דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
צילום: אילן וולף
נובמבר 2001 | / מהדורה 07

צילום: אילן וולף

להיות עכשיו יהודי בניו-יורק

על החוויות "הישראליות" של תושבי מנהטן

הסחרור שאיננו

לפני שנה וחצי בערך הקהילה היהודית האמריקאית בכללה, והדתיים בפרט, הגיעו לשיא תרבותי-פוליטי-חברתי, כשאחד מאיתנו, שומר שבת וכשרות, דהיינו ג'ו ליברמן, נבחר למועמד לסגן נשיא. קשה לתאר את התדהמה המתוקה ואת הצהלה שחשנו אז. היה נדמה לנו שהחלום היהודי-אמריקאי התגשם במלואו, כשהגישה לצמרת השלטונית נפתחה בפני אדם שחי חיים נאמנים למסורת, ונשק למזוזת ביתו לפני שהלך להתראיין אצל העיתונאים שעמדו וחיכו לו בגנו. במשך שבועות שאלנו זה את זה: "איפה היית כששמעת?".

גם עכשיו אנו שואלים, בצליל אפור וקודר: "איפה היית כששמעת?", שמשמעו: מה היה בשבילך פשר הרגע שבו עולם חדש ומאיים סגר עליך והאופק החשיך.

הערפל שירד על ניו-יורק באותו יום בספטמבר הפך את המטרופולין במידה מסוימת לעיירה דחוסה, שכל תושביה נקשרו בחבל אחד אל מה שהיה העוגן הדרומי של העיר. כשצופים על האתר מתרשמים בעיקר מהלכלוך, התוהו ובוהו וההרס. בדרך-כלל כשאנו חושבים על חורבות, עולה בדמיוננו משהו ציורי, אמנם קצת מעציב אבל עם נימה אסתטית – ועל כן מושיעה. אבל החורבה הזאת היא נוראה ומאיימת.

פעמיים הייתי שם בנוכחותם של בני משפחות הנעדרים וההרוגים. עמדנו בהשתוממות. קשה לקלוט שזהו בית-קברות לכמה אלפי בני-אדם, היות שבכלל לא ניתן לזהות שם שום סימן של חיים אנושיים. אחד השוטרים שסורק את החורבות אמר לי: "איפה כל הכסאות? תאר לעצמך כמה כסאות היו במגדלים האלה. לאן הם נעלמו?". שלא לדבר על בני-אדם, שהיעלמותם עוד יותר מהממת ומחרידה.

בליל שבת הראשון אחרי הפיגוע, אחרי יומיים של עבודה במרכז למשפחות הנפגעים בצוותא עם אנשי הצלב-האדום, התפללתי בעת קבלת שבת עם המניין שלי, קהילת 'אורח אליעזר' במנהטן. לבסוף, כמו תמיד, שרנו את הפזמון "יגדל" וכשהגעתי לשורה "אין לו דמות הגוף ואינו גוף", נעצרתי.

קיבוץ גלויות

כידוע, ניו-יורק היא המקום היחיד בתפוצות שבו אנו יכולים להשלות את עצמנו, שכל העולם יהודי. ואף על פי כן, המגוון האתני פה הוא עצום. רקמת היגון שמתפרשׂת כאן מאז 11 בספטמבר היא עוד יותר מורכבת, רבת צבעים וצללים, וגם הופכת את האסון ליותר אוניברסלי, או ליתר דיוק, האוניברסליות של השכול מתבלטת בו ביתר שאת.

קשה לתאר את התדהמה המתוקה ואת הצהלה שחשנו כשג'ו ליברמן נבחר למועמד לסגן נשיא. היה נדמה לנו שהחלום היהודי-אמריקאי התגשם במלואו

במרכזים למשפחות הנפגעים מעידות התמונות התלויות על הקירות, פניהם של המסתופפים ונדים בראשם המדברים בשלל שפות, ואנשי הדת המספקים מה שמכונה "סיוע רוחני", עד כמה פגעו המחבלים דווקא ביוצאי העולם השלישי וביניהם הרבה מוסלמים, ועד כמה היתה זו פגיעה בציביליזציה הגלובלית אשר נוצרת פה.

לחלק ניכר מן המשפחות, חלק מן הטראומה הוא ההיתקלות בתרבות זרה: המשטרה, הצלב-האדום וכל היתר, מפגש שמביא גם תגליות. "זה מדהים, כל החסד שיש פה", אמר לי אדם חרדי שאחיו נהרג. והמשיך: "ואני אגיד לך, דווקא הרפורמים הרבה יותר טובים בכל הנושאים האלה מהציבור שלנו". בעצם, לא ששתי לשמוע את ההיגד "הנאור" הזה כשחשבתי על איזו רעידת אדמה פנימית חווה החסיד הזה, המגלה לפתע שבמשבר כזה דווקא הגויים והרפורמים הם אלה שמספקים לו עזרה.

עוד מימד מפתיע הוא שניו-יורק נתפשת עכשיו כחלק מארצות-הברית, כלומר, מרחב היבשת הצפון-אמריקאי הפרוטסטנטי והלבן – שנראה כל-כך מצחיק בעיניים העירוניות של הניו-יורקים – מציף עכשיו את העיר במתנדבים ובנדבות.

עבור רבים מן המתנדבים בצלב-האדום הייתי היהודי הראשון שהם פגשו בימי חייהם, שלא לדבר על הרבי הראשון. ופתאום התמימות והנצרות הפשוטה, שעלו מהציורים וממכתבים של ילדי בית-הספר התלויים על הקירות, הורגשו כממש לבביות ואפילו מעודדות.

האם אי-פעם תיארנו לעצמנו שניו-יורק תבקש ליטוף?

נו אז מה?

מעבר להרג ולהרס, אנו ניצבים עכשיו בפני קטסטרופה כלכלית שלמען האמת, היתה בדרך עוד לפני 11 בספטמבר. המעגלים הכלכליים הרגילים, התפוצצות הבועה של הדוט. קום והמדיניות הכלכלית המושחתת של ממשל בוש – כולם הובילו אותנו אל סף מפולת כלכלית וכמו תמיד, נטל המשא ייפול על גביהן של השכבות הנמוכות. בימים הראשונים אחרי 11 בספטמבר הבדלי המעמדות ניטשטשו, כשאל משפחות הנפגעים במרכזי הטיפול נהרו נציגים מכל הגוונים, הצבעים, הדתות והרבדים. כמובן, לאחר זמן , כשהנסיבות הכלכליות של ההרוגים באו לידי ביטוי ברמות הביטוח שהם קנו למשפחותיהם וכדומה, הגבולות חזרו למקומם. אבל היו עוד אנשים שנפגעו מבחינה כלכלית, ובהמוניהם. במשך הזמן זֶרם הפונים מקרב המשפחות למרכז לטיפול במשפחות ההרוגים והנעדרים הלך והתמעט, ועמדנו מול נהירה יומית של מאות בני-אדם שפרנסתם נשמטה מהם לאחר קריסת המגדלים. אם אתה מהרהר לרגע על מספר בני-האדם שעבדו בתוך המגדלים, תוכל לאמוד את מספרם של נותני השירותים לכל אלה ששהו שם: האנשים שסיפקו את הקפה, את הניירות למשרדים ועוד ועוד.

בחודש שעבר חזרו על עצמן תחושות האימה כשהתקבלה ההודעה על מטוס שהתרסק לאחר המראה משדה התעופה ונפל לתוך שכונת מגורים בקווינס. כשהתברר שלא מדובר בפיגוע, פגה הדריכות המחודשת. העצבים נמרטו כבר מזמן, וממדי ההרס והשכול מספטמבר מקטינים את ממדי האסון הזה. דווקא האדישות הזאת, וההדחקה של הסבל הנורא של נוסעי המטוס, שכמעט כולם היו מהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית ובני שכונה שכבר קברה רבים באסון הקודם – דווקא השגרה שבה אנו מקבלים את החדשות מעוררת רגשות אשם ופחדים בדבר התקשחותנו ואי-יכולתנו להרגיש את סבלם של אחרים.

כתוב בגמרא: "מנפח אדם בית הפרס, והולך" (מסכת נידה). כלומר, שדה שנחרש בו קבר (בית הפרס), שדה שבו פרוסים דברים טמאים, או שרגלי בני-אדם מתרחקות ממנו, בשדה כזה מנפחים, נושפים בעפר ובאפר כדי לגלות את שרידי האנוש הטמונים בין ההריסות. ואז ממשיכים והולכים, בדרך הסלולה בנשיפה, המתפתלת בין כבודם של המתים לטומאתם של הקברים.

היום בניו-יורק כולנו מנפחים, נושמים וממשיכים ללכת.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

פרופ' יהודה מירסקי כיהן בממשל קלינטון באגף לזכויות אדם של משרד החוץ האמריקאי, ומלמד עתה באוניברסיטת ברנדייס. ספרו על הרב קוק: מיסטיקן בתקופת מהפיכה, ראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה