דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
"יהודים לכו לפלשתינה". כתובת על לוח משחק, גרמניה, 1936
נובמבר 2001 | / מהדורה 07

"יהודים לכו לפלשתינה". כתובת על לוח משחק, גרמניה, 1936

כל המקומות תפוסים

מדוע דווקא בשנה האחרונה מתגברת האנטישמות בעולם

אירועי השנה האחרונה, מאז תחילת "אינתיפאדת אל-אקצא", החזירו לאופנה את מושג האנטישמיות. אם בעשורים האחרונים היתה תחושה שהאנטישמיות העולמית מצטמצמת לקומץ אירועים של פגיעה בבתי-כנסת או בתי-קברות יהודיים, השנה רווחה התחושה שאנו עומדים בפני גל הרבה יותר גורף של אנטישמיות ברחבי העולם.

התחושה הזו מקורה בצירוף של כמה גורמים: ראשית, העובדה שבכל השנים האחרונות – אך בייחוד בשנה האחרונה – המאבק הפלסטיני בישראל הולך ומקבל אופי של מאבק דתי בין יהודים למוסלמים. הרי מלחמת השנה האחרונה מכונה "אינתיפאדת אל-אקצא" משום שפרצה בעקבות ביקורו של אריאל שרון על הר-הבית, מה שנתפש על-ידי הפלסטינים (או לפחות נוצל על-ידיהם) כתחילתו של ניסיון ישראלי-יהודי לפגוע במסגדי הר-הבית. בשנים האחרונות – ושוב, בשנה האחרונה במיוחד – גם רבו פיגועי ההתאבדות מבית-היוצר של התנועות האיסלאמיות הפונדמנטליסטיות, כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי. אף תמיכתו של הציבור הפלסטיני הרחב בתנועות האלה, שאינן מוכנות להכיר בשום פשרה בכל הנוגע לשליטה יהודית בתחום שליטתו של האיסלאם ("דאר אל-איסלאם"), גברה בשנה האחרונה. וכך, קודם-כול מבית, מצטייר הסכסוך הלאומי בין הישראלים לפלסטינים יותר ויותר כעימות דתי בין יהודים למוסלמים.

לזאת נוספו גם הפיגועים הרבים בתחילת האינתיפאדה כנגד מוסדות יהודיים ברחבי העולם, מצד גורמים מוסלמיים באותן ארצות. הדברים בלטו במיוחד במדינות אירופה, ובצרפת בפרט, אבל תקפים במידת-מה גם ביחס לארצות-הברית וקנדה, וכן מקומות אחרים על פני הגלובוס. רק לאחרונה, למשל, נחרדו יהודי קייפטאון בדרום אפריקה מההסתה האנטישמית של תנועה מוסלמית קיצונית בשם 'פאגאד' בעירם; הסתה שכבר הולידה נסיון לרצוח רופא יהודי, שנפצע קשה.

כמו כן, בוועידת האו"ם בדרבן היה ניסיון של גוש המדינות המוסלמיות לא רק לבקר את מעשי ישראל בשטחים, אלא גם להאשים שוב את כלל התנועה הציונית בגזענות, ואף ב"טיהור אתני" ובפשעים נגד האנושות. אף על פי שההתקפה לא כוונה כנגד כלל היהודים בעולם אלא "רק" נגד הציונות, עצם הניסוחים הבוטים והגורפים שנעשה בהם שימוש נתפשו כעוד נדבך במאבק האנטישמי.

על כל אלה נוספה גם תגובתו של העולם המערבי לאירועים. אחרי שההצעות הישראליות מרחיקות הלכת בקמפ-דייוויד 2000 ובטאבה נדחו, ובמקומן קיבלה ישראל את התפרצות האלימות, היתה ציפייה טבעית שלפחות העולם המערבי, שבעשורים האחרונים ביקר את ישראל בחריפות בגין "הכיבוש", יראה עכשיו בפלסטינים את הגורם העוין ויפנה את חציו כלפיהם. לא רק שזה לא קרה, אלא שהעולם המערבי, ובייחוד אירופה, המשיך לבקר את ישראל ולגנות כל אמצעי שניסתה כדי להיאבק בטרור הפלסטיני – בין אם מדובר בחיסולי טרוריסטים ומנהיגיהם, ובין אם מדובר בכניסה לשטחי הרשות הפלסטינית. כל זאת, בשעה שהמערב עצמו נאבק באפגניסטן בדרכים הרבה יותר חריפות. הסטנדרט הכפול הזה הוא שמעורר תחושות כבדות בדבר יחס אנטישמי.

אפשר, כמובן, לטעון שהזדהות המערב עם הפלסטינים אינה קשורה לאנטישמיות אלא נובעת מרגשי האשמה של המערב בגלל עברו-שלו, עבר קולוניאליסטי שרצונו לכפר עליו בהזדהות אוטומטית עם כל אוכלוסייה כבושה המבקשת עצמאות. יש בוודאי גם מימד כזה בעמדה המערבית, אבל עדיין נותרת השאלה מדוע, למשל, המערב אינו מזדהה עם מלחמתם של הבאסקים לחירות כנגד ספרד, או עם מלחמתם של הקתולים בצפון אירלנד לשחרור מעול הכיבוש הבריטי, אף שהקתולים הם אמנם רוב ברור בצפון אירלנד.

דומה, שלתחושה בדבר יחס של "איפָה ואיפה" מצד המערב יש אפוא על מה לסמוך. זאת ועוד, אם היינו רגילים לשמוע מן המערב ביקורת על עצם השליטה הישראלית בשטחים, הרי עכשיו אנחנו סופגים את הביקורת גם כאשר ברור שישראל היא (או לפחות היתה, בזמן ממשלת ברק) הגורם המבקש לסיים את השליטה הזו.

נראה שהמפתח לעמדת המערב טמון בהבנת המשמעות העמוקה של אירועי השנה האחרונה. מה שקרה בשנה האחרונה הוא שלראשונה מאז הקמת מדינת ישראל הגיע הסכסוך הישראלי–ערבי לרגע האמת שלו, ולפתע התברר שלא מדובר רק במאבק על כך וכך שטחים שישראל תוותר עליהם, אלא ייתכן שאין לסכסוך פתרון כל עוד ישראל מתעקשת להישאר כ"נטע זר" באזור הערבי-מוסלמי הזה. זהו כמובן מסר קשה לעיכול קודם-כול לישראלים עצמם, אבל לא פחות מכך, זהו מסר קשה לעולם המערבי, שנאלץ לפתע להתמודד עם המסקנה שהמזרח התיכון, אזור רגיש במיוחד מבחינת פוטנציאל הסכנה שבו (בגלל הנפט, בגלל הפונדמנטליזם המוסלמי ובגלל הצירוף של שניהם, המאפשר למשטרים קיצוניים ביותר להצטייד בנשק להשמדה המונית), עלול להמשיך לדמם ללא פתרון, כל עוד מדינת היהודים "תקועה" בתוכו.

במקרה כזה, אין פלא שאצל רבים במערב גוברת הנטייה לא להתעסק ולא להתחשב בשאלה "מי צודק בסכסוך הזה" אלא רק לשאוף שיסתיים כבר, לכל הרוחות. אם כן, רק "טבעי" הוא שמי שיתבקש לשלם את המחיר אינם מיליארד מוסלמים אלא האומה הקטנה, ובה מיליונים בודדים, ש"התעקשה" להתיישב ביניהם.

יתר על כן, מותר לשער כי מציאות כזו, שבה היהודים הם כ"עצם בגרון" באזור שבו הם יושבים, מתיישבת היטב עם תחושות בטן קמאיות הקיימות ממילא אצל רבים במערב כלפי היהודים, ובייחוד באירופה. רגע אחד, אומרים לעצמם מן הסתם אירופים רבים; האם זה לא היה המצב גם אצלנו, כאשר היהודים "נתקעו בגרוננו".

במובן מסוים, שאלה כזו היא טבעית לגמרי. הרי גם אנחנו, היהודים, שואלים את עצמנו לא אחת בשנה האחרונה: מדוע, לעזאזל, איננו יכולים ליהנות מקצת שקט בכל מקום שאליו אנחנו פונים? מכל מקום שאליו נדדנו גירשו אותנו, בכל מקום רדפו אותנו, רק לפני שישים שנה השמידו אותנו, וכשכבר היה נדמה לנו שהגענו לחוף מבטחים, שוב קמים עלינו לכלותנו. אין אפוא צורך להתפלא שאת אותה שאלה שאנו שואלים את עצמנו, שואלים גם אחרים ביחס אלינו, רק בשינוי נוסח מסוים. במקום "מדוע אנחנו לא יכולים ליהנות מקצת שקט", שאלה שבה היהודים תופשים את עצמם כגורם סביל שכל הצרות "קורות לו", שואלים לא-יהודים רבים את עצמם, "מה יש ביהודים שהם מעוררים אי-שקט בכל מקום שאליו הם מגיעים". ומכאן, כמובן, כבר קצרה הדרך לניסוחים בעלי אופי אנטישמי.

במלים פשוטות: מה שהשתנה בשנה האחרונה, לעומת השנים שקדמו לה, ועורר אותן נימות אנטישמיות חדשות, הוא התגבשות ההכרה באפשרות שהסכסוך במזרח התיכון אינו פתיר, ומכאן שהיהודים הם שוב גורם מתסיס המעורר אי-שקט, והפעם גם מסכן את שלום העולם כולו.

היהודי הישן

התסכול והעצב העמוק המלווים אותנו בשנה האחרונה אינם קשורים רק לעצם המלחמה המתמשכת והקורבנות היומיומיים. הם קשורים גם למה שנראה ככשלונו של המאמץ הציוני הבסיסי: לחלץ את היהודים שבחרו בציונות מן "הגורל היהודי".

"הגורל היהודי" בהקשר זה, משמעו כפולה: מצד אחד, להיות שנוא בגלל היותך מיעוט זר, ומצד שני, להיות חסר יכולת להגן על עצמך מפני אותם שונאים. "היהודי החדש", שאותו ביקשה הציונות לעצב, היה בבחינת ניגוד לשני היסודות האלה. הציונות ביקשה לטפח "יהודי חדש" שחי במדינה משלו, זקוף, עצמאי, גאה, יהודי שאינו נרדף ואינו חי בתחושת רדיפה, ואם קמים עליו אויבים, הוא מסוגל להגן על עצמו מפניהם. הטיפוס האנושי הזה היה מקור גאוותה של הציונות ושל הישראליות, עד כדי התנשאות של ממש כלפי "היהודי הגלותי", שנשאר מיעוט זר בגולה. לא לחינם אפילו הישראלים שבחרו לעזוב את ישראל ולחיות בגולה מעדיפים בדרך-כלל לא להתחבר לקהילות היהודיות הוותיקות שם, וליצור "קהילות יורדים" משל עצמם.

והנה, השנים האחרונות פגעו בתחושת הייחוד הזו. אמנם לאורך כל שנות הציונות היינו רגילים להילחם על חיינו מול אויבים, אבל אלה היו בעיקרן מלחמות של צבא מול צבא, שבהן בא לידי ביטוי מלוא ההבדל בינינו לבין "יהודי הגטאות", אשר מתו חסרי ישע. אפילו המאבק של החיזבאללה התמקד בסופו של דבר בחיילי צה"ל, ולכן לא פגע בתחושת הייחוד הישראלית. אבל היות שהחזית העיקרית שלנו מתמקדת לאחרונה בטרור כנגד אזרחים – טרור שמטבעו תופס את קורבנותיו, המבקשים לחיות את חייהם היומיומיים, לא מוכנים למאבק – הרי הדבר מחזיר אותנו באחת לזכרונות "הגורל היהודי" שביקשנו להימלט ממנו. טרור שאינו מכוון כנגד חיילים אלא כנגד אזרחים הופך אותנו מחדש, מישראלים שצבאם הוא מן החזקים בעולם ל"יהודים" הנשחטים בלי יכולת הגנה.

פרט לכך, גם עצם היכולת שלנו להגן על עצמנו – שהיתה תמצית נשמתה של ההוויה הציונית – נשחקה מאוד במצב החדש. לא רק שיכולת ההגנה העצמית מול טרור קשה ממילא, בהשוואה להגנה מול צבא סדיר, אלא שבסיטואציה הבינלאומית הנוכחית מושמים כל הזמן כבלים על רגליה על ישראל, גם ביחס למה שהיא יכולה לעשות כנגד הטרור.

קסם כפול

במצב של שנאה גורפת שאנו נתקלים בה בשנה האחרונה; שנאה שכבר אינה מוגבלת רק לשלטון הצבאי בשטחים, אלא מבקשת לעקור את עצם הנוכחות היהודית מארץ-ישראל; שנאה שאפילו אינה מוגבלת עוד לישראלים בלבד, אלא מבקשת להכות ביהודים באשר הם – במצב הזה גובר הפיתוי לחזור ליחס הדטרמיניסטית כלפי הסכסוך. יחס הגורס שלא מדובר באיבה שיש לה בסיס "רציונלי" – כמו מאבק טריטוריאלי או התנגשות בין תרבויות – אלא באיבה נצחית, מוחלטת, מיתית, ללא סיכוי לפותרה, בין היהודי לגוי.

היחס הדטרמיניסטי הזה מגולם בצורתו העמוקה ביותר באותו משפט מן המדרש האומר: "בידוע שעשו שונא ליעקב". "בידוע", כלומר זו גזירת הגורל, גזירת שמים; גזירה שאין ליהודים מה לעשות כנגדה, ואולי אף יותר מכך, הגוי עצמו, גם אם יתוודע אל היהודי וילמד לחבבו ברמה האישית, לא יוכל להתגבר על הטבע האנטישמי שלו.

ככל שהמשפט הזה פסימי ומעורר ייאוש, כך נראה שהוא בכל זאת מהלך קסם על אנשים רבים. עובדה שחוזרים ומצטטים אותו, בייחוד אנשים דתיים, שעה שהם מבקשים להתמודד עם שאלת האנטישמיות, ואפילו עם הסכסוך הישראלי–ערבי. אין בכך פלא, שהרי יש למשפט הזה קסם כפול: מצד אחד, הוא פוטר מן הצורך בהתמודדות עם גורמי השנאה, התמודדות שיכולה להצביע גם על דרכים שיכולות להפחית אותה; ומצד שני, הוא מעניק גם איזו הילה טראגית לזהות היהודית, זהותם של "השנואים עלי אדמות", מי שהעולם כולו שונא אותם, מי שעמדו ועומדים לאורך כל ההיסטוריה מול העולם כולו – ומצליחים להחזיק מעמד. זה הקסם המגולם גם בביטוי "עם לבדד ישכון" (לא כתיאור מצב, אלא כיעד), או במדרש המסביר את שמו של "אברהם העברי" כמי שעמד מעבר אחד כשהעולם כולו מן העבר השני. בקיצור, קסמו של "האנדרדוג" הגדול של ההיסטוריה האנושית.

אי-אפשר לומר שההיסטוריה לא סיפקה סיבות טובות לתחושה הזו. היהודים אכן בלטו בה כגדולי השנואים והנרדפים – מגזירות פרעה במצרים, דרך הרדיפות הנוצריות ועד השואה הנאצית. יחד עם זאת, מסוכן מאוד להשתעבד לתחושה הדטרמיניסטית הזאת, משום שהיא אינה מאפשרת שום ניסיון להשתחרר ממעגל השנאה. גם אם שחרור כזה אינו אפשרי באופן מוחלט, האמונה הדטרמיניסטית בשנאה המוחלטת אינה מאפשרת ולוּ ניסיון להחליש את עוצמתה, או להפחית את מספר השונאים.

כי גם אם ישנם בעולם רבים השונאים את היהודים שנאה עיוורת, מוחלטת, דטרמיניסטית, הרי יש גם רבים אחרים שאינם בהכרח שונאים, ויש כאלה שגם אם הם שונאים, או "מועמדים לשנאה", הרי זה בגלל סיבות ספציפיות כמו השלטון הצבאי בשטחים, או היחס לעובדים הזרים. לפחות מול שנאתם של אלה יש מה לעשות. אדרבה, הנחה שלפיה השנאה תתקיים בכל מקרה תוליד התנהגות, שלא יהיה בה כל ניסיון לעשות למען החלשת השנאה. המאמינים בזאת מועדים לארוגנטיות ולהתעלמות מן האחר וצרכיו, וכך אמנם תהא זו נבואה המגשימה את עצמה ומנציחה את השנאה. מי שבוחן ביושר את המציאות הישראלית, יודע שאין זה תיאור היפותטי.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר מערכת בעיתון "מקור ראשון"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה