומי ממש

במשך שנים סירבה התנועה הלאומית הפלסטינית להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, והחלק האסלאמי שבה דבק בסירוב הזה עד היום. מצד שני, בשנים שלאחר 1948, וביתר שאת לאחר 1967, נעשתה השמדת ישראל מטרה ריאלית פחות ופחות. בהקשר הזה, המאבק הסיזיפי, הנצחי, נגד כוחות חזקים יותר ויותר הפך את ה"התנגדות לכיבוש" (מוקאוומה) לא רק לאתוס מרכזי, אלא במקרים מסוימים למצב קיומי ממש.

חיזבאללה, למשל, מוסיף להגדיר את עצמו כ"התנגדות" גם לאחר נסיגתה המלאה של ישראל מלבנון, משום שההגדרה הזאת היא לוז קיומו כארגון מזוין. ואת סירובו העיקש של חמאס לקבל את תנאי הקוורטט ולהכיר במדינת ישראל, אפילו תמורת הטבות כלכליות ניכרות, יש להבין (בין היתר) כדבקות מוחלטת באתוס ה"התנגדות", בלי קשר לשיקולים המעשיים ולמטרות הריאליות שעומדים לנגד עיני המתכננים.

שתי הדרכים הללו, השמאלית-מערבית והאסלאמית-רדיקלית, מובילות, כל אחת מסיבותיה שלה, להאדרת ה"התנגדות" כמצב קיומי. במקרה של השמאל המערבי, מדובר בתגובה לקריסת האידיאולוגיה והמודלים הפוזיטיביים שלו, דבר שהותיר לו רק את קליפת ה"התנגדות" חסרת התוכן והפשר. במקרה של התנועות האסלאמיות הרדיקליות, שלהן דווקא יש אלטרנטיביות פוזיטיביות וממשיות לסדר הקיים, מדובר בתוצאה של חולשה צבאית וחוסר יכולת להכריע את יריביהן. ההצטלבות של שני התהליכים הללו, שמתרחשים במקביל, היא היא היוצרת את ה"ברית האדומה-ירוקה", שיתוף הפעולה בין קבוצות בשמאל-המערבי ובאסלאם הרדיקלי, למרות שהאחרונות מגלות עוינות תהומית ל"דוגמה הדמוקרטית". מהסיבה הזאת, ה"דוגמה" שמתאר לילה חלשה בהרבה מכפי שהוא משער, ולא ניתן להבינה – לפחות בשמאל – ללא בחינה מעמיקה של המתח בינה לבין ערך ה"התנגדות".
המתח בין שני הערכים הללו מסייע, לצד תהליכים אחרים, בעיצוב חלקים ניכרים בדעת הקהל המערבית ובאופנות האינטלקטואליות של ימינו.

 

 

תגובות פייסבוק

תגובות

2 תגובות

  1. מאמר שהתפרסם בYNET [http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4562160,00.html] מדגים לדעתי את מה שנאמר במאמרו של אורבך. חמאס פונים לעולם הנאור בפנייה נרגשת, אחרי שהם מוצאים להורג 21 משתפי פעולה בכיכר העיר לאור היום, וטוענים שהם שונים מדאע"ש (המדינה האסלאמית בעירק וא-שאם) אשר רוצחת את מתנגדיה באופן אכזרי ביותר (סקילה, עריפת ראשים וצליבה). טענתם היא שהם ארגון שחרור לאומי ולכן פעולותיהם המוצדקות שונות מאלו של הארגון הסוני הקיצוני שהשתלט על חלקים נרחבים מעירק וסוריה. עצם הפנייה הצדקנית זאת מצביעה, כפי שטוען אורבך, בהתאהבות הכללית ובמיוחד של אנשי השמאל בתנועת שחרור לאומיות. היקסמות זו מאפשרת לאירגוני שחרור להנות ממצג של מוסריות ולגיטימציה בזמן שהן מפירות באופן בוטה זכויות אדם בשטחן שאף מתועדות ומצולמות ועדיין לפנות לנציגי השמאל הליברלי ולבקש את התעלמותם מן מעשי הזוועה בשם ה"שחרור הלאומי".
    מיכאל לרנר

    מיכאל לרנר |
  2. מר אורבך שלום

    ראשית, פרופסור לילה עוסק בנושא עליו אתה דן בספרו 'הנפש הנמהרת' ומבהיר את המשיכה האינטלקטואלית להרמוניה חד צעדית ומיידית כדרך חיים.

    הלאה, טענתך חלקית ומפספסת את הממד התיאולוגי של דרך השלילה – אותה דרך השוללת את הקיום האמפירי לטובת התקדמות אימננטית של הזמן ומכאן לגאותלת ההווה לשם העתיד.
    לתופעה הזאת יש שם: משיחיות.

    הדבר עודנו משותף למהפכני 1789 ומהפכני 1968 – הרצון להוריד את ירושלים של מעלה(האידאה) מטה.
    וכאן שגיאתך באי קישור הדה-קונסטרוקציה לתועלת.
    המשותף לעבדקנים המזוקנים של האסלאם ונשות Code Pink הוא הרצון להחריב עולם קיים – רצון זה מהווה אינטרס-לשם-ברית.

    אולם אידאולוגית לכל קבוצה רדיקלית מטרות משל עצמה – ההתנגדות מכילה בתוכה מוטיב משיחי -ארכיטיפים של 'תיקון עולם'. וכאן העסק מסתבך -לכן ההתנגדות הערבית מכילה בתוכה חלום של גירוש"ממלכת הצלבנים"; ההתנגדות הפמיניסטית מכילה במובלע חלום על 'שוויון' שאיננו שוויון וההתנגדות ל"קולוניאליזם" מכילה במובלע מודל נוצרי של כפרה על חטא קדמון.

    כולם מרכיבים מודל דתי קלאסי שהופיע בתנ"ך בדמות מגדל בבל, כולם מייצגים כמיהה אנושית לעלות אל מעבר לאדם – להיות כאל ולקבוע סדרי שמים.

    כולם חותרים אחרי האחדות שבאתיקה(במקרה החילוני) או בפולחן(הדתי)
    כולם סוגדים להרמוניה -כל אחד לפי פרשנותו.

    טל קופל |

הגיבו לכתבה