דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

מחוץ לתחומי השמורה

ורד זייקובסקי מתחקה אחר זהותם של בנים לנישואי תערובת בין יהודים לנוצרים באיטליה. על שלושה סיפורים פרטיים של מי שחיים בסביבה שיש בה השפעה יהודית מצומצמת

איור: ורד זייקובסקי

אני תוצר של חיבור בין שניים, מכנה-משותף גנטי לזוג אנשים. למה אמא שלי בחרה דווקא באבא שלי ואבא שלי בחר דווקא בה? כמה שיקולים מתנקזים לבחירה שכזאת? או אולי אלו חוטים שקופים, מקצב תהודה שקורא אליו מקצב דומה, בלב אחר. אנחנו קוראים לזה אהבה. בישראל שלנו, בעידן שבו אנו חיים, רובנו נהנים מחופש גדול יחסית לבחור לעצמנו בן או בת זוג. אנחנו חופשיים להתאהב. בגלות אנחנו לא. אפשר שיהיו אלו שיקולים ברורים, הסברים רציונליים, ואפשר שיהיו אלו אותם חוטים לא-נראים הנמתחים ללא מילים, מתפתלים בין הטיפות, חודרים דרך קירות, מושכים אותנו לתוך התחומים המוגדרים של ה"מותר". אך ורק לשם.

והנה חוט אחד משך אותי לכיוון אחר, מחוץ לתחומי השמורה המוגנת, כנגד מסלולי החשיבה וההתנהגות שהוצפנו בי. חוט אחד, שקוף אך חזק וגמיש במיוחד, גרם לי לסטות מהמסלול שסומן על פני השטח. אנחנו שואלים: האם האהבה היא עיוורת? אני יכולה לספר על חיבור בין שתי מנגינות שונות לחלוטין, שהמקצב הפנימי שלהן זהה.

ואז מה קורה? אחד נטמע לתוך השני? נוצר עולם חדש, שונה מן השניים? או שמא כל אחד שומר על עולמו-שלו ומכבד את העולם של בן-זוגו? הזדהות מוחלטת עם מידת השונות עלולה ליצור פצצת זמן מתקתקת, אך גם בוויתור מוחלט קיימת סכנה. לתוך מציאות מורכבת זו נולד תינוק. ילד אהוב. מה שאצלנו היה בחירה, אצלו זאת נקודת מוצא. איזו מין מפת הסתברויות יצרנו עבורו? האם יוכל ליהנות מההיכרות עם כמה עולמות, וכתוצאה מכך לפתח זווית התבוננות רחבה יותר? או שמא פרצנו צוהר לבעיות, למשברים של זהות ושייכות?

בני הוא רק בן ארבע. יצאתי לחפש בנים לנישואי תערובת בוגרים דיָם כדי שיוכלו לספר איך נראים הדברים מנקודת מבטם. בייחוד עניינו אותי חוויות שחוו בצעירותם, גורמים והשפעות שעיצבו בדיעבד את זהותם. אין כאן ניתוח מדעי וגם לא נתונים סטטיסטיים, אלא שלושה סיפורי חיים המובאים מנקודת מבט אישית.

ג'ורג'יה

"סבא נולד בסוריה, אבל לאחר שהתחתן עבר ללבנון. משם הוא ברח יחד עם סבתא והם הגיעו למילאנו ב-1948. וכך, אבא שלי נולד במילאנו, למשפחה יהודית מסורתית. אמא היגרה לאירופה מקנדה. כנוצרייה פרוטסטנטית, החינוך שקיבלה התבסס יותר על הקשר בין הפרט לאלוהים, ופחות על הצד הטקסי. בניגוד לאיטלקים הקתולים, לא היה לה צורך ללכת לכנסייה בימי ראשון".

ג'ורג'יה ואחותה הצעירה ממנה בשנתיים גדלו בבית פתוח שהיו בו השפעה אמנותית ומוזיקלית, תרבות שיחה והכנסת אורחים, שתי תחנות מהדוּאוֹמוֹ. הבית הפינתי שהיא נולדה בו לפני 17 שנים וגרה בו גם היום הוא חמים ומרווח. כמו שמיכות הטלאים שתופרת אמה, כך מתחברות להן תמונות הילדות שלה ושל אחותה לכדי קולאז'ים שצובעים פינות בבית. בחורפים של ילדותה הן קישטו יחד עם אמא את העץ שהציבו בקירבת החלון הפונה אל הרחוב הראשי, אך אמא מעולם לא הדגישה שזהו חג הולדתו של ישו. ממש באותם ימים הם הדליקו נרות בחנוכייה, הדוד, אח של אבא, היה מגיע מאמריקה, והסבתא, אמא של אבא, היתה מבשלת. גם את ליל הסדר חגגו אצל הסבתא, ואת ביצי הפסחא עיטרה ביחד עם אמא ועם אחותה. זכרונות קטנים מהגיל הנעים שבו הכול יכול היה להיטמע לכדי מכלול אחד נטול חלוקה ומחלוקת, אלמלא היו ה"חגים של אמא" ו"החגים של אבא".

"ביום-כיפור אבא היה לוקח אותנו לבית-הכנסת. זה היה ה'משהו המיוחד של אבא'. ידעתי שאסור לאכול חזיר. גם זה היה ה'משהו המיוחד של אבא'. אפשר לומר שבילדותי ההשפעה של היהדות היתה יותר נוכחת, בעיקר בזכות סבא, זכרונו לברכה. המשפחות של החברות שלי, שהן יהודיות-איטלקיות, נטמעו בחברה; הן כבר לא יודעות הרבה על יהדות. סבא וסבתא שלי באו ממקום שבו שמרו בדבקות על המסורת; הם לא נטמעו. אבל מחוץ לבית צורת החיים שלי היתה זהה לצורת החיים של נערה איטלקייה רגילה החיה במילאנו. בכיתה שלי, בבית-הספר השכונתי שבו למדתי, כולם היו קתולים, להוציא אותי ועוד ילדה צוענייה שסולקה מבית-הספר כעבור שנה בגלל בעיות התנהגות. הייתי אחת מכולם, אך לא כמו כולם. בשיעורי הדת הייתי יוצאת מהכיתה. על-פי חוק, באיטליה לא חלה חובת השתתפות בשיעורי החינוך הדתי (נצרות). במשך שעה, פעם בשבוע, נגזר עלי לשבת לבד עם המורה, בחדר נפרד. שעה שנראתה כמו נצח… המורה היתה מנסה לדבר איתי על הבעיות שלי ואני רק רציתי שזה ייגמר ואוכל לחזור לכיתה. אבל זה לא גרם לי לרצות להיות כמו כולם.

"בחטיבת הביניים היה בכיתה שלי נער אחד, שאמר על עצמו שהוא פאשיסט ונאצי. בכל פעם שהייתי עוברת ליד קארלו, זה היה שמו, הוא היה משמיע צליל של הקאה ואומר: 'להיות יצור נחות!'. שנתיים הוא הציק לי ללא הפסק. חברות מהכיתה היו אומרות לי: 'די, אל תשימי לב אליו, הוא סתם אידיוט'.

"אני לא זוכרת מה הרגשתי… מעולם לא הצלחתי להבין רגשות, ובכלל, איך מתרגמים רגשות למילים? כתבתי ביומן: 'אני מרגישה מאושרת לא להיות שייכת לקתולים, ראיתי רבנים ברחוב…'".

עיני השקד היפות של ג'ורג'יה מתרחבות. נדמה לי שאני רואה בהן עכשיו את המבט שלה חמש שנים אחורה, מבט סקרן, תמה, ואולי גם תולה בזהירות תקווה כמוסה באותן דמויות עטויות שחורים, מרוכזות בעולמן, החוצות את הרחוב בלי להפנות מבט, כמו רמז לכיוון, לאפשרות של בחירה.

"פעם, באמצע שיעור, אמרה המורה: 'ננצל את העובדה שקארלו איננו'. היא פנתה אלי וביקשה ממני לדבר מול כל הכיתה על 'איך זה להיות יהודייה'. הרגשתי נורא ואיום, כי לא ידעתי מה לומר. לא ידעתי אפילו מה המשמעות של שבת. לא ידעתי אז שום דבר על היהדות. זה הציק לי יותר ויותר. באותה שנה קראתי ספר עוצר נשימה של חיים פוטוק, "שמי הוא אשר לב", על בחור חסידי שנמשך לאמנות, על המאבקים הפנימיים שלו ואיך לבסוף הוא נעשה אמן גדול. כשהגיעה חופשת הקיץ נסעתי לשבועיים לדודים שלי, שחיים בניו-יורק. בשבועיים ההם נחשפתי לתרבות היהודית כמו שלא נחשפתי מעולם. ספריות, מוזיאון ליהדות, ביקור אצל אלי ויזל, חברו של דודי, וערבי קבלת שבת. כשחזרתי למילאנו ידעתי שאני רוצה ללמוד יהדות. כך הכרתי את קלרה, אשתו של הרב הראשי של הקהילה, הרב קורצ'ובסקי ז"ל, שהיתה לי למורה, והיתה לי גם כמו סבתא. במשך שנה הלכתי עם אחותי לשיעורים השבועיים. קלרה לא לימדה אותנו הלכה, היא לא לימדה את המצוות, כי אם את הרעיונות שמאחורי המצוות. כך השתכנעתי בעומק נשמתי שאני רוצה להעמיק ביהדות, להתחבר לשורשים היהודיים שלי, שאני רוצה להיות יהודייה. הרב נתן לי רשימת ספרים לקריאה. ידעתי שאני לוקחת על עצמי אחריות גדולה. ביני לבין הרב, שביקש לבחון את מידת נחישותי, נערכו מפגשים רבים. אילו כל העניין היה סקרנות בלבד, זה לא היה נותן לי די כוח. רעיון הגיור סותר בעצם מהותו את התפישה היהודית, לכן דרכו של המתגייר רצופה קשיים ומבחנים; הרב היה שולח את המועמד הביתה ארבע פעמים עד שהוא היה מתקבל. היו הרבה רגעים של ספק וחוסר ודאות. ברגע מסוים של איבוד הביטחון, קרוב לתאריך המיועד, אמרתי לקלרה שאני לא מרגישה מוכנה. קלרה אמרה: 'גם בעלי הרב זכרונו לברכה היה אומר שהוא איננו מוכן. אף אחד אף פעם לא מוכן'. היהדות היא תהליך של צמיחה אינסופית".

ג'ורג'יה מספרת בלהט על ההצהרה בבית-הדין הרבני ועל הטבילה המשולשת במיקווה. את התאריך העברי של היום שבו הוכרה כיהודייה היא מבטאה ביראת קודש.

ג'ורג'יה שומרת מצוות. בני הבית מכבדים את בחירתה. על כן, למרות חוסר הנוחות שלעתים כרוכה בדבר, האוכל בבית כשר למהדרין, כלי החלב מופרדים מכלי הבשר , ובימי שישי מכינים ארוחת שבת ועושים קידוש. בשבת בבוקר היא יוצאת להתפלל בבית-הכנסת. ג'ורג'יה חברה בתנועת בני-עקיבא ומתנדבת בבית-האבות היהודי. אין לה מחשבות על עלייה לארץ, כי מילאנו היא הבית שלה, אבל ללא ספק, כשיבוא היום היא תתחתן אך ורק עם יהודי שומר מצוות.

אחותה עברה את תהליך הגיור ביחד איתה, אך היא, שמחלקת את זמנה בין לימודי המוזיקה בקונסרבטוריון, חיי חברה ושאר עיסוקים, אינה משקיעה ביישום ההלכה, למעט נקודות מפגש משפחתיות. זה לא מפריע לה לשמוח בגיורה. מבחינתה, תהליך הגיור נתן אישור ותוקף לזהות היהודית שלה. ג'ורג'יה מתקשה לקבל זאת: "זה לא מספיק 'להרגיש יהודי'! לכל יהודי יש אחריות עצומה להמשיך את המסורת. המצוות נועדו לשמור על אחדותה של הזהות היהודית בכל העולם. אני הצלחתי להבין מי אני ולאן אני שייכת דרך קיום המצוות!".

הפסוק מברכות השחר, "ברוך שלא עשני גויה", פותח את יומה של ג'ורג'יה. שאלתי אותה אם אין הדבר צורם באזניה. אני חושבת שהיא אמרה "לא" אך לא זכיתי להסבר בהיר. רק אחר-כך הבחנתי שבשלוש הפגישות שלי עם ג'ורג'יה דפוס מסוים חזר על עצמו: הדבקות שלה בסירובה להרבות במילים על ילדותה ועל חייה לפני היכרותה עם קלרה, כנגד האור שניצת בעיניה עם כל נגיעה של הסיפור שלה ביהדות.

והרי הסיפור הזה הוא סיפור על לידה-מחדש.

גבּריאלֶה

גבּריאלֶה בן ה-16 נולד במילאנו לאבא יהודי-ישראלי ולאמא איטלקייה-קתולית. יחד עם אחיו הצעיר הם חיים בשכונה צפונית, לא רחוק מן התחנה המרכזית של מילאנו. מדי בוקר, למעט שבתות וחגים, במשך 11 שנה, היה גבריאלה חוצה את העיר עד לקצה השני, עשרה קילומטרים הלוך, עשרה קילומטרים חזור, כדי ללמוד בבית-הספר היהודי. הוא שובץ בגן כאשר היה בן חמש, ומאז ועד סוף השנה שעברה התחנך בין אותם חומות מגן, בין אותם ילדים ובאותה חצר.

"אבא איננו דתי, אבל את ראש השנה אנחנו חוגגים, ביום-כיפור אנחנו צמים, אני ואחי הולכים עם אבא לבית-הכנסת… אה, כן, המרחק מחייב נסיעה. את ליל הסדר אנחנו עושים יחד עם משפחתו של חבר שלי, מייקל. גם אמא שלי איננה דתייה, ואת חג המולד אנחנו חוגגים ביחד עם המשפחה שלה, בלי שום משמעות דתית. כשנולדתי עשו לי ברית-מילה, בגיל 13 עליתי לתורה. על הפרדה וכשרות אנחנו לא מקפידים, אבל תמיד היה לי חשוב ללמוד את ההיסטוריה של העם היהודי ואת השפה העברית. אני מרגיש יהודי, בוודאי".

אך דווקא בבית-הספר, בין יהודים, הרגיש שונה. כל בוקר אבא היה מסיע אותו, גבּריאלה היה נפרד ממנו לשלום, חוצה את המדרכה, עובר תחת המצלמות ודרך הדלת הכפולה, עולה במדרגות, נכנס לכיתה ו… נתקע בקיר של מבטים קרים. "אני לא זוכר מתי זה התחיל, החרם הזה, אני חושב שזה היה ככה מאז ומעולם. היתה בכיתה קבוצה סגורה של ילדים, בעיקר בנים ליוצאי פרס שהם הגרעין של הקהילה היהודית פה במילאנו, שהרגישו שמותר להם הכול. הם מעולם לא אמרו לי שלום. אני נחשבתי 'איטלקי'. בכיתה היינו חמישה 'איטלקים', כאלה שאחד ההורים שלהם הוא איטלקי (לא-יהודי). את השעות שלי בבית-הספר העברתי לבד או עם אותם הארבעה. תמיד אותם הארבעה. לא שיתפו אותנו במשחקים. אני שחקן כדורגל לא רע בכלל, אבל אף פעם לא קיבלו אותי לקבוצה. הם צחקו על אחי ואני לא יכולתי להחזיר להם כי הם היו המון, כולם נגד אחד".

"לא הבנתי למה הם מתנהגים כך…", הוא אומר, אבל אני לא מאמינה לו. נדמה לי שיותר משלא הבין, לא רצה להאמין. הוא מספר לי כיצד נידו אותו במשך שנים ומבטו נודד, נשען-לא-נשען על מסעד הכיסא, מסביר לעצמו וגם לי שחשוב לספר כי חשוב שזה ייוודע, כך אולי יש סיכוי לשנות…

"סבתא של מייקל סיפרה, שכשהיינו בגן היא שמעה פעם את אחת האמהות מהקהילה מבקשת מן המורה להפריד את היהודים מה'איטלקים' (הכוונה לבנים לנישואי תערובת), כי היא לא רוצה שייווצר סיכון שהבת שלה תתחתן עם אחד מהם, לכשתגדל".

"אני לא מבין…", הוא חוזר ואומר, "איך זה שעם כל הצרות שלנו מכל הכיוונים, במקום שנתאחד, אנשים שונאים זה את זה, מסתגרים בתוך קבוצות… דווקא אנחנו!?".

"בשנים הראשונות המצב עוד היה נסבל יחסית. המורים הקדישו תשומת-לב לפתרון הבעיות החברתיות, היה להם חשוב למנוע מצבים של נידוי או היווצרות של קבוצות סגורות. כשתפסו נער שניבל את פיו הוא נשלח למנהל. אחר-כך התחלפו המורים והשנאה פרצה החוצה. המורים של התיכון התרכזו בצד הלימודי, ולא התייחסו לבעיות התנהגות. שניים ממעט החברים שלי עזבו. אמא אמרה שיום אחד יישארו בבית-הספר רק פרסים. בטיול השנתי נסענו לצרפת. ציפיתי שהיציאה מהמסגרת תביא לשינוי ואולי סוף-סוף נתאחד, אבל שום דבר לא השתנה. כשפניתי למישהו, הוא לא ענה, כשביקשתי מבנות הכיתה להצטלם איתי למזכרת, הן סירבו. רק בחורה אחת בכיתה בירכה אותי לשלום מדי פעם. היא נראתה לי מעט שונה. גם היא לא הסכימה.

"ביום הזיכרון לשואה נאספנו באולם הגדול, הדלקנו נרות והקשבנו לסיפורי הזוועה של הניצולים שהוזמנו להשתתף בטקס מדי שנה. אחר-כך הוקרן סרט תעודה על מחנות ההשמדה. נער שישב לפני צחק. הערתי לו, אז הוא קרא לחברים שלו ואמר: 'תראו את גבריאלה, הוא אומר שלא צריך לצחוק', וכל החבורה צחקה".

גבריאלה נשבר: "כשחגגנו את ראש השנה האחרון אצל מייקל – אמא שלו יהודייה ואבא שלו איטלקי – העלינו את הבעיה. אבא שלי לא האמין שיש כאן בעיה אמיתית, אבל אמא הציעה לי להחליף בית-ספר. סבתא של מייקל הציעה ללכת לדבר עם המנהל. בסוף היא לא הלכה, כי מייקל חשש שהבעיות יחריפו. מייקל נשאר שם. חבל. אני עברתי לבית-ספר איטלקי והתחלתי חיים חדשים. אין יותר הייררכיה, עכשיו אני שווה, יש לי הרבה חברים, פעמיים בשבוע אחר-הצהריים יש לי אימון, בימי ראשון יש משחק. אני מגן מרכזי.

"לפני זמן-מה סיפרתי לחברה שלי חוויות מבית-הספר הקודם. היא התקשתה להאמין: 'מי הם בכלל, שהרשו לעצמם להתעלל בך ככה?'. ככל שאני חושב על זה, אני מזדעזע יותר… אם אעבור שם שוב ומישהו יאמר לי משהו, היום אדע להחזיר! אבל ממילא לא אחזור לשם בחיים.

"רק חבל לי שנאלצתי לוותר על שיעורי העברית".

סימונֶה

סימונֶה נולד ברומא בשנת 1965 לאם יהודייה ולאב נוצרי. לאחרונה עלה לארץ והתחתן בטקס אורתודוקסי. שני אחיו נשארו ברומא. האח האמצעי אתיאיסט, ואילו הצעירה מבין שלושתם תינשא בחודש הבא לבחור קתולי בכנסייה, בנוכחות בישוף.

מאחר שסדר יומו עמוס ביותר, אנחנו קובעים פגישה טלפונית לשעת לילה מאוחרת. וכך, בטלפון, סימונֶה מספר לי על פסיפס של זהויות ועל חוט אחד שעובר דרך הזמן, מתפתל ואוסף פיסות זעירות, מאחה ביניהן ואז נמתח לקו ישר.

"בארץ אין מקום לזהות מעורבת", הוא אומר, "באיטליה יש. ברומא, במעמד הסוציו-אקונומי שלי, לא הרגשתי שום בעיה. נולדתי למשפחה אמידה מהשמאל האינטלקטואלי. אמא שלי היא בת למשפחה יהודית חילונית, מפארק-אווניו שבניו-יורק. ההחלטה שלה לעזוב ולעבור לרומא היתה מלווה בשינוי מהותי של הזהות שלה. ברומא היא הכירה את אבא שלי, איטלקי קתולי מפירנצה, והם נישאו. גם אבא חילוני, רק אמא שלו היתה קתולית. בחג המולד סבתא לקחה אותנו לכנסייה. כולם היו שם, רק אמא לא, לכן חשבנו במשך שנים שאמא שלנו היא סנטה-קלאוס.

"חוץ מזה לא חגגנו חגים, לא הייתי מעורב בקהילה היהודית, אבל הייתי יהודי, אמרתי לעצמי שאני יהודי והרגשתי יהודי, כי אמא שלי אמרה לי כל הזמן שהיא יהודייה. ראיתי אותה עם מגן-דוד תלוי על הצוואר, או מדליון קטן עם 'חי'. בלילות היא קראה לנו את התורה באיטלקית. הסיפור-לילה השני שאני זוכר היה פינוקיו. מודל המטוס הראשון שהיה לי היה פנטום ישראלי; הפרויקט הראשון שעשיתי כשהייתי בן 12 היה על מלחמת ששת-הימים.

"בגיל 14 התחלתי לפעול בתנועות השמאל של הסטודנטים. ביציאה מבית-הספר היו מחכים לנו הניאו-נאצים של רומא, חברי ארגונים קיצוניים 'Ordine Nuovo' (סדר חדש). במהלך ההתפרעויות נהרגו שני שוטרים מול בית-הספר שלי. בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים בית-ספר התיכון 'יוליוס קיסר' היה אחת הנקודות החמות ברומא. הדבקתי לתיכון שלי את הכינוי 'La Susina', שזה באיטלקית 'השזיף'. הוא היה אדום בפנים ושחור בחוץ.

"המעורבות שלי בפוליטיקה מגיל כל-כך צעיר היתה קשורה לאמא שלי, שהיתה פעילה בשמאל החוץ-פרלמנטרי ובתנועות הפמיניסטיות. הוריי נפרדו כשהייתי בן שבע, ואני התחברתי לאמא, ודרכה למשפחה שבאמריקה. אבא של אמא היה ארכיטקט ידוע בניו-יורק. איש קשה, אנטי-רליגיוזי ואנטי כל ארגון. אשתו באה ממשפחה יהודית אורתודוקסית, שהטילה עליה חרם מפני שהיא התחתנה איתו, והוא לא נתן לה להגיע לבית-הכנסת. הוא נולד בפולין למשפחה ענייה, הגיע לברוקלין ורצה להיות אמריקאי. מה הוא עשה? הצטרף לאקדמיה של חיל הים. שם הוא סבל מאוד בגלל שמו היהודי. אחר-כך סבי שינה את שמו ונעשה אלוף באגרוף. אני קיבלתי את העקשנות שלו; היהודי שהוא underdog אבל מצליח למרות הכול. הוא נפטר מסרטן לפני שנולדתי. בעלה השני של סבתי גם הוא גאון, אבל איש קר. בגיל 19 הוא סיים את הארוורד ופתח עם קבוצה של אנשים את הבנק הראשון להסתדרות בארצות-הברית. הוא היה ציוני ונאבק כדי להעביר כספים לארץ. ראיתי תמונות שלו מ-1949, שהוא מצולם בהן עם בן-גוריון ועם משה שרת. בשבילי יהודי זה אדם שיש לו דעה, אשר מסוגל להתייצב מול האנשים היוצאים נגדו ושוחה נגד הזרם. הנחתי זו ליד זו את פיסות הזהות שהאנשים לא רצו בהן, אך הן זרמו בתוכי, ועשיתי מזה משהו שלם. היהדות סופה לצאת, לא משנה כמה אתה מנסה למחוק את זה; זה יצא אצלי, בסופו של דבר.

"רציתי להתחתן בארץ עוד לפני שהכרתי את אשתי. רציתי לתת לילדים שלי חינוך ישראלי. בחרתי לקחת את החלק הזה של הזהות, כדי שלילדים שלי יהיו פחות בעיות לתפוש את הזהות הזאת, שהיא כל-כך קשה להבנה. מול הזהות המעורבת חייב להיות קו אחד. עם דת זה אקסקלוסיבי. אי-אפשר להיות יהודי ונוצרי באותו זמן; או שאתה שם על זה איקס ואז אתה חילוני, אבל זה יכול לקרות רק באיטליה או באירופה המערבית, לא בארצות-הברית ובטח לא בארץ.

"ב-1989 הגעתי לארץ בפעם הראשונה, לביקור במכון וייצמן. פרופ' מייקל פלדמן הזמין אותי לאחר שקרא את קורות החיים שלי. הייתי סטודנט למדעים. התרגשתי לקראת הביקור הראשון שלי בארץ. זה חייב להיות מקום יפה, חשבתי, כמו חלום. כשנחתתי בבן-גוריון, ולאורך כל הדרך עד רחובות, התבוננתי סביבי בחלחלה ושאלתי את עצמי: מי עיצב את המקום הזה? קבלני בניין? רק אחר-כך הרגשתי כאילו נחה עלי קרן אור: זה הבית שלי וכאן אני רוצה לחיות. במכון וייצמן הכרתי את פרופ' עדה יונת, כלת פרס ישראל למדעים, ואת פרופ' יואל זוסמן מהמחלקה לביולוגיה מבנית, וגם את פרופ' ישראל סילמן מהמחלקה לנוירוביולוגיה, אשר בדיעבד היו למשפחה שלי בארץ. בסוף 1994 פגשתי את עדה יונת בכנס באוניברסיטת רומא. לא רק שהיא זכרה אותי אלא אף שאלה מתי אני בא. וכך, ב-1995 הגעתי לארץ לצורך לימודי הדוקטורט. חודש לפני שסיימתי את הלימודים הכרתי את ריקי, אשתי, וגם רשמתי פטנט, שתי סיבות שקשרו אותי עוד יותר למקום הזה. רגע מרגש במיוחד היה עבורי קבלת פרס על עבודת הדוקטורט שלי בטקס שנערך בכנסת: כל הקהילה אומרת לי תודה.

"קיבלתי הצעה להקים פה חברה על בסיס מענק של המדען הראשי. הקמתי את החברה, אך היו יותר מדי בעיות ביורוקרטיות וחשבתי שאני צריך לעזוב. אז נכנסו לתמונה שני אנשים צדיקים שעזרו לי מאוד. בכל פעם שחשבתי שאני צריך לעזוב, משהו יוצא מן הכלל קרה. אילו הייתי פאראנואיד הייתי חושב שתוכנתתי כדי לחיות בארץ כבר מגיל שנתיים, והיקום משתף פעולה עם התוכנית.

"חשבתי שאם אמא שלי יהודייה אוכל לעלות לארץ ללא כל בעיה, אבל זה לא היה כך. בשנים האחרונות הדלתות בארץ הולכות ונסגרות. אני יהודי והמשפחה שלי יהודית מדורי-דורות, אבל העבודה שנדרשה כדי להוכיח זאת נמשכה יותר משנה. יצרתי קשר עם אדם שעוזר לאנשים עם בעיות זהות, והוא לקח על עצמו לחפש בכל ארצות-הברית את הטפסים של המשפחה שלי. עד רוסיה הוא הגיע. את הטפסים האלה הגשתי לרבנות. אחרי דיונים ארוכים הם הגיעו למסקנה שאני יהודי. הקרב שניהלתי הסתכם מבחינתי כך: אף אחד לא יכול להגיד לי מה אני. אני מאה אחוז איטלקי, מאה אחוז אמריקאי, מאה אחוז ישראלי ומאה אחוז יהודי. כל חלק של זהותי הוא חלק שלם בעיניי. אני לא יכול לסבול את זה שבכל מקום מתמקדים בחלק הזר שלי: באיטליה הייתי אמריקאי, באמריקה איטלקי, בארץ עולה חדש. אני יודע שזה יהיה כך תמיד. זה כך מפני שהחלק הזר הוא הבולט. אבל מעבר למה שבולט יש האמת השלמה. אתם צריכים לקבל אותי בין אם אתם רוצים או לא: אני חלק מכם כעם, בזכות הלידה, ואני חלק מהארץ, בזכות העלייה".

ביקשתי לשוחח גם עם אחיו ועם אחותו של סימונֶה, לשמוע אילו קווים צמחו מאותה נקודה, התפצלו ויצאו או נמשכו בַּשָׁנים לכיוונים אחרים לגמרי. את האח האמצעי לא הצלחתי להשיג, אך הוזהרתי מלכתחילה שהוא אינו אוהב כלל לדבר. את האחות הצעירה תפסתי בעיצומן של ההכנות לטקס הנישואים שלה. קבענו פגישה טלפונית למחרת בערב, אך כשהתקשרתי בשנית הודיעה לי שהיא לא מוכנה לדבר על הנושא הזה: "אף פעם לא התעסקתי בזה. זה נורמלי בשבילי להיות מי שאני". וזהו.

סימונֶה נזכר בוויכוח שהיה להם פעם: "אחותי אמרה שהיא לא יהודייה, אז אמרתי לה: 'תחזרי אחורה, לפי הכללים שהיו באירופה זה היה מספיק כדי להעלות אותך על הרכבת'".

הוא מוסיף: "פעם, כשהייתי בצבא (האיטלקי), מישהו אמר לי: 'למה אתה האחרון בתור למקלחת? מה, אתה יהודי?'. אמרתי: 'דווקא כן, ומה שאמרת זה בניגוד לחוק'. אמרתי למפקד: 'או שהוא עוזב, או שאני פונה לעיתונים'. הוא עזב.

"הערכים שלי הם סובלנות וליברליזם, ודווקא בזכותם באתי לארץ. הנה, פה אפשר לראות כל מיני סוגים של אנשים חיים ביחד. יש כאן גם תופעות איומות. הנחיתה הכי קשה בשבילי היתה לראות את היחס הגזעני של הקהילה האשכנזית כלפי הקהילות של האתיופים או התימנים, לשמוע את הבדיחות הגזעניות. אבל ערכים של צדק ושוויון הם דווקא חלק מן היהדות; אני מאמין שהחלום הזה עדיין יכול להתגשם. נרשמתי ל'תנועה לאיכות השלטון' ול'שביל', תנועה נגד שחיתות בעסקים ובשלטון. בתנועות האלה נעשית עבודה על בסיס תוכניות לחינוך אתי. החלק הזה של הזהות שלנו חייב להוסיף להתקיים".

רבדים של תחושה ומשמעות

איך הילדים תופשים את הדת? כמו שהם תופשים כל רעיון מופשט אחר: הכמות נתפשת דרך ספירת האצבעות בידיים, הצבעים נלמדים בעזרת חפצים: העגבנייה אדומה, הדובי צהוב. החגים הם לעתים קרובות זכרונות הילדות העשירים ביותר, בגלל היותם חוויות אינטנסיביות ורוויות רגש שאוסף של סמלים, רגעים של איחוד משפחתי ויציאה מן השגרה הם שכורכים אותן יחד. ככל שנקודת המבט מתרחבת וגדלה, מתווספים רבדים של תחושה ומשמעות. אני יכולה רק להניח, שלעוצמת החוויה ולמידת הקסם הטמון באותם רגעים תהיה השפעה על נטיות הלב שיתפתחו בעתיד.

אין ספק שכל סיפור אישי הוא יחיד במינו, וכל בחירה נובעת מצירוף אינסופי של פרמטרים הקשורים, בין היתר, למבנה האישיות ולהשפעות גנטיות; אך בין כל אלה יש להדגיש את החוויה. וכבר אמרו חכמינו, שהכול צפוי והרשות נתונה.

בכוחם של זכרונות רחוקים שטמונים בהם קסם ואהבה לשמש עבורנו סימני דרך, בכוחן של חוויות קשות שטמונים בהן כאב ושנאה לטשטש את הסימנים, כמו עקבות בחול בעת סופה. סבל יכול להביא לדעיכה, או לשינוי. חיכוך יגרום לנו לזוז. זעזוע יסיט אותנו מן המסלול. לאן? האם נהיה שם כדי לבחור את הכיוון?

כשחיפשתי בנים לנישואי תערובת שירצו לספר את סיפורם, נתקלתי בקושי. הקושי לא היה במציאתן של משפחות מעורבות יהודיות-נוצריות – כאלה לא חסרות, מסתבר; הקושי היה למצוא אנשים שירצו לדבר על זה. לאחדים לא היה מה לומר בנושא: הם לא התחבטו בשאלות של זהות ולא הרגישו צורך לבחור. ככאלה, מאחר והם חיים בסביבה שיש בה השפעה יהודית מצומצמת, אפשר – כך הרגשתי – להשוות את הזהות היהודית שלהם לשלהבת של נר בחדר שאוזל בו החמצן.

כך, תוך כדי הכנת המאמר, התבהר לי שבנים לנישואי תערובת אינם יכולים להיות יהודים סתם כך, באופן פסיבי. כדי להיות יהודים הם צריכים לבחור בזה, בחירה מודעת. הם צריכים להכיר בזהות היהודית שלהם ולטפח אותה, שאם לא כן, היא תתנוון.

ורד זייקובסקי היא אמנית ישראלית שחיה במילנו, איטליה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה