דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

צילום: Shutterstock

כהני הדת של הניהול הגלובלי

חברות הייעוץ הבינלאומיות הן הבריח התיכון של בניין הגלובליזציה. הן קדמו את הרעיון שמיקסום הערך לבעלי המניות של חברה, לעיתים קרובות תוך התעלמות מקיומם ומצורכיהם של העובדים והלקוחות, היא המשימה של הפירמה ושל מנהליה; שההתנתקות משורשיך התרבותיים – היא תנאי קבלה הכרחי ל"אליטה הגלובלית". פנחס לנדאו משחזר איך התפישות שאותן מקדמות חברות הייעוץ כבשו את העולם וקובע שעידן העליונות שלהן חלף, והן עצמן יתקשו לשרוד את המשבר המעמיק

  • התביעה בניו יורק הגישה כתב אישום בנוגע לניצול מידע פנים נגד ראג'אט גוּפּטה, בעבר ראש "מקינזי" וחבר בדירקטוריון של "גולדמן סאקס". מר גופטה, שמכחיש את כל האשמות נגדו, הוא האדם הבכיר ביותר עד עתה המואשם בשימוש במידע פנים. הוא מואשם, בין השאר, שהעביר מידע רגיש על השקעות לידי ראג' ראג'ארַטנַם, ראש קרן גידור אשר הורשע בביצוע עבירות מרמה בניירות ערך ונידון החודש לאחת-עשרה שנות מאסר.

מתוך האקונומיסט, 29 באוקטובר-4 בנובמבר 2011

 

מה אפשר ללמוד מהידיעה הזאת?

כל מי שמחפש חומר המציג באור שלילי את "מקינזי", היהלום שבכתר חברות הייעוץ בעולם, את "גולדמן סאקס" או את המערכת הפיננסית כולה, יקפוץ על הידיעה הזאת כמוצא שלל רב. מי שכבר גיבש דעה שלילית וגישה עוינת כלפי החברות האלה וכלפי עולם העסקים שאותו הן מייצגות, אפילו לא יטרח לגלות שמחה. הוא יסתפק בהנהון או בקריצה שתפקידם לומר "הלא זה בדיוק מה שאמרתי כל הזמן". אבל תגובות כאלה מעידות על החמצת העיקר – ואולי על חוסר יכולת להבחין בין עיקר וטפל.

נפתח בהסתייגות ההכרחית במצבים כאלה: הנאשם חף מפשע עד שהוכח אחרת. אבל הבה נניח לצורך הדיון כאן שמר גופטה אכן אשם. אז מה?

ההכרה המאולצת בהכרח להיפתח לעולם – גרמה לכך שדווקא החברות האמריקאיות הגדולות והמובילות בכל תחום, ואלה שרצו להיות או להמשיך להיות כאלה, החלו לקלוט את מיטב המוחות – בלי קשר למוצאם הלאומי או הדתי. זהותן המסורתית של החברות הפיננסיות הגדולות כמבצרים של גברים "ואס"פים" – לבנים, פרוטסטנטים ממוצא אנגלו-סקסי – התחילה להיסדק בשנות השישים וביתר שאת בשנות השבעים. נראה שתמורות אלה הכשירו את הקרקע לשינוי תרבותי עמוק והוא חדירתם של לא-אמריקאים, ואפילו לא-מערביים, לחברות האלה, ובתוך זמן קצר גם אל שכבות הניהול הבכירות ביותר שלהן

ניצול מידע פנים הוא בוודאי מעשה פסול, וטוב שמעמידים את מי שעובר על החוק בעניין זה, לדין. טוב שהוא האישיות הבכירה ביותר – "עד עתה" – שמועמד לדין בעניין זה. טוב שיש מסע של חקירות והגשת כתבי אישום בעניין זה. יש לקוות שעוד עבריינים ייתפסו ויועמדו לדין ויישלחו לכלא. והדבר הטוב מכל – טוב שאין עוד משוא פנים בחקירות שעניינן ניצול מידע פנים, וסוף-סוף לא מסתפקים בהאשמות נגד דגי רקק, אלא רודפים אחרי הכרישים הגדולים.

אבל אף על פי שלא נעים לומר זאת, מסתבר ש"כולם" ניצלו מידע פנים. החשד הזה רווח זה שנים, אבל עדויות מוצקות לכך מתחילות לצוץ ולהצטבר רק עכשיו, בעקבות אותו "מסע" שהידיעה ב"אקונומיסט" מתייחסת אליו. ובואו נגיד אף יותר מזה: לאור אורכה ועוצמתה של הגאות בבורסה האמריקאית (ובעצם בכל הבורסות כמעט) – הגאות הגדולה ביותר בהיסטוריה; גאות שהחלה ב-1982, התעצמה מאוד בשנות התשעים, הגיעה לשיאה בשנת 2000, וחזרה והתעצמה בשנים 2007-2003, לאחר נפילה חדה בשנים 2002-2000 – היה צריך להיות מובן מאליו שכל כללי ההתנהגות התקינה נרמסו ברגל גסה. בהקשר זה, ניצול של מידע פנים הוא הפיתוי הגדול ביותר, ההתנהגות המתבקשת ביותר, והנורמה שנרמסה ראשונה ובצורה הנרחבת והגסה ביותר.

לכן אפשר לסכם כך את מה שלא ניתן ללמוד מהידיעה שבה פתחנו: היא לא מוכיחה דבר על חברת "מקינזי", לא כל שכן על מי שעמד בעבר בראשה; אפילו על "גולדמן סאקס" היא לא מלמדת, למרות שהיום מותר ואף רצוי להשמיץ את "גולדמן", בנק ההשקעות הגדול בעולם, וכל המרבה הרי זה משובח. אולי מר גופטה ניצל מידע פנים, אולי כל בכירי "מקינזי" עשו זאת, ואולי כל חברי הדירקטוריון של "גולדמן וסאקס" עשו זאת, ועדיין, זה לא מלמד אותנו מאומה עליהם ועל החברות שלהם – מפני שכאמור, "כולם" עשו את זה.

כוהני דת הגלובליזציה

במקום להיתפס לאספקטים משניים של הידיעה – כמו המסע המתוקשר נגד ניצול מידע פנים, המתנהל באיחור כה רב ומהווה הודאה בדיעבד באוזלת יד מבישה ומתמשכת של הרשויות בנושא הזה – הבה נתייחס למה שזועק ממנה: האדם שעמד בראש חברת הייעוץ הגדולה, היוקרתית, החשובה והמשפיעה בעולם היה הודי! אותו אדם ישב בדירקטוריון של "גולדמן סאקס", בנק ההשקעות הגדול, החשוב, המשפיע והרווחי בעולם. חבר שלו, גם הוא הודי, עמד בראש אחת מקרנות הגידור הגדולות וכו' וכו' בעולם.

ואם, קורא/ת יקר/ה, תגובתך לפסקה הקודמת היתה "אז מה", סימן שאת/ה לא מבין/ה מה קרה בעולם העסקים במהלך הדור האחרון, וגם לא מה קורה בו עכשיו, וכמובן לא מה שעשוי להתרחש בו בשנים הבאות.

באשר למה שקרה, ניתן לתמצת את העניין כך:

באמצע שנות השבעים של המאה ה-20, כאשר התחילו להירקם התהליכים שיצרו את העידן הכלכלי החדש, שהתפתח עד למשבר של 2007/8, העובדות הבאות היו כולן נכונות:

א) מעטים היו האנשים בעולם, מחוץ לתחום הצר של מימון עסקי בארצות הברית, ששמעו על "גולדמן סאקס";

ב) מספר האנשים ששמעו על "מקינזי" היה אפילו קטן יותר;

ג) חוסר הידיעה הזה הקיף גם את מיטב המוחות בארצות הברית ובשאר העולם. סטודנטים מצטיינים באוניברסיטאות המובילות של ארצות הברית והעולם לא שאפו להיקלט לשורות העובדים בשתי החברות האלה, או בדומיהן; יתרה מזאת – הסטודנטים המצטיינים לא העלו על דעתם כלל להגיע לחברות פיננסיות, ורובם לא התמצאו בנושאים פיננסיים;

ד) הודים לא ישבו בין אנשי הדירקטוריונים של אף גוף פיננסי גדול בארצות הברית, וגם לא שימשו מנכ"לים של גופים כאלה. עצם הרעיון שהודי ישמש בתפקידים כאלה היה נראה מגוחך לרובם המכריע של הגברים – לא היו ביניהם נשים – שהחזיקו אז בתפקידים כאלה.

אזדרז להוסיף שאין לי שום דבר נגד הודים. ציון לאומיותו של מר גופטה, ועובדת היעדרותם בעבר של הודים ממשרות רמות, באים להצביע על תופעה. כפי שלא היו בעבר הודים בתפקידים האלה, לא היו בהם גם סינים וקוריאנים, וגם לא ישראלים. הרעיון שיבוא יום שבו אישה (!) ישראלית (!) תעמוד בראש גוף עסקי אמריקאי גדול (אורית גדיש, יו"ר חברת הייעוץ "ביין ושות'") היה נראה אז מוזר אפילו יותר מהרעיון שהודי יעשה את זה.

ובכן, אם נסכם במילה אחת את כל מה שהשתנה בתרבות העסקית האמריקאית והעולמית בין שנות השבעים של המאה ה-20 לעשור הראשון של המאה ה-21, המילה הזאת תהיה גלובליזציה. ולמי שהמונח הזה משמש לו כסדין אדום ועצם אזכורו מעלה לו את לחץ הדם, נציע להתבונן במשמעות ההתפתחות הזאת עבור עולם העסקים האמריקאי והעולמי. לעניין הזה כבר נידרש לשתי מילים: דמוקרטיזציה ומריטוקרטיה.

חברות הייעוץ סיפקו את הדוגמה הטובה ביותר לצדקת הדרך שהן הטיפו לה. אצלן, רק הטובים התקבלו, ורק הטובים ביותר התקדמו. הן פיתחו ושכללו את התפישה של "למעלה או החוצה" (up or out), והתרבות הארגונית שלהן היתה הכי רב-לאומית והכי מולטי-תרבותית שהיה ניתן ליצור

הנכונות להיפתח לעולם – או ליתר דיוק, במקרה האמריקאי, ההכרה המאולצת בהכרח להיפתח לעולם – גרמה לכך שדווקא החברות הגדולות והמובילות בכל תחום, ואלה שרצו להיות או להמשיך להיות כאלה, החלו לקלוט את מיטב המוחות – בלי קשר למוצאם הלאומי או הדתי. רוב המחסומים הרשמיים והלא-רשמיים שהיו קיימים לאורך השנים והדורות התפוררו. קודם נפלו החומות בין סוגים שונים של אמריקאים – שחורים, יהודים, היספנים וכו'. זהותן המסורתית של החברות הפיננסיות הגדולות כמבצרים של גברים "ואס"פים" – לבנים, פרוטסטנטים ממוצא אנגלו-סקסי – התחילה להיסדק בשנות השישים וביתר שאת בשנות השבעים. נראה שתמורות אלה הכשירו את הקרקע לשינוי תרבותי עמוק והוא חדירתם של לא-אמריקאים, ואפילו לא-מערביים, לחברות האלה, ובתוך זמן קצר גם אל שכבות הניהול הבכירות ביותר שלהן. מי שהיה טוב – משכיל, חרוץ, שאפתני (אלה לפחות הכינויים החיוביים של התכונות שנדרשו כדי להתקדם מהר ורחוק) – התקבל והתקדם.

אם נסכם את תוכנם של מדפים שלמים של ספרים שחקרו את תחייתו של המשק האמריקאי אחרי התדרדרותו בעקבות האינפלציה, חוסר התחרותיות, מתקפת הייצור היפנית ושאר המכות שהוא ספג בשנות השבעים והחצי הראשון של שנות השמונים, נאמר בפשטות כך: הגלובליזציה אִפשרה לארצות הברית לנצל את כל היתרונות המוּבנים שלה, ובכך להחזיר לעצמה את מעמד הבכורה בכלכלה העולמית. וברמה של החברה היחידה – אימוץ הגלובליזציה בא לידי ביטוי בפתיחת השורות לצעירים מוכשרים מכל העולם.

הפתיחות של החברה האמריקאית, הנטייה המושרשת שלה להיות דמוקרטית ולא מבוססת על מעמדות (כפי שהיה באירופה), מיתוס החלום האמריקאי האומר שכל אדם יכול להתקדם ולהצליח אם הוא רק מוכן לעבוד קשה ולדבוק במטרה – כל אלה וגורמים אחרים העניקו יתרון לאמריקאים, ואפשרו להם לנצח את יריביהם, שהיו בני תרבויות סגורות, מעמדיות, קסנופוביות ולאומניות. לאמריקאים היו עוד יתרונות מובנים, והוא שבתרבות שלהם שלט שלטון החוק וגם היה מקובל קוד אתי שפסל סוגים רבים של התנהגות מושחתת – לא רק נתינת וקבלת שוחד, אלא גם תופעות כמו נֶפּוֹטיזם.

אבל מסיבות שלא כאן המקום לנתחן, הענף הפיננסי, שבעידן הקודם היה גורם משני, תומך ונלווה לסקטור התעשייתי והיצרני, נעשה משנות השבעים לענף מוביל ולגורם עיקרי במשק. מנגד, התעשייה המסורתית דעכה, ותחומי השירותים היו למרכיב הדומיננטי של הפעילות המשקית ושל התעסוקה.

התפתחות זו עצמה היא פן של הגלובליזציה. פתיחת מדינות ואזורים חדשים למשק העולמי אפשרה וגם המריצה העברת חלק הולך וגדל של הייצור ממדינות מפותחות, שבהן עלויות הייצור גבוהות, למדינות שזכו לכינוי "מתפתחות". הצד הזה של הגלובליזציה מוכר היטב, והוא שמושך את רוב חצי הביקורת על התוצאות השליליות (לדעת המבקרים) של הגלובליזציה על ארצות הברית ויתר המדינות המפותחות.

אבל מאחורי המגמות של מיקוּר-החוץ (אאוטסורסינג בלע"ז), ושל מרכיבים אחרים של הגלובליזציה, ניצבה תפישת עולם מגובשת הידועה כ"ניאו-ליברליזם". עם עקרונות היסוד של התפישה הזאת נמנו קידום הסחר החופשי, יצירת מערך של תנועות הון חופשיות בין מדינות (וממילא, צורך בשערי חליפין ניידים) וניהול מדיניות מקרו-כלכלית "אחראית" שחותרת להשגת אינפלציה נמוכה וריסון תקציבי. ברמת המיקרו, כלומר ברמה של החברה היחידה (ותהיה גדולה ככל שתהיה) עמדה תפישה בסיסית עוד יותר, שאמרה שמטרת החברה היא למקסם את השווי שלה עבור בעלי המניות שלה.

זה לא היה רעיון חדש – אדרבה, כל התפישה הקפיטליסטית מבוססת עליו.

אבל יישום הרעיון לבש צורות חדשות לגמרי בעידן הזה, ועובדה זו מביאה אותנו אל חברות הייעוץ הניהולי (management consultancy companies). חברות כאלה היו קיימות הרבה לפני כן, אבל בעידן החדש הן נדרשו, ובהמשך דרשו לעצמן, תפקיד שהיה רחב, עמוק ומשמעותי הרבה יותר. לא תהיה זו הגזמה לומר שאנשי חברות הייעוץ הפכו לכוהנים ולמטיפים של הדת החדשה – הדת של הגלובליזציה ברמה העולמית, של התחרותיות וממילא של ההתייעלות ברמת המדינה והסקטור, ושל "הצפת ערך" ו"מִקסוּם הערך לבעלי המניות" ברמה של החברה היחידה. כת הכוהנים של הדת החדשה הסתמכה תחילה על חוקרים מן האקדמיה (בהמשך הקימו גופים כמו "מקינזי" מכוני מחקר משלהם כדי לקדם את תפישותיהם), אבל מי שהביא את הבשורה אל העם היו היועצים הניהוליים של "מקינזי", "ביין", "בוסטון קונסלטינג גרופ" וחברות אחרות, קטנות ומקומיות יותר.

סוד ההצלחה של חברות הייעוץ הוא אותו "סוד" ידוע של כל גוף המחולל מהפכה בכל תחום של החיים האנושיים. הן לא יצרו את התשתית האינטלקטואלית והאקדמית, אבל הן סיפקו את הלהט המהפכני, ובכוח השכנוע העצמי שלהן הן סחפו אחריהן את כל העולם העסקי – ולבסוף גם את העולם הלא-עסקי, כמו זה הממשלתי.

זרעי הפורענות

חברות הייעוץ סיפקו את הדוגמה הטובה ביותר לצדקת הדרך שהן הטיפו לה. אצלן, רק הטובים התקבלו, ורק הטובים ביותר התקדמו. הן פיתחו ושכללו את התפישה של "למעלה או החוצה" (up or out), והתרבות הארגונית שלהן היתה הכי רב-לאומית והכי מולטי-תרבותית שהיה ניתן ליצור.

התרבות הארגונית המוצלחת נשאה את זרעי הפורענות שהיתה טמונה בדת החדשה. חוזקן של חברות הייעוץ היה תלוי באיכות כוח האדם שלהן, אבל מתברר שחוזקן הוא גם שורש חולשתן. השאיפה לקחת את בעלי המוחות הטובים ביותר בעולם ולעצב אותם לאליטה אינטלקטואלית-ניהולית לא נבעה מאידיאלים, אלא מאינטרסים מובהקים

כך, לפחות, היה נדמה. אבל התרבות הארגונית המוצלחת הזאת נשאה את זרעי הפורענות שהיתה טמונה בדת החדשה. חוזקן של חברות הייעוץ היה תלוי באיכות כוח האדם שלהן, אבל מתברר שחוזקן הוא גם שורש חולשתן. השאיפה לקחת את בעלי המוחות הטובים ביותר בעולם ולעצב אותם לאליטה אינטלקטואלית-ניהולית לא נבעה מאידיאלים, אלא מאינטרסים מובהקים.

דוגמה מצויינת, ומוקדמת, לשאיפה כזאת ולניסיון לממשה, מתוארת בפרק הראשון של ספר דניאל. נבוכדנאצר מלך בבל אסף מכל העמים והמדינות שכבש את הילדים המבטיחים והמבריקים ביותר מבין בני האצולה המקומית, והביא אותם לבבל כדי לחנך ולטפח אותם ולעשותם ל"סיוויל סרבנטס" נאמנים ויעילים של הממלכה האדירה שלו. הרבה יותר קרוב לזמננו, הבריטים יצרו בתי ספר (איטון, הארו ועוד) ואוניברסיטאות (אוקספורד, קמברידג' ועוד) שניתבו את מיטב המוחות אל היעד של החזקת האימפריה והרחבתה.

בעידן הכלכלי האחרון, שאותו ניתן לתארך בערך בין השנים 1975 ו-2007, ארצות הברית הצליחה לעשות דבר דומה, והיא עשתה זאת ללא כפייה וללא כיבוש. הכסף היה הגורם המעצב והמלכד והמכוון במקרה הזה. אכן, הכסף יענה את הכל.

בתרבות העסקית החדשה היו שני סוגים של זרעי פורענות ושניהם היו הרסניים. הראשון הוא תרבותי: אנשי חברות הייעוץ – יחד עם אלה מהבנקים להשקעות ומקרנות הגידור, וגם המנהלים הבכירים של החברות התעשייתיות ובתחומי השירותים – מצטרפים לאליטה עולמית קוסמופוליטית. הם מנהלים את העולם בהתאם לתפישת העולם שלהם, אבל בדומה לכל אליטה הם מתנתקים מבחינה חברתית מכלל האוכלוסייה. העולם הוא הבית שלהם, אבל אין להם זיקה למדינה או ללאום ספציפי. הדבר המעניין הוא שגם אלה מהם (ואולי דווקא הם) שבאים ממוצא חברתי-כלכלי או אתני צנוע, שולי, עני, מוזנח, מתנתקים משורשיהם. זהו תנאי לקבלה לאליטה, גם אם הוא לא כתוב בחוזה.

כאן דמותו של אותו ראג' גופטה מועילה לנו מאוד להבין את מהותה של חברת הייעוץ "מקינזי" ואת התרבות ש"מקינזי" מייצגת. בעת שעמד בראש החברה, סיפר גופטה בריאיון עיתונאי שאין לו בית של ממש, לא כל שכן אישה וילדים. יש לו מנגנון משרדי שדואג לספק בגדים נקיים בכל שבוע למקום שהוא נמצא בו באותה עת ברחבי העולם, ומקבל ממנו באותה הזדמנות את הכביסה המלוכלכת שלו.

זהו למעשה פשע גדול בהרבה מניצול מידע פנים – למרות שאין ולא עולה על הדעת לחוקק חוק האוסר קיום סגנון חיים כזה – והפשע הזה הוא מוסרי: גופטה מאמין שביכולתו לייעץ לחברות בכל התחומים, ומשכנע בכך גם אחרים. אבל מאחר שהוא מנותק כמעט לחלוטין משני גורמים קריטיים בחיי החברה – העובדים שלה והלקוחות שלה – ניתן להסיק איזה מין ייעוץ זה. מיקסום הערך לבעלי המניות תוך התעלמות מקיומם ומצרכיהם של העובדים ושל הלקוחות הוא לא רק עיוות עסקי, אלא גם עיוות חברתי-כלכלי. במוקדם או במאוחר הוא יגרום לתגובת נגד – נגד תפישות היסוד שמהן צמחה הראייה הקיצונית הזאת.

זרע הפורענות השני פשוט וגלוי יותר. כל מהפכה נוטה להסתאב במרוצת הזמן, אבל מהפכה שכל תורתה היא עשיית כסף והגדלת רווחים וקידום אינטרסים חומריים של קבוצה מצומצמת – פעולות שבאות בהכרח על חשבונן של קבוצות אחרות – מהפכה כזאת צפויה להסתאב מהר יותר ממהפכות אידיאליסטיות יותר. לכן אין פלא שחלק מן האנשים העומדים בראש הארגונים המובילים את המהפכה ניצלו את מעמדם, את נגישותם למידע, את הקשרים שלהם עם עמיתיהם בגופים אחרים, כדי להתעשר עוד.

ואם תשאלו "למה חלק מהם עברו על החוק, במירוץ לגרוף עוד ועוד?" – ייתכן שהתשובה היא שהם הגיעו למסקנה שהחוק אינו חל על אנשים כמותם. ייתכן גם שהחוק נעלם מתודעתם, ממש כפי שנעלמו מתודעתם מושגים טורדניים אחרים – מושגים שהיו עלולים להפריע להם ליישם את התפישות והרעיונות המשמשות נר לרגליהם, נר שלפי דעתם יאיר את העולם.

אבל העולם מציאותי יותר ממיטב המוחות שבו – תוצאה מחויבת המציאות עבור כל מי שמאמין בעליונותו של השוק חופשי וכופר ברעיון של אליטה משכילה שתנהל את העולם. עידן העליונות של התפישות שאותן מקדמות חברות הייעוץ חלף, והן עצמן לא ישרדו את המשבר המעמיק, לפחות לא במתכונתן הנוכחית. אולי הן יחזרו למימדיהן הטבעיים, המתאימים לעולם שבו הסקטור העסקי אינו יכול עוד לגרוף את כל השמנת ואת רוב החלב.

אם חברות הייעוץ חכמות באמת, הן ישתמשו בתורות שלהן עצמן כדי לייעץ לעצמן "להמציא את עצמן מחדש" בצורה שתתאים לתפישות החברתיות והכלכליות השונות מאוד הצפויות להתפתח ולשלוט בעידן החדש.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

פנחס לנדאו הוא יועץ כלכלי ופרשן פיננסי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה