דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

בקיבוץ גונן: מימין לשמאל: דינה לוין, תקווה ואסף / צילום: מיכה ברעם

אל מה שלא נמוג

יותר מחמישים שנה לאחר הירצחו של אסף פילר, בהיותו רועה את עדר קיבוץ גונן, הוציאה בת אחותו, הילה אלקיים, ספר ראיונות לזכרו. הספר מנסה לזכור בלי למות, לשוחח בלי להשתגע, לאפשר ללבה לעלות – אבל במידה

מזמור לאסף [ראיינה וכתבה: הילה אלקיים (טרקטינסקי); הפקה: פרדס הוצאה לאור; עיצוב עטיפה: דוד גוטסמן; ציור על העטיפה: אסף (פילר); חיפה, תשע"ד, 2013; הספר ניתן להשגה ע"י פניה אל aviasaf@yifat.org.il]

 

יגאל גרבר: "בשנת 54', אם היו רוצים להכריע איזה קרב היה צריך להגיע לקרב פנים אל פנים. ממש להגיע עד האויב, לתפוס או לדקור אותו, או לירות בו ממרחק של מטר. אין דבר כזה שאדם לא מפחד לפני היציאה לקרב. אנחנו ספרנו אחד לשני על הפחדים שלנו. אני ידעתי ממה מפחד החבר שלי והחבר שלי ידע ממה אני מפחד. הוא ידע מה עובר עלי ואני ידעתי מה עובר עליו, והפחד הזה קשר אותנו"

קסמו של הספר הזה מזכיר לי ספר אחר, דק כמוהו, עמוק כמוהו: "אל מה שנמוג" מאת נורית גרץ ואמה דבורה גרץ (עם עובד, 1997), אך בעוד ש"אל מה שנמוג" משחזר חייה המלאים של אשה בת תשעים, "מזמור לאסף" הוא שחזור חייו הנקטעים של צעיר בן 24, תהייה גדולה אודות מה שהיה יכול להיות ולא היה, מעקב רגיש אחרי הדי מותו בחייהם של מי שנותרו להיות אחריו.

יוצרת הספר, הילה אלקיים, היא בת אחותו של אסף פילר, גיבור הספר, שנולד באביב 1934 בקבוצת משמר השרון ונורה למוות ממארב סורי בחורף 1958, בהיותו רועה – כאזרח – את עדר הצאן של קיבוץ גונן, שם התגורר מזה חודשיים עם אשתו הצעירה, תקווה. הספר מכיל ראיונות – יותר מחמישים שנה אחרי מות גיבורו – עם אלמנתו, אחיותיו וידידיו לנשק (יחידה 101 ואחר כך יחידת הצנחנים) ולמשק (משמר השרון), וכן ממכתביו (לאחיותיו ולחברתו-אשתו) ומציוריו. כמו כן הוסיפה הילה אלקיים – פסיכולוגית בהכשרתה – הערות מקשרות משלה, הצובעות את העדויות והזיכרונות בגוונים מאופקים של תובנות מאוחרות ומשרות על הקורא משהו, כנראה, ממה שהשרתה נוכחותה רבת-הקשב על מרואייניה הנפתחים כלפיה בלב רוגש.

אסף במטע הבננות

אסף פילר במטע הבננות: "יכולתי לספר לאסף סיפורים שלא סיפרתי להוריי"

"בתקופה ששירתנו", מגלה יגאל גרבר ממשמר השרון להילה את סוד אחוות הצנחנים הוותיקים, "בשנת 54', אם היו רוצים להכריע איזה קרב היה צריך להגיע לקרב פנים אל פנים. ממש להגיע עד האויב, לתפוס או לדקור אותו, או לירות בו ממרחק של מטר. אין דבר כזה שאדם לא מפחד לפני היציאה לקרב. אנחנו סיפרנו אחד לשני על הפחדים שלנו. אני ידעתי ממה מפחד החבר שלי והחבר שלי ידע ממה אני מפחד. הוא ידע מה עובר עלי ואני ידעתי מה עובר עליו, והפחד הזה קשר אותנו. אי אפשר לתת סיבה אחרת לעסק הזה." (עמ' 58) האינטימיות הזו בין הצנחנים מוליכה אותנו אל הנושא העמוק של הספר: רצועת הביטחון המתוחה בין החיים האזרחיים – קהילתיים, משפחתיים, אישיים – ובין הרבדים האלימים, מחוללי הטראומות, שלא מדברים עליהם, אשר מאפשרים – מתוך סודם וכיסויים – את הקיום הגלוי והמדובר. בין החיילים – מי שמספרים אחד לשני על פחדיהם – כרותה ברית סודיות, ההופכת לא פעם להדחקה: "ניקיתי את הראש", אומר אחד המרואיינים, "אחרת אפשר להשתגע. – – – אם היינו לוקחים את כל המשא הזה [של המלחמות] בגולגולת הקטנה, הרי זה די משגע. אני מחקתי. פשוט מחקתי את הדברים בשביל לחיות". (עמ' 20-19).

  המטע המיוחד שנטע אביו של אסף בתוך הפרדס שהוקדש לזכרו – "גני אסף" נעקר. ממש גילחו את כל השטח – – – בלי להודיע לו שזה מה שעושים. זאת היתה טראומה.

אותו "קרב פנים אל פנים", עליו מדבר יגאל גרבר, ממשיך להתרחש בתוך הנפש, רוחש מתחת לפני הספר בעוצמה רבה, עולה מן העדויות בנות חמישים השנה ומן התובנות האקטואליות שלנו, הקוראים בהווה, על סף ששים ושש שנות עצמאות למדינת ישראל. יש דברים שלא מדברים עליהם – לא מספרים להורים ("יכולתי לספר לאסף סיפורים שלא סיפרתי להוריי" – עמ' 59), לא מספרים לחבֵרה, לא מספרים למראיינת, ולא מספרים לאף אחד: "בקיבּיה", אומרת האחות, שלומית, "כנראה אף אחד לא בטוח שהוא השתתף, כן, הוא אף פעם לא הזכיר את זה". (עמ' 137) ביום האסון, "ביום שקרה הדבר עם אסף" (עמ' 73) מזנק מה שלא מספרים עליו ללפות את גרונה של המציאות. השתיקה-שיכחה-הדחקה ביחס לאלימות הבטחונית-צבאית מופרת באחת. כבר אי אפשר להסתיר, למרות שמנסים. הידיעה על מות אסף מגיעה בלילה, אך ליצחק, אביו של אסף, מספרים רק בבוקר: "יצחק היה בא בבוקר לחדר האוכל", מספר יגאל גרבר, "ומכין לו תה בקומקום מנירוסטה ועושה סנדוויצ'ים. אבא [אביגדור, אביו של יגאל] ניגש אליו ואמר לו: יצחק, אתה לא יוצא היום לעבודה. – – – הוא אמר לי שיצחק הוציא שאגה כזאת, שבחיים הוא לא שמע את יצחק שואג ככה, והוא כנראה רץ לספר לנעמי. הוא היה קורא לנעמי 'אמא' – הוא רץ לספר לאמא.". (51) יום המוות הוא היום בו הלבה המאכלת פורצת את מעטה הסודיות בו נעטפה, דנה ברותחין את המהלכים על קליפתה הדקה, ומיד מתקרשת שוב, כדי לאפשר את המשך החיים, כי מי שזוכר יותר מדי מאבד את יכולתו לחיות. נעמי, האם, שמדי "יום רביעי בשעה 12:00 [היום והשעה בה נהרג אסף] – – – פותחת את הרדיו וקוראת תהילים" (עמ' 121), "לא התאוששה מהאסון הזה. היא הסתגרה ולא באה בחברה." (עמ' 52). הספר של הילה אלקיים מנסה לזכור בלי למות, לשוחח בלי להשתגע, לאפשר ללבה לעלות – אבל במידה.

על המאמץ (שהצליח) להקנות למותו האזרחי של אסף פילר משמעות צבאית (על ידי השגת ההכרה בו כחלל צה"ל) מסופר כאן בקצרה. זה היה מאד חשוב להוריו, אבל ממרחק השנים, על אדוות הזיכרון ודפי הספר, החשיבות מתעמעמת, וה"אסון", או ה"רצח", או ה"אובדן" מקבלים משמעות מורכבת יותר: מה שלא סופר ולא דובר (הסכנות בהן עמד בהיותו בצבא והאלימות לה היה שותף) פורץ החוצה עם מותו האלים, סוחף את כל הנוגעים במת, ומיד נדון אף הוא לשתיקה גדולה: "כל השנים", מספרת הילה אלקיים על עצמה, "הרגשתי אצל סבא וסבתא איזו עננה כזאת של כאב שמלווה אותם כל הזמן. אסון שכל הזמן ישנו שם, והם כמעט ולא דיברו עליו." (121) "מהר מאד ידעתי", מספרת תקוה רובינשטיין, אלמנתו-דאז של אסף, להילה אלקיים, "שאני אתחתן ויהיו לי ילדים. והכאב של ההורים אי אפשר היה שלא לראות אותו. הוא היה חד ונוראי." (160).

 

צימרמן-בצבא באר אורה- חתוך

אסף (מימין) בצבא, בבאר אורה: ממרחק השנים, על אדוות הזיכרון ודפי הספר, ה"אסון" או ה"אובדן" מקבלים משמעות מורכבת יותר

פרספקטיבה של עשרות שנים יש בה, אולי, רמז לפרספקטיבה של דורות. המסע "אל מה שנמוג" מסמן בשבילנו את מה שלא נמוג. ה"קולקציה" – המטע המיוחד שנטע אביו של אסף בתוך הפרדס שהוקדש לזכרו ("גני אסף", בהם עבדתי אף אני, כנער בקבוצת משמר השרון, באמצע שנות הששים של המאה העשרים) נעקרה ("ממש גילחו את כל השטח – – – בלי להודיע לו שזה מה שעושים. זאת היתה טראומה." (עמ' 147), הצנחנים צונחים, איש בתורו, אל אפלת הבור, מי שהיום זוכר מחר ייזכר (או יישכח) אבל הספר הנפלא הזה, מתוך החשיפה שהוא מגלף מתוך השתיקות וההדחקות, יודע ומודיע שיש מה שנמשך.

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה