דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

לחשב מסלול מחדש

החלוקה המסורתית שבין ימין ושמאל, יהודים וערבים, ישראלים ופלשתינים אינה עובדת עוד. במקומה יש להציב חלוקה בין "הומניסטים", אנשים ששמים במרכז את כבוד האדם כערך מוסרי עליון, לבין "פונדמנטליסטים", אשר שמים במרכז עולמם ערכים אחרים, כמו דת ולאום

כידוע, כאשר התותחים רועמים, המוזות שותקות ובכל זאת, עלינו לדון עתה כיצד "לחשב מסלול מחדש" על מנת שלא לחזור שוב אל מעגל האלימות וההרס. מהלך זה מצריך חשיבה אחרת נישאר עם פתרונות שאינם אלא תגובות לפעולות של הצד השני וכיבוי שריפות נקודתי. לדעתי, החלוקה המסורתית שבין ימין ושמאל, יהודים וערבים, ישראלים ופלשתינים אינה עובדת עוד. במקומה יש להציב חלוקה בין "הומניסטים", כלומר אנשים ששמים במרכז את כבוד האדם כערך מוסרי עליון, לבין "פונדמנטליסטים", אשר שמים במרכז עולמם ערכים אחרים (דת, לאום וכו').

לשם כך אבקש להפריך שתי הנחות יסוד מרכזיות הקיימות ביחס לסכסוך הישראלי פלשתיני:

הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא סכסוך טריטוריאלי.

שאלת הגבולות – כלומר צידוד בבניית התנחלויות או החזרה לקווי 67' – תפשה בארבעים השנים האחרונות את כל תשומת הלב של הצדדים הנוגעים בסכסוך. כתוצאה מהשאלה היכן יעבור הגבול נוצרה אשליה כאילו פשרה בשרטוט הגבול תביא לרגיעה. התפישה הזו הוכיחה את עצמה ככישלון, שכן ברור כי מבחינת הפלגים הפונדמנטליסטיים בשני הצדדים (חמאס, ג'יהאד אסלמי וארגונים דומים מהצד האחד ואנשי כך, תג מחיר וגורמי קיצון נוספים מהצד השני) השאלה היא האם יכול לחיות כאן יותר מעם אחד. אם אמנם היה הסכסוך הישראלי-פלסטיני סכסוך טריטוריאלי, הרי שהוא התגלגל עתה לסכסוך דתי. אמנם, לא כל מי שלוקח בו חלק מונע מתפישת עולם דתית, ועדיין הקול הדתי נעשה יותר ויותר דומיננטי. האידיאולוגיות הדתיות הפונדמנטליסטיות אינן מוצאות את השאלה "היכן יעבור הגבול" לרלבנטית, שכן לתפישתן לא צריך להיות גבול כלל. הגבול מסמל פשרה והכרה במציאותה של המציאות, ואלו הם מרכיבים הזרים לתפישת העולם הפונדמנטליסטית.

הסכסוך הוא סכסוך בין שתי מדינות לאום.

מדינת ישראל אינה מתמודדת מול מערכת שלטון ריבוני, אלא עם שתי טריטוריות שקיים ביניהן קשר רופף, שאחת מהן מנוהלת בידי ארגון טרור והשנייה בידי רשות שהוקמה אך ורק בעקבות תהליך השלום הישראלי. כתוצאה מכך, נוצרת א-סימטריה נוספת בסכסוך שמקשה מאוד על פתרונו, שכן כל הסכמה שתתקבל עם הרשות הפלסטינית לא בהכרח תהיה מקובלת על החמאס, וההיפך. ללא גורם מדיני מוסדר המאחד בין שני הגופים, לא ייתכן הסכם שלום במובן הריבוני-לאומי של המילה. מדינת ישראל מחויבת בו בזמן למסורת הלאומית המערבית כפי שגובשה לאחר מלחמת העולם השנייה ולמסורת היהודית הקדם מודרנית. שתי המסורות האלו דוגלות בערך כבוד האדם. הציונות היא תנועה מודרנית שמבוססת על רעיון הלאומיות כביטוי פוליטי לערך החירות והריבונות. כתוצאה מכך, המדינה מחויבת לערכי מוסר ושלטון מסוימים שמונעים ממנה פעולות כגון: נקמה, ענישה קולקטיבית או פגיעה לא מידתית ולא מוצדקת בחפים מפשע. החמאס צמח מתוך האסלאם הפונדמנטליסטי שרואה במאבק על השליטה בארץ מלחמת קודש, ג'יהאד. יש לזכור כי כלל החברה הפלשתינית אינה דווקא מזדהה עם ערכי האסלאם הפונדמנטליסטי אבל הדומיננטיות של רעיון זה בשיח הציבורי הפלשתיני אינה ניתנת לביטול. החמאס מנסה להוציא לפועל את האידיאולוגיה הזו באמצעות ניסיון פגיעה כמעט יומיומי בחפים מפשע.

מבחינת החמאס, ההבחנה בין מעורבים לבלתי מעורבים, שהיא אבן היסוד של המוסריות המערבית בנוגע ללחימה, אינה מתקיימת. לעומת זאת, מבחינתנו ויתור על עיקרון המוסריות בלחימה משמעותו הברורה היא חיסול הפרויקט הציוני ואיבוד הלגיטימציה המוסרית לקיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, מערבית ודמוקרטית. כך שבסופו של דבר, אנו מגיעים למבוי סתום: לא ניתן לפתור את הסכסוך באמצעים מדיניים של חלוקת הארץ ומסירת שטחים, ולא ניתן לפתור את הסכסוך באמצעים צבאיים של כיבוש וענישה כוחנית. בניגוד למה שנוטים לחשוב חוגים מסוימים בימין, התנהגות החמאס אינה שאלה של כוח. אין רף מסוים של עוצמה שממנו והלאה החמאס יתחיל להתנהג כפי שמצפים ממנו. הניסיון להכות בו בעוצמה רק מעצים אותו משום שהוא מוכיח כביכול את עצם הטענה הפונדמנטליסטית על חוסר הלגיטימיות של הצד השני. מהעבר השני, בניגוד למה שנוטים לחשוב חוגים גדולים אף יותר בשמאל, הסכסוך אינו תוצאה של הכיבוש. הכיבוש מעצים והופך את הסכסוך לבלתי אפשרי לפתרון, אך הסכסוך היה קיים הרבה לפני 67' ואף לפני 48'. לכן, גם סיום הכיבוש באמצעות ויתור על שטחים (כפי שנעשה בעזה ובחלקים מסוימים ביהודה ושומרון) אינו פותר את הבעיה ואינו מביא לתוצאה המיוחלת. המצב בפועל נשאר זהה, משום שהשאלה המרכזית העומדת בבסיס הסכסוך, כמו גם בבסיס הקיום שלנו כאן באופן כללי, נותרת ללא מענה: איזו חברה אנו מעוניינים ליצור כאן, ומה אנו צריכים לעשות על מנת להגשים רצון זה?

מציאת המכנה המשותף

בהינתן ששאלה זו אמורה לעצב את כל אורחות חיינו המשותפים (מבחינה דתית, פוליטית, תרבותית וכו'), ברור כי חוסר היכולת לענות, ואף לקיים דיון משותף על שאלה זו, אינו מאפשר לנו לקיים כאן חיים משותפים לאורך זמן. חוסר היכולת להסכים על "כללי המשחק" הבסיסיים ביותר, גם בתוך הציבור היהודי וגם מחוצה לו, מביאה אותנו לדשדוש ודריכה אינסופית במקום. לכן, השלב הראשון בחישוב המסלול מחדש עשוי להיות מציאת המכנה המשותף העמוק והרחב ביותר עליו ניתן לנהל דיון מהותי מסודר בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכננו. כיצד עושים זאת? צעד הכרחי לקיומו של תהליך זה הוא שינוי של קווי המחלוקת וגבולות השיח בחברה הישראלית. מאחר והסכסוך איננו על טריטוריה, אין טעם בהמשך ניהולו של השיח מנקודת המחלוקת של ימין ושמאל. בנוסף, מאחר והסכסוך איננו בין שתי מדינות לאום, גם אין טעם בשימור החלוקה הדיכוטומית של יהודים-ערבים, וממילא גם לא של ישראלים-פלשתינים. במקום זאת, אני מציע לערוך חלוקה מחודשת בין אלו המאמינים בזכותו של האדם להתקיים בכבוד, בשלום ובביטחון, לבין אלו המקדשים את הנאמנות לאל, לטריטוריה או לדת.

לצורך העניין, אכנה את הקבוצה הראשונה "הומניסטים" ואת הקבוצה השנייה "פונדמנטליסטים". בשני הצדדים של הגבול ניתן למצוא אנשים משתי הקבוצות. כך, שבסופו של דבר אנחנו מגיעים לשאלת הפרשנות. השאלה המרכזית ביחס לתפישתו של כל אדם בנפרד, ושל הקולקטיבים החיים כאן בפרט, היא: כיצד אתה מפרש את מקורות המסורת שלך? האם אתה רואה בהם מקור השראה רוחני, סמכות מחייבת ובלתי מתפשרת, או אפילו דוחה אותם בשאט נפש (גם זו סוג של פרשנות). בניגוד למה שנוטים לחשוב, אין זו שאלה אינטלקטואלית גרידא, אלא השאלה היחידה שיכולה להוות בסיס לדיון אמִתי בנוגע לאופן ההתנהלות בארץ הקודש. צריך לעבוד עם שתי ההנחות האלה יחד ולראות לאן הן יכולות לקחת אותנו מכאן. הידברות היא שלב הכרחי בתהליך. ההצעה שלי היא להתעקש על הדיון גם עם הפונדמנטליסטים! יש לקיים שיח עם פונדמנטליסטים משני הצדדים, שיח שאינו מתעלם מהמתח הערכי והאמוני העומד בבסיס הסכסוך. מתוך שיח כזה ייתכן שיצוץ פתח שיהווה בסיס לדיאלוג מתמשך.

תגובות פייסבוק

תגובות

19 תגובות

  1. יישר כוח, עמרי. נאה דרשת!

    בני הנדל |
  2. אני מציעה לכל מי שמבקש "לחשב מסלול מחדש" להכנס ליוטיוב ולשמוע את דבריה של נוני דרוויש
    (nonie darwish) מי שחיתה במצרים ובעזה ואביה היה ממונה על שליחת הפידאיון לארצנו בשנות ה-50.
    בטוחה שתקבלו מספר תובנות…

    רבקה |
  3. לצערי 2 הנחות היסוד עליו מאוגנת כתבה זו אינן מתישבות עם המציאות.
    הסכסוך הינו על גבולות והוא התחיל ברגע שהתחילו הדיונים על תיחום הארץ עוד לפני ו"עדת פיל" ב 1922.
    הפת"ח נוסד ב: 1964.
    המחבר "שוכח" את החיזבלה בצפון ובקרוב יגיע גם "דאאש" לגבולנו.
    הסכסוך אינו בין 2 מדינות לאום היות וה"לאום הפלשטיני" לא היה קיים לפני 1964. כל תביעות הערבים [כפי שכונו לפני 1964] היו על שטחים וביטול הזכות של מדינת ישראל להתקיים כמדינה.
    אני מסכים שצריך למצוא "מכנה משותף" ממנו להתחיל בשיחות לסיום הסכסוך ושיש לדבר עם כולם – אך קודם יש להסכים לאותו "מכנה משותף" שהוא פשוט שלום.

    ברוך שטל |
  4. עמרי, מההבחנה שהצעת- שבתחילה מצאתי אותה מפתיעה בפשטותה היפה- עולות כמה בעיות. אני מצרף פה לינק לדיון קצר שנערך בנושא.

    http://mafyahu.wordpress.com/2014/07/21/%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%A8-%D7%9E%D7%A1-1-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A3-%D7%A8%D7%A7-%D7%A2%D7%9C-%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99-%D7%9C%D7%A1%D7%A4/comment-page-1/#comment-2484

    אור |
    • זהירות בלוג של איש שיטחי ביותר

      ראובן |
  5. עמרי,
    הכיוון יפה, אף שאתה כמובן ממעיט מאד בערך ובתוקף הרגשי שיש לסוגי השונות והפרטיקולריות בתוך הקבוצות השונות )ובייחוד אצל אלו שאתה מכנה 'פונדמנטליסטים'(, ובשנאה שרגשות אלה מייצרים', ולכן לא ברור כמה פרגמטי הפתרון הזה יהיה בפועל. אמנם, הכיוון של שיח משתף וקונסטרוקטיבי הוא בהחלט חשוב, טוב ומבורך.

    nadav |
  6. פשוט מביך – השוואה בין הג'האד האיסלאמי לבין "תג מחיר" – — הזוי

    1 |
    • לא הזוי בכלל לצערי. מביש שקמים אנשים כאלה בעם היהודי.

      גנית |
  7. ההשוואה בין תג מחיר לג'יהאד האיסלאמי אומרת הכל.

    שמואל |
  8. המאמץ לחפש סימטריה פאתטי. אין סתירה בין לאומיות לבין הומניזם. להפך. האנושות בנויה מקבוצות שאחת הצורות היציבות לאירגונן היא הלאומיות. כך גם לגבי דת. אכן אין דרך לדכא ולהעלים את תופעת החמאס ודומותיה אבל בהחלט אפשר להחלישה על ידי הפעלת כוח ועוד כוח ועוד כוח. כלל חשוב נוסף הוא הצרת צעדיה הטריטוריאליים כי בניגוד למה שמקובל לחשוב אצל כמה גאונים, בני אדם זקוקים למרחב כדי לממש את הרעיונות שלהם. לא רק. גם. ולכן הטענה שאין ברירה אלא יש לדבר עם הפנדמנטליסטים מגוחכת כשם שהיא מסוכנת. למה הדבר דומה? הרעיון הנאצי לא הושמד יחד עם הבונקר של היטלר באפריל 1945. מה כן הצליחו הרוסים, הבריטים והאמריקנים לעשות? להשמיד את בסיס הכוח שלו. הנמשל ברור: המשך השמדת בסיס הכוח של כוחות הרשע הללו. שום משא ושום מתן. כוח ועוד כוח. אותו הדבר לגבי הפנדמנטליזם היהודי שכאמור איננו עומד ולא עמד ולא יעמוד בסימטריה עם זה שנוצר בחברה המוסלמית. כאן המשימה קלה בהרבה: אין דרך לעקור מהראש עמדות של פנדמנטליסטים יהודים. כל מה שאפשר וצריך לעשות, הוא לא לאפשר להם לעבור ממחשבות למעשים. מדהים שצריך להמשיך ולהסביר את זה לנוכח עיר המנהרות שנחשפת עכשיו, עיר שמטרתה היתה פיגוע אדיר ברחבי ישובי עוטף עזה, בראש השנה הקרוב או מתי שהוא. ועם אלו אתה רוצה לשבת ולדבר?? על מה בדיוק?? אבל פרסום ב'ארץ אחרת' זה יופי של פריט בCV.

    אודי מנור |
  9. לצערי המאמר אינו משכנע ונובע מן השאיפה הדתית להשתלט על כל חלקי ארץ ישראל. אם נמשיך בדרך זו נגיע למדינה דו לאומית דתגרום לאיון הרעיון הציוני של מדינה עצמאית לעם היהודי.

    לכן, אין ברירה אלא להגיע להסכמה על גבולות המדינה גם אם היא תדרוש ויתורים כואבים.

    כדי להגיע להסכמות צריך לנהל מו"מ עם אבו מאזן ועם החמאס.

    בל נשכח שהיתה תקופה שישראל תמכה בחמאס נגד פתח.

    הישראלים והפלשתינים שואפים לחיות בשקט, וניתן להגיע להסכם עם הממשלה תתכנס ולא תיכנע לכוחות הקיצון. זה לא קל אבל למען השלום זה אפשרי.

    רחלי אידלמן |
  10. סיגל
    אני מוטרדת מאוסף ההנחות מפוקפקות של הכותב למשל:
    1.הגורם לסכסוך הוא טריטוריאלי או דתי או משהו אחר. אולי הכל ביחד? הרי כל בעיה מורכבת בנויה ממשתנים רבים שהעוצמות של כ"א מהם תלויות בתנאים בזמן ובאופי תת- הקבוצה.
    2.המסורת היהודית היא הומניסטית? בהכרח? אולי כמו שהנצרות הולידה את האחות תרזה וגם את האינקויזציה כך גם היהדות מולידה את תנועות אל יהוד הפונדמנטליסטיות וגם את רבנים למען זכויות אדם.
    3.פונדמנטליסטים והומניסטים בני אותו לאום יכולים או צריכים לחיות יחד בכבוד? באמת? אולי לא?
    4.ואולי ברירת המחדל שהיא המשך המלחמה חסרת התוחלת בין שבט החמאס לשבט אל יהוד באותה טריטוריה תביא לתוצאה הומניסטית (חיים בכבוד) בעוד כמה דורות כי אלו יתבוללו זה בזה. בהתבוללות יש כבוד הדדי והומניזים ממדרגה גבוהה לא? . שר ההיסטוריה הוא ציניקן. מיליון וחצי הרוגים צרפתים וגרמנים הביאה מלחמת העולם הראשונה. וכמעט אף ילד צרפתי או גרמני לא זוכר על מה.

    סיגל |
  11. המחשבה ההומניסטית צמח מתוך החשיבה הלאומית ולא כניגוד לה. רק אנרכיסטים וליברלים קיצוניים, חסרי ידע היסטורי או עומק פילוסופי, יוצרים הנגדה בין הומניזם ללאומיות. ההפרדה האבסורדית הזו היא דומיננטית בשיח הצבוע של "זכויות האדם" של הימין הערבי האיסלמו-פשיסטי (בל"ד כדוגמא מצויינת) שרוממות ה"הומניזם" וההתנגדות ל"גזענות" נישאת בפיו אך כוונותיו הפוכות בתכלית.

    פלברות |
    • לא נכון ולא שווה להרחיב

      ראובן |
  12. אין לי ספק שעומרי צודק בקובעו כי כל החלוקות הישנות שהיוו עד היום בסיס לשיח הפוליטי בישראל איבדו לחלוטין את תוקפן ושהחלוקה בין הומניסטים לפונדמנטליסטים, כבסיס חדש לדיאלוג, אכן נראית מתקבלת על הדעת. לא ברור לי, עם זאת, איך היא יכולה להוות בסיס למציאת פתרון פוליטי לסכסוך: ההומניסט הפלסטיני מרמאללה או מג׳נין יוכל להצביע, למשל, לאותו פרלמנט כמו ההומניסט מתל אביב?

    ועוד הערה: עומרי כותב, כעובדה, שישראל מחויבת לעקרונות מוסריים שמונעים ממנה נקיטה בפעולות שיש בהן ענישה קבוצתית, נקמה או פגיעה בלתי-מידתית בחפים מפשע. אני מאוד רוצה לקיים דיאלוג עם עומרי, אבל נראה לי שהמדינה שאני מכיר היא מדינה אחרת לחלוטין מזו שהוא מתאר.

    אריה דיין |
  13. החלוקה הזאת שאתה מציע בין הומניסטים לפונדמנטליסטים הייתה כבר לפני שישים שנה, בין לאומנים ללאומיים. בסופו של דבר הלאומיים הפכו להיות הזויים ויתרו על דגל מדינת ישראל ונלחמים בציונות. הלאומנים הפכו להיות פונדמנטליסטים. אי אפשר להתעלם מהערבים כפי שעושים הימניים ואי אפשר להתעלם מהיהודים (הציונות) כפי שעושים השמאלנים.
    מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית – ציונית. היהדות של מדינת ישראל איננה דתית אלא לאומית. הרצל הזהיר אותנו מלתת לדתיים (ולקציני הצבא) מקום בניהול המדינה היהודית. כמדינה ציונית דמוקרטית עלינו להפריד בין דת למדינה ולהוציא את הדת מניהול המדינה.
    על הערבים יש להפעיל את "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי ולהפסיק לנהל אותם ולנסות לפתור להם את הבעיות שלהם.
    אנחנו צריחים להיפרד מהערבים שבשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. ה"התנתקות חד-צדדית" שהחל בה אריק שרון הייתה יכולה להיות פתרון טוב אם היו הולכים איתה עד הסוף. אין לנו מה לעשות בעזה ובגדה המערבית. אנחנו צריכים לצאת משם כפי שנכנסנו לשם, בלי הסכמים ובלי חלומות מטורפים על שלום. אנחנו צריכים לשמור על הגבולות האפשריים שלנו ולחזק את היהדות הלאומית שלנו כנגד הפונדמנטליסטים שמאיימים להפוך את מדינת ישראל למדינה דתית כמו איראן.
    לסיכום החלוקה של הומניסטים ופונדמנטליסטים איננה נותנת פתרון לסכסוך עם הערבים. אך יכולה לעזור לנו בניהול המדינה היהודית לאומית הדמוקרטית שלנו.

    דני מור |
  14. עומרי, המסלול-החדש נראה סלול לתלפיות עד שהגיע לנקודת התהום והפך לתרתי-דסטרי – "ההצעה שלי היא להתעקש על הדיון גם עם הפונדמנטליסטים!" – באיזה שפה אתה מתכוון "להתעקש" עם הפונדמנטליסטים ?..

    שלמה |
  15. אני מאד מעריך את "ארץ אחרת" אבל קשה לקרוא אוסף של הגיגי טריוויה, מובנים מאליהם לכל בר דעת. צר לי אבל "אין כוחם אלא בפיהם" ולכן קריאתם רק יוצרת תסכול גדול ומבוכה.

    גלעד ג. |
  16. ירוחם לא ניתנת לכיבוש על ידי הבאים מהחוץ ואף אם חושבים עצמם מלומדים.

    חניאל |

הגיבו לכתבה