דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

הפגנה של תג מאיר: מהן ההתפתחויות החברתיות וההיסטוריות שגרמו לכך שרבים בציבור הישראלי אינם מכירים באנושיותם המלאה של הפלסטינים ("ערבים")

להתמקד בבניית ההווה

לתנועה הלאומית היהודית היו תמיד שני פנים: "פן אוטופי" ו"פן קטסטרופלי". השואה, הפרעות בארץ, מלחמת העצמאות, ואחר כך מצב הלוחמה המתמיד שישראל שרויה בו, העצימו את משקלו של הפן הקטסטרופלי בחוויה הציונית. אורית קמיר קובעת כי החברה הישראלית צריכה להשתחרר מהחזונות הקטסטרופאליים והאוטופיים כאחד בדרכה לעבר בגרות חדשה

על המדרכה היה מונח בריסטול שעליו נכתב בטוש אדום "אף דם אינו הפקר", וסביבו ישבה חבורה קטנה של צעירים. הם הדליקו נרות נשמה ושרו שירים שקטים ונוגים. חברתי ואני הצטרפנו למעגל השרים, כפי שעשו עוברי אורח נוספים. אבל רוב עוברי האורח הצטרפו דווקא לעשרות הירושלמים הזועמים שהתגודדו סביב המעגל

פתיח אישי: פסטיבל סרטי ג'נוסייד

בכל שנה, בחודש יולי, אני פוקדת בדבקות את פסטיבל הקולנוע בסינמטק של ירושלים. אני מנצלת את ההזדמנות שהעולם בא לבקר, וצופה בקולנוע אפריקאי ומזרח אירופי, דרום אמריקאי ומה לא, אבל איכשהו יוצא שיותר מכל אני צופה ב"סרטי שואה": דוקומנטריים, עלילתיים, דור שני, גרמניה לפני, גרמניה אחרי, פשיזם באירופה, נאציזם היום, גזענות באמריקה.
חברים קוראים לרשימת הסרטים שאני מרכיבה "פסטיבל ג'נוסייד", ומצביעים על העובדה שגם אם רוב הסרטים האפריקאים והדרום אמריקאים שאני בוחרת אינם עוסקים ברצח עם, הם עוסקים לפחות ברצח נשים, בדיכוי נשים, בשעבוד ובאלימות מינית. בכל שנה אני פוגשת באולמות החשוכים אחים ואחיות לאותה שריטה: ניצולים, בני הדור השני (כמוני) ו"גרים" שפיתחו את הרגישות הזאת ללא תירוץ משפחתי ישיר. "מורעלי ג'נוסייד" שמנסים ככפויי שד להתקרב שוב ושוב אל לב הזוועה, לגעת בה ולצאת חיים; להבין עוד פיסה של הפאזל הזה; לחדד, להבהיר, למלל. והכל, אני משערת, כדי לאפשר את החיים עם הפחד מפני הבלתי נתפש, מפני פן אנושי שאיננו מוכנים להכיר בו ככזה.
גולת הכותרת של "פסטיבל הג'נוסייד" ביולי 2014 היתה ללא ספק הסרט התיעודי "מחנות ריכוז והשמדה בגרמניה: סקירה עובדתית". הסרט צולם בידי חיילי בעלות הברית בעת שחרור מחנות הריכוז וההשמדה בגרמניה ובפולין. הוא נגנז כבר בשנת 1945, כדי שלא להעיק יותר מדי על גרמניה המשתקמת, ורק עכשיו שוחזר בידי מוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון. נציג המוזיאון, שנכח בפסטיבל, הסביר שהסרט לא ישוחרר להקרנה חופשית, כי המראות שהוא מביא קשים מדי. כמו כן הוא קבע כי, הפרשנות ההיסטורית החברתית שהוא מציע היתה נכונה בעיני יוצרי הסרט בשנת 1945, אך אינה הולמת את תפישותינו כיום.
ואכן, המראות שהסרט מציג בלתי נסבלים. גוויות עירומות של מוזלמנים מתגוללות ברחבי המחנות. עוד ועוד גוויות וערימות של גוויות. מוזלמנים שעודם נושמים שרועים ליד המתים ועיניהם ריקות. אלפי גוויות נגררות לקברי אחים ומושלכות אל תוך הבורות. הן מחליקות לבורות בקפיצות משונות, תזכורות גרוטסקיות של חיים, ונופלות על גוויות אחרות בתנוחות בלתי אפשריות. עוד ועוד ועוד עצמות מכוסות עור, שפעם היו בני אדם. נשים, גברים, ילדים. חמשת אלפים גוויות בכל בור. שקים של שערות ושל שיניים ומשקפיים. הררים של בגדים. והקריינות, שחוברה בשנת 1945, מזכירה לצופים שכולם היו אזרחים, שכנים, חברים, חפים מכל חטא, קורבנות תמימים שמצאו את עצמם חסרי אונים מול מכונת ההשמדה שרצחה בלי כל היגיון אנשים מכל סוג: קתולים, פרוטסטנטים ויהודים מכל המדינות ובעלי כל האזרחויות.
כשהגעתי לאולם והתיישבתי במקומי גיליתי שלצדי יושבת נורית, אחות לשריטה. היא בירכה אותי בחיוך ואמרה, "חשבתי שאפגוש אותך כאן." כשהסתיים הסרט, ועוד טרם הודלקו האורות, היא לחשה לי בהתרגשות רבה, "למה הם לא אמרו שהם היו יהודים? איך אפשר לא להגיד שהרגו אותם בגלל שהם יהודים?"
"מה זה משנה מה הם היו," עניתי לנורית, "הם היו בני אדם."
"אבל הם היו גם יהודים," היא התעקשה, "והרגו אותם כי הם היו יהודים. איך אפשר להתעלם מזה? הרי יוצרי הסרט העלימו את זה בכוונה, כדי לא לפגוע בהזדהות של קהל הצופים של הסרט. הם פחדו שאם יגידו שהם יהודים, אנשים פחות יזדעזעו."
הדברים הנכונים שאמרה נורית אינם מרפים ממני.
נכון. להסתכל על הגופות המקפצות על גופות אחרות ולראות בהן אך ורק "יהודים" ו"גילויי אנטישמיות" – זוהי אתנוצנטריות יהודית. זוהי גישה פרטיקולרית שמוחקת את האוניברסלי ומקטלגת את השואה כסוגיה יהודית ולא כלל-אנושית. זוהי גישה שמנכסת את הקורבנות, מוציאה אותה מן ההקשר ההיסטורי, ומתבסמת בעליונות המוסרית שהיא מקנה. היא מאפשרת להתבצר בצדקנות חסרת פשרות האומרת, ש"אחרי מה שעשו לנו שאף אחד לא יעז לבקר אותנו או להאשים אותנו בשום דבר".
אבל בו בזמן, ההתמקדות בדה-הומניזציה בלבד, וההתייחסות אל המוזלמנים אך ורק כאל "בני אדם" שהופשטו מהזהות הקבוצתית היהודית שרק בגללה הם נרצחו, הן בגדר גזענות. התפישה הזאת היא תפישה גזענית כי היא מניחה, מקבלת ולא מתעמתת עם כך שבעיני קהל הצופים הפוטנציאלי של הסרט (גרמנים בשנת 1945), אם הגוויות המקפצות הללו הן של יהודים – זה פחות מחריד, פחות מזוויע, לא כל כך נוגע בנו. זה קרה ל"הם", והם ממילא שונים וזרים. כלומר, פחות אנושיים.
אני חוששת ששיקוליהם של יוצרי הסרט היו מבוססים. אני חוששת שהגזענות העמוקה שהם חשו וניסו "לעקוף" בקריינותם אכן היתה שם. ההתעלמות מיהדותם של הנרצחים היתה מן הסתם "יעילה" במובן הזה שהיה בה כדי להעצים את תחושת הזוועה והגינוי של רצח העם. עם זאת, ברור שבהיותם נטולי הקשר היסטורי-קבוצתי, הזעם והאמפתיה והגינוי שהתמונות יכלו לעורר לא יכלו לערער את גזענותם האנטישמית של הצופים. הם היו מחזקים את הסולידריות הכל-אנושית, אך לא נוגעים בתפישת היהודי כ"קצת פחות מאנושי". הם היו תורמים להעמקת הסובלנות ברמה המופשטת, אך לא בפועל.
האם נכון (או אפילו מותר) מוסרית לזהות את הגזענות האנטישמית של קהל הצופים הפוטנציאלי ולבנות את הסרט כך ש"יעקוף" אותה ויחזק בקרב הצופים לפחות את רגש ההזדהות הכל-אנושי, האוניברסלי? או שאולי חובה לחשוף את הגזענות האנטישמית של קהל הצופים, להציג מולה מראה, "להיכנס" בה במפורש, ולהסתכן בכך שהצופים ייאטמו ולא יחושו את הזעזוע העמוק שיוצרי הסרט ביקשו לעורר?
אלה שאלות תיאורטיות מעניינות וחשובות בהקשר של פסטיבל קולנוע. אבל האמת ההיסטורית היא שאם קהל הצופים הפוטנציאלי בגרמניה של 1945 היה אכן גזעני ואנטישמי, ולא היה יכול להזדעזע מן התמונות המחרידות ביותר שהוצגו אי פעם על המסך אם קורבנות הזוועה היו יהודים, אזי יוצרי הסרט היו לכודים במצב של lose-lose. לא היה ביכולתם לעשות דבר שיצליח להעביר לקהלם את המסר שיהודים הם בני אדם, ושהתעללות בהם משום יהדותם היא מחרידה ונפשעת ככל פשע נגד האנושות. ציון יהדותם של הקורבנות היה מונע את הזדהות הקהל, ואילו העלמת יהדותם של הקרבנות היתה כמעט שיתוף פעולה עם הגזענות. ובמצב כזה, איך אפשר להתמודד עם גזענות סמויה, אפילו מוכחשת, אך עמוקה ומסמאת עיניים?

כאן ועכשיו: עצרת זיכרון למוחמד אבו חדיר בכיכר ציון

באחד הערבים שבהם התקיים פסטיבל הקולנוע בסינמטק ירושלים, נודע לי על עצרת זיכרון בכיכר ציון, ומיהרתי אליה עם חברה. העצרת נועדה לבטא אבל וכאב על רציחתם של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל, איל יפרח ומוחמד אבו חדיר: ארבעה צעירים שנפלו קורבן לשנאה קבוצתית רצחנית.
על המדרכה היה מונח בריסטול שעליו נכתב בטוש אדום "אף דם אינו הפקר", וסביבו ישבה חבורה קטנה של צעירים. הם הדליקו נרות נשמה ושרו שירים שקטים ונוגים. חברתי ואני הצטרפנו למעגל השרים, כפי שעשו עוברי אורח נוספים. אבל רוב עוברי האורח הצטרפו דווקא לעשרות הירושלמים הזועמים שהתגודדו סביב המעגל. הם קראו לעברנו קריאות גנאי בוטות, הניפו שלטי "מוות לערבים", כיבו שוב ושוב את נרות הנשמה, ירקו והסתערו אל תוך המעגל. הם דרשו מחובשי הכיפות בקרב היושבים שיסירו את כיפותיהם "כי אינם יהודים" והאשימו אותנו באהבת ערבים ושנאת יהודים. "אתם יותר גרועים מהמחבלים" ו"נשרוף גם אתכם" צעקו. אלמלא נוכחות המשטרה, ייתכן שהסערה היתה מתממשת לכדי אלימות פיזית.

בעודי יושבת במעגל ושרה שירי ארץ ישראל נוגים, פעל מוחי בקדחתנות. בין השאר שאלתי את עצמי אם יש משהו בנוסח הכרזה שמבעיר את חמתם של המתגודדים, אם היה אפשר לכתוב את הדברים באופן שלא יצית את זעמם. ואולם הכרזה נזהרה מלנקוב בשמו הערבי כל כך של מוחמד אבו חדיר, וודאי שלא ציינה שהוא היה צעיר פלסטיני שנשרף חיים בידי יהודים רק משום שהיה ערבי. הכרזה אמרה רק שאסור לשפוך דם אדם, כל אדם באשר הוא אדם, ולא ציינה את הדת או הגזע או הלאום של הנרצחים. מה עוד היה אפשר לעשות כדי להפיס את דעתם של המתגודדים? מה עוד היה אפשר לעשות כדי לרצות אותם ולהגיע אליהם? כיצד היה אפשר לעורר את רגישותם האנושית ולחברם אל הכאב המתבקש כל כך על רצח מזוויע?
ידעתי שאני במצב של lose-lose. בשלב הזה לא היה אפשר לעשות דבר כדי להגיע אל המתגודדים בכיכר ציון ולהזכיר להם שערבים הם בני אדם, ושרצח שלהם משום ערביותם הוא מחריד. אם זה המצב, איך מתמודדים עם הגזענות העמוקה שפשתה בחלקים גדולים כל כך של החברה הישראלית?

השילוב של ציונות הקטסטרופה והאוטופיזם המשיחי חיזק מאוד נטיות של בדלנות והסתגרות, תוך הגברת החשדנות כלפי כל מי שאינו "משלנו" והאדרה של קבוצתנו-שלנו לעומת כל האחרים. בבתי ספר רבים בישראל הגיעו דברים לידי כך שבמקום לימודי האבולוציה לומדים התלמידים שבתחתית סולם הערך והחשיבות מצוי הדומם, מעליו הצומח, מעליו החיה, מעליה האדם, מעליו היהודי, ומעליהם האל

איך הגענו עד הלום: ציונות האוטופיה והקטסטרופה

מסה קצרה זו איננה המקום לבחון את ההתפתחויות החברתיות וההיסטוריות שגרמו לכך שרבים בציבור הישראלי אינם מכירים באנושיותם המלאה של הפלסטינים ("ערבים") ושל האפריקאים ("מסתננים"). אסתפק בשרטוט סקיצה של התהליך, שלעניות דעתי הביא אותנו עד הלום.

לתנועה הלאומית היהודית היו תמיד שני פנים, שפנינה להב, חוקרת היסטוריה של המשפט הישראלי, כינתה "פן אוטופי" ו"פן קטסטרופלי". הפן האוטופי של הציונות שאף לממש חזון של חברת מופת המושתתת על אדני צדק, שוויון, חירות, סולידריות וקידמה, והכל ברוח הסוציאליזם, ההומניזם ונביאי ישראל. זה היה חזון של רווחה לכל ושל כבוד האדם. הפן הקטסטרופלי, לעומת זאת, הפן הקטסטרופלי, לעומת זאת, ראה בשיבת היהודים לארץ ישראל אירוע שנועד להבטיח להם מקלט לאומי ולהקים מבצר מפני חורבן, פורענות והשמדה.

שואה, הפרעות בארץ, מלחמת העצמאות, ואחר כך מצב הלוחמה המתמיד שישראל שרויה בו, העצימו את משקלו של הפן הקטסטרופלי בחוויה הציונית. הרטוריקה של רבים בהנהגה הישראלית מאז מנחם בגין מרגילה את הציבור להאמין שהטעם העיקרי – אם לא היחיד – לקיום המדינה הוא הישרדותי. על פי גישה זו, העולם כולו תמיד נגדנו לא מטעמים פוליטיים, אלא אך ורק מתוך שנאת יהודים קדומה ודמונית; ומשימתנו, נוכח האנטישמיות, היא פשוט לשרוד. במקביל, חזון האוטופיה האוניברסאלית-סוציאליסטית נשחק כליל במהלך עשרות שנות אידיאולוגיה קפיטליסטית שלטת של שוק חופשי, תחרות וצרכנות, ושל ניצול שיטתי מחפיר של "עובדי קבלן", "עבודה ערבית", "עובדים זרים" ו"שכבות מנוחשלות". את מקומו של חזון השוויון האישי והכלכלי, החירות ומדינת הרווחה, תפס חזון משיחי שחורת על דגלו שיבה לכל שטחי ארץ ישראל, חזרה למצוות התורה והשבת ימי מלכות בית דוד כקדם. מדובר באוטופיה שמסתלקת מן ההיסטוריה ומן המציאות החברתית-המדינית המודרנית אל עבר מיתולוגי-פרטיקולרי.

השילוב של ציונות הקטסטרופה והאוטופיזם המשיחי חיזק מאוד נטיות של בדלנות והסתגרות, תוך הגברת החשדנות כלפי כל מי שאינו "משלנו" (שמא יקום עלינו להשמידנו) והאדרה של קבוצתנו-שלנו לעומת כל האחרים (עם ישראל הוא עם סגולה, עמו הנבחר של אלוהים). בבתי ספר רבים בישראל הגיעו דברים לידי כך שבמקום לימודי האבולוציה לומדים התלמידים שבתחתית סולם הערך והחשיבות מצוי הדומם, מעליו הצומח, מעליו החיה, מעליה האדם, מעליו היהודי, ומעליהם האל. שוויון מוחלט ומלא בין כל בני האדם איננו ערך יסוד בישראל, לא בחוק המדינה ולא בנורמות החברתיות הנוהגות, ולכן הבחנות עמוקות בין "אוהב" ל"אויב", בין "לנו" ל"לצרנו", בין "יהודי" ל"כל השאר", עוברות באין מפריע. ישנם בתי ספר לא מעטים שבהם צעירים ישראלים-יהודים לומדים שאלוהים אוהב את היהודים יותר משהוא אוהב בני עמים אחרים; שהוא מגן עליהם יותר, שהם חשובים (לו) יותר. במגרשי כדורגל – ולא רק בהם – קוראים המונים ללא בושה שרק ליהודים יש נשמה, ואילו לאחרים – ולערבים בפרט – אין. ערבים, וכן יהודים "רעים" (חילונים, שמאלנים), מכונים בשיח הציבורי בשמותיהם של צוררים מיתולוגיים – עמלק, המן, אנטיוכוס, טיטוס והיטלר, והאסוציאציה התרבותית המיידית היא שיש לעשות בהם שפטים.

עם תום מלחמת העולם השנייה הבינו האומות שהביסו את הפשיזם שהן מוכרחות לקבוע בסיס ערכי משותף שעליו ייבנה העולם החדש שלאחר הזוועה. ערך היסוד שהן החליטו לקבוע בלב הבסיס הערכי המשותף הזה הוא בדיוק הערך שהוכחש ונדחה יותר מכל בידי הפשיזם: כבודו הסגולי של האדם

התקווה: חינוך לכבוד האדם כדרך אל ההיסטוריה, החברה, הערכים

חזון קטסטרופלי מוביל להסתגרות, לחשדנות ולהצטמצמות, ומנביט שיתוק, קיפאון ורגרסיה. חזון אוטופי-משיחי מרחיק מחברת העמים ומערכים מדיניים, דמוקרטיים וליברליים. חזון אוטופי-אוניברסלי מציב רף בלתי ניתן להשגה, וסופו ליצור תסכול, ייאוש וויתור. חברה אחראית ובוגרת חייבת להשתחרר מחזונות קטסטרופליים ואוטופיים, ולהתמקד בבניית הווה. הווה זה מוכרח להתבסס על מצע ערכי רחב, מעמיק ומפותח היטב שניתן לגזור ממנו חוקה, חוקים, נורמות, כללי התנהגות ותשובות לקשת רחבה של שאלות.

עם תום מלחמת העולם השנייה הבינו האומות שהביסו את הפשיזם שהן מוכרחות לקבוע בסיס ערכי משותף שעליו ייבנה העולם החדש שלאחר הזוועה. ערך היסוד שהן החליטו לקבוע בלב הבסיס הערכי המשותף הזה הוא בדיוק הערך שהוכחש ונדחה יותר מכל בידי הפשיזם: כבודו הסגולי של האדם.
כבודו הסגולי של האדם מיוחס באופן אוניברסלי, מכוח החלטה אידיאולוגית, לכל יצור אנושי באשר הוא, בזכות שייכותו המוּלדת ל"משפחת האדם". משמעו הכרה בערך מוחלט ואחיד של כל מי שמוכר כחבר במשפחת האדם. כבוד טבוע זה אינו משתנה על פי מוצאו של האדם, שיוכו, זהותו או התנהגותו, והוא אינו מקנה לו מעמד חברתי, חשיבות, או עדיפות על פני זולתו. הוא מקנה לו, כמו לכל בני האדם האחרים, הכרה כבעל ערך אנושי מלא ובלתי משתנה מרגע לידתו ועד רגע מותו. הכבוד הסגולי אינו "רכושו" של אדם; זהו ערך השייך לכל בני האדם במשותף, וכולם נוטלים בו חלק. מי שמנסה לפגוע בכבוד הסגולי של זולתו – מנסה לפגוע בכבוד הסגולי של כל בני האדם. ניסיון פגיעה כזה הופך את התוקפן לאויב של כלל האנושות.

האומות שהביסו את הפשיזם הנאצי וקבעו סדר חברתי חדש ניסחו את המצע הערכי של העולם החדש במסמך שנקרא "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם", אשר אושר על ידי עצרת האומות המאוחדות ב-10 בדצמבר 1948. ההכרזה, שאושררה בידי כל המדינות החברות (כולל ישראל), קובעת ש"כל בני האדם נולדים עם כבוד סגולי שווה" (equal dignity), וכבוד סגולי זה הוא מקורן של כל זכויות האדם הבסיסיות. כלומר, זכות יסוד בסיסית היא זכות שכל אדם זקוק לה לשם הבטחת כבודו הסגולי כאדם. זכות יסוד נועדה להבטיח שערכו המוחלט של כל אדם כאדם לא יבוטל. לכן הזכויות שלא להיות מורעב, מעונה, או מושתק, למשל, הן זכויות יסוד.

בשנת 1992 בחרה ישראל לחוקק את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (human dignity and liberty). מטרת החוק היתה לאמץ את ערך הליבה של העולם המודרני, ולהשתית עליו את החוק, המוסר, החינוך והמובן מאליו הישראליים. הפרידה מהחזון הקטסטרופלי ומהחזון האוטופי כרוכה בפעילות חברתית, מדינית ופוליטית. אך היא מחייבת גם פעילות מוסרית, ערכית וחינוכית. פעילות זו מוכרחה להיות מושתתת על ערך היסוד שבית הנבחרים הישראלי קבע בלב ההוויה הישראלית על כל פניה וגווניה. כבודו הסגולי של האדם הוא ערך "רזה", המתמקד במכנה הערכי המשותף לכל בניהם ובנותיהם של אדם וחוה. אך למרות "רזונו" הוא בעל מסורת תרבותית ארוכה, הנסמכת על מקורות יהודיים, נוצריים, פילוסופיים, חברתיים ומשפטיים. הוא קובע גבולות ברורים בין מותר ואסור, ומאפשר גזירה מושכלת של ערכי משנה וכללי התנהגות. ערכים וכללים כאלה יכולים להיות גם אוניברסליים וגם פרטיקולריים – ישראליים, יהודיים, עבריים, לוקאליים. הם יכולים לאפשר פלורליזם, וגיוון רב בין פרטים וקבוצות, תוך ביצור היקר מכל – ערכו המוחלט והמלא של הפרט האנושי.

כבודו הסגולי של האדם מזמין מחויבות לערכים נוספים, כמו כבודם הסגולי של יצורים חיים אחרים ו"כבוד מחייתם" של אנשים וחיות. בעוד הכבוד הסגולי מייחס ערך אחיד, מוחלט ובלתי משתנה לכל בני האדם, כבוד המחיה מייחס ערך לייחודו של כל פרט אנושי; למאפייניו האישיים המסוימים, הקונקרטיים, החד פעמיים. כבוד המחיה מבטא הכרה חיובית בשונות של כל פרט, בפוטנציאל המייחד אותו ובבחירותיו לממש חלקים מפוטנציאל זה. היכולות והכישורים המסוימים של הפרט, יחד עם עבודת המימוש וההגשמה שלו שהניבה פרי שאין דומה לו, הם שמכוננים את הערך שאליו מתייחס כבוד המחיה. ככל שאדם פועל למימוש כישורים ופוטנציאל – כך הוא מרחיב את כבוד מחייתו. לכן כבוד המחיה אינו סטטי, אחיד ומוחלט כמו הכבוד הסגולי, והוא מתייחס ביתר פירוט להיבטים מגוונים של הקיום האנושי הממשי.
כבוד האדם הוא נקודת המוצא שהחברה הישראלית בחרה לעצמה בשנת 1992 לעיצוב תודעתה ודמותה. זוהי נקודת מוצא ראויה לחברה השואפת להשתייך למשפחת העמים – וכן לשמור על ייחוד תרבותי מתוך סובלנות לכל ופלורליזם עשיר. במקביל לפעילות חברתית ומדינית יצירתית, ישראל מוכרחה לכבד את בחירתה הערכית ולפעול ברצינות וביעילות לממש אותה. חינוך כולל לכבוד האדם כבסיס המשותף העמוק וההכרחי הוא משימה לאומית מן הדרגה הראשונה. ואם חפצי חיים אנו – אין לנו דקה אחת לאבד.

ד"ר אורית קמיר היא משפטנית. עומדת בראש הנהלת המרכז הישראלי לכבוד האדם.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה