דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

"הלך לאיבוד הסיפור הגדול": קשר הדוק בין מצבם של לימודי הספרות העברית לבין מצב החברה הישראלית / איור: תמר אודנהיימר המהדורה בחסות מפעל הפיס

כדי להבין את עצמנו

המהדורה החדשה עוסקת במשבר שבו מצויים לימודי הספרות העברית והיא מבוססת על ההכרה כי המשבר הכללי שבו נתונה החברה נובע מאובדן היכולת הפשוטה "להמשיך לספר את הסיפור שלנו" באופן רחב וכולל, ותוך שהסיפור הזה יכיל את השינויים העצומים, החברתיים והתרבותיים והערכיים, שפקדו אותנו במהלך העשורים האחרונים

המהדורה החדשה שלנו עוסקת במשבר שבו מצויים לימודי הספרות העברית (וכפי שמציין במאמרו במהדורה זו פרופסור אריאל הירשפלד, גם לימודי התנ"ך וההיסטוריה). ההחלטה שלנו לעסוק במשבר הזה נובעת מן ההכרה ההולכת ומתגברת כי המשבר הכללי שבו נתונה החברה שלנו נובע מאובדן היכולת הפשוטה "להמשיך לספר את הסיפור שלנו" באופן רחב וכולל, ותוך שהסיפור הזה יכיל את השינויים העצומים, החברתיים והתרבותיים והערכיים, שפקדו אותנו במהלך העשורים האחרונים.

מי שהיטיב לנסח את המצוקה הזאת בזמן האחרון הוא המשורר יעקב רוטבליט, שמסתובב בארץ עם המופע המצוין "הסיפור הגדול", שאותו הוא מעלה עם להקה צעירה בשם "החצר האחורית". וכך הוא כותב שם, בין השאר: "הלך לאיבוד הסיפור הגדול/ הסיפור הגדול שיודע הכל/ מימין ומשמאל והפוך וישר/ שיבין את אתמול ויגיד מה מחר/ בין הים לנהר".
לתחושתנו, יש קשר הדוק, בלתי ניתן להתרה, בין מצבם של לימודי הספרות העברית לבין מצבה התרבותי, הערכי ואף הכלכלי של החברה הישראלית. אי אפשר להניח שמי שאינו יודע ספרות עברית (והיסטוריה ותנ"ך) יידע כיצד להמשיך את היש הגדול שנבנה כאן בלי לאבד את דרכו. ואכן, אובדן הדרך הערכי המאפיין את חיינו כחברה מקורו, בין השאר, בניתוק התודעה הציבורית מן ההכרח להמשיך לספר את הסיפור של החברה שלנו מתוך חיבור עמוק למצפן הפנימי שכיוון את מייסדיה – מצפן שבא לידי ביטוי בתשתית הספרותית וההגותית שהם הנחילו לנו. המייסדים באו אמנם מכמה כיוונים ערכיים ורעיוניים, אך היתה להם תודעה משותפת באשר לאופיו הערכי של המפעל שהם מכוננים. נדמה לי שלא יהיה מוגזם לומר שתודעה זו איננה קיימת עוד בקרב חלקים בלתי מבוטלים של ההנהגה הישראלית העכשווית, ולא רק בהנהגה הפוליטית, אלא גם בהנהגה הכלכלית, האקדמית והדתית.
הדילוג על פני הזמן שעושים ציבורים מסוימים – מימי המשנה לימי המדינה הנוכחיים, תוך התעלמות מכוונת מן הטקסטים שכתבו האנשים שבנו את החברה שאנו חיים בה – איננו רק פשע תרבותי. הוא פשוט לא יכול להצליח. הוא מבוסס על חלל תרבותי וחברתי שסופו לקרוס לתוך עצמו. באותה המידה, מי שאיננו לומד ספרות עברית מתוך נמיכות רוח הנותנת את הבכורה הספרותית, הפילוסופית והערכית לנעשה בעולם המערבי, סובל מאותה בעיה עצמה: העדר קשר אל העצמיות הישראלית, ואל הדרך המרתקת והמיוסרת שבה היא מתפתחת ומתגוונת.
הספרות העברית היא עמוד האש ההולך לפני המחנה של החברה שלנו. השיחה הבין-דורית המתקיימת בין כותביה היא שהניחה את התשתית הרעיונית והתרבותית לבית המשותף שכולנו גרים בו; ואם ברצוננו להמשיך ולהחזיק בבית הזה, עלינו להתגייס מחדש למלאכת כתיבת הסיפור ולמלאכת לימודו.
כדי להבין את עצמנו, את החברה שבנינו, את עולמנו כפי שהוא נראה כרגע ומדוע הוא נראה כך – יש צורך לשוב אל היסודות הערכיים של החברה שלנו, כפי שהם באים לידי ביטוי במה שכתבו מייסדיה וכל אלה שבאו אחריהם – ואנו בתוכם.

 

במבי שלג היא העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובה אחת

  1. לימודי הספרות בפרט ולימודי מדעי הרוח (המילה מדעים בהקשר זה יש בה מעין סתירה) איבדו את המעמד שהיה להם בעבר. הכרסום ההדרגתי נובע מהרבה סיבות, חלקן פנימיות וחלקן חיצוניות.
    סיבות פנימיות:
    יש לי הרושם שתוכניות הלימוד בית הספר אינן נותנות את הדעת ואינן מנסות לחבב ולהאהיב את לימוד הרוח על התלמידים. לימודי התנ"ך , הספרות וההיסטוריה מוגשים בצורה משעממת ותאורטית והתוצאה היא שמוציאים מהן את כל שאר הרוח ומה שנותר, אלה לימודים עבשים, סוג של לימודי חובה שהם עול התלמידים.
    כמו כן בחינוך הממלכתי כל הפן היהדותי מצומצם מאוד, וכך בעצם יוצאים תלמידים טובים, בוגרי תעודת בגרות מכובדת, אבל עם בורות גדולה, ואני יודעת את זה ממקור ראשון, וזה מצער כמובן. מדובר בבורות גם בנכסי התרבות העולמית אך גם היהודית.
    הטכנולוגיה היום מועלית על נס ונכון שבהקלקה אחת אפשר להגיע לכל מידע, והרבה יותר קל לעשות זאת היום לעומת ימים עברו, אבל אין זה אומר שזה הופך את האנשים ליותר משכירלים, אוטודידאקטיים או רחבי אופקים יותר, לפעמים ההיפך הוא הנכון.
    סיבות חיצוניות:
    ריבוי הערוצים בתחילת שנות התשעים הכניס לעולמנו עולם שלם שהכיכרנו אותו אך מרחוק. מדובר בתרבות ההמונים, בפרט זו האמריקאית החדירה לעולמנו ערכים שמאוד השפיעו עלינו. הסגידה לכסף, להצלחה כערכים נעלים שאין בלתם שאינה רואה בידע וברוחב אופקים ערך, (אלא אם זה משרת איזשהו רווח מוחשי).
    כך גם לגבי ערכים אנושיים אחרים: דרך ארץ, סולידריות, התחשבות בזולת הפכו למילים ששייכות לעולם הישן ואינן רלוונטיות בעולם החדש של זמננו, הלא הוא העולם הטכנולוגי ועולם הפייסבוק.
    בעולם שבו הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מסחרר, שבו "ההיטק הוא הקטר של המשק" הרגילו אותנו לחשוב שרק מקצוע ריאלי תרתי משמע הוא מקצוע בר קיימא,
    גם העיתונות, בהשפעת הטכנולוגיה מאבדת את מקומה החשוב, היא הרי אחד הצינורות החשובים להפצת ידע ודיעות. נכון, חדשות ניתן לצרוך ואפילו בזמן אמת, אבל כל העומק התרבותי אינו בא לידי ביטוי במוספים המקוצצים שבהם מדורי הספרות נעלמו כמעט לגמרי.
    נעלמה ההבדלה בין ז'אנר גבוה ונמוך, הביטוי ז'אנר גבוה הוא כמעט מילה גסה ופלצנית. כך קורה שספר כמו "חמישים גוונים של אפור" מקבל ביקורות וכתבות , רק כי מדובר בפיקנטריה מינית, אבל בדרך נפגעים הספרים הטובים שאינם מקבלים מספיק במה, כי זה לא רייטינגי.
    מפלצת הרייטינג, בעיקר בטלוויזיה מקדשת את תוכניות הריאליטי, וגופי השידורמתחמקים מחובתם לייצר טלוויזיה איכותית יותר, תכניות וסדרות. תכניות הספרות נעלמו לגמרי מהמסך, אפילו בטלוויזיה החינוכית, וסדרות טובות וכן סרטים, הרי מה הם אם לא ספרות, או תסריט כתוב היטב? אבל בעולם מכוון כלכלית ורווחית, אין כמעט קיום לאיכות ובהוליווד זה כמובן בולט במיוחד.
    אבדן דרך ערכי הוא ביטוי כואב, אני חושבת שיש מה לעשות גם אופרטיבית, והרבה תלוי גם במדינה, קודם כל שתקצה אחוז אחד מהתקציב לתרבות וגם תחליט שהתשתית ההגותית והספרותית חשובה ויש להנחיל אותה לדורות הבאים.

    אריקה שליין |

הגיבו לכתבה