דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
הפסקת סיגריה של עובדים במלון, ירושלים 2004. צילום: נועה גורן
28 באפריל 2005 | מהדורה 27

הפסקת סיגריה של עובדים במלון, ירושלים 2004. צילום: נועה גורן

לצלול מעבר ל"מבוא לכלכלה" – ולהאמין מחדש בשכר המינימום

בעקבות קריאה בספר "כלכלה בגרוש" של הסופרת האמריקאית ברברה ארנרייך, שבדקה את מצבם של העובדים בשוק השכר הנמוך בארצות-הברית, יצא ד"ר רני שפיגלר, איש החוג לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב, לבדוק את האמיתות הגנוזות בספר. את זאת עשה בכלי הניתוח שרכש בתור כלכלן בבית-ספר מתקדם לכלכלה, הפועל בעולם המערבי. והרי התוצאות

בוקר אחד בשבוע האחרון לקחתי מונית למוסך וחילצתי את הגרוטאה שלי. משם נסעתי לאורתופד (כתיבת מאמרים ל"ארץ אחרת" מזיקה לגב העליון). הגעתי מוקדם מדי. כדי להעביר את הזמן, קניתי עיתון ועלעלתי בו בבית-קפה אגב לגימת קפוצ'ינו. הרופא נתן לי מרשם, שמימשתי אותו מיד בבית-המרקחת הסמוך. את מסע ההופעות קינחתי בביקור במספרה, וחזרתי לביתי. כל הסיפור הזה לקח שעתיים. באותן שעתיים קיימתי לא פחות משבע אינטרקציות שוק.

בתוך הרמוניית השוק ישנם גם צלילים צורמים: רמת השכר ותנאי העבודה של פועל המוסך הזוטר, שוליית הספּר או עובדת הניקיון שצחצחה את מרפאת האורתופד ומירקה את בית-המרקחת, שלא לדבר על קוטף פולי הקפה בג'מייקה. שוק עבודת המשתכרים שכר נמוך הוא ה"בטן הרכה" של כלכלת השוק

גם אני מוצא את עצמי מדי פעם מוקסם ממכניזם השוק. הפלא הוא ביכולתה של מערכת ענקית, אשר כוללת אינספור אנשים בעלי אינטרסים שונים ומשונים, להגיע לכדי פעילות מתואמת. העובדה שהייתי מסוגל לבצע אינטרקציות שוק רבות ומגוונות כל-כך בתוך שעתיים, עם אנשים שמכל בחינה אחרת הם זרים מוחלטים עבורי, חייבת לעורר פליאה גם אצל האויב המושבע ביותר של כלכלת השוק.

בתוך הרמוניית השוק ישנם גם צלילים צורמים: רמת השכר ותנאי העבודה של פועל המוסך הזוטר, שוליית הספּר או עובדת הניקיון שצחצחה את מרפאת האורתופד ומירקה את בית-המרקחת, שלא לדבר על קוטף פולי הקפה בג'מייקה. שוק עבודת המשתכרים שכר נמוך הוא ה"בטן הרכה" של כלכלת השוק. עובדים בשכר נמוך הם חלק אינטגרלי ממכניזם השוק, אך השכר שהם מקבלים תמורת עמלם הוא גרוע ותנאי העבודה שלהם קשים, דבר שחייב לעורר אי-נחת גם אצל החסיד המושבע ביותר של כלכלת השוק.

זירה אלימה ולא קוסמת

הספר "כלכלה בגרוש, איך (לא) להצליח באמריקה" מאת העיתונאית האמריקאית ברברה ארנרייך (הוצאת בבל, 2003) מתעד שלושה חודשים שהיא התנסתה בהם בעבודה במשרות ששכרן נמוך, בשלוש מדינות בארצות-הברית: פלורידה, מיין ומינסוטה. בכל מקום שהתה חודש, חיפשה עבודה בניקיון, במלצרות או בזבנות, מצאה עבודה וניסתה "לגמור את החודש". הספר, שתורגם לעברית, הוא מרתק וקריא, ואני ממליץ עליו בחום. למרות התמונה הקודרת שהוא מצייר, ספרה של ארנרייך רחוק מלהיות מניפסט משמים: הוא מלא בהומור ובאבחנות אנושיות מעניינות. שורת המחץ בו אינה מפתיעה: אנשים המשתכרים שכר מינימום בארצות-הברית עובדים קשה, אינם גומרים את החודש וחווים עוני מבהיל וחסר תקווה. מערכת היחסים בינם לבין רבים מהמעסיקים היא אנטי-דמוקרטית בעליל. בהעדר ביטוח בריאות ראוי, יכולתם לאזן את התקציב שלהם עלולה להשתבש לגמרי עקב מחלה שגרתית לגמרי. שוק העבודה בשכר נמוך בארצות-הברית הוא זירה אלימה ובכלל לא קוסמת.

אבל כיצד אנחנו מגיבים על תוצאה חברתית עגומה שכזאת? יהודה שנהב ויוסי דהאן, אשר כתבו את ההקדמה למהדורה העברית של הספר, בחרו בתגובה שאביא להלן כמה ציטוטים מייצגים ממנה:

"ברברה ארנרייך אינה מלמדת מדעי החברה באוניברסיטה ואינה מחזיקה בתיאוריות גדולות… ארנרייך קראה את מה שיש למומחי הכלכלה בהארוורד ובפרינסטון לומר על התוכנית [הכוונה לתוכנית "מרווחה לעבודה" שגיבש ממשל קלינטון, אשר ביקשה לתמרץ עניים להשתחרר מהתלות בקצבאות ולהשתלב בשוק העבודה; ר .ש.]. היא רצתה חוות דעת שנייה מן המומחים האמיתיים לכלכלה, עובדי שכר המינימום שמחזיקים בידע אשר אינו מוכר לעמיתיהם בקולג'ים היוקרתיים.

"'כלכלה בגרוש' הוא אגרוף בפרצוף. אתנוגרפיה חברתית ריאליסטית המלמדת אותנו על האלסטיות של חוקי הכלכלה, על כשלון השוק ועל המצב האנושי יותר מאשר כל תיאוריה אקדמית.

"למרות שארנרייך התכוונה לשרטט אתנוגרפיה של עוני, היא מצליחה לייצר גם מבט מעניין על חייהם של העשירים. הבתים שמעוצבים ומנוהלים ברוח הפילוסופיה של מרתה סטיוארט. אוספי הספרים (ה"אותנטיים") ואוספי התמונות (ה"אותנטיות") של המאיון העליון. העשירים והעשירות הרוכשים רותקו, ג'קסון או קליין בחמישה או עשרה מיליון דולר לתמונה. אלה שמקבלים הקלות ניכרות במס עבור תרומה של יצירות אמנות למוזיאונים, אלה אשר מחזיקים בית שני ושלישי באזורי ההמפטונס או בכפר-שמריהו".

התרגום שלי: שנהב-דהאן מייעצים לקורא למחוק תפישות מוקדמות או תיאוריות אקדמיות בכל הנוגע לאופן שבו השווקים עובדים, ובמקום זאת הם מטפחים אצלו תגובה רגשית עזה, שלא נעדרת ממנה נימה של שנאת עשירים. ואולם, כפי שמעידים כמה אזכורים של מישל פוקו בהקדמה, נראה כי שנהב-דהאן אינם מתכוונים לכל תיאוריה אקדמית באשר היא, אלא בעיקר לאותן תיאוריות אשר מזוהות עם בתי-הספר לכלכלה בעולם המערבי ובישראל.

שנהב ודהאן אינם כלכלנים במקצועם. קל להם לוותר על תפישות מוקדמות של כלכלנים. אני כלכלן אקדמי, ויש לי יותר מה להפסיד אם אוותר על כלֵי הניתוח שרכשתי במהלך הכשרתי הארוכה. לכן אנסה לצעוד בנתיב אחר. כמו שנהב-דהאן, אניח שהתיאור של ארנרייך נכון לגמרי ומייצג. אבל בניגוד לשנהב-דהאן, אנסה לפרש אותו, עד כמה שניתן, בהסתמך על כלי ניתוח שאמורים להיות מוכרים לכל תלמיד לתואר מתקדם בכלכלה, גם אם לא לבוגר הקורס "מבוא לכלכלה". כמובן, לניתוח מעין זה יש מגבלות, ויהיו היבטים בתיאורה של ארנרייך שיחמקו ממנו; אולם אני סבור שהוא מועיל.

היציאה לדרך

עלי להדגיש, שאינני מתיימר להיות מומחה לשוק העבודה האמריקאי. לצורך מאמר זה, אצא מנקודת הנחה שעשרות השנים של המחקר האמפירי שעשו צבאות של כלכלני עבודה היו כלא היו, וכל הידע האמפירי על שוק העבודה בשכר נמוך בארצות-הברית מצוי בספרה של ארנרייך. אצטייד בספר, בכלי ניתוח תיאורטיים שרכשתי בבית-הספר לכלכלה, ואצא לדרך.

הבעיה המרכזית שארנרייך מעלה היא: כיצד ייתכן שבשנות התשעים, תקופה של שגשוג עסקים בארצות-הברית, שכר העובדים בעלי ההשכלה הנמוכה אינו עולה בהתאם; אדרבה, הוא נמוך עד כדי כך שהם אינם גומרים את החודש? בפרק המוצלח ביותר בספר, "מקרצפת במיין", ארנרייך מתרעמת: "הדבר העיקרי שלמדתי מתהליך חיפוש העבודה הוא שלמרות כל מודעות הדרושים ויריד התעסוקה, פורטלנד היא בסך-הכול עוד עיר של שישה-שבעה דולר לשעה. זה אמור להיות גילוי מרעיש עבור כלכלנים, באותה המידה שפרץ של קרינה אקזוטית אמור להרעיש את הקהילה האסטרונומית. אם ההיצע (של עובדים) נמוך ביחס לביקוש, המחיר אמור לעלות, נכון? זה ה'חוק'".
ארנרייך מתכוונת לטיעון הכלכלי הבסיסי, המכונה בשם היומרני "חוק ההיצע והביקוש": השכר בשוק העבודה נקבע על-פי כוחות הביקוש וההיצע, וכאשר הביקוש לעובדים עולה, השכר עולה. ארנרייך אינה מדייקת באמת: אם יש היצע בלתי מוגבל של עובדים המוכנים לעבוד תמורת שישה דולר לשעה, אזי ה"חוק" עצמו מנבא שגידול בביקוש לעובדים לא יביא לגידול בשכרם. היצע בלתי מוגבל שכזה יכול להיות תולדה של שינויים דמוגרפיים, כגון פתיחת גבולותיה של ארצות-הברית בפני רבבות מהגרים מאמריקה הלטינית. הגורם הדמוגרפי מבצבץ פה ושם בספר: ארנרייך בחרה לחפש עבודה במיניאפוליס ולא בניו-יורק, משום שכלבנה מעל גיל חמישים שמחפשת עבודה בשכר נמוך בניו-יורק, היתה נחשדת מיד בהיותה אלכוהוליסטית.

אבל קריאה "כלכלנית" בספר מעלה גורם אפשרי נוסף להפרת ה"חוק", שאין לו דבר וחצי דבר עם גורמים דמוגרפיים. גם החוק המדעי המוצק ביותר, בוודאי במדע "רך" כמו כלכלה, נשען על הנחות שעשויות להתקיים או להיות מופרות בשוק ספציפי. ההנחה הקריטית מאחורי "חוק ההיצע והביקוש" המפורסם היא שהשוק הוא "תחרותי". המילה הקטנה הזאת אומרת הרבה דברים, וחלק ממה שמנסים לעשות בבית-הספר לכלכלה הוא להבהיר מהי בדיוק המשמעות של תחרות בשווקים. אחד הדברים שעושים שוק לתחרותי הוא היכולת של הפרטים בשוק "לעשות שופינג". כפי שאני עושה שופינג כדי לקבל מחיר יותר זול עבור מפת שולחן ברחוב הראשי, או לקבל ריבית יותר נמוכה על המשכנתא שאני לוקח, כך העובד בשוק עבודה תחרותי יכול לעשות שופינג כדי להשיג שכר יותר גבוה.

אך האם שוק העבודה בשכר נמוך בארצות-הברית הוא תחרותי? האם העובדים יכולים לעשות שופינג? ארנרייך מספקת דוגמאות, שממחישות את חוסר התחרותיות של שוק העבודה בשכר נמוך באמריקה. כיוון שבמאמר זה אוכל לתת רק דוגמה אחת מפאת קוצר היריעה, בחרתי בדוגמה הפשוטה והבולטת ביותר בספר לקשיי השופינג שעובד בשכר מינימום בארצות-הברית מתמודד איתם.

כאשר אנחנו עושים שופינג, אנחנו עוברים תהליך של חיפוש אחר החלופה הטובה ביותר. תהליך זה כרוך בּעלוּת. שוק "תחרותי" הוא בין השאר שוק שבו עלות החיפוש זניחה. האידיאל: לוח מודעות המופיע בכל פינה בעיר, ובו מפורטות הצעות השכר של כל המתמודדים בשוק. החיפוש של ארנרייך אחר מקום תעסוקה, להבדיל, היה מאוד יקר. היה עליה להצטייד במכונית ולהוציא כסף על דלק: "כן, יכולתי ללכת ברגל יותר או להגביל את עצמי למקומות עבודה נגישים לתחבורה ציבורית. אבל הבנתי שאיש לא ימצא עניין מיוחד בסיפור שרובו המתנה לאוטובוסים"[עמוד???]. במקביל לחיפוש אחר העבודה היה עליה למצוא גם פתרון דיור. בעלי הדירות נהגו לבקש תשלום עבור חודשיים מראש. עובד בשכר מינימום, נטול חסכונות ונעדר יכולת לקחת הלוואה, יתקשה לממן את תשלום שכר הדירה, אלא אם כן ימצא מקום תעסוקה בהקדם. אם כן, העובד אינו יכול להיות בררן. ייתכן שמקום עבודה א' מציע שכר של שבעה דולר לשעה, ואם העובד יחפש היטב ימצא מקום עבודה ב' שישלם לו שמונה דולר לשעה, אבל הזמן דוחק, בעל-הבית דורש את התשלום מראש, ולכן העובד יקטע את החיפוש באבּו ויסתפק במקום עבודה א'.

שוק של שיווי משקל

כדי להבין כיצד קיומן של עלויות חיפוש, ולוּ גם הנמוכות ביותר, עשוי להקטין את שכר העובדים באורח דרסטי, נתבונן בגירסה פשוטה של טיעון שמקורו במחקר התיאורטי הידוע של הכלכלן האמריקאי פיטר דיאמונד, מראשית שנות השבעים. דמיינו שוק עבודה לצליית המבורגרים ובו מאה עובדים, שכל אחד מהם מוכן לעבוד תמורת חמישים דולר ליום, לכל הפחות. בשוק 150 מעסיקים פוטנציאליים, שכל אחד מוכן לשלם מאה דולר ליום לכל היותר. לשם פשטות ההצגה, נניח שהעובד יועסק בכל מקרה למשך יום אחד בלבד. לוּ השוק היה "תחרותי", היינו מצפים שהשכר לעובד יגיע למאה דולר, בזכות העובדה שיש יותר מעסיקים מעובדים.

שנהב ודהאן אינם כלכלנים במקצועם. קל להם לוותר על תפישות מוקדמות של כלכלנים. אני כלכלן אקדמי, ויש לי יותר מה להפסיד אם אוותר על כלֵי הניתוח שרכשתי במהלך הכשרתי הארוכה. לכן אנסה לצעוד בנתיב אחר. כמו שנהב-דהאן, אניח שהתיאור של ארנרייך נכון לגמרי ומייצג. אבל בניגוד לשנהב-דהאן, אנסה לפרש אותו, עד כמה שניתן, בהסתמך על כלי ניתוח שאמורים להיות מוכרים לכל תלמיד לתואר מתקדם בכלכלה

אבל כעת נניח שאין לוח מודעות בכיכר העיר. במקום זאת, כל עובד נאלץ לחפש לו מקום תעסוקה באופן סדרתי. הוא נתקל במעסיק פוטנציאלי אקראי, מברר את הצעת השכר שלו ומחליט אם להשקיע עלות קטנה (נניח, שני דולרים) כדי לנסוע למעסיק הבא ולברר את ההצעה שלו. בשוק צולי ההמבורגרים שלנו זו הדרך היחידה, שבה העובד יכול לברר הצעות שכר. העובד יודע מהו טווח ההצעות בשוק, אולם הוא אינו יכול לדעת מראש מהי הצעת השכר של כל מעסיק ספציפי, ומיהו בדיוק אותו ברנש חביב שנותן את ההצעה הגבוהה ביותר. כדי לברר, עליו לנדוד ממעסיק למעסיק.

האם ייתכן שבשוק כזה יהיו הצעות שכר מעל חמישים דולר? נניח לרגע שכן. אדרבה, נניח למשל שיש מעסיק אחד או יותר המציעים שמונים דולר, שזו ההצעה הגבוהה ביותר בשוק. מה יקרה למעסיק שכזה אם הוא יוריד את השכר במעט, למשל ל-79 דולר? העובד שהתמזל מזלו להיתקל במעסיק זה יאמר לעצמו: "השכר הגבוה ביותר שאני יכול לקבל בשוק הוא שמונים דולר. עלות החיפוש שלי היא שני דולרים. אם כך, עדיף לי לקחת עבודה ב-79 דולר ולהפסיק את החיפוש כאן ועכשיו". העובד יסכים להצעה, ולכן למעסיק לא היה כדאי להציע שמונים דולר מלכתחילה. למעשה, ניתן להשתמש בטיעון מהסוג הזה כדי לפסול כל התפלגות של הצעות שכר שתכלול הצעות גבוהות מחמישים דולר. המצב היחיד שלא ניתן לפסול באמצעות טיעון זה הוא מצב, שבו כל המעסיקים בשוק צולי ההמבורגרים מציעים חמישים דולר. מסיבה זו, כלכלנים אומרים שבמצב דברים זה השוק מצוי ב"שיווי משקל".

בשוק הדמיוני שלנו קיבלנו תוצאת שוק קיצונית: אף על פי שיש "עודף ביקוש לצולי המבורגרים", מאה העובדים מועסקים בשכר הנמוך ביותר שבא בחשבון מבחינתם, חמישים דולר. תאמרו, מדוע אותם חמישים מעסיקים שנותרו ללא עובד לא יפרסמו בפומבי שהם מוכנים לשלם 55 דולר, וכך יצליחו "לסחוב" עובדים ממעסיקים אחרים? אבל זהו בדיוק שורש הבעיה: לוּ המעסיקים היו יכולים להציע הצעות פומביות ולהתחייב להן, השוק היה תחרותי. אך בשוק שלנו, גם אם ראה העובד את ההצעה הפומבית של מעסיק פלוני, הוא נעשה "שבוי" בידי אותו מעסיק ברגע שהגיע אליו. מאום אינו מונע מהמעסיק לומר: "כן, במודעה כתוב 55 דולר, אבל הכוונה היא ל-55 דולר ברוטו, בניכוי דולר אחד לביטוח נגד תביעת לקוחות בגין המבורגר עשוי יתר על המידה". ושוב, לעובד אין טעם להמשיך בחיפושיו, כי הוא סבור שכל המעסיקים האחרים מציעים 55 דולר לכל היותר, ועלות הנסיעה למעסיק הבא אינה מצדיקה את החיפוש. כל עוד לא נפוצה בשוק נורמה של פרסום פומבי של הצעות שכר אמינות, כל עוד העובדים צריכים לנדוד ממעסיק למעסיק ולשאת בעלוּת החיפוש כדי לברר מה המעסיק מציע באמת, "כוחות השוק" לא יביאו אותנו למחיר ה"תחרותי".

הטיעון של דיאמונד ממחיש כיצד ייתכן שהכלכלה תצמח, הביקוש לעובדים יגדל, ובכל זאת שכר העובדים לא יעלה. שימו לב שבטיעון של דיאמונד אין שום תיאוריית קונספירציה: המעסיקים לא חברו יחדיו כדי לעשוק את העובדים. מובן שהמעסיקים שמחים על כך שמלאכת החיפוש קשה לעובדים, ואין סיבה לחשוב שהם יתארגנו כדי לפרסם בפומבי את הצעות השכר שלהם. אולם גם אין סיבה לחשוב שהם התארגנו, כדי ליצור את הקשיים במתכוון.

אם נאמץ את "כלכלה בגרוש" כתנ"ך האמפירי לשוק העבודה האמריקאי, הטיעון של דיאמונד עשוי להביא למסקנה חשובה: קיומו של שכר מינימום יכול לשפר את רווחת העובדים, בלי לגרום בהכרח לאבטלה. הטענה הידועה, שהעלאת שכר המינימום מביאה בהכרח לגידול באבטלה, מבוססת על ההנחה ששוק העבודה בשכר נמוך הוא "תחרותי". אם השוק אינו תחרותי, כמו במקרה של צולי ההמבורגרים שלנו, טענה זו פשוט אינה נכונה.

העובדה, שהטיעון של דיאמונד עומד במבחן ההיגיון הכלכלי, עדיין לא הופכת אותו לרלבנטי בפועל בשוק העבודה האמריקאי. וכאן דיווח עיתונאי, משובח ככל שיהיה, אינו יכול לשמש תחליף לבירור אמפירי שיטתי. מבדיקה שערכתי עם עמיתים למקצוע המצויים הרבה יותר ממני בנושא, עולה התמונה הבאה: כלכלנים אכן מנסים לבדוק עד כמה רלבנטי הטיעון נוסח דיאמונד בדבר שאלת שכר המינימום, אלא שעל-פי הסטנדרטים של בדיקה אמפירית המקובלים אצל כלכלני עבודה, מדובר בבעיה קשה לפיצוח, ואין מסקנה חד-משמעית בנושא.

ככלל, לכלכלנים בימינו אין "פתרון בית-ספר" באשר להשפעה של העלאת שכר המינימום על רמת התעסוקה. למשל, כמחצית מהמשתתפים בסקר שנערך בקרב חברי האגודה האמריקאית לכלכלה בשנת 2000 השיבו, שלדעתם העלאת שכר המינימום בארצות-הברית לא תגדיל את מימדי האבטלה. אני מעריך שטיעונים נוסח דיאמונד, שלפיהם עובדים בשכר נמוך מתקשים "לעשות שופינג", הדריכו חלק מהכלכלנים אשר השיבו כך. עיתונאים כלכליים ופקידי אוצר אשר מצהירים בביטחון דברים אחרים אינם נשענים על מחקרים עדכניים של כלכלני עבודה, כי אם על האינטואיציות הכלכליות שלהם, המבוססות כמעט תמיד על "חוק ההיצע והביקוש". ואולם, אינטואיציה כלכלית הנשענת על "חוק" אינה רלבנטית, אם ה"חוק" אינו תקף.

כאשר שנהב-דהאן מדברים על "חוקי הכלכלה" אשר הספר כביכול חושף את ה"אלסטיות" שלהם, הם מתכוונים לכלכלה נוסח "מבוא לכלכלה": תמונת עולם שיש לה בציבוריות הישראלית שופרות אפקטיביים כמו בנימין נתניהו ונחמיה שטרסלר. תמונת עולם שלפיה אין עלויות חיפוש, העובדים הם בעלי ראיית שש-שש באשר לאופן הפעולה של שוק העבודה, וה"חוק" שולט ביד נעלמה ובזרוע נטויה. העובדה היא שככלכלן אקדמי, אני מצליח לזהות בתיאור של ארנרייך כשל שוק היישר מספר הלימוד ולשאוב מאותו ספר לימוד גם רעיונות פשוטים למדיניות אשר עשויה להתמודד עם כשל השוק (שכר מינימום; צעדים להרחבת המידע שיש לעובדים בדבר התנאים השוררים בשוק העבודה; או צעדים להקלתה של מצוקת הדיור אצל העובדים, אשר יקטינו את עלויות החיפוש שלהם), וכל זאת בלי להרגיש שתמונת העולם הכלכלית שלי קורסת מעל ראשי. אין כאן שום אלסטיות, אלא בסך-הכול צלילה למים טיפ-טיפה יותר עמוקים של המחשבה הכלכלית מאשר "מבוא לכלכלה".

יש לציין, שבאחרית הדבר לספרה ארנרייך עצמה מנתחת באופן מרשים, ללא התלהמות, גורמים רבים להיותו של שוק העבודה בשכר נמוך לא-תחרותי עבור העובדים. ארנרייך מזהה את עלויות החיפוש כגורם ראשון במעלה. כל שעשיתי כאן הוא לבודד את הטיעון הזה, לבאר את ההיגיון שלו ולקשור אותו לספרות הכלכלית. להבדיל, ישנם גורמים אחרים שארנרייך מציינת, כגון תרבות הדיסקרטיות של העובדים בנוגע לרמת השכר שלהם, אשר נעדרים מספרי הלימוד של הכלכלנים. וישנם עוד גורמים, כמו התפקיד הפסיכולוגי שממלא תהליך הקבלה לעבודה בשחיקת כושר המיקוח של העובד, אשר אולי נמצאים מעבר להישג ידה של המחשבה הכלכלית בת-ימינו.

אז זו היתה קריאה אחרת של "כלכלה בגרוש", הרבה פחות רדיקלית מהקריאה שמספקת ההקדמה למהדורה העברית של הספר. הגישה האנליטית הצוננת שהצגתי כאן אינה בבחינת תחליף לזעם המשתלח של שנהב-דהאן, שיש לו תפקיד בגיוסה של תשומת-הלב הציבורית לנושא חשוב. אבל הזעם המשתלח אינו יכול להיות תחליף לגישה האנליטית, וזו תצא נשכרת מכל טיעון טוב, בין אם הגה אותו מישל פוקו או פיטר דיאמונד. ייתכן שכדי לשפר באופן ניכר את מצבם של העובדים בשכר נמוך, יש לנקוט מהלכים נחרצים. בכלל לא בטוח שדרושה מחשבה רדיקלית; וזה הבדל חשוב.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן

רני שפיגלר הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל אביב וכן מלמד ביוניברסיטי קולג' לונדון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה