דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
נובמבר 2001 | / מהדורה 07

כי הדם הוא הנפש

הנסיון לנקות את אירופה מן היהודים הוא נסיון לנקות את דמה של אירופה לטהר את הדם מן היסוד הזר

אני נוסע אליה מזה שנים, בן בית וזר, מתערה בטבעיות ומתקשה להתעלם מן הדחיה שדחתה אותי לפני דור או שניים. ואולי היא ממאנת לקבל אותי גם היום. אירופה. אירופה – עם או בלי מסך הברזל, מחולקת למדינות לאום או בנויה מחברבורות של תרבויות מקומיות, מתאחדת באטיות או מאוחדת כולה – אירופה היא הגוף הגדול שבעורקיו זרמו היהודים במשך אלפיים שנה ויותר, זמן רב בטרם היתה היבשת מודעת לעצמה, עידן ועידנים בטרם החליטו תושביה לקרוא לה אירופה ולעצמם – אירופים.

תחושת הקירבה האינסטינקטיבית כה עמוקה ומורכבת עד שאין דרך למפותה. הררים של ספרות ומטענים של היסטוריה; זכרונות משפחתיים וחפצים בבתי הסבים בגלויותיהם הפוסט-אירופיות; קירבתה של האידיש לגרמנית; שמות הערים, כינויי המקצועות, רסיסי הנוף והטבע, המצויים כולם בשמות המשפחות שלנו. לרשימה אין סוף, כי גבולותיה הם הרי האורל והים הבלטי, עריה של אנגליה וקצה חצי-האי האיברי, הבלקן וכל קפל אדמה באיטליה ובצרפת: אירופה כולה, לכל אורך קורותיה, מימי רומי ועד גרמניה הנאצית.

לעולם לא נצליח להקיף במחשבותינו את השואה, לעולם לא נוכל להתאים לה פרפרזה. אך עם חלוף השנים נוטה לעלות בי מחשבה לפיה היהודים היו דמה של אירופה ושהניסיון לבער את אירופה מיהודיה אכן משתקף מתוך מושג הדם. "ניקיון הדם", הוא המושג הנורא שטבעו פקידי האינקוויזיציה הכנסייתית לאחר גירוש ספרד, מושג אשר חלחל במשך ארבע-מאות שנה ויותר עד שזוכך ושוכלל בידי הנאצים. לנקות את אירופה מן היהודים, לנקות את דמה של אירופה: מדובר באותו הענין. השאיפה ליצור ספרד (או אירופה) "נקיה" מיהודים, להזרים את דמה דרך דיאליזה ובתהליך של סינון וניקוי יסודיים למחות מאירופה את יהדותה, את יהודיה.

האובססיה למצוא כל טיפה של דם יהודי עד דור שלישי, מצטיירת בעיני כיום כמין התעוררות של שנאה-עצמית בלבה אירופה, כאימה עמוקה מפני צדדים עלומים בזהותה, כתגובה ליסוד בלתי-ידוע המאיים על הגדרתה העצמית הבהירה, האחידה והמתאחדת. במאה השנים שקדמו לגירוש ספרד ובשנות המשטר הנאצי בגרמניה, דומה שאירופה קמה על עצמה – אחוזת טירוף ואימה, אחוזת חשש לגלות את כפל-זהותה – והחליטה לעקור מתוך גופה את היסוד הזר, הממאיר, האפל, את היהודי. למעשה, אירופה לא עשתה זאת פעמיים בלבד. היהודים גורשו מצרפת ומאנגליה, נתחמו ב"תחום המושב" הצארי, נדחקו שוב ושוב בתנודות שנעו בין הכרה צלולה בצורך של אירופה ביהודים כגורם יוזם ומניע, ובין אותם התקפים של הרס-עצמי של אירופה פצולת-ההכרה.

מי היא אירופה? למיתולוגיה היוונית יש תשובות אחדות. אירופה, בתו של המלך אגנור, רכבה מפיניקיה ליוון על גבו של פר. הרודוטוס מספר שבני כרתים לקחו אותה מצור, העיר הפיניקית. פפירוס מן המאה השלישית לספירה מספר שאירופה חצתה את הים לכרתים כיוון שזאוס פיתה אותה. זאוס חטף אותה, שכב איתה ובגד בה עם בתו של פניקס. אירופה ילדה ילדים למלך כרתים דווקא, ודמה הפניקי התערה בדם היווני עד קץ הדורות. גירסה אחרת מספרת שזאוס התאהב באירופה, שינה עצמו לפר, נשף עליה כרכום, וכך רימה אותה ונשא אותה לכרתים, שם שכב איתה. כך או אחרת, רבים ובהם הרודוטוס עצמו, סבורים שהמיתוס של אירופה קשור במעשה פוליטי-דתי: בחטיפה של פולחן דתי (הנסיכה) מפניקיה לתרבות המיניאית. אינוסה של אירופה בידי זאוס נתפס גם כסמל להשתלטות אנשי היבשה היוונים על תרבויות האיים הסמוכים ליוון. שוב חוזרים המוטיבים: חטיפה, אונס, היטמעות של תרבות אחת באחרת, עירוב של דם בדם.

לא חלק מן החגיגה

כך אירופה העתיקה, הן המיתולוגית והן ההיסטורית. ואילו אירופה המאוחרת יותר, זו שכבר קראה לעצמה "אירופה" ושתושביה הביטו אל שכניהם וראו בהם אירופים כמותם, אירופה הזו לא היתה מוכנה לסבול את עברה המעורב. התרחש היפוך היוצרות המוכר מתחום הנפש. אירופה הציגה את עצמה כ"דבר האמיתי", וככזו התעוררה בה השינאה ספוגת הפחד כלפי היסוד הזר, המזרחי, הבא מחופי פניקיה-פלסטינה-ארץ-ישראל. אירופה ביקשה לנקות את עצמה ואת עברה. אלא שכאשר באה לעשות זאת במאה החמש-עשרה, ובוודאי במאה העשרים, כבר היו היהודים מושרשים בה עד כדי כך שהם תוארו כגידול סרטני, כעכבישים הטווים קורים אדירי-משרעת, כיסוד גופני שרק הקזתו תפטור את הגוף מעונשו, כדבר הראוי לחנק ולשריפה. כך במדורות ובגרדומים בספרד, כך במחנות ההשמדה ובבורות ההריגה.

אירופה המתאחדת עכשיו, מתענגת על היותה אחת, מתברכת בריבוי ובמגוון המתקיימים תחת הכיפה המאוחדת. והיהודים? הם אינם חלק מן החגיגה, אירופה שלהם כנראה כבר אינה קיימת. היהודים שחיים בה כיום אינם אלא שרידים של יהדות אירופה שהתקיימה עד 1939, ואליהם נוספו מהגרים יהודים ממקומות אחרים, מדרום וממזרח. אין קיום יהודי אירופי שיוכל להשתלב במסגרת פסיפס העממים הנהנים מחירות חדשה להתבטא ביבשת האירופית הבוטחת והנינוחה. אם אירופה היא גוף, הרי שהיהודים מעולם לא היו בה לב או כבד, כליות או גפיים. הם אכן דמו תמיד לדם הזורם בכל הגוף. נוכחים בכל מקום, נעים ללא הרף, מעבירים מזונות וחומרים חיוניים, מאפשרים לכל המערכת להתקיים בתוך עצמה וגם לעמוד על רגליה ולהתהלך מול תרבויות ויבשות אחרות. ידיעת השפות, היכולת המסחרית, מיומנות התנועה במרחבים הגיאוגרפיים, הסולידריות הבסיסית שאיפשרה ליהודי למצוא בסיס בקרב יהודים באשר הם – כל אלו היו מנופים חשובים בפיתוח כלכלתה ותרבותה, עוצמתה הצבאית ומעמדה המדיני של אירופה.

ואולם אין מדובר רק ביהודי כבעל מיומנויות או בכישורים מעשיים. היהודי היה בן תרבות עתיקה, נושא ידע עתיק, שנתפס בעיני הסביבה הנוצרית כידע מסתורי, כסוד רב-עוצמה. היהדות עצמה, שנתפסה כעומדת בבסיס הנצרות, ושבניה היו פרושים בכל רחבי היבשת, מאוחדים בשפה, בדת, במנהגים ובאתיקה, עמדה בפני כל מוראות הזמנים וכל הניסיונות להכחידה. הישרדותה לאורך מאות ואלפי שנים העצימה את אופיה העלום של היהדות וגם את היותה חלק מהותי, מכונן, חיוני של יבשת אירופה. כעוצמת התפיסה הזו כן עוצמת השינאה העצמית התוקפת את אירופה ומידת רצונה למחוק את החוליות היהודיות בד-נ-א שלה.

כיום, כשאנו מבקרים באירופה, אנו חווים בעיקר את היעדרם של היהודים. בכל אשר נפנה עומדים בתי-הקברות, הקברים ושכונות היהודים כעדים דוממים לעבר שלא ישוב. מוזיאונים רבים ברחבי היבשת מציגים כך את היהודים. לאחרונה חוויתי זאת בשכונה העתיקה של ג'ירונה, עירו של הרמב"ן, שבה יש מוזיאון לקורות היהודים בקטלוניה. היהודים היו, פעלו, שגשגו, יצרו, ולאחר מכן גורשו ולא שבו. גם המוזיאון הצבאי במצודה בברצלונה מציג מצבות מבית-קברות יהודי שעמד במקום. שם ההר שעליו נבנתה המצודה אומר הכל: Montjuic, כלומר "הר היהודים". ולכן נגזר עלינו לבוא לאירופה ולחוש את אותה שניות נוראה: תחושה של בית ושל בית עלמין, לדעת שאנו נוכחים בה ושהיא נוכחת בנו, ושהיא, למרות ניסיונותיה החוזרים, לא תמחה אותנו מתוכה. כי היהודים הם דם מדמה של אירופה.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יורם מלצר הוא סופר ומבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה