דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

לשמור על הברית

המאמר הזה קורא לאחדות: לא לאחדות חסרת אבחנה, אלא לאחדות ציונית; אחדות לצורך מאבק בכל מה שמסכן את הציונות. שחר אילן מתבונן בעצב במה שנותר מן הברית בין לפיד לבנט

הברית הנרקמת בשנים האחרונות בין המרכז החילוני לציבור הדתי לאומי היא משהו הרבה יותר עמוק וחשוב מהאינטרסים הפוליטיים של שתי המפלגות. היא המתכון היחיד הנראה באופק להצלת הציונות מידי עצמה. החשיבות של הברית הזאת גדולה בהרבה מהאישים שמנהיגים ברגע זה או אחר את המפלגות הרלבנטיות

יש משהו עצוב בהתפרקות ברית האחים לפיד-בנט. כשהוקמה הממשלה, נראה שהציבור מתרשם מאוד מהברית הזאת. רבים התרשמו מהאמינות והנאמנות שהפגינו השניים, וראו בה עדות לאפשרות שדתיים וחילונים ישתפו פעולה ברמה הלאומית. אבל ככל שעובר הזמן הולך ומתברר שהשניים ראו בברית הזאת משהו שנע בין סחבקייה חברמנית   לברית זמנית של אינטרסים פוליטיים מקריים, והדבר בא לידי ביטוי לא רק בהחרפת המחלוקות בין הבית היהודי ליש עתיד, אלא גם בבדיחות מהסוג של "ירדנו מדרגת אחים לדרגת בני דודים".

אלא שהברית הנרקמת בשנים האחרונות בין המרכז החילוני לציבור הדתי לאומי היא משהו הרבה יותר עמוק וחשוב מהאינטרסים הפוליטיים של שתי המפלגות. היא המתכון היחיד הנראה באופק להצלת הציונות מידי עצמה. החשיבות של הברית הזאת גדולה בהרבה מהאישים שמנהיגים ברגע זה או אחר את המפלגות הרלבנטיות. יש לקוות שלפיד ובנט יתעשתו ויוכיחו שאני טועה. אין ספק שזהו רגע אמת לעתידה של הברית בין מרכיבי הציונות ולעתיד של כולנו.

מאחר שהמפלגות החרדיות אינן בקואליציה, וגם סופגות עוד ועוד מכות, לא הרבנו לשמוע  בשנה האחרונה את האמת הקשה והכואבת שעליה מסכימים כל בכירי הכלכלה: גידול של חברת הלומדים החרדית, ועלייה במספר הגברים שאינם עובדים, מסכנים את עתידה של כלכלת המדינה וצפויים לצרף את ישראל למדינות עולם השלישי. כלומר, מדובר בסכנה לעצם קיומו של המפעל הציוני.

בעשורים האחרונים התבססו רוב ממשלות ישראל על ברית עם המפלגות החרדיות. מקצת הממשלות הללו לא הבינו עד כמה ההיענות לדרישות המפלגות החרדיות להזרים תקציבים המממנים חינוך ללא ליבה וללא עבודה מסכנות את עתיד החברה הישראלית. מקצתן ידעו ושילמו בכל זאת. המפלגות החרדיות זכו במהלך השנים לכינוי "שותפות טבעיות". קשה להבין מה כל כך טבעי בשותפים שאינם ציוניים ואשר הדרישות שלהם כל כך מגזריות ומנוגדות לטובת כלל ישראל.

במקביל לתהליך הזה התרחש בעשור האחרון עוד תהליך: הממסד החרדי והקיצונים החרדים עשו הכל כדי להבהיר לציבור הדתי הלאומי שהברית שלו היא עם שאר המחנה הציוני ולא עם החברה החרדית, המצויה בתהליך של התחרדות והקצנה. נכון, הדתיים הלאומיים יכולים להתפלל באותו בית כנסת עם קנאי החרדים, אבל יכולתם לחיות איתם מחוץ לבית כנסת הולכת ופוחתת.

הציבור הדתי לאומי (והדבר נכון במיוחד ככל שמדובר בנשים הדתיות לאומיות) הוא הקורבן העיקרי של הכפייה החרדית. הדבר בא לידי ביטוי בהתעללות של רבים מהרכבי בתי הדין הרבניים בנשים דתיות שלא פנו לבית המשפט למשפחה. הדבר בא לידי ביטוי בהתחרדות של הכותל המערבי, שאינה משאירה כמעט מקום ברחבה ללאומיות ולציונות. הדבר בא לידי ביטוי בסירוב של הממסד החרדי להכיר בגיורים של רבני הציבור הדתי לאומי. ויותר מכל הדבר בא לידי ביטוי במאבקים שמנהלים החרדים להדרת הנשים מהמרחב הציבורי. הנשים הדתיות לאומיות, המתגוררות בשכנות לחרדים, הן הסובלות העיקריות מהמאמצים להדיר את הנשים מהמרחב הציבורי. הן גם המנהיגות העיקריות של המאבקים לעצירת התהליך המסוכן.

הברית החשובה כל כך בין הציבור החילוני והציבור הדתי לאומי הוכיחה את עצמה בפעם הראשונה בשנת 2008, כשהדתיים הלאומיים מילאו תפקיד מרכזי בניצחון של המועמד החילוני ניר ברקת בבחירות לראשות עיריית ירושלים. זה היה אחרי שאורי לופוליאנסקי, ראש העיר החרדי שקדם לברקת, השביע את הציבור הדתי לאומי מרורים. למרות הדימוי החיובי שלו, לופוליאנסקי היה ראש עיר מגזרי מאוד, ורבים מהדתיים לאומיים הרגישו שהעירייה שלו אינה מייצגת אותם.

 

על הצורך בממשלה כלל-ציונית

הברית הזאת בלטה גם במאבק נגד ההתחרדות של בית שמש. הדתיים לאומיים בבית שמש גילו לתדהמתם שאפילו ילדות מהזרם החרד"לי אינן צנועות דיין בעבור סיקיריקי העיר, שיורקים עליהן. הנשים הדתיות לאומיות גילו שעליהן לבחור בין ישיבה בחלקם האחורי של האוטובוסים של קווי ההפרדה לבין הסתכנות באלימות. לא פלא שבבית שמש הובילו הדתיים לאומיים בשנה האחרונה את המאבק של המועמד החילוני אלי כהן, מאבק שלמרבה הצער הסתיים בכישלון.

לפני הבחירות האחרונות ניצלתי כל במה אפשרית כדי לדבר ולכתוב על הצורך להקים ממשלה כלל-ציונית. כלומר, ממשלה של המרכז החילוני, הציבור הדתי לאומי וכל גוף ציוני  שירצה להצטרף. מבחינתי, ברית האחים לפיד-בנט, שהוקמה לאחר הבחירות, היתה לא רק הדבר הנכון פוליטית, אלא גם הדבר הנכון מבחינה לאומית וציונית. אפשר לומר גם שהברית הזאת שיקפה את רצונם של רבים מהבוחרים: 40 אחוז ממצביעי הבית היהודי אינם דתיים. הבוחר גם יצר מצב שבו היה לנתניהו קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להקים ממשלה עם המפלגות החרדיות הלא-ציוניות.

היה משהו סמלי בעובדה שמלאכת הקיצוץ בתקציבי הישיבות החרדיות ושילוב תוכנית הליבה בחינוך החרדי הוטלה על שי פירון – השר הדתי לאומי של יש עתיד. מכל מקום, הממשלה הנוכחית עשתה לא מעט דברים חשובים שמקדמים את שילובם של החרדים בעבודה ובהשכלה. כן, זה כולל קיצוצים כואבים אבל הכרחיים. הממשלה הנוכחית גם מקדמת מהלכים לשילוב לימודים כלליים בחינוך החרדי, ולשלילת תקציב ממי שלא ילמד אותו. חיוני שהמהלכים האלה יימשכו.

לממשלה הזאת יש עוד יתרון עצום – היא לא הממשלה הקודמת. לציבור יש זיכרון קצר. רבים כבר שכחו (או הדחיקו) את הימים שבהם יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני מדגל התורה ניהל את המדינה והשליט ביד רמה את סדרי העדיפויות המגזריים שלו על המדיניות הכלכלית של ישראל. גפני עצמו לא רק שאינו מתבייש בכך שקבר כל המלצה של ועדת טרכטנברג לצדק חברתי לגבי שילוב החרדים. הוא מתגאה בכך. בין ההמלצות שנקברו: החלת קריטריון מיצוי כושר ההשתכרות על הטבות בדיור, הגבלת תקופת המימון ללימודים בישיבה ושילוב תוכנית הליבה בחינוך החרדי. וכן, מה שמכונה "גזירות לפיד" דומה לעתים קרובות להמלצות טרכטנברג.

צריך להיות ברור. לכל ממשלה אחרת שהיתה קמה בכנסת הזאת היתה משמעות     אחת: החזרת ההקצבות וההטבות לאברכים, החזרת האפליה בקצבאות הילדים, עצירת תהליך שילוב תוכנית הליבה בחינוך החרדי, עצירת התהליך של העדפת החינוך הממלכתי על החינוך הפרטי הפורש. כלומר, כל ממשלה אחרת היתה חוזרת למסלול שמוביל להרס המשק ומסכן את עתידה של הציונות. מי מוכן לקחת את האחריות הזאת על עצמו? האם למישהו יש באמת זכות לסכן את הברית הציונית החשובה כל כך במקום לנסות להתגבר על המחלוקות בין הבית היהודי ליש עתיד?

כשהוקמה ברית האחים בנט-לפיד הרבו השניים לומר שהם מעדיפים להתמקד בהסכמות ביניהם ולא בחילוקי הדעות. "למה אנחנו ממשיכים להתווכח כל היום על כן-לא מדינה פלסטינית – כאן ממילא שום דבר לא יזוז – במקום פשוט לבצע את ה-70 אחוזים שעליהם אנו מסכימים?" שאל נפתלי בנט באתר הבית היהודי.

באמת למה?

נכון, שיתוף פעולה בין הציבור הדתי לאומי לציבור החילוני אינו דבר פשוט והוא זרוע מוקשים. הגדול שבהם הוא התהליך המדיני. כבר עשרים שנה שהמפלגות השולטות בממשלות ישראל מוֹכרוֹת את ענייני הפנים של ישראל למען השליטה בתהליך המדיני. המטרה אינה שלום, שכן כבר ברור שהמשא ומתן הפך לתכלית עצמו, ללא אפשרות ואולי גם ללא כוונה להסדר. המטרה היא המשך קיומו של התהליך המדיני או חבלה בו, תלוי במכוון. אי אפשר לזלזל גם במטרה הזו. ראינו בשבועות האחרונים שהפסקת התהליך המדיני יכולה לגרום להחרפה חמורה.

איך אפשר לעקוף את המוקש הזה? אפשר לקבוע שכל הסכם יגיע ממילא למשאל עם (חוק יסוד: משאל העם שאושר בכנסת עוסק אך ורק בוויתור על שטחים בריבונות   ישראל). בינתיים אפשר להסכים על עקרונות אחדים שיאפשרו ממשלה משותפת. למשל: בנייה בירושלים – כן; בנייה בגושי ההתיישבות – מוגבלת; בנייה מחוץ לגושים – לא; הקמת יישובים חדשים בגדה – לא; שחרור רוצחים – לא; משא ומתן עם הרשות הפלסטינית – כן; משא ומתן עם ממשלת פתח-חמס – לא. ואולי החשוב מכל – יש להקים פורום לבירור מחלוקות ולהשגת הסכמות.

 על ההכרח בפשרות קשות

הנושא המדיני אינו סלע המחלוקת הקשה היחיד. יש עתיד והבית היהודי שותפות אמנם לביקורת הקשה על הממסד הדתי המתחרד והקיצוני, אבל נראה ששתי המפלגות חלוקות בכל מה שקשור לפתרונות הדרושים. יש עתיד התחייבה להנהיג ברית זוגיות לכל. בבית היהודי מבינים שאולי יגיע הרגע שלא תהיה ברירה אלא להיענות לדרישה הזאת, אבל בינתיים עושים שם הכל כדי ליצור ממסד דתי מתון יותר וידידותי יותר שיחסוך כביכול את הצורך במסלול הזוגיות האזרחי.

זוהי כמובן תקוות שווא. לא רק שהניסיונות להקל על מתחתנים, מתגרשים ומתגיירים נתקלים בהתנגדותם של החרדים, אלא שגיור ידידותי ושיפור השירות למתחתנים לא יפתרו את הבעיה של יותר מ-300 אלף עולים המכונים חסרי הדת ואינם יכולים להתחתן בישראל. הם גם לא יפתרו את בעיית נישואי בני אותו המין, ולא יעשו את בתי הדין הרבניים פחות קנאים ואטומים. יש עתיד והבית היהודי צריכות לשבת ולהסכים על חוק משותף למסלול זוגיות אזרחי. אם זה יצליח, אולי יהיה אפשר להתקדם לגיבוש סטטוס קוו דתי חדש, במקום זה שקרס, ונותרו ממנו רק זיכרונות על ימים שבהם ידעה החברה הישראלית להגיע לפשרות ולהסכמות.

צריך להיות ברור: המאמר הזה קורא לאחדות, אבל לא לאחדות חסרת אבחנה, אלא לאחדות ציונית. המשמעות שלה היא, בין היתר, אחדות לצורך מאבק בכל מה שמסכן את  הציונות. הבעיה היא שכרגע מי שמסכנים את הברית ההיסטורית בין החילונים לדתיים הלאומיים הם בנט ולפיד. קשה שלא לקבל את הרושם שלפיד אינו מעוניין בהישגים אם לא קדם להם מאבק חריף בתוך הקואליציה, שיחסי הציבור מעניינים אותו הרבה יותר מההישגים עצמם. קשה שלא לקבל את הרושם שבנט לא מכתיב את מדיניות הסיעה שלו בנושאי דת ומדינה, ושהוא נגרר בנושא הזה אחרי חרד"לי האיחוד הלאומי, אלה שנכנסו לכנסת בזכות תמיכת הציבור המסורתי בבנט.

נכון, ההישגים הגדולים שהיו ללפיד ולבנט בבחירות האחרונות לא באו להם משום שהיה להם דימוי של מבוגרים אחראים. להפך, הם ניצחו כי נראו לבוחרים כמשהו חדש ומדליק וצעיר ושונה. אבל מגיע הרגע שבו מנהיגים צריכים להתנהג כמבוגרים אחראים, להתפשר, ללכת זה לקראת זה, לקבל החלטות קשות, לוותר על רווחים פוליטיים לטובת החברה והמדינה. זה המבחן הגדול שלהם: האם הם יכולים?

שחר אילן הוא סמנכ"ל מחקר והסברה של עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה