דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

לילד שלנו לא יהיה דרכון אמריקאי

"אנחנו חוזרים לארץ בעוד חודשיים, אחרי כמעט שלוש שנים בניו-יורק, באמצע מיתון עמוק, גל טרור בלתי פוסק וכנראה גם ערב מלחמת המפרץ השנייה, ואני בהריון" רוני אבולעפיה כותבת יומן אישי, על חוויותיה של משפחה צעירה הבוחרת לשוב לישראל בימים אלה ממש

עכשיו סגרתי את הטלפון אחרי שיחה עם עוד חבר מישראל, שאמר לי לשקול שוב אם לעזוב את ניו-יורק ולחזור לארץ. עזבתי את ישראל לפני כשנתיים וחצי. אפשר לומר שאז עוד היה שלום. אולי לא ממש שלום, אבל גם לא ממש מלחמה. לפני ששרון עלה להר-הבית, לפני שהתפוצצו שיחות קמפ-דייוויד. הנסד"ק אמנם כבר קרס אבל אנשים רגילים עוד לא חשו בכך, או לפחות אני לא. הייתי במאית צעירה שהתחילה לעבוד מיד אחרי סיום הלימודים ואחרי שנה החליטה להצטרף לבן-זוגה בניו-יורק, להתפנות קצת להערכה מחודשת אחרי שנות לימודים קשות.

היום יורד שלג מדהים, הכול מכוסה לבן, עדיין לא ניקו את הרחוב שלנו במפלסת. אם זה ימשיך, עוד כמה שעות זה יגיע לגובה מטר. יצאתי ל'אקווילוני', בית-הקפה הקבוע שלי בפינה של רחוב אחת- עשרה, כי יש לו ויטרינות שפונות לרחוב, כדי להביט קצת בשלג אבל הן מכוסות אובך ואני בתוך אקווריום אטום.

אנחנו חוזרים לארץ בעוד חודשיים, אחרי כמעט שלוש שנים בניו-יורק, באמצע מיתון עמוק, גל טרור בלתי פוסק וכנראה גם ערב מלחמת המפרץ השנייה, ואני בהריון. יש לנו בן שבינתיים אנחנו קוראים לו מיגל, אפילו שאנחנו מקווים שהוא לא יהיה טבח מקסיקני.
ההחלטה לחזור לארץ היתה פשוטה עבורי. אני מרגישה שאני רוצה להיות שם. יחד עם זאת, אני לא יכולה לומר שאני חפה מכל חרדה: מה יהיה אם מישהו מאיתנו ימות בפיגוע? אם לא תהיה לנו עבודה? אם אני לא אצליח להגשים את השאיפות שלי? ומה על כל הדברים שהיו יכולים לקרות אילו היינו נשארים?
ובכל זאת, אני מלאת ציפייה לקראת הבאות. תחושה שהמעבר הזה פותח אפשרויות חדשות, מגלם בתוכו הבטחה.

אחרי הביקור האחרון שלי בארץ הרגשתי שההחלטה לחזור היא ההחלטה השנויה ביותר במחלוקת שקיבלתי במשך כל חיי. רוב האנשים יעצו לי לא לחזור, או לפחות הרימו גבה מאוד גבוהה. "יש לך כבר התחלה של חיים באמריקה, מה יש לך לעשות פה?", "פה לא יהיה טוב בעשר-עשרים שנה הקרובות", "שם כבר יש לכם עבודה טובה". ואם אני מצליחה להסביר שגם לחיים כאן, בארצות-הברית, יש חסרונות, אז מגיע הטיעון המנצח: "ומה רע שלילד יהיה דרכון אמריקאי?". יש שלושה חברים שמבינים את רצוני ללדת בארץ. השאר שבויים בפיתוי הדרכון הזר: הדרך הבטוחה אל האושר.
אנשים אוהבים לחשוב: "אני לא כמוכם, תקוע בג'יפה הישראלית, אני יכול לקחת את הדברים שלי וללכת. אני יותר טוב מכם". האשליה של אנשים שתל-אביב זה כמו ניו-יורק ושהם יכולים ליהפך לצרפתים, לגרמנים או לפולנים בהינף פנקס כחלחל, היא מגוחכת.

הלכנו לחנות למוצרי חשמל של 220 וולט ברחוב קנאל פינת אסקס, כדי שנוכל לשלוח במכולה לארץ מוצרי חשמל הפטורים ממכס. זה גם משהו שצריך להתרגל אליו. מזוג ללא שום רכוש בחיים הפכנו לבעליהם של מקרר, מכונת כביסה, מדיח כלים ותנור, ועוד. ניסיתי לדמיין את הבית שיהיה לנו, כולו נוצץ ממכשירי חשמל לבנים ומכוערים וגדולים, כמו באמריקה

השלג לא מפסיק לרדת, ולבית-הקפה נכנס ישראלי אחד שגר בשכונה, מכר, לא מאושר בניו-יורק. נמאס לו, אבל גם אין לו למה לחזור. אין עבודה בתחום שלו. "זה לפחות המצב על פניו", הוא אומר. סיבה מאוד עצובה להיות תקוע במקום שאתה לא רוצה להיות בו.

12 בדצמבר 2002
אני יושבת מול הסי.אן.אן. פעם בחצי שעה הם טורחים לעבור לדיווח על הנעשה בארץ. פיגוע ירי, הגיהאד האיסלאמי, ישיבת קבינט דחופה. אני מבינה שהרבה השתנה בארץ בשנתיים וחצי האחרונות. לאנשים בארץ כבר קשה לזכור את התקווה שהיתה פעם באוויר, בגלל המאמץ היומיומי להישאר בחיים ובתוך מסגרת האשראי. התקווה, שנמוגה גם בגלל המקווים אשר התעקשו לא לראות את המציאות וגם בגלל אלה שהתקווה סיכנה את סם החיים שלהם. הטרור. המשיחיות. הדת. הכוחנות. המלחמה.
מה השתנה אצלי?
למדתי לראות שפיגועי טרור נגד חפים מפשע במקומות ציבוריים הם לא-לגיטימיים, ולא משנה מה הצד השני עושה לך. הבחירה לרצוח אנשים היא בכל זאת בחירה של אדם, אפילו אם טפטפו לו את זה במסגד ובספרי הלימוד, השפילו אותו במחסום וסדאם חוסיין הבטיח לו כסף.

הלכנו לחנות למוצרי חשמל של 220 וולט ברחוב קנאל פינת אסקס, כדי שנוכל לשלוח במכולה לארץ מוצרי חשמל הפטורים ממכס. זה גם משהו שצריך להתרגל אליו. מזוג ללא שום רכוש בחיים הפכנו לבעליהם של מקרר, מכונת כביסה, מדיח כלים ותנור, ועוד. ניסיתי לדמיין את הבית שיהיה לנו, כולו נוצץ ממכשירי חשמל לבנים ומכוערים וגדולים, כמו באמריקה.
"ומה אם המכשירים לא יתאימו לדירה שנשכור בתל-אביב?".
"תמכרו", עונה בלי להסס חיים המוכר.
הוא כבר ראה אלף כמונו. כולם עושים את זה. כאן המכשירים יותר זולים, וכנראה מסיבה זו נחזור בורגנים מושלמים.
בכניסה החנות נראית מקסימום כמו חנות לתיקון טוסטרים משנות החמישים. מאחורי הדלפק עומדת אישה חרדית מוזנחת, שמפנה אותנו במבטא יידישאי כבד לאחור, לתוך מבוך אפלולי של קופסאות קרטון שבסופו נפתח חדר תצוגה מואר, משוכלל ומרהיב. מה הם מסתירים על-ידי החזית הדלה? אוי ויי, מי יודע?

חשבתי שהחזרה שלי לארץ היא מעשה קיצוני, וציפיתי להיות לבד בחנות. מי חוזר אם מדובר בהתאבדות של ממש? התבדיתי. היו בחנות עוד ישראלים. לא רבים, אבל צעירים עם ילדים קטנים ואף אחד לא נראה כאילו הוא קונה מג'ימיקס שנייה לפני שעולמו קורס.
"האם פחות אנשים חוזרים עכשיו לארץ?", אני שואלת את חיים המוכר. כן, הוא אומר, תמיד זה ככה בחורף. רוב האנשים חוזרים בקיץ.

עדיין מול הטלוויזיה. תדירות הדיווחים מישראל מתמעטת. אני יושבת על הספה ושואלת את עצמי כמה זמן ייקח לי עד שאתחיל להתעצבן, לא לתת לאנשים זכות קדימה, לקלל, להוציא החוצה באופן שגרתי את האגרסיות שלי, לחשוב שכולם מנסים לעבוד עלי ולדפוק אותי ולהיות תמיד צודקת.

14 בדצמבר 2002

יום שבת בבוקר, יום הטלפונים מישראל. אני עניתי, וזו היתה טעות.
אני מרגישה את הביקורת שיש לאנשים על זה שאנחנו חוזרים. אפילו את המובן מאליו, שהם שמחים שהם יראו אותנו, הם לא אומרים. חלקם יוצאים מתוך הנחה בסיסית שהחיים שלנו טובים ושלהם קשים.
אצלם תמיד יותר חם או יותר קר. הכי מדהימים הם אלה שמצליחים לסובב את זה שבניו-יורק אפס מעלות ובתל-אביב 18, כך שיוצא שאצלם יותר קר ? "טוב, אבל אצלכם יש חימום…". בתחרות מי יותר מסכן הם תמיד מנצחים בענק. החיים שלנו נראים להם משום-מה זוהרים, אף על פי שרובם לא יודעים עליהם שום דבר.
החברה שהתקשרה היא מהאנשים שבטח חושבים שזו טעות איומה לחזור ולעצור את ההתקדמות בקריירה. נושא הדרכון האמריקאי של הבן שעוד לא נולד עלה ראשון.
הצלחתי לחמוק: "את יכולה לדמיין שכולם אומרים לי את זה. אני אסביר לך למה החלטתי ללדת בארץ כשניפגש", אמרתי. ומהדרכון לאפידורל: "אם את רוצה ללדת בלי אפידורל את חייבת להכין את עצמך"; כמו שהיא עשתה, כמובן, וזאת היתה חוויה מהממת. אמרתי שעוד לא גיבשתי דעה ושאין לי עקרונות בעניין. אך תשובתי היתה מגומגמת וכנראה לא-מספקת, אז היא סיפרה לי על מישהי שטסה בעודה בהריון, ממש כמו שאני מתכננת לעשות. התחילו לה צירים והמטוס היה צריך לנחות בגללה בלונדון. לא רק שכל החוויה המהמהמת של הלידה נתפספסה, היא גם נתבעה על-ידי חברת התעופה.

בהרגשה לא טובה העברתי את הטלפון לרועי.

בעודה מספרת לו כמה קשה בארץ ושהוא בחיים לא ימצא עבודה, חשבתי על כל האנשים שמתלוננים על הישראליות ומתים להתחפף מהארץ, אבל בעצם עושים את הדבר הכי ישראלי שיש. לא, אני לא מתכוונת לגניבת ברזים, אלא להתערבות של זה בחייו של זה עד עפר ולביקורת האינסופית, בלי לתת מרחב לשוני בין האנשים. למה אני חייבת לשמוע ביקורת מכל העולם? אני מרגישה שאם אני לא קונה מקרר כמו של כולם, פותחים עלי בעליהום.

בזעם אמרתי לרועי שאני לא מוכנה שיתערבו לי בחיים. הוא ציין בקור-רוח שזו בדיוק הטענה ההפוכה שיש לי כלפי החיים שלנו בניו-יורק. "את תמיד מתלוננת שאנשים לא מעורבים ושאנחנו לבד עם עצמנו"

בזעם אמרתי לרועי שאני לא מוכנה שיתערבו לי בחיים. הוא ציין בקור-רוח שזו בדיוק הטענה ההפוכה שיש לי כלפי החיים שלנו בניו-יורק. "את תמיד מתלוננת שאנשים לא מעורבים ושאנחנו לבד בעצמנו עם עצמנו. שאף אחד בחיים לא יגיד לנו מה הוא חושב, ושאין ערבות הדדית".
הוא צודק.
אני מקווה שאצליח למצוא איזון בחיים בעניין הזה.

16 בדצמבר 2002

מנכ"ל משרד הקליטה נמצא בביקור בניו-יורק ורוצה להיפגש עם ישראלים שמתכננים לחזור לארץ ולשמוע מהם על הבעיות שהם נתקלים בהן, כדי להקל על התהליך. הוזמנתי.
כבר בתור לבדיקות הביטחון היתה תחושת מרמור קלה. זה לקח הרבה זמן וכל אחד התנהג כאילו, מה רוצים ממנו? הוא פה במקרה. יש כאלה שוודאי חושבים לעצמם עכשיו, הנה הנידונים למוות בפיגוע הבא. יש כאלה שחושבים, הנה הכשלונות: אלה שלא הצליחו באמריקה ונאלצים לחזור, ומקווים לא לשייך את עצמם לקטיגוריה הזו. האם יש כאלה שחושבים: הנה מיטב בנינו? לי אף אחד כאן לא נראה חריג או נפולת, אבל מה אפשר לדעת מהתבוננות בתור.

מנכ"ל משרד הקליטה, מר רונן פלוט, איש גדול ומרשים בעל מבטא רוסי קל, עולה לדבר מול כחמישים-שישים איש. הוא מסביר שהשבת ישראלים הביתה זה אחד היעדים של משרדו. הוא לא מנסה להגיד לנו שהכלכלה שם יותר טובה או שהמצב הבטחוני יותר טוב, אבל יש דברים שאי-אפשר לקחת ממדינת ישראל. קלף הסנטימנטים נשלף בטבעיות.
"מה אנחנו צריכים לעשות כדי להקל על האנשים לחזור?", הוא שואל לבסוף. אני מביטה בקהל החוזרים. הוא מורכב מצעירים בחליפות עבודה מחויטות, ממבוגרים שבאו מניו-ג'רזי או מלונג איילנד. מר פלוט נשאר דומם עד שאישה אחת קמה ואומרת: "אני רוצה דירה". מישהו אחר חותך אותה: "ייתנו לך דירה בדימונה, מה תעשי שם?". הקהל מתפקע מצחוק. "סל קליטה, תיתנו לנו סל קליטה כמו לרוסים", מישהו אחר זורק.

המנכ"ל פונה אלינו בתארים כמו "אחים שלי", ומספר שהם מנסים להעביר החלטת ממשלה שתשווה את תנאי התושבים החוזרים לתנאי העולים החדשים. הקהל סקפטי. אישה מבוגרת קמה ומספרת שכבר פעמיים ניסתה לחזור לארץ. פעם אחת נשארה ארבעה חודשים והתייאשה, בפעם השנייה שרדה רק חודש. בחודש הזה – תיארה בפירוט ובשפה שנשמעה בארץ לאחרונה בשנות השבעים – היא התרוצצה בין הביטוח הלאומי ללשכת העבודה, ולאחר מכן לקחה את הילדים ואת המזוודות וחזרה לאמריקה. מישהו מתפרץ לתוך דבריה: "תעסוקה זה הגורם הראשי, עזרה במציאת עבודה יכולה להביא אנשים", ומישהו לידי מסנן: "באמריקה תתנהגו כמו אמריקאים. אמריקאים נותנים לסיים לדבר". אקדמאית המתמחה בחינוך לשלום מתלוננת על כך שהיא לא מסוגלת למצוא עבודה בארץ. נו באמת.

בחור צעיר ורהוט מדבר על הסיבות לחזור: שייכות, שפה, תרבות, פוליטיקה. הוא מונה את המכשולים שהמדינה מערימה: חוקי מס-ההכנסה שקובעים שעל ישראלי העובד בארצות-הברית לשלם בישראל את הפרשי המס, ועל כן מייעצים רואי-חשבון מייעצים ללקוחותיהם הישראלים לחתוך את כל הקשרים שלהם עם הארץ, להפסיק לשלם ביטוח לאומי, למכור דירות ולא להחזיק רכוש בישראל. אבל אז הם נתקלים בחוק הביטוח הלאומי החדש, שאומר שמי שחי בחו"ל וחוזר לארץ צריך לשלם סכומי עתק (5,000 ₪ בחודש) על כל חודש שלא היה בארץ, וגם כך הוא מקבל זכויות רק כעבור שנתיים.

יש משהו בדיבור, בקריאות הביניים, שהופך את השיחה הזו לאירוע מבדר, אם כי מבדר בצורה תמהונית. לסטודנט בעל שיער ארוך נמאס, והוא אומר למנכ"ל: "הג'וב שלך הוא להביא ישראלים לארץ, הג'וב שלי הוא לארוז ארבעה ארגזים של ספרים ולשלוח אותם לארץ. איך אני אשלם את ה-600 דולר שזה עולה?", הוא זורק שאלה לאוויר.

מאחור מגיחה בחורה: "למה אתם חושבים שמגיע לנו פרס על זה שאנחנו חוזרים לארץ?". היא פונה לקהל: "כשבאנו לפה מישהו נתן לנו משהו?". ואז בחור כבן 40, שנראה קצת היפי, מגיע לקדמת הבמה ואומר: "אני לא יודע מה אני עושה פה, כי אני לא מתכוון לחזור לארץ. אבל הבעיה שלנו היא שכל אחד רוצה לקבל. אם תיסעו לשם ותעשו דברים, יהיה לכם. פה אנחנו מוכנים לעשות דברים שלא היינו מוכנים לעשות שם, וזאת הבעיה". הטפת מוסר כזו מאחד שאפילו לא יודע מה הוא עושה פה האנשים בקהל כבר לא יכולים לסבול, ואז פורצת מהומה. הוא עוד מספיק להשחיל משפט דרך "פאק יו!" ו"מי אתה בכלל?", עד שהמנכ"ל מצליח להרגיע את הרוחות.

המנכ"ל מסכם את השיחה בכך, שכל הנוכחים בחדר יכולים להתקשר למשרדו בכל עניין והמזכירות שלו יעזרו להם באופן אישי, וכל האירוע מקבל לפתע גוון של מרכז הליכוד.
ואני, אני התפלאתי שאף אחד לא אמר את מה שנראה לי הכי מרכזי. אם הממשלה תעשה שלום, רמת הביטחון תעלה, הכלכלה תצמח והרבה ישראלים שהיו רוצים לחזור אך לא יכולים, יוכלו לעשות את הצעד הזה בלב יותר שקט. החלטתי לכתוב לו מכתב.

25 בדצמבר 2002

חג המולד וגשם בחוץ. בטלוויזיה פמפמו כל השבוע שצפוי יהיה "חג מולד לבן", אבל בינתיים לא.אני שמחה שסוף-סוף נגמרת אווירת החג של הקניות והשירים המתקתקים. אורות החג בכל פינה חשופה נראים לי כבר קיטש מאוס מרוב עומס. ממנכ"ל משרד הקליטה לא שמעתי בינתיים. אני מודה בפני עצמי שהמכתב יצא קצת קנטרני, אז אני אוותר לו.

סדאם חוסיין וג'ורג' בוש הופכים להיות שחקנים ראשיים בעלילת חזרתנו לארץ, ואנחנו נאלצים להתמודד עם הספקולציות: מתי תתחיל המלחמה בעיראק, ועם טלפונים מלאי חרדה מישראל.

לפני כמה ימים העיתונים הישראליים הודיעו שהמלחמה בעיראק תתחיל בסוף ינואר או בתחילת פברואר. כל יום אני בודקת ב"ניו-יורק טיימס", אך העיתונות המקומית לא נוקבת בתאריכים. כשאני מנסה לדמיין אותי נוחתת בבן-גוריון תחת התקפת סקאדים ומי יודע מה שהפלסטינים מתכננים, ואז מנסה למצוא דירה או עבודה בתל-אביב, זה נראה לי סוריאליסטי.
דיברנו על זה בינינו, והחלטנו שאם ייצא שבדיוק תתחיל המלחמה נדחה את הנסיעה עד לאחריה. אני מרגישה שאני כמו בולדוזר ענקי שמנסה להתקדם לאט, וכל קושי אפשרי נערם בדרכו.
בינתיים לא נקנה כרטיס טיסה.
לא נשכור דירה.
התוכנית השתבשה.
לקראת סוף היום דווקא התחיל לרדת שלג כבד, והחוגגים יכלו לנשום לרווחה: חג המולד אכן לבן.
לחברי אוּרי היה דבר אחד להגיד (תוך אנחה) על כל הקיטורים שלי על אנשים שלא מפרגנים להחלטה לחזור לארץ ומבקרים אותי מכל הכיוונים, ועל הפחד שמא אני מפסידה עתיד כלכלי נוח בארצות-הברית: "נו טוב, עוד ניצחון של הרוח על החומר".
זה לא בדיוק גרם לי להקלה, אבל הטון היה מנחם.

29 בדצמבר 2002

היום מדווחים שבעצם אריק שרון מכניס את המדינה לפאניקה בקשר למלחמה, כדי שיפסיקו לעסוק בשחיתויות בליכוד לקראת הבחירות. הטריק העתיק ביותר בספר, כמו שהאמריקאים אומרים.
הייתי אצל הרופא לבדיקה שגרתית. הכול בסדר, חוץ מזה שאני עדיין לא יודעת אם אני נשארת פה עד הבדיקה השגרתית הבאה בעוד חודש, כי מי יודע מה יהיה עם המלחמה במפרץ ועם סדאם, שכידוע מהמלחמה הקודמת, הוא סתם אדם.
החדשות הטריות מהארץ הן שרוצים לחסן את כל האוכלוסייה נגד אבעבועות שחורות, ונשים בהריון יצטרכו להיות בהסגר כלשהו, כי זה מידבק ואי-אפשר לחסן אותן.
האם זה נכון או שפשטו עוד שחיתויות בליכוד?
ייתכן שזו תהיה טעות לחזור באמצע כל זה.
ההחלטה שלנו כרגע היא לנסות להגיע לישראל לפני המלחמה (כי אנחנו לא יודעים מתי היא תהיה), או אחריה.
בעצם, אם לנסח את זה אחרת, חרדותי התגשמו ואנחנו תקועים, כמו הרבה ישראלים באמריקה. כל אחד מסיבותיו-הוא.

נזכרתי במשהו שקרה לפני שנה.
במסגרת עבודתי הגעתי לישראלית אחת שחיה בקווינס, חוזרת בתשובה. היא הזמינה אותי אליה לפגוש עוד ישראלים שבאים אליה מדי יום שישי בערב. היא מגישה להם ארוחת ערב ומעניקה להם תחושת בית. ה"בית הישראלי", היא קוראת לזה, מקבלת קצת תקציב לפסטה ברוטב עגבניות ומביאה מישהו שידבר איתם קצת על דת. בדירה העלובה ביותר שראיתי בניו-יורק התקבץ שילוב לא ברור של אנשים בצרה, או סתם אנשים בודדים. שם פגשתי את חיים, איש כבן 50 בכובע בייסבול ובחולצת פלנל, שנראה כמי שיכול היה להיות אחד החברים של ההורים שלי. בתשובה לשאלה אחת תמימה הוא פרץ במונולוג ארוך, ואחרי שלושה משפטים הרגשתי שאני נאבקת בדמעות.

הוא הגיע לניו-יורק לפני 26 שנה עם הרבה רצון להצליח, התגלגל בכל מיני עבודות עד שהתחיל לעבוד במחשבים וזה מה שהוא עושה עד היום. "את מבינה, לאט-לאט הביקורים בארץ נעשו פחות תכופים, וגם כשכבר באתי אז כבר לא היה לי את מי בדיוק לבקר. הוריי חלו ורק כמה שנים לאחר שמתו הבנתי שבעצם הייתי יכול להיות לידם ולראות אותם במקום פעם בשנה, פעם בשבוע. אבל כבר היה מאוחר מדי, מה יש לי שם עכשיו? פה לפחות יש לי עבודה. בגילי מה אני יכול למצוא שם? אני בעצם תקוע. רוב הישראלים פה באמריקה, אם תדברי איתם, תגלי שהם בעצם תקועים".

ערב השנה החדשה, 2003, ואני לא עומדת לתת לזה לקרות לי.

31בדצמבר 2002

המצב הזה, שבו אני לא יכולה לעשות תוכניות קונקרטיות בגלל המלחמה בעיראק, מוציא אותי משיווי משקל וזה משפיע על מערכות היחסים שלי עם הסביבה. מצד אחד, אני מרגישה כמו דון קישוט מול כל העולם וזה נותן לי כוח מסוים, מצד שני, אני הופכת לאובססיבית. האובססיה מתבטאת בצורה החמורה ביותר בתחום לא צפוי, סט הצלחות שאני רוצה לקנות כדי לקחת לארץ. כבר יש לנו די הרבה ממנו ואני לא מצליחה לחשוב אם הוא טוב, יפה ואם יש לנו מספיק. כל פעם אני הולכת לחנות וקונה עוד שש קעריות, או עוד שלוש צלחות קטנות.
אפשר להיתקע פה גם מסיבות טובות. אני מכירה אנשים שעושים כל-כך הרבה כסף ויש להם עבודה כל-כך מעניינת, ששום דבר בארץ לא יוכל להשתוות אליה.
מה שאני מתגעגעת אליו זה הדברים הפשוטים, הקטנים. הבניינים החמודים, החנויות של הזקנים בדרום תל-אביב. ההמולה הנוצצת האמריקאית, המצב-רוח הצוהל שמפגין כל פקיד, מוכר, קריין פרסומת, מעייפים אותי ומנכרים אותי. אני משערת שאני מתגעגעת למשהו מוכר. האם הוא קיים?

6 בינואר 2003

חלה התבהרות מסוימת עם תחילת השנה החדשה, ואני מרגישה יותר טוב. כמעט כל יום אני שואלת את רועי אם הוא רוצה להישאר פה. מרוב התעסקות בחזרה כבר די שכחתי את התסכולים שיש לי פה, והחיים נראים לי די יפים.
אני חושבת על כל הדברים שכבר לא אעשה כאן.
אני קוראת את העיתונים הישראליים באינטרנט, ושוב אני על הספה מול הסי.אן.אן. היה פיגוע גדול בנווה-שאנן, ואני מנסה לקלוט שזו הארץ שאני חוזרת אליה, ולא הארץ שעזבתי לפני שלוש שנים. אני נמשכת לליבה של כדור הארץ, למקום שבו הכול חי, מבעבע ושורף. אני מרגישה ששם זה המקום האמיתי, אין לי דרך אחרת להסביר את זה.
התגלה קושי עם השכרת דירה בתל-אביב מראש. אם המלחמה תתחיל ונדחה את החזרה, בעלת-הבית, שהיא חברה שלי, תפסיד כסף ולכן יכול להיות שהיא כבר תשכיר למישהו אחר ולא תחכה לנו. אני בטוחה שסדאם היה גאה אילו ידע שהוא מקשה על זוג ישראלים + ילד בבטן לחזור לתל-אביב.
לאחר עוד קצת התלבטות החלטנו לשכור את הדירה בכל זאת ולשאת בעלויות, אם נחליט להישאר בניו-יורק.

15 בינואר 2003

אתמול היו כאן המובילים ולקחו את כל החפצים שאנחנו שולחים בדרך הים: ספרים, דיסקים, כלי מטבח, בגדים, מגבות, תמונות, מסמכים.
אני ממילא לא לובשת את רוב הבגדים שלי בגלל בלוטה בבטן ששמה מיגל. זה לא לקח הרבה זמן והדירה לא נותרה כל-כך ריקה. ממילא רוב הדברים שייכים לבעל-הבית. יחי החיים הארעיים.
לא הרגשתי שאני אורזת את החיים שלי, לא הרגשה של סוף ולא הרגשה של התחלה חדשה. המעשיות השתלטה עלי, וזו ברכה לאדם שנמצא בעיצומו של צעד שהוא בעיקרו סנטימנטלי.
האונייה תגיע רק בסוף פברואר. עד אז נגור בדירה כמעט ריקה, אבל מה זה בשבילי? אני רק בת 30. כשהאונייה תגיע אהיה כבר בת 31.
ניו-יורק עוזרת לנו לעזוב, כאילו בועטת אותנו החוצה: שלושה שבועות הטמפרטורות באזור עומדות על מינוס חמש-מינוס עשר. היום היה הכי גרוע, רוח ברחובות, אבל אותי מיגל מחמם. בעל-הבית שלנו פרסם מודעה באינטרנט לדירה הקטנה והצפופה שכבר נקשרתי אליה, בקומה חמישית בלי מעלית, וזו לשונה:
"דירת שני חדרי שינה מקסימה בלב האיסט וילג', ליד מאפיית ויניירו. נוף של בניין האמפייר סטייט מהדירה, גישה לגג".
באמת נשמע נחמד.
אני יושבת בקצה הספה הסגולה ומתבוננת מהחלון בבניין האמפייר סטייט, שנותר הגבוה בעיר. החלק העליון שלו מואר כל יום בצבע אחר. היום הוא מואר בלבן, וזה הצבע החביב עלי. לבן נראה עליו הכי טוב, הכי מלכותי. בחוץ מינוס עשר מעלות, בפנים חם, אדי החימום בצינורות נשמעים כמו רכבות קיטור קטנות.
חצות, והאור הלבן נכבה בבת אחת. נותרת צללית שחורה של בניין, משולש עם אנטנה על רקע שמים כהים-בהירים, מוארים במיליוני אורות האי. כמו הרבה לילות לפני ואולי עוד לא הרבה בעתיד, אני הולכת לישון.

28 בינואר 2003

הבוקר העיר אותנו טלפון מהמשרד של הרופא שהודיע שהערכים בבדיקת הסוכר בדם שלי גבוהים, ואני צריכה לבוא לבדיקה נוספת של שלוש שעות. יומיים לפני הנסיעה עוד מכשול קטן בדרך שאני דוחפת בכל כוחי ללכת בה. מיד דחינו את כל רשימת המטלות בפנקס הירוק, ונסענו לבית-חולים.
בישראל בחירות היום, ואנחנו לא נצביע. אחר-הצהריים, אחרי הרבה דקירות בזרועי, גיליתי שזה לא היה משנה. אריק מלך ישראל, וזו ישראל שאנחנו נוסעים אליה.

30 בינואר 2003

אתמול בלילה היתה לנו מסיבת פרידה.
כנראה רק כשאנחנו עוזבים, אנחנו מגלים כמה אנחנו בעצם קשורים למקום הזה וכמה אנחנו אוהבים ואהובים. אנחנו משאירים פה כמה חברים טובים, ומי יודע אם נצליח לשמור על קשר. אפילו כשגרנו באותה עיר ראינו חלק מהם רק פעם בכמה שבועות. האנשים מהעבודה היו הכי סנטימנטליים; לאמריקאים פחות קשה להביע רגשות. הישראלים בניו-יורק חיים בידיעה שיום אחד הם אולי יצטרכו להיפרד מישראלים אחרים. חלק אפילו חיים בתחושה שיגיעו יום אחד בעקבותינו. עכשיו, שההריון שלי נורא בולט, כמה מחבריי הישראלים לא התאפקו ואמרו שוב שהבן שלנו יגדל ממורמר. "למה לא חיכיתם עוד כמה חודשים?", הוא יאמר – בשביל הדרכון האמריקאי, כמובן. אני משתדלת לחייך בנימוס ולקבל הכול ברוח טובה.
הבחירות כאילו התגמדו עבורי, לעומת כל המתח וההתרגשות של הנסיעה.
אפילו נאום "מצב האומה" של הנשיא בוש לפני יומיים ודו"ח הפקחים שהוגש למועצת הביטחון, שני אירועים הקשורים באופן ישיר בגורלי בעתיד הקרוב, לא הצליחו לרתק אותי. כנראה כל כוח הריכוז שלי נדרש לדברים אחרים.
בכל זאת נראה שתהיה מלחמה. קראתי בעיתון. ואנחנו נהיה בטווח הטילים. אילו היינו יודעים מראש מה יהיה, היינו יכולים להיות בטוחים שאנחנו לא עושים טעות. יש לי חבר שעושה על זה סרטים שלמים.
מה שנשאר לי הוא לנסות להתכנס פנימה ולהקשיב לעצמי, וכרגע אני מרגישה שאני עושה את הדבר הנכון.
בבוקר גילינו שהבדיקה הנוספת של הסוכר יצאה טוב, ואין לי שום בעיה. הדרך פתוחה לפנינו, אנחנו יכולים לנסוע.
מיד אחר-כך גילינו שהמזוודות שלנו לא נסגרות.
רצנו לקנות מזוודה יותר גדולה, ושלוש חברות הורידו ביחד עם רועי שלוש מזוודות גדולות וארגז ענקי של מחשב מגובה חמש קומות בפעם האחרונה. אני הורדתי את מיגל ואת עצמי.
על המפה על המסך מולי, במטוס לציריך, אני רואה שלילה יורד על אמריקה ולא מצליחה להירדם. אני מבינה שאני כבר קשורה לעיר האורות, לתרבות, לכל העסק. אבל יותר מכול לאנשים. כולם ישראלים, לבד משתי אמריקאיות, חברותי הטובות, שעזרו לי להבין ולגלות את מה שלא יכולתי בעצמי. ועכשיו אנחנו מעל לאוקיאנוס האטלנטי, עצובים וחוששים ממה שיהיה.

המיתון נמצא בכל פינה, והוא מפתיע אותנו. אין שום בועה בתל-אביב. גם אם אי-פעם היתה, היא כנראה פקעה. תל-אביב כבר לא עליזה כמו שזכרתי אותה. או שאולי זה החורף?
ברחוב אני מרגישה שאנשים שונאים זה את זה, לא נותנים זה לזה טיפת חום, חמלה או סתם חיוך נעים. משהו מהשנאה הנושבת ברחובות עיר הולדתי ירושלים, משהו מהקושי של האנשים שהעביר אותי לתל-אביב לפני שנים, הגיע גם אליה

31 בינואר 2003

כשנוחתים בבן-גוריון מרגישים שזו תחנה אחרונה. שלט קטן מורה לנוסעים בטרנזיט לאן ללכת, אבל כולם יודעים שזה בלוף ואין כאן אף נוסע שממשיך למקום אחר בטיסת המשך.
התוכנית שלנו היא לנסוע לסוף-שבוע אצל ההורים ולעבור ביום ראשון לדירה שלנו בתל-אביב.
אצל ההורים שלי הגינה מאוד ירוקה והכול נראה מקסים.
כבר התחילו הדיבורים על הנסיעה לאיקיאה. כנראה כל מעבר לעיר חדשה בעולם מתחיל בנסיעה לאיקיאה.
אני בג'ט-לג וסובלת מכאבי רגליים ומכובד משקל הבטן, כך שכל נושא איקיאה ומעבר הדירה לא מדבר אלי. בינתיים, חוץ ממיחושי הגוף, הכול ירוק.

2 בפברואר 2003

אנחנו כבר בתל-אביב, עברנו לדירה החדשה, היא מוארת ויפה ועדיין ריקה. מסיכות האב"כ הישנות שלנו כבר למעלה, בארון הבגדים. הלכתי לבית-קפה שהיה אהוב עלי במיוחד ברחוב קינג ג'ורג, וישבתי שם בהרגשה משונה. הרגשתי שאני כמו ביקום מקביל בסרטי מדע בדיוני. שיצאתי לרגע וחזרתי והכול השתנה, אבל אני לא יכולה לשים את האצבע על כך, מה בדיוק שונה. לכאורה, הכול נראה אותו דבר. כל האנשים בבית-קפה נראים אותו דבר, אבל אלה לא אותם אנשים שהכרתי. הם מתלבשים אותו דבר, מתנהגים אותו דבר, אבל זה לא הם, אני לא מכירה אותם. זה כמו סיוט שאין להתעורר ממנו, צריך להתרגל אליו, להכיר מחדש.כל זה גורם לי לגעגועים לחברים בניו-יורק. איכשהו, אני מרגישה שיש לי איתם תקשורת יותר טובה. שאני כבר שייכת אליהם, שהם הסביבה שמגדירה אותי. אני מצטערת שהם לא באו איתנו ושוב מרגישה קצת לבד.
אותו הדבר בדיוק הרגשתי לפני שנתיים וחצי, כשנסעתי לניו-יורק. היה לי קשה בלי החברים והמשפחה, נפלה עלי בדידות נוראה אבל אז התרגלתי. במשך הזמן אנשים אחרים מילאו את החלל. כנראה זה מה שיקרה גם הפעם. הניסיון הוא מקור של נחמה.

כמנהגנו בניו-יורק, חרשנו את כל תל-אביב ברגל. יש המון סידורים לעשות.
השלט הכי נפוץ בתל-אביב תלוי כמעט על כל בניין ואומר: "להשכרה/מכירה לכל מטרה".
הרבה חנויות או עסקים, שהכרנו מלפני שלוש שנים וחיפשנו, פשטו את הרגל. הסוחרים בשוק הפשפשים עומדים משועממים.

המיתון נמצא בכל פינה, והוא מפתיע אותנו. אין שום בועה בתל-אביב. גם אם אי-פעם היתה, היא כנראה פקעה. תל-אביב כבר לא עליזה כמו שזכרתי אותה. או שאולי זה החורף?
ברחוב אני מרגישה שאנשים שונאים זה את זה, לא נותנים זה לזה טיפת חום, חמלה או סתם חיוך נעים. משהו מהשנאה הנושבת ברחובות עיר הולדתי ירושלים, משהו מהקושי של האנשים שהעביר אותי לתל-אביב לפני שנים, הגיע גם אליה.

אני מביטה בפנים של האנשים שמנסים לגמור את החודש, שלא יודעים אם תהיה להם החנות גם בחודש הבא או שכמו אחרים, גם הם יצטרכו לתלות שלט; בפניהם של הפקידים בסניף הבנק שלי, שחמקו מסבב הפיטורים האחרון וממתינים בחשש לסבב הבא. אני מביטה ולא ממש מבינה איך אותם אנשים הצביעו בבחירות בעד השארת המצב כמו שהוא. איך הם לא קמו, הזדקפו וביקשו שינוי מכל סוג שהוא. איזושהי הקלה. איך הם הביטו בעצמם וראו את הגב הכפוף מהמעמסה שהולכת ומתעצמת, ואמרו: לא נורא, אין ברירה, חייבים, נתכופף עוד קצת ונמשיך לסחוב. איך התבטל האינסטינקט הראשוני של האדם לשפר את חייו, האינסטינקט שהניע את האנושות לכל הישגיה (ולכל אסונותיה). אני חוששת ששום דבר לא יזוז כאן, אם לא יהיה לאנשים צורך להתקדם, לקדם, לשפר, להצליח.

10 בפברואר 2003

לקראת אמצע השבוע השני שלנו כאן הדירה כבר נוחה פחות או יותר, מינוס מקרר משומש שקנינו מנוכל בתחנה המרכזית והחזרנו לו. עבודה עוד אין. הפער החד שהרגשתי בהתחלה בין מי שאני כאן למי שאני בניו-יורק מתפוגג לאטו. אני מתגעגעת, אבל גם שמחה. יש לילות שאני לא נרדמת מדאגה, ויש לילות שאני נרדמת חזק ורגע לפני מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון. התינוק בועט ואני טופחת עוד קצת, ומתרגשת עוד הרבה. וסדאם? אני לא יודעת, הטלוויזיה אצלנו לא מחוברת ואנחנו כל הזמן עסוקים. באנו מהגלות ואולי ניאלץ להיכנס לגלות פנימית, לפחות עד שנתאקלם קצת יותר. אי-אפשר הכול בבת אחת.

רוני אבולעפיה היא במאית

הכתבה פורסמה בגיליון מספר14 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

רוני אבולעפיה היא בימאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה