דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2007 | מהדורה 39

כך לא מייצגים אותנו

נזיר מג'לי סבור שמסמכי "החזון" אינם משרתים את מטרות הציבור הערבי בישראל, משכתבים את ההיסטוריה ומאיימים שלא לצורך על הציבור היהודי. לדעתו, המסמכים מגבים עמדה בדלנית, שאינה מקובלת על השדרות הרחבות של הערבים בישראל ומוסיפים אש למדורת הקיצוניים בשני הצדדים

צילום: ברי פרידלנדר, קטע מתוך "ג'אבר קופי-שופ" 2005

הטלטלה התורנית שפוקדת עתה את ערביי ישראל קשורה בניסיון של מנהיגינו הפוליטיים וקבוצה גדולה של אינטלקטואלים לגבש, בארבעה מסמכים שונים, תפישה אסטראטגית בקשר לעתידנו בארץ הזאת. וכרגיל בשנים האחרונות, ירינו לעצמנו ברגל פעם נוספת. אין ספק שמנהיגיהם של ערביי ישראל זכותם לחשוב על עתידה של האוכלוסייה הערבית במדינה ולבקש להשפיע על המדיניות הממשלתית בנוגע אליה. שהרי מי יעשה זאת למענם? הממשלה? הכנסת? המועצה לביטחון לאומי? או שמא ליברמנים למיניהם?!

הוויכוח הוא, אם כן, לא על עצם הרעיון לחבר ולפרסם "מסמכים" הדנים בעתידנו, אלא על תוכנם. ואם בארץ כולה מתקיים ויכוח מר על תוכן המסמכים, ויכוח מר עוד יותר ניטש בקרב האוכלוסייה הערבית בה. אך המצער ואף המוזר הוא, שהוויכוח על הנושא ברחוב היהודי השפיע עד כה בצורה שלילית ביותר על הוויכוח הפנים-ערבי, והדיון ברחוב הערבי משפיע בצורה שלילית על הוויכוח בתקשורת היהודית. ולכן טוב יעשו המתונים שבשני המחנות, אם יירתמו למען היווצרותו של שיח שלערביי ישראל יהיה בו תפקיד חיובי, ואשר ישפיע על תהליך בניית העתיד בארץ ובמדינה.

איך עושים זאת?

נתחיל בהגדרות, שכל-כך מתעלמים מהן משני עברי המתרס.
האוכלוסייה הערבית בישראל היא חלק בלתי נפרד מהעם הערבי-הפלסטיני ומהאומה הערבית. זאת לא הצהרה פוליטית ולא הפגנת כוח שבאה לקרוא תיגר על מדינת ישראל, אלא עובדה היסטורית. לא בכדי מכנים אותנו "ערביי ישראל". אפילו אלה שמעדיפים לכנות אותנו במילת הגנאי "ערבושים", מתכוונים לכך שאנחנו ערבים. לא תמצאו משפחה ערבית אחת בישראל, כולל משפחתו של כותב שורות אלו, שאין לה קרובים בין הפלסטינים במחנות הפליטים מתימן ועד תוניסיה, או במקומות אחרים בפזורה.

גם אם נתנער מהישראליות שלנו יומם ולילה, נכחיש אותה וננהג בהתלהמות-יתר כלפיה, לא נצליח. היא תבצבץ מכל מוצא פינו ומכל דעה שנביע; מסגנון הדיבור, החשיבה, דפוסי החיים וההתנהגות, הדעות והמנהגים. אפילו המנטליות שלנו היא שונה. לא מנטליות יהודית, כמובן, אבל גם לא מנטליות ערבית טיפוסית

לכן כשאנחנו מדברים על "העם הערבי-הפלסטיני", אנחנו מתכוונים לעם שלנו. לא נוכל שלא לאהוב את העם שלנו, ולא נוכל שלא לאחל לו כל טוב. מי עשוי להבין זאת יותר טוב מהיהודים, בהיותם המלוכדים שבמשפחות העמים. כשם שהיהודים בכל העולם מזדהים עם ישראל, אנחנו נזדהה עם העם שלנו ועם מדינתו פלסטין, העתידה לקום. אנו מקווים שיצליח במאבקו הצודק למען חירות ושחרור מהכיבוש, למען עצמאות וריבונות, למען שגשוג כלכלי וחברתי. ואנחנו כועסים, כועסים עד מאוד, על מה שישראל, המדינה שלנו, עושה לעם שלנו. העם הפלסטיני סבל דיו במאה השנים האחרונות, ומגיע לו לחיות בשלום ובביטחון. הלוואי שנוכל לתרום למדינה הפלסטינית העתידה לקום, כשם שהיהודים בכל המקומות תורמים למדינת ישראל.

אבל אין לראות את השייכות הזאת לעם הפלסטיני כמתקיימת על חשבון הישראליות שלנו, ובוודאי ובוודאי לא כתופסת את מקום שייכותנו למדינת ישראל. אנחנו חלק אינטגרלי מהמדינה. כמעט כל דבר המיטיב עימה טוב גם לנו, החל ממזג האוויר וכלה במצב הכלכלי והבטחוני, או ברמת הלימודים, או בהישגים בתחום הטכנולוגיה. הדמוקרטיה בישראל חשובה לנו, גם אם היא לא שלמה בכל הנוגע לערבים בישראל. החופש – חופש הביטוי, חופש העיסוק, חופש ההתארגנות הפוליטית וכל סוגי החופש האחרים – יקר לנו, ולא נחליף אותו בשום דבר אחר.

באותה נשימה אף אומר, כי כל דבר רע שקורה במדינה רע גם לנו. מלחמת לבנון האחרונה המחישה זאת בצורה הברורה והקשה ביותר, כאשר מאות טילים של החיזבאללה נפלו על הכפרים הערביים וגבו קורבנות. גם בפיגועים נפצעים ונהרגים ערבים רבים. המשבר הכלכלי פוגע בערביי ישראל אף יותר מפגיעתו ביהודים, ואם חלילה תהיה בצורת, היא לא תפסח גם על ציבור החקלאים הערבים.
וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו חלק מהעם הערבי-פלסטיני וחלק ממדינת ישראל, והאינטרס שלנו הוא שלום, ביטחון ושגשוג לשני הצדדים.

מי רוצה בנו

אחת הבעיות החמורות ביותר בהיסטוריה שלנו, של ערביי ישראל, היא ששני הצדדים, העם שלנו מצד אחד, והמדינה שלנו מצד שני – בצורה עוד יותר קשה – הפנו ומפנים לנו עורף במשך עשרות שנים; חומות של ניכור בנו בינינו. העם שלנו לא הבין שהישארותנו בארץ היתה המעשה הנכון ביותר שעשינו מעודנו, ובחלקו ראה בנו בוגדים. אמנם ברגע שהם התחילו להבין את משמעות העמדה שלנו, שינו את גישתם שינוי דרסטי, ואז היינו ל"גיבורי" העולם הערבי. אך ל"גבורה", כידוע, יש מחיר. תחילה היללו כל דבר שעשינו, ואחר-כך לא אהבו את הייחוד שבנו. שהרי, גם אם נתנער מהישראליות שלנו יומם ולילה, נכחיש אותה וננהג בהתלהמות-יתר כלפיה, לא נצליח. היא תבצבץ מכל מוצא פינו ומכל דעה שנביע; מסגנון הדיבור, החשיבה, דפוסי החיים וההתנהגות, הדעות והמנהגים. אפילו המנטליות שלנו היא שונה. לא מנטליות יהודית, כמובן, אבל גם לא מנטליות ערבית טיפוסית. הערבים, בדרך-כלל, לא אהבו את השינוי שעברנו. היו שכינו אותנו "היהודים של הערבים", לטוב ולרע, ועד היום הם לא מסתירים את סלידתם מדרך החיים שבחרנו בה. היו נסיונות – מצדו של עזמי בשארה, למשל – להחזיר אותנו ל"שורשים", כלומר, ללאומיות הערבית; אחרים – דוגמת התנועה האיסלאמית – מבקשים לקרב אותנו לפונדמנטליזם האיסלאמי. המנהיגים החדשים, החלשים והמסוכסכים, של התנועה הקומוניסטית-סוציאליסטית, מצאו עצמם מתמרנים בין שני הזרמים ונגררים אחריהם, מה שגרם לטשטוש הזהות המקורית שלהם.

בעוד אנשי הימין מסיתים נגדנו ומפקפקים בנאמנותנו, אחד המנהיגים שלנו קם ומכריז על תמיכתו בחיזבאללה במלחמה. ולהפך, בכל פעם שאחד המנהיגים שלנו מסית אותנו בשל המדיניות הגזענית כלפינו, צץ לו איזה מנהיג ישראלי-יהודי – זה עלול להיות שר או חבר-כנסת או פקיד בכיר – ויוצא בהצהרה גזענית נגדנו. אין תחום בחיינו, שלא רואים בו את שיתוף הפעולה הזה בין המנהיגים המתלהמים

בה-בעת, לא החמיצה מדינת ישראל שום הזדמנות להראות לאזרחיה הערבים שהם לא רצויים. עם קום המדינה הממשלה כפתה עלינו מימשל צבאי, שהחליט בשבילנו בכל דבר ועניין, והשב"כ התייחס אלינו כאל חשודים לנצח. המדיניות כלפינו הצטיינה באפליה גזענית מכוונת. אנחנו 17% מאוכלוסיית המדינה, אבל 55% מקרבנו עניים, 35% מובטלים ו-10% משכילים. הערים והכפרים שלנו מוזנחים, ותקציבי הרשויות המקומיות עלובים. החינוך אצלנו נפגע, החקלאות נהרסת ואין תעשייה; על היי-טק אנחנו אפילו לא מעיזים לדבר. כולם רואים בנו אזרחים סוג ג'. קרוב לרבע מקרב תושביה הערבים של ישראל חיים עד עצם היום הזה כפליטים במדינה, שמפקיעה מאיתנו אדמות.

המדיניות הזאת חלחלה לתודעה של הציבור היהודי הרחב, והדבר ניכר בסקרים. רוב היהודים תומכים ב"שכנוע של ערביי ישראל לרדת מהארץ", וחלק גדול מהציבור היהודי תומך בנטילת זכויות אזרח בסיסיות, כמו הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת, מן הציבור הערבי. לפי הסקרים האחרונים, לדור הצעיר של היהודים יש דעה שלילית ביותר על הערבים; הוא רואה אותם כ"לא מדברים אמת, לא נקיים, לא פיקחים וכו'…".
ואם לא די בכל אלה, כל הגורמים שדופקים אותנו – ההנהגה של מדינת ישראל, מנהיגים ערבים בחו"ל ואף המנהיגים שלנו – משתפים ביניהם פעולה בחגיגות הרבות על חשבוננו.
הכיצד?

כך, למשל, בעוד אנשי הימין מסיתים נגדנו ומפקפקים בנאמנותנו, אחד המנהיגים שלנו קם ומכריז על תמיכתו בחיזבאללה במלחמה. ולהפך, בכל פעם שאחד המנהיגים שלנו מסית אותנו בשל המדיניות הגזענית כלפינו, צץ לו איזה מנהיג ישראלי-יהודי – זה עלול להיות שר או חבר כנסת או פקיד בכיר – ויוצא בהצהרה גזענית נגדנו. אין תחום בחיינו, שלא רואים בו את שיתוף הפעולה הזה בין המנהיגים המתלהמים. רק העבריינים ומשפחות הפשע יכולים להתחרות בפוליטיקאים בכל הנוגע לשיתוף פעולה ערבי-יהודי שכזה.

מלחמות הסמכות הסמויות

לניסוח המסמכים יש היסטוריה, שכדאי לתת עליה את הדעת. זה התחיל בניסיון כֵּן של המכון הישראלי לדמוקרטיה לגבש נוסח מוסכם של חוקה במדינת ישראל. היוזמים הבינו מיד, שאין לדבר על חוקה בלי הערבים הישראלים. או בלשונו של אחד היוזמים, "ערביי ישראל הם לא רק בעלי עניין, בהיותם אזרחים של המדינה, אלא הם המבחן האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית". כלומר, אם החוקה לעתיד לבוא לא תבטיח להם שוויון מלא בכל התחומים וללא כל תנאי, זאת לא תהיה דמוקרטיה. חד וחלק.

הנציגים הערבים שהשתתפו בדיונים לא קיבלו כמה תביעות יסוד של היהודים, כמו למשל את הגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית-דמוקרטית", שהם רצו להחליפה ב"מדינה דמוקרטית". כמו כן, הם דחו את הנוסח שהבטיח "שוויון מלא" לכל אזרחי המדינה, והציעו במקום זאת את ההגדרה "מדינת כל אזרחיה"; ובמקום "שילובם של ערביי ישראל במדינה ובחברה", תבעו "הכרה בערביי ישראל כמיעוט לאומי".

עמדותיהם של הנציגים הערבים לא נתקבלו על דעת הרוב היהודי, והדיונים נפסקו. עוזי בנזימן, שתיעד את הדיאלוג, הציג את הסיכומים בספר שערך, בעל הכותרת הפרובוקטיבית "של מי הארץ הזאת – מסע לניסוח אמנה יהודית-ערבית בישראל" (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006). הערבים אותגרו, ובחרו להציג "תגובה הולמת". הם התחילו לדוש בַּדבר בכל מיני מסגרות. וכמו מלחמות היהודים, היו גם לנו מלחמות משלנו, שפרצו לא רק בגלל מהות הניסוחים.

השאלה הראשונה המתבקשת היא: אם הכוונה שבפרסום המסמכים היא "ראייה אסטרטגית לעתידם של האזרחים הערבים-הפלסטינים בישראל", ואם כל המנסחים שותפים לאותה "ראייה", מדוע יש צורך בארבעה ולא די במסמך אחד ויחיד?! מה גם, שכשבודקים את שמות החתומים, מגלים שחלקם מופיעים ביותר ממסמך אחד.
אם כן, הסיבה לריבוי המסמכים טמונה במלחמות הסמכות הסמויות בין הגופים. וזה מראה כמה אנחנו רציניים בדיונים על גורלנו…

אבל זה לא העיקר. האישים המכובדים שעסקו בהכנת המסמכים הם ברובם אנשים רציניים. הם עבדו קשה. דשו בנושאים לעומקם. הרבה דברים חשובים אמרו, והרבה עמדות אמיצות אימצו. כולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים" כפתרון לסכסוך. אף אחד מהם לא ערער על זכותה של מדינת ישראל לחיות בשלום ובביטחון. במסמך האחרון, שנקרא "מסמך חיפה", דוּבּר אפילו על הכרה בישראל כביטוי לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, דבר שבא להרגיע את היהודים, שהסירוב לקבל את ישראל כ"מדינה יהודית-דמוקרטית" עורר בהם פחד. מובעת בו גם הזדהות ברורה עם הסבל היהודי באירופה והזדהות עם העם היהודי כקורבן השואה; וכן מודגש עניין השותפות של שני העמים בארץ הזאת.

בשל העמדות האלה, יש לציין, לא חתמה התנועה האיסלאמית על המסמכים. מפלגת בל"ד התנערה מהם אף היא. ורק חד"ש (המפלגה הקומוניסטית הישראלית והחוגים הציבוריים שסביבה) צידדה בהם, עם כמה הסתייגויות של החברים היהודים במפלגה. בעת דיון על הנוסח הסופי של המסמכים, ויתרה מפלגת חד"ש על כמה מושגים וערכים מההיסטוריה הקומוניסטית שלה לטובת שאר הזרמים בלאומיות הערבית, כדי להבטיח אחדות רבה ככל האפשר. אבל ויתורים אלו לא סיפקו לא את הזרם הלאומני ואף לא את הזרם האיסלאמיסטי, שעקב הכשלון הישראלי במלחמת לבנון הקצינו את עמדותיהם עוד יותר ונסוגו מסיכומים עם נציגיהם שהושגו בוועדות ההגוי, אשר ליוו את חיבור המסמכים.

מכאן צמחה ההתנגדות העזה שהובעה במסמכים למושג "מדינה יהודית-דמוקרטית", ועל הרקע הזה הוצגה התביעה שישראל תכיר באחריותה לבעיית הפליטים וליצירת ה"נכּבה" (האסון הלאומי) של העם הפלסטיני; זה מקורם של דברי ההלל למאורעות אוקטובר 2000 (שכונו "יום ירושלים"), וכן מקור התביעה להכיר בערביי ישראל כ"מיעוט לאומי" הזכאי ל"אוטונומיה תרבותית".

ההבדל בינינו לבין אש"ף

אחת הטעויות הקשות של מחברי המסמכים הללו, עם כל הרצון הטוב שלהם, היא ההתעלמות הטוטאלית מהתנאים שבהם חיים ערביי ישראל. הם כתבו את הדברים, כאילו אנו חיים בשווייץ. אין סכסוך. אין שפיכות דמים. אין מלחמה.

השפה שבה נכתבו הדברים, וחלק מהתביעות, גורמות לך להניח שאלה מסמכים של אש"ף, הארגון שנאבק למען השחרור הלאומי הפלסטיני. באחד מארבעת המסמכים ("החזון העתידי" של ועדת המעקב) נתבעות "הכרה ביצירתה של בעיית הפליטים" ו"הכרה בנכּבה", וכן הזכות לקשירת "יחסים עם העולם הערבי והאיסלאמי". ועל כך ניתן לשאול: מה אנחנו משאירים לצוותי המשא ומתן של אש"ף?

כן, אנחנו אוהבים את עמנו ורוצים בפתרון של שלום אמיתי שיביא לקִצן של כל הבעיות באזור, כולל בעיית הפליטים וכולל תיקון העוול של הנכּבה, אבל ניהול משא ומתן זה תפקידו של אש"ף. איננו מבקשים להחליף אותו, וכל הסכם שנציגי אש"ף וממשלת ישראל יחתמו עליו יהיה מקובל עלינו.

זאת ועוד: מחברי המסמכים מרשים לעצמם לשכתב את ההיסטוריה, וספק אם מתוך בורות או מתוך הטעיה מכוונת, טוענים ש"האזרחות הישראלית נכפתה עלינו". וזה פשוט מנוגד למה שהתרחש במציאות. אנחנו, ערביי ישראל, נאבקנו ויצאנו לרחובות למען קבלת האזרחות. ממשלת ישראל הראשונה, בראשו של דוד בן גוריון, ובהנחיית השב"כ (שנקרא אז הש"ב) והמימשל הצבאי, היא שביקשה להתחמק ממחויבותה כלפינו ולהתייחס אלינו כאל תושבים ארעיים. מסיבה זו היא לא העניקה לנו תעודות זהות כחולות, ואף לא דרכונים. ההפגנות שארגנו מנהיגינו דאז, ברובם ממק"י, נערכו בכל הכפרים והערים. המפגינים זעקו: "לא לתעודות האדומות". עו"ד חנא נקארה ייצג בזמנו בבתי-המשפט עשרות תיקים של אזרחים ערבים, שתבעו את זכותם לקבלת אזרחות. בית-המשפט נתן לפרקליטות המדינה להבין שאם לא תחזור בה, ייאלץ לפסוק לטובת התובעים הערבים. בעקבות זאת שינתה הממשלה את החלטתה. לא זו בלבד שהאזרחות הישראלית לא נכפתה עלינו; אנחנו קיבלנו אותה ברצון רב, ואפילו לאחר מאבק!
וכאן עלינו לשאול: אם אמנם האזרחות נכפתה עלינו, מה דעתכם שניאבק כדי לוותר עליה? האם יש בין המכובדים שחיברו את המסמכים הנ"ל או חתמו עליהם, מי שמוכן לוותר על האזרחות הישראלית?!

הציבור היהודי כנכס

הבעיה העיקרית של המסמכים היא שלא הובא בהם בחשבון הציבור היהודי בישראל. קל לבוא ולומר דברים בנוסח: הציבור היהודי לא מתעניין בי, אז גם אני לא פונה אליו. קל עוד יותר להאשים את הציבור היהודי בישראל בכל סבלם של האזרחים הערבים, ובמדיניות האפליה שמיושמת בידיעתו ובתמיכתו. אבל האמת ניתנת להיאמר, שהציבור היהודי אחראי למעשי מנהיגיו כמעט באותה מידה שבה אנחנו, הפלסטינים, אחראים להחלטותיהם ולמעשיהם של מנהיגינו. ואני מתכוון כאן למנהיגים הוותיקים, שהחליטו לדחות את תוכנית החלוקה ב-1947, ולמנהיגים שמובילים אותנו כיום בדרך הבדלנות, מדיניות שמחזקת את הדוגלים בטרנספר בקרב היהודים במדינת ישראל.

אנו צריכים לראות את הציבור היהודי במדינה לא כאחראי למדיניות האפליה הממשלתית בלבד; עלינו לראות בו גם נכס עבורנו, במאבק למען מדינה מתוקנת בישראל. הציבור היהודי, שחי עדיין את הטראומה של רדיפות היהודים במשך אלפיים שנות גלות באירופה, ואת שיאן – השואה של יהודי אירופה במחצית הראשונה של המאה שעברה, הוא הפוטנציאל לבעל-הברית החזק ביותר שלנו במאבק נגד האפליה ולמען השוויון. עלינו לחשוב על הדרך להגיע אליו ולשכנע אותו. בינתיים אנחנו מוסיפים לציבור הזה פחד על הפחד הקיים, וחייבים אנו לבדוק את עצמנו ואת דרכנו.

אנו חייבים להפנות את מבטנו אל הציבור היהודי, שתומך ברובו בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים", ורואה במדינת ישראל את מדינתו של העם היהודי שתתקיים בצִדה של מדינת פלסטין. המדינה היהודית מייצגת עבורו את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, כשם שמדינת פלסטין מייצגת את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. אגב, בזמנו גם הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת הסכים לכך, ולא מתוך התרפסות או בגידה בעניינו של העם הפלסטיני.

אנו חייבים להבין, שכאשר אנחנו מודיעים לציבור היהודי בישראל, שהמטרות שלנו הן "הכרת המדינה (ישראל) בערבים הפלשתינאים בישראל כקבוצה לאומית ילידה (וכמיעוט לפי ההגדרות הרלבנטיות באמנות הבינלאומיות), שיש לה הזכות במסגרת המדינה לבחור ישירות את נציגיה… ולכונן את מוסדותיה הלאומיים בכל תחומי החיים", או כאשר אנחנו מציגים תביעה ש"ישראל תכיר בזכותם של הערבים הפלשתינאים בישראל לקיים קשרים לאומיים, אזרחיים, תרבותיים וחברתיים עם שאר חלקי העם הפלשתינאי וכל מרכיבי האומה הערבית והאיסלאמית", דברים אלו נתפשים על-ידי הציבור היהודי בישראל כעין התחברות עם אויבי המדינה. אפשר להבין את רצוננו ב"קשרים עם העם הפלשתינאי"; אבל למה הכוונה בביטוי "קשרים לאומיים… עם כל מרכיבי האומה הערבית והאיסלאמית"? ניסוחים כאלה מעוררים פחד גם אצל ערבים רבים בישראל ובשאר מדינות האזור, ומה יחשוב על כך יהודי ישראלי?! הרי גם ארגון אל-קאעידה נמנה עם "כל מרכיבי האומה הערבית והאיסלאמית"; לאילו קשרים לאומיים איתם הכוונה?! ומה עם מרכיבים גרועים אחרים?
עם מסר כזה, לא רק נרחיק מאיתנו את הציבור היהודי אלא אף ניפול לידיהם של הקיצונים היהודים, שמנסים כל השנים לשכנע את הרוב היהודי כי "ערביי ישראל יחברו לגרועים שבאויבי ישראל בהזדמנות הראשונה שתהיה להם". ומכאן לא רחוקה הדרך לתפישה שלפיה, "אם לא ייתכנו חיים של שלום וביטחון עם תושבי נצרת, אום-אל-פחם ורהט, אז איך תרצו שנחיה בשלום עם מזרח ירושלים וג'נין ועזה?!".
עם מסר כזה נפגע לא רק בעצמנו במולדתנו, אלא גם במאבקו הצודק של עמנו הפלסטיני למען השלום והביטחון, שהוא כל-כך זקוק להם. ואין לנו זכות, פשוט אין לנו, לעשות זאת לעמנו.

הבדלנות

ארבעת המסמכים מבליטים את הזכויות הלאומיות הקולקטיביות של ערביי ישראל. לכאורה, דבר טוב ויפה, בייחוד כשבתביעה מדובר בחינוך הערבי ובשפה הערבית. אבל כשמתעמקים בכתוב, מתברר כי הכוונה היא לבדלנות ממדינת ישראל: "הבטחת ניהול עצמי לערבים הפלשתינאים בתחומי החינוך, הדת, התרבות והתקשורת, וההכרה בזכותם להגדרה עצמית בכל הנוגע לעניינים שיש בהם ייחוד קולקטיבי, באופן שישלים את שותפותם במרחב הציבורי במדינה". ובמקום אחר מכריזים מחברי המסמכים, שיש להבטיח לערביי ישראל "להפעיל את זכות הווטו בסוגיות הנוגעות בהם". התביעה ל"אוטונומיה תרבותית" הופכת, לפיכך, לכיסוי לתביעה אחרת, לאוטונומיה רחבה יותר.

הציבור היהודי אחראי למעשי מנהיגיו כמעט באותה מידה שבה אנחנו, הפלסטינים, אחראים להחלטותיהם ולמעשיהם של מנהיגינו. ואני מתכוון כאן למנהיגים הוותיקים, שהחליטו לדחות את תוכנית החלוקה ב-1947, ולמנהיגים שמובילים אותנו כיום בדרך הבדלנות, מדיניות שמחזקת את הדוגלים בטרנספר בקרב היהודים במדינת ישראל

זוהי בדלנות מופגנת, שאולי היא לגיטימית בעיני מיעוט לאומי. אולי היא מתאימה לנורבגיה, או אפילו לחבל קשמיר. אבל פה, בארץ שמתנהל בה הסכסוך הארוך ביותר בעידן החדש בהיסטוריה האנושית, זה לא רק לא מתאים, אלא אף מזיק.

האם שאלו הכותבים את עצמם, לפי דוגמת איזה משטר ננהל את האוטונומיה? האם גם זאת נעשה לפי המודל של "עמנו הפלשתינאי ואומתנו הערבית והאיסלאמית"?! או שמא לפי הדגם של ועדת המעקב של ערביי ישראל, שכבר עכשיו מחפשים הפוליטיקאים דרך לתקוף ואפילו לפורר אותה? האם הם מאמינים, שהבדלנות תועיל לערביי ישראל במאבקם? האם לא נשכנע בזאת את הציבור היהודי, שיש להמשיך בהפרדה? להקים עוד גדר, למשל? האם איננו יוצרים בכך פיתוי לכוחות הטרנספר?!

מעניין לשאול גם מהי עמדתם של החברים בחד"ש, מפלגה שדואגת להדגיש תמיד שהיא המפלגה הערבית-יהודית היחידה בישראל. חלק ניכר מחברי חד"ש וידידיה יזמו את כתיבת המסמכים והיו שותפים לה. מה, אם כן, בין מסמכים אלה לבין מסע הבחירות האצילי, החכם, הריאליסטי והפטריוטי באמת, שניהלה המפלגה הזאת?
מעניין עוד יותר לשאול, מהי עמדתו של הציבור הערבי בישראל. האם הוא חסיד הבדלנות? האם הוא רוצה לחיות בעתיד בגטו ערבי במדינה? גם אם יהיה זה "גטו תרבותי" בלבד, האם אנחנו רוצים בו? בעידן הגלובליזציה והפתיחות, מדוע מבקשים להחזיר אותנו לאחור, למין "התכנסות" ובדידות?! שהרי אין סוף לדרך הבדלנות. אם נלך בה, ניאלץ לשאול גם למה שנלמד יחד ולמה שנעבוד יחד ולמה שנגור יחד ולמה שניסע באותן דרכים ולמה שנשתמש באותן מוניות או באותה רכבת?

לא יהיה סוף לדרך הבדלנות, וצריך להתריע על כך.
מסמכי "החזון העתידי" אינם מייצגים את ערביי ישראל, אשר עשויים אף לפתח מעין בדלנות ביחס לבדלנים, וכך ילך ויתרחב הפער בין האוכלוסייה הערבית לבין ההנהגה שלה.
עם זאת, והדבר המצער ביותר הוא, שעל פניו נראה כי הציבור היהודי סבור שהמסמכים אכן מייצגים את הציבור הרחב מקרב ערביי ישראל. משום כך המטענים שבמסמכים מעוררים תגובה חריפה במגזר היהודי, שגורמת לתגובה ערבית קיצונית, וכן הלאה. והרי אמרנו כבר, שהרחוב הערבי והרחוב היהודי מזינים זה את זה.

נזיר מג'לי הוא הכתב המדיני של העיתון "אל-שרק אל-אוסט" הרואה אור בלונדון

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 39: "חזון ערביי ישראל- ערבים ויהודים מול המסמכים החדשים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה