דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
רחל אוירבך והירש ואסר בחשיפת חלק מארכיון "עונג שבת". ורשה, ספטמבר 1946 הצילומים באדיבות: ארכיון יד ושם
נובמבר 2014 | / / מהדורה 75

רחל אוירבך והירש ואסר בחשיפת חלק מארכיון "עונג שבת". ורשה, ספטמבר 1946 הצילומים באדיבות: ארכיון יד ושם

לקיים את הסיפור

הארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום ושל חבריו שמתעד את חיי היום-יום בגטו ורשה, מבטא את האופן שבו הם תפשו את הצו "עונג שבת" בעת ההיא ופעלו למען הגשמתו

עמנואל רינגלבלום

שמואל ד' קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו, תרגמה עדי מרקוזה-הס,

יד ושם והוצאת דביר, 543 עמודים

עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון היהודי-פולני שעמד בראש מיזם "עונג שבת" בגטו ורשה, האמין שבתיעוד חייהם של היהודים בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה הוא מעניק לאנושות את האפשרות לבנות עולם טוב יותר, פוסט-קפיטליסטי ופוסט-פשיסטי. רק הבנה עמוקה של הקשר בין היסטוריה, פוליטיקה וחיים חומריים, סבר רינגלבלום, תוכל להבטיח לאנושות עתיד שרצח עם אינו חלק ממנו.

ספרו של ההיסטוריון היהודי-אמריקאי שמואל קאסוב מציג בעמקות ובהרחבה את סיפורו של רינגלבלום ושל מפעל חייו, ארכיון "עונג שבת", ששלושה מחלקיו הוטמנו באדמת הגטו לפני פרוץ מרד גטו ורשה. שניים מחלקי הארכיון התגלו ב-1946 וב-1950, ושמורים כיום במכון להיסטוריה יהודית בוורשה, ואילו ניסיון לאתר את החלק השלישי הסתיים בגילוי כמה דפי יומן חרוכים במקום שהאוצר היה אמור להיות בו.

קאסוב אינו הראשון שכותב על ארכיון רינגלבלום, אך הוא יוצא דופן בתשומת הלב הרבה שהוא מעניק להתפתחות של רינגלבלום ולהשפעה שהיתה לה על אופיו של הארכיון. זאת ועוד, הוא מציג גם את המהפכנות של רינגלבלום ושל עוד היסטוריונים יהודים צעירים בני זמנו, שקָצו בהגמוניה של ההיסטוריונים המקצועיים על ההיסטוריה, ובהסתפקות של ההיסטוריוגרפיה במנהיגים גדולים ובאירועים גדולים. ההיסטוריה, גרסו רינגלבלום ועמיתיו, חייבת להיכתב על ידי העם ועליו, וכפי שאנו רואים בספר שלפנינו, לא היה זה מס שפתיים. התוצאה של העבודה של קאסוב היא מחקר אקדמי, שהקלילוּת ממנו והלאה (135 מעמודי הספר העבה הזה מוקדשים לנספחים, הערות, ביבליוגרפיה ומפתח), ואשר יש בו טקסטים בשפות אחדות. למרות זאת, התרגום של עדי מרקוזה-הס הוותיקה והמצוינת אינו זועק בשום שלב שהוא תרגום של טקסט אנגלי על תרבות יידישיסטית בפולין.

כמרקסיסט אדוק האמין רינגלבלום שהמחקר ההיסטורי אינו פרקטיקה אקדמית-עיונית, אלא אקט של התנגדות פעילה, וכי ההיסטוריון הוא לוחם שמשתתף במאבק. עם זאת, אין פירוש הדבר שרינגלבלום היה היסטוריון יהודי מגויס. אדרבה, הוא גרס כי תיעוד נכון הוא "תצלום של החיים, לא ספרות אלא מדע" (עמ' 240), ונראה כי עמד בכך. לדברי ההיסטוריון נחמן בלומנטל, רינגלבלום יצא "אל מחוץ לפרסונה האישית שלו… [והציב] מודל של אובייקטיביות היסטורית" (עמ' 20).

כמרקסיסט אדוק האמין רינגלבלום שהמחקר ההיסטורי אינו פרקטיקה אקדמית-עיונית, אלא אקט של התנגדות פעילה, וכי ההיסטוריון הוא לוחם שמשתתף במאבק. עם זאת, אין פירוש הדבר שרינגלבלום היה היסטוריון יהודי מגויס. אדרבה, הוא גרס כי תיעוד נכון הוא "תצלום של החיים, לא ספרות אלא מדע"

ראשונים לדווח

מיזם "עונג שבת", והארכיון שיצרו אנשיו, לא היה מפעל של איש אחד. היו בו עשרות גברים ונשים, שתיעדו בשיטתיות את החיים תחת הכיבוש הנאצי, וכעבור זמן, עם בוא הידיעות הראשונות על ההשמדה השיטתית של יהודי פולין, הם גם אספו מידע על הרצח ההמוני, ופעלו לפרסם את המידע הזה בקרב היהודים בגטו ולהעביר אותו אל העולם החופשי:
"שלמק", יהודי דתי שנמלט מחלמנו לאחר שעבד שם בזונדרקומנדו, הביא את עדות הראייה הראשונה ממחנה השמדה, וכתב בשביל הארכיון על משאיות הגז ועל קברי האחים ועל היהודים שהתאבדו. אברהם יעקב קזֶ'פּיצקי, שברח מטרבלינקה לאחר שראה את תאי הגזים מבפנים (כאחד מאוספי הגופות), סיפר על רגעיהם האחרונים של הקורבנות. והסופרת השמאלנית גוסטבה יארֶצקה כתבה בשלהי 1942, כי "השלב האחרון של היישוב-מחדש הוא מוות" (עמ' 18). חברי הארכיון היו חלוצי הדיווחים על ההשמדה, והאמינו כי "רק פעולה במישור הבינלאומי, פעולה שהגרמנים יבינו בבירור, יכולה להציל את היהודים הנותרים מהשמדה גמורה" (עמ' 320). פרסומי הקבוצה לא הצילו את יהדות פולין, אך הדהדו פה ושם במערב, למשל בידיעה שפרסם הבי-בי-סי ביוני 1942 על רציחתם השיטתית של היהודים בפולין.

רינגלבלום האמין שהתיעוד ההיסטורי חייב לחרוג מהתחום הצר של תולדות המנהיגים והמנצחים, ולכן הקפיד על תיעוד חייהם הפרטיים של אנשים מכל שכבות האוכלוסייה היהודית. לדוגמה, חברת "עונג שבת" צציליה סלפקובה ערכה מחקר על הנשים היהודיות בגטו ורשה. במסגרת המחקר הזה היא ראיינה נשים כמו נ' וג', שמכרו את גופן בדרך זו או אחרת, ואת ב', שסירבה לעשות זאת גם במחיר עבודה במלאכות בזויות (עמ' 261). סלפקובה ראיינה גם את ר', שנטשה את עבודתה כאגרונומית כדי לסייע לפליטים גם בהיותה בהריון ולאחר שביתה נחרב בהפצצה; את ד', שניקתה בתים וכיבסה את בגדיהם של אחרים וחיטטה בפחים כדי לשרוד; ואת ק', אישה אדוקה שנישואיה התפרקו ושתי אחיותיה מתו בטיפוס. בימים שהצליחה לעבוד היתה משכורתה של ק' פחותה ממחצית מחירה של כיכר לחם, ובכל זאת מעולם לא יצאה לקבץ נדבות ולא שלחה את ילדיה לעשות זאת.

רינגלבלום הושפע עמוקות מתפישתו של מייסד מפלגת פועלי ציון בֶּר בורוכוב, שהציע סינתזה בין שלושה מרכיבים: (א) מרקסיזם מדעי: מהפכה עולמית והתמוטטות האימפריאליזם הבריטי. (ב) ציונות: הגירה ל"פלשתינה" מתוך סיבות כלכליות (ולא מתוך ערגה לציון) והקמה של מדינה דו-לאומית. ו-(ג) יידישיזם שאינו עוין לשפה העברית. כחבר נאמן של מפלגת פועלי ציון שמאל האמין רינגלבלום בתקומתו של סדר חברתי טוב על חורבות הקפיטליזם האירופי. האנטישמיות, סבר, אינה מוּלדת ו"זואולוגית", אלא קונסטרוקט של המערכת הכלכלית-החומרית. במילים אחרות, הפשיזם ושנאת היהודים הם אמצעיו של הקפיטליזם הגוסס להגן על עצמו ולהאריך את ימיו (עמ' 370), ולכן הם ייעלמו מהעולם יחד עם המערכת הקפיטליסטית. כמרקסיסט מאמין העמיק רינגלבלום בסוגיות של עוני, נחשלות, דיכוי מעמדי וצמיחתו של מעמד הפועלים, ובעבודות המחקר שכתב התרוצצו לא רק מנהיגים ומלומדים, אלא גם כייסים, קבצנים, מוקיונים, נגנים וגנבים.

בעקבות מוריו הרוחניים, ההיסטוריונים שמעון דוּבְּנוֹב ויצחק שיפֶּר, פעל רינגלבלום מתוך תפישה סוציולוגית של ההיסטוריה היהודית ומתוך שאיפה ליצור מודעות עממית חדשה באמצעות "היסטוריה של היומיום". רחל אוירבך, חברת "עונג שבת" שניהלה את המטבח הציבורי ברחוב לשנו 40, מילאה תפקיד חשוב במהלך הזה, בין השאר בתיעוד ההיסטוריה החברתית של הרעב בגטו. אוירבך שרדה את המלחמה, עלתה לישראל, ויחד עם עמיתה הירש ואסר הובילה לגילוי רוב חלקי הארכיון לאחר המלחמה.

רחל אוירבך, חברת "עונג שבת" שניהלה את המטבח הציבורי ברחוב לשנו 40, מילאה תפקיד חשוב במהלך הזה, בין השאר בתיעוד ההיסטוריה החברתית של הרעב בגטו. אוירבך שרדה את המלחמה, עלתה לישראל, ויחד עם עמיתה הירש ואסר הובילה לגילוי רוב חלקי הארכיון לאחר המלחמה

תיאור החיים האזרחיים

ההכרזה על הקמת גטו ורשה פורסמה ביום כיפור, 12 באוקטובר 1940. הקמתו הסתיימה באמצע נובמבר, ועיוותה באופן דרמטי את הדמוגרפיה הוורשאית: שליש מתושבי העיר התגוררו מעתה ב-2.4 אחוזים משטחה, בצפיפות של 100,000 בני אדם לקילומטר מרובע אחד (לשם השוואה: הצפיפות בירושלים כיום היא 6,000 נפש לקמ"ר; בבני ברק, העיר הצפופה בישראל, הצפיפות היא 20,000 נפש לקמ"ר). הקצאת הקלוריות הממוצעת ליהודי היתה 184 ביום – כרבע מההקצאה לפולנים וכעשירית מהמנה היומית הנחוצה לגוף. האינפלציה המטורפת בגטו הִקפיצה את מחירי המזון, ובשלב מסוים נדרשו עשר משכורות יומיות כדי לרכוש קילוגרם לחם שחור.
כפי שציין ההיסטוריון יהודה באואר בתחילת שנות השמונים, חקר השואה המסורתי התמקד בשאלת שיתוף הפעולה וההתנגדות, והזניח את תיאור החיים האזרחיים, שהושתתו על ארגוני הביניים שפעלו בגטאות והתמודדו עם אותה מציאות-חיים איומה ומתמשכת. קבוצת "עונג שבת", שצמחה מתוך אחד הארגונים הללו – "אַליינהילף" ("עזרה עצמית") – החלה לפעול רשמית ב-22 בנובמבר 1940, זמן קצר לאחר הקמת הגטו. עד מהרה היו בה עשרות כותבים, שבאו מכל שכבות החברה ותוגמלו בדרכים שונות. ההנחיה היתה ברורה: "אִספו הרבה ככל האפשר; הם כבר ימיינו את זה אחרי המלחמה". ובמקום אחר: "רצינו בתיאור הפשוט והישיר ביותר. לא עיטורים… כל מילה עודפת, כל הגזמה ספרותית, צרמה ודחתה אותנו".

המסמכים שנכתבו ונשמרו בידי אנשי "עונג שבת" אינם עושים הנחות לאיש. הם מתארים את התפרקות החברה היהודית למעמדות הדואגים לעצמם ואת הקבצנים המאבדים כל רגש "מלבד הדחף החייתי לאכול" ונעשים "עיוורי צבעים" בכל הנוגע למוסר. הם משרטטים את "תחושת הסוף" שפירקה משפחות והובילה אנשים רבים להילולות של מין ושתייה, מתארים את המבריחים שהכלכלה המחתרתית האלטרנטיבית שיצרו הועילה להם אך גם הצילה רבִּים אחרים ממוות, ומספרים על היודנרט, שהיה לדברי רינגלבלום "קן של רשעות, צביעות וניצול" (עמ' 144). בהקשר זה יש לציין את אדם צ'רניאקוב, שהועמד על ידי הגרמנים בראש היודנרט, והתאבד ביולי 1942 לאחר שהבין שהגרמנים רימו אותו בהבטחותיהם. הדוור פרץ אופונצ'ינסקי, שאיבד את שני ילדיו, דיווח על "עובדי יודנרט כחוטפים מרצון" ועל שוטרים יהודים שצדו יותר יהודים מן המכסה היומית כדי לשריין "מלאי" ליום המחרת. שייע פרלה שאל בכאב: "איך יכולים בנים של אבות יהודים להפוך לרוצחים כאלה? מי היו האמהות היהודיות שהיניקו אותם?" וטען כי אם קהילה של 300 אלף יהודים לא ניסתה להתנגד, "כי אז אולי הדור הזה ראוי לגורלו המר". רבי שמעון הוברבנד היה בוטה אף יותר: "התלמוד מתיר הריגה של מלשינים…. אבל היום אין מִקוות במספר שיספיק ל[הטביע את] כל המלשינים היהודים" (עמ' 184).

אנשי הארכיון עסקו גם בפולנים: הם כתבו על תושבי העיירות הקטנות, שחיו בשכנות אינטימית עם היהודים וכעת סיכנו את חייהם למענם, על תושבי הכפרים, שהכו את היהודים שהצליחו להימלט מהרכבות בדרכן לטרבלינקה ושדדו אותם, ועל הפולנֵים תושבי ורשה שהציעו לקנות מהיהודים את רכושם כי ממילא יהפכו בקרוב לסבון (עמ' 362).

עמנואל רינגלבלום נולד בשנת 1900 בעיר בוצ'אץ' (עירו של ש"י עגנון, שהיה קרוב משפחה של רינגלבלום), שרוב תושביה היו יהודים. בימי נעוריו עברה יהדות גליציה שינוי עמוק, שבמהלכו נדחו הן ההתבוללות והן תפישת "היהדות כדת" לטובת הגדרה עצמית שהיתה לאומית במהותה. הגדרה זו נבעה מתפישת ההיסטוריה של העם היהודי כתולדות עלייה וירידה של מרכזים אוטונומיים – בבל, ספרד, מזרח אירופה – ולא כתולדותיה של קבוצה דתית שנועדה להפיץ את המונותיאיזם היהודי.
רינגלבלום היה בן של סוחר תבואה מכובד ולמד ב"חדר מתוקן" (חדר מודרני). כשהיה בן שתים-עשרה התייתם מאמו. זמן קצר אחר כך נאלצה המשפחה לעקור מערבה בגלל מלחמת העולם הראשונה. החיים המוגנים התחלפו בחיי עוני. חברוֹ מאותה תקופה, מנדל נייגרושל, זכר לימים "מקום דל ומדכא… אפשר היה לחוש בעצב שקט בבית, בעוני ששלט בכל, ובבדידותם של אנשים עקורים". פולין החדשה, שלא האירה פנים ליהודים, חסמה את דרכו של רינגלבלום הצעיר ללימודי רפואה, והוא נאלץ להיכנס לפקולטה להיסטוריה. זו היתה פשרה שהשפיעה על מהלך חייו.

במוקד מחקריו של רינגלבלום עמדו חייהם של יהודי פולין בימי הביניים, ועבודת הדוקטור שלו, שהתפרסמה ב-1932, היתה המחקר האקדמי הראשון על תולדות יהודי ורשה וסקרה תקופה שהסתיימה ארבע מאות שנה לפני כן. רינגלבלום נאבק בהאשמה חסרת הבסיס שהיהודים הם טפילים, שמעדיפים להלוות כספים ולא לעבוד, והוכיח כי ליהודים היה חלק נכבד בתיעוש פולין וכי הפועלים היהודים לא בחלו בשום עבודה; אדרבה, יהודים שהתחננו לעבודה במכרות הפחם בשלזיה נדחו מסיבות אנטישמיות.
שם המפעל, "עונג שבת", מעורר צמרמורת. ראשי המיזם החשוב הזה נפגשו אמנם בימי שבת, אך נדמה שהם, אנשי השפה, נתנו למפעל שלהם את השם "עונג שבת" לא רק בגלל צירוף הזמנים הפשוט הזה. "עונג שבת" הוא מצווה, לענג את השבת באכילה ובשתייה של מאכלים ומשקאות משובחים ובהנאה מתענוגי הגוף והרוח, וארכיון "עונג שבת" היה האופן שבו תפשו רינגלבלום וחבריו את הצו בעת ההיא ופעלו למען הגשמתו.

ההחלטה שקיבל רינגלבלום עם פרוץ המלחמה – להישאר בוורשה – חרצה את גורלו. הוא נרצח, ועמו אשתו יודיתה ובנם אורי (יליד 1930), לאחר שהגרמנים חשפו במרס 1944 את המחבוא שבו הסתתרו. חיבורו האחרון, שאותו כתב בימיו האחרונים, עסק ב"יחסי יהודים-פולנים בתקופת מלחמת העולם השנייה".

יצהר ורדי הוא מבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה