דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

"והשב העבודה לדביר בתיך": פסוק תפילה שהוא תחליף לעבודת הקורבנות במקדש / צילום: דידייה בן-לולו

להווה משיחי אין עתיד

תמונות העבר האידילי משתלטות על המבט המכוון אל העתיד, ואם לא נתפכח לא נוכל להפעיל שיקול דעת שנשען על עקרון המציאות

 הבלבול שמא אנחנו "אז" אורב עוד מראשית העליות הציוניות. סבתא שלי למשל הצטלמה בימי לימודיה בבצלאל כרועת צאן עם כד על הראש. ההתרגשות שליוותה את מציאת המגילות הגנוזות, את החפירות הארכיאולוגיות, את ההליכה במסעות עם תנ"ך מוכרת ודשו בה הרבה. ובכל זאת, נדמה כי הגענו עתה לשיא מסוכן ביותר

שבת אחת לפני כמה שנים הקשבתי בבית הכנסת לסיפור התאהבותם של יעקב ורחל. נער בר המצווה היה רהוט, ואני מצאתי את עצמי שוקעת בפרשה. יעקב מגיע לארץ בני קדם. הוא רואה באר בשדה ולידה רובצים שלושה עדרי צאן. ימים רבים הלך יעקב ברגל. הוא מגיע אל הבאר…

ואז הופסקה הקריאה. נגוז מראה עדרי הצאן המעלים אבק. נעלמו קולות הפעייה של הטלאים וצלילי הפעמונים. גבר שעמד ליד הנער העטוף בטלית קרא את ברכת העלייה. מרוגזת על שהפריעו לי בחלומי רטנתי על כך שחבורה של גברים מנצלת את קריאת התורה כדי לחלק לחבריה כיבודים לפי סדר היררכי. אחר כך חזר נער בר המצווה אל הפרשה ושוב הפרעה. שוב עלייה ושוב כיבודים. שוב הייתי צריכה להניח בצד את הרגליים היחפות של הרועות, את הזרועות האיתנות של יעקב, את עיניה היפות של רחל. בחרן זו הייתה שעת אחר הצהריים, היום גווע ונסו הצללים.

בהפסקה זו חשבתי: זה לא מסיבות פטריארכליות בלבד שהעליות שובצו בקריאת התורה. זה לא רק כדי לתת כיבודים. הקיטוע נועד להבטיח שהנער לא יתבלבל, וייצא אחר כך מבית הכנסת, יראה את אהובתו, יישק לה ויבכה.

גם בעליות הבאות הייתי ספוגה בעשן המדורה. ריח המים שזורמים על האדמה היבשה העלה בדעתי את הרעיון שאולי גם אני רועה, כך שכמעט לא שמתי לב עוד למטפסים לבימה וליורדים ממנה עמוסי ברכות. ולכן אמרתי לעצמי: העליות קוטעות את הפרשה כדי שאני עצמי לא אחשוב שאנחנו "אז".

שנים אחדות לפני כן ביקרתי אצל זוג חברים שגרים בגליל המערבי. שניהם למדו ספרי קבלה סתומים ועתיקים. בשלב מסוים עמדנו תחת עץ חרוב ענקי על גבעה ליד ביתם. הצבעתי לכיוון מזרח ושאלתי את האישה אם קורה לה שבגלל לימודי הקבלה היא לפעמים מתבלבלת וחושבת שהיא במאה ה-16 בתקופת האר"י. היא שתקה רגע ואחר כך ענתה בפשטות: "כן".

המשפטים החוזרים, שמעלים באוב תמונות אידיליות מן העבר, אינם מסיטים את בעלי העמדות שאינן משיחיות מהידיעה שהעבר לא היה כה אידילי גם בימים שבן ישי חי

שיא מסוכן

הבלבול שמא אנחנו "אז" אורב עוד מראשית העליות הציוניות. סבתא שלי למשל הצטלמה בימי לימודיה בבצלאל כרועת צאן עם כד על הראש. ההתרגשות שליוותה את מציאת המגילות הגנוזות, את החפירות הארכיאולוגיות, את ההליכה במסעות עם תנ"ך מוכרת ודשו בה הרבה. ובכל זאת, נדמה כי הגענו עתה לשיא מסוכן ביותר, שכן תמונת העבר משתלטת בימים אלו על תמונת העתיד.
למה הכוונה?

בתפילה ובפיוטים משובצים פסוקים וחלקי פסוקים רבים שמעידים על הפנייה או התחינה או המשאלה ל"חדש ימינו כקדם". הקריאות להתחדשות קשורות בעיקר בחורבן הבית השני. כעומק החורבן והאבל כך מתבקשת הנחמה (ואף הנקמה), והיא מושגת באמצעות המילים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון". או: "ויהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שייבנה בית המקדש במהרה בימינו… ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות". והדוגמאות רבות וארוכות.

השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא מהו המעמד של המשפטים האלה? האם הם מתייחסים לעבר? האם הם מתייחסים לעתיד? או שמא הם מצביעים על העבר שניבט אלינו מתוך תמונת העתיד?

כל דור עונה על השאלה הזאת באופן שונה, אך בעיקרן התשובות מתחלקות למשיחיות ולאלה שאינן משיחיות. האחרונות מתייחסות למשפטים האלה כאל פורמולות מעוררות הוד על אודות עבר אבוד, שעם חורבנו השלמנו, ואשר בה בעת עלינו לנצור את תמונתו כדי שנוכל לכוון את מאמצינו היומיומיים כך שיביאו ליצירת חברה טובה יותר. באמצעות הפסוקים האלה אנו מייחלים, או מתנחמים בכך שגם אם ההווה מפרך או מכאיב, הרי שבעתיד יתגלה הצדק ויחזיר כל דבר על כנו ולתיקונו. המשפטים החוזרים, שמעלים באוב תמונות אידיליות מן העבר, אינם מסיטים את בעלי העמדות שאינן משיחיות מהידיעה שהעבר לא היה כה אידילי גם בימים שבן ישי חי. ועדיין הן קושרות בין העבר לבין העתיד באופן שאפשר להחזיק בהמשכיות מסוימת של הזהות הכללית והאישית של העם ושל הפרט שהוא חלק מהעם.

לעומת זאת, העמדות המשיחיות תופשות את דגמי העבר כמערכת שעומדת לחזור, או שרצוי שתחזור בעתיד הקרוב. על משקל "שלום עכשיו", אפשר לקרוא לעמדות האלה "אז עכשיו". בתנאים האלה, המשפט "והשב העבודה לדביר בתיך" אינו משפט לעידוד הנפש הדוויה, ואף לא פסוק תפילה שמודע לכך שהוא תחליף לעבודת הקורבנות במקדש, אלא ציווי למלא את התנאים שיביאו לביאת המשיח. את הסדר לעולם הקטסטרופלי כבר יביא המשיח עצמו.

בדורות האחרונים אנו עדים לשני זרמים משיחיים: תנועת גוש אמונים וחסידות חב"ד. בשנות השבעים היה פער עצום בין התנועה הישראלית החלוצית שצמחה מתוך הציונות הדתית ובין החסידות שמרכזה בברוקלין. אך עתה נדמה שרוח המשיחיות של שתי התנועות מתמזגת. חסידות חב"ד מחזקת את האגפים הנציים של החברה, והחלקים המשיחיים שיצאו מחלצי גוש אמונים מתעטפים במנהגים ובסממנים חסידיים. ברחוב יפו מול שוק מחנה יהודה ראיתי באחד מימי שישי דוכן של חב"ד שממנו בוקעים שיריו של הרב קרליבך ולידו שני יהודים ארוכי זקן שמדרבנים גברים להניח תפילין. בסמוך ניצב דוכן של נערים בסגנון היפי (כיפות גדולות על שיער ארוך, פאות וסנדלים) שהכריז "הר הבית לידינו". אותם אנשים מבין הקונים בשוק שהביעו את תמיכתם באלו, אף ניגשו לאלו. כך רוקמות יחד שתי התנועות מסך משיחי שמקיף חלק ניכר מהאגף הדתי ומושכות אנשים שלא היו שייכים בעבר לא לגוש אמונים ולא לחב"ד.

בדורות האחרונים אנו עדים לשני זרמים משיחיים: תנועת גוש אמונים וחסידות חב"ד. בשנות השבעים היה פער עצום בין התנועה הישראלית החלוצית שצמחה מתוך הציונות הדתית ובין החסידות שמרכזה בברוקלין. אך עתה נדמה שרוח המשיחיות של שתי התנועות מתמזגת

שעת פתיחת השערים

תיאור חזותי של הכמיהה ל"אז עכשיו" העמיד ארי אלון בפרק מרומן שנדפס ב"ארץ אחרת" (גיליון 3, אפריל 2001) והתפרסם מאוחר יותר בספר "בא אל הקודש" (ידיעות אחרונות, 2005). הפרק מתחיל כך:

 כל לילה אני מפטרל עם קומץ סיירים מלומדי מלחמה סביב גדרות הביטחון האלקטרוניות המקיפות את הר הבית. כשעולה השחר אני משקיף על טקס הקרבת קורבן התמיד, מדווח לחמ"ל ועולה למרום. כל לילה מצטופפים אלפי עולי רגל עם קורבנותיהם לפני השערים ההידראוליים שבחזית הר הבית. כשעולה השחר הם ממתינים בדריכות עד תום הטקס המרהיב, שעורכים מאות כוהנים ופרחי כוהנים. ממקום הצטופפותם מנועים עולי הרגל מלצפות בטקס, ואני ממקום תצפיתי מחויב לדווח לחמ"ל על כל שלב ושלב. בתחילה, אני מדווח, רוחצים כל הכוהנים את ידיהם ורגליהם בכיור הניצב מערבית למזבח, אחר כך הם מתפצלים למשמרות. אלו נוטלים צינורות ועולים לראש המזבח ומתיזים על האיברים והחלבים שנותרו מאתמול…

מתוך נסיוננו הרב אנו יודעים היטב ששעת פתיחת השערים היא השעה המועדת ביותר לפיגוע המוני, ואנחנו לא מרשים לעצמנו לעלות על יצועינו בטרם ייפתחו כל השערים ההידראוליים של בית המקדש, ובטרם ייכנסו פנימה אחרוני עולי הרגל המצטופפים עם קורבנותיהם.

התסריט או התרחיש הזה נעשה משותף ליותר ויותר אנשים. הסיבה שהמסר המשיחי מסוכן כל כך היא פשוטה: להווה משיחי אין עתיד. השתלטות של סמלים משיחיים אינה מאפשרת להביט נכוחה על המשימות שיש לבצע. בהווה משיחי מתבטלת המציאות הקונקרטית שעשויה מחתירה להסכמים חפצי חיים עם שכנינו, מהמאבק להעלאת שכר המינימום, הפרטת שירותי הבריאות, תיקון כבישים ושפיטת ראש ממשלה שמואשם בשחיתות. תחתיה מתמקמת תמונה דמיונית-אוטופית ארוגה ממשאות נפש, ואפופה בטהרה ובקדושה. על פי הכללים של ההווה המשיחי, יש להקים מרבצו את התוהו ובוהו, ובשאר העניינים יטפל הקדוש ברוך הוא.

עמדות משיחיות אינן נחלתם של דתיים בלבד. המאה העשרים ידעה תנועות משיחיות שותתות דם שלא היה להן אלוהים. גם אידיאת השוק החופשי שעתה הגיעה שעת המשבר שלה היא תנועה כלכלית משיחית. תנועות משיחיות נבלמות בדרך כלל בידי פורענות ואסון. בכל מה שנוגע לחברה הדתית במדינת ישראל, יש לה כלי עבודה הלכתיים ופולחניים חזקים שמסוגלים לנטרל סחף משיחי, והדוגמה הזעירה שהבאתי על קטיעת פרשת השבוע תעיד על כך. כדאי להשתמש באמצעים האלה, פן תמונת העתיד תתמזג כמעט כולה עם העבר והתפילה תתרוקן ממשמעותה. התפילה היא יצירה שגובשה לאחר חורבן הבית והיא מתקיימת על הציר המתוח בין הנוסטלגיה למה שאבד לבין התקוות לעתיד ויש לחשוש שמא התפרצות עמדות אפוקליפטיות יביאו עליה קץ. ויותר מכך, אם את האופק יכסו ענני חזון אחרית הימים, זה יהיה בלתי אפשרי לנווט במציאות החברתית והמדינית.

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

2 תגובות

  1. מאמר מאד מעניין וכתוב יפה.

    מרים צ'פמן |
  2. המאמר הזה רלוונטי במיוחד בימים שחכים עולים להר הבית ואין ראש ממשלה שיעצור.
    הצילום והדעה ביחד מדגימים עד כמה המשיחיות היא פטישיסטית. "כיפת זהב מעל" – וכולם רצים.

    נעמי ברות |

הגיבו לכתבה