דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
קאנצלר גרמניה אנגלה מרקל וראש ממשלת קרואטיה זוראן מילאנוביץ', ועידת הפסגה של מנהיגי האיחוד האירופי. צילום: AFP
23 ביולי 2012 | מהדורה 65

קאנצלר גרמניה אנגלה מרקל וראש ממשלת קרואטיה זוראן מילאנוביץ', ועידת הפסגה של מנהיגי האיחוד האירופי. צילום: AFP

ישראל בצל שקיעת אירופה

אירופה שוקעת מבחינה דמוגרפית, כלכלית ופוליטית. השפעתה על הנעשה במזרח התיכון, שנמשכה על פני כמאה שנים, הולכת ונגמרת. פנחס לנדאו משרטט קווים לדמותו של אחד האתגרים הגדולים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל, שנבנתה כמדינה אירופית

ישראל היא מדינה אירופית. רבים נוטים לשכוח עובדת יסוד זו, להתעלם ממנה או להתכחש לה, אבל לשווא. היא נשארת בעינה.

ישראל, כמו התנועה הציונית שהקימה אותה, נוסדה בידי אירופים. אמנם נכון, מדובר ביהודים אירופים, אבל בוודאי לא רק "יהודים מאירופה". כל האבות המייסדים, כמו גם רובם המכריע של העולים שהגיעו בכל גלי העלייה עד הקמת המדינה (כולל העליות הדתיות שקדמו לספירה הציונית הרשמית), הגיעו מאירופה הגיאוגרפית והתרבותית. תפישת עולמם, צורת החשיבה שלהם, האוריינטציה האינטלקטואלית (כולל האינטלקטואלית-יהודית) שלהם, כולן היו אירופיות. גם העולים שמוצאם באסיה ובצפון אפריקה שחיו תחת שלטון קולוניאלי והתחנכו במוסדותיו שאפו להגיע לציון – ושם לבנות חברה ובהמשך מדינה שתהיה "אירופית".

כתוצאה מכך עוצבה ישראל כמדינה אירופית. כל המוסדות הפוליטיים והחברתיים נבנו לפי המודל האירופי – כולל המבנה השלטוני שבו מרכז הכובד הוא הפרלמנט (שנבחר בשיטה האירופית של ייצוג פרופורציונלי ועל בסיס רשימות מפלגתיות) והממשלה מורכבת מחברי בית המחוקקים; כל מערכת יחסי העבודה מבוססת על תפישות ומבנים אירופיים, וכך גם מערכת הבריאות ורוב השירותים הציבוריים (ותפישת העולם שלפיה הם קיימים), המערכת הפיננסית, ועוד ועוד.

האירופיוּת של ישראל חודרת עמוק לתוך תת-ההכרה, כפי שהדבר מומחש על ידי דוגמאות קטנות ושוליות: שוק ההון הישראלי הוא אחד מתחומי החיים שבהם ההשפעה האמריקאית ברורה, בוטה ולכאורה גורפת. ובכל זאת, בשוק הזה עדיין סוחרים ב"ניירות ערך", כלומר ב-wertspapieren — מונח שמייסדי הבורסה בתל אביב, יוצאי גרמניה ומרכז אירופה, הכירו והביאו איתם בשנות השלושים ותרגמו באופן מילולי לעברית. לא סוחרים ב-securities, כלומר "בטוחות", כפי שנקראות אותן מניות ואג"ח בארצות הברית ואפילו בבריטניה.

וכאשר אנשים מעל גיל מסוים נוקבים במספרים, הם אומרים "חמישה פסיק חמישה אחוזים", מפני שכך לימדו אותם המורים יוצאי אירופה ששלטו בכיפה במערכת החינוך כשהמבוגרים של היום חבשו את ספסלי הלימודים. הם לא יגידו "חמישה נקודה חמישה אחוזים", כפי שנהוג בארצות הברית ובבריטניה, אלא אם למדו שם. אבל השפעה זו כבר נחלשה, ושני הדורות האחרונים מדברים בנקודות ולא בפסיקים…

האירופיות של ישראל מסבירה מדוע אמריקאים – כולל, ובמיוחד, יהודים אמריקאים – מתקשים להבין את התרבות הישראלית, כפי שהם מתקשים להבין את כל התרבויות ותת-התרבויות באירופה. זהו הסבר חשוב, גם אם חלקי, לכישלון של העלייה מארצות הברית לאורך הדורות, אפילו כאשר הפער ברמות החיים בין ישראל לארצות הברית הצטמצם. הבעיה איננה כספית/כלכלית אלא תרבותית – והיא מוּכרת גם בצד השני של המטבע. כלומר, ישראלים המתקשים להתאקלם בארצות הברית.

עד לאחרונה היתה לאירופיות של ישראל יתרונות רבים מבחינת ישראל. אבל ההאצה שחלה בשנים האחרונות בתהליך של שקיעת אירופה – תהליך שצפוי להתעצם בשנים הבאות – מציבה בפני ישראל אתגר עצום. לא יהיה זה מוגזם לומר שבראייה כוללת, האתגר הגדול ביותר שמדינת ישראל תעמוד לפניו בשנים ובעשורים הבאים – לפחות בכל הקשור ליחסיה עם שאר העולם, אבל גם מבחינות פנימיות רבות – יהיה הצורך להתמודד עם ההשלכות של שקיעת אירופה.

אירופה שוקעת – אבל לא ארצות הברית

אנשים רבים, ובהם כמה חוקרים והוגים מובילים בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה, סבורים שהשקיעה הכלכלית והחברתית איננה מוגבלת לאירופה. מדובר, לדעתם, בדעיכת כוללת של תרבות המערב, שבראשה ניצבת ארצות הברית, ושקיעת אירופה היא חלק (ואפילו חלק מִשני) מהתופעה הזאת.

אסכולה אחרת, שנראה כי הניתוח של חבריה מבוסס יותר, סבורה שארצות הברית צפויה להתאושש מהמשבר העמוק שאליו נקלעה, ולהישאר המעצמה הדומיננטית בעולם לפחות עוד כמה עשורים, וכנראה כל המאה הנוכחית. ניתוח זה מבוסס על המצב הדמוגרפי המשופר של ארצות הברית (ביחס לאירופה וגם לסין), ועל החיוניות של התרבות האמריקאית ככל שמדובר ביזמות עסקית, ואף בהקשר יותר עמוק של הנטייה לאמץ פתרונות פרגמטיים במקום לשקוע במחלוקות אידיאולוגיות. האיום הגדול ביותר המרחף מעל ארצות הברית היום הוא הקיטוב האידיאולוגי, והשיתוק הפוליטי הנובע ממנו, אבל אם האומה האמריקאית תצליח להתגבר על הקיצונים משני צדי המתרס הפוליטי ולחזור לגישה פרקטית המבוססת על שכל ישר, העושר הפיזי והפיננסי והאנושי של מדינה זו כמעט מבטיח לה עליונות עולמית.

ההיחלשות של ארצות הברית ניתנת לבלימה, ואף להפיכה על פניה, וההכרעה בעניין נתונה בידי העם האמריקאי והמנהיגים שלו ויכולתם לגלות נחישות. לעומת זאת, תהליך השקיעה של אירופה – והכוונה היא לכלל היבשת, כולל ובמיוחד רוסיה ומדינות הלוויין שלה – היא עובדה מוגמרת, ומגמה בלתי הפיכה.

גורמים רבים תרמו לתהליך המגה-היסטורי של שקיעת אירופה במאה האחרונה. אבל גורם אחד מספיק בפני עצמו להפוך את התהליך לבלתי הפיך, והוא הגורם הדמוגרפי. המגמות השליליות המאפיינות את מבנה האוכלוסייה של רוב מדינות אירופה – מגמות שהן מושרשות וחזקות במזרח יותר מאשר במערב היבשת, ובדרומה יותר מאשר בצפונה – אינן משאירות תקווה ממשית לעתיד. נכון אמנם שיפן מקדימה את אירופה בכל הקשור לתהליכי הזדקנות וצמצום האוכלוסייה, אבל אין בכך נחמה, מפני שהדוגמה היפנית מצמררת: שיתוק פוליטי, חוסר רצון לבצע שינויים עמוקים בפוליטיקה, בתרבות ובחברה, ושקיעה בלתי פוסקת כתוצאה מכך.

הדעיכה הדמוגרפית היא מגמת-העל של אירופה – מפני שהיא נמשכת כל כך הרבה זמן ומתעלמת מניסיונות רבים של ממשלות רבות לבלום או להפוך אותה. ניסיונות אלה לא צלחו, לפחות בכל האמור לגבי האוכלוסיות הוותיקות והמבוססות של רוב מדינות היבשת. במדינות שבהן שיעור הילודה גבוהה ביחס לממוצע האירופי ומגיע אל או מעבר לשיעור הדרוש לייצב את גודל האוכלוסיה (2.3-2.2 לידות לאישה), התוספת מגיעה מאוכלוסיית מהגרים שהיא מוסלמית ברובה.

בעיני רבים מהאירופים תוספת זו אינה בגדר פתרון, אלא יוצרת בעיה נוספת: הבעיה הדמוגרפית של האוכלוסייה הוותיקה נשארת בעינה, והיא מוחרפת על ידי הגידול באוכלוסיית המהגרים, גידול שיוצר חיכוך תרבותי, אתני, דתי ומעמדי. אגב, גם ארצות הברית קולטת מהגרים מוסלמים, אבל שם הצליחו רבים מהם להשתלב מבחינה תרבותית ולהתקדם מהבחינה הכלכלית והחברתית, ואילו באירופה המהגרים המוסלמים לא נקלטו, ונשארו כנטע זר ונדחק, עני אך מתרבה.

המשבר באירופה יביא ברכה בישראל

ובחזרה לישראל, אל אותה מדינה אירופית הבנויה על יסודות אירופיים – מדינה שהיא אירופית כל כך, עד שהמונח "מדינה מתוקנת" השגור בפי כל בשיח הציבורי אינו מתייחס לאמריקה הצפונית אלא כמעט תמיד לאירופה (ובדרך כלל למדינות בצפון ובצפון-מערב היבשת).

אף שהמונח הזה עדיין מתייחס לאירופה, המציאות האובייקטיבית כבר התרחקה מהאידיליה הרומנטית שאבות הציונות ראו בעיני רוחם. כבר הגענו למצב שבו מדינות ששימשו לנו בעבר מודל ו"אור ליהודים" אינן כה מתוקנות, וחלקן אינן מתוקנות כלל. לאור הצפי שתהליך דעיכת אירופה יימשך, איך תיערך ישראל, על מוסדותיה ותושביה, לעולם החדש?

מבחן חשוב צפוי להיערך בשנים הבאות, והוא יתמקד דווקא בצד האפל של התרבות האירופית. ההיסטוריה מלמדת שכמעט בכל פעם שמתרחש משבר כלכלי-חברתי ארוך וקשה בחלק ממדינות היבשת או בכולן, מתעוררת בה האנטישמיות, אשר גם בעתות שפע נשארת כבושה בתוככי החברה האירופית. המשבר הנוכחי, שהוא ללא ספק משבר קשה, עמוק, רחב וממושך, מעורר כצפוי את השנאה הישנה. כותב זה פיתח "מדד קיצוניות", המאפשר מעקב צמוד אחר המגמות בפוליטיקה האירופית במהלך 15-10 השנים האחרונות – והוא משרטט וגם נותן ביטוי כמותי ואיכותי לתהליך עליית המפלגות הקיצוניות במדינות רבות בכל רחבי היבשת, מהונגריה ועד בלגיה ומיוון ועד אסטוניה.

הדפוס ההיסטורי עקבי גם בנוגע לתוצאותיו של גל האנטישמיות: הוא מביא לגל הגירה של יהודים בתוך המדינות הנגועות ומתוכן. בשלב הראשון הנטייה היא להתקבץ בריכוזים יותר צפופים, אם על ידי נטישת קהילות קטנות בערי שדה ובעיירות, ואם על ידי נטישת פרוורים שהאוכלוסייה היהודית בהם דלה והתרכזות בפרוורים "יהודיים" באופן מובהק. בהמשך, אם עוצמת האנטישמיות נשמרת ואף גוברת, מגיע השלב של הגירה, אשר בנסיבות העולמיות הקיימות, תיאלץ להפוך, מרצון או שלא מרצון, לגל עלייה למדינת ישראל.

מתברר שהשלב הראשון כבר מתקיים במשך שנים, במיוחד בצרפת, ששם השתחרר השד האנטישמי כבר בתחילת המאה. השלב השני מתנהל באטיות ובשקט, בינתיים, בעיקר על ידי משפחות מבוססות המכינות לעצמן בית ואפילו מקור פרנסה בישראל, בלי להיעשות עולים במובן הרשמי והמלא.

אם וכאשר יגיע שלב הנטישה ההמונית, יתברר לרוב העוזבים כי הגירה לארצות הברית, לקנדה או למדינות עשירות אחרות אינה אפשרית. די בבחינה לא מעמיקה של יהודי אירופה כדי להבין את הסיבה לכך: באוכלוסייה זו יש שיעור גבוה במיוחד של זקנים, אפילו יותר מאשר באוכלוסייה הכללית (הציבור החרדי, הנוטה להיות ברוך-ילדים, זקן פחות, אבל הוא עני). לכן, במציאות שבה כל מדינה מבצעת קיצוצים קשים ואינה מרגישה נדיבת לב בכלל, אף מדינה רגילה לא תרצה לקלוט הגירה המונית, מלבד ישראל, שקמה בדיוק למטרה הזאת.

למרבה האירוניה, ההיסטוריה של התקופה הציונית מלמדת שהגירה המונית כזאת, אשר נגרמת ממשבר כלכלי-חברתי בארצות המוצא שלה, מביאה ברכה למשק הישראלי. היא תצית צמיחה מהירה במשק המקומי, ובכך תחלץ אותו מהמשבר העולמי שיצר את ההגירה/עלייה. כלומר, החרפת המשבר באירופה תביא ברכה למדינת ישראל לפחות בטווח הבינוני והארוך, ממש כפי שעשו כל גלי העלייה הגדולים מאז 1880.

לא עוד שותף הסחר הבכיר

עלייה המונית מאירופה היא עדיין בגדר עתידנות, למרות שהצפי לה נשען על רקורד היסטורי מבוסס. אבל ההיערכות הישראלית לדעיכת אירופה, כמו גם דעיכה זו עצמה, לא התחילה עם פרוץ המשבר הכלכלי הנוכחי.

החלק הדינמי ביותר של החברה הישראלית, ובוודאי של המשק הישראלי, הוא הסקטור העסקי – אנשי העסקים העוסקים בייצור, בייבוא ובייצוא, ובכך מניעים את גלגלי המשק ויוצרים מקומות עבודה. אנשים אלה, כקולקטיב, הפנימו מזמן את השינוי במערך הכוחות בכלכלה העולמית והתחילו להיערך בהתאם.

העדות המוחשית ביותר לתהליך זה מגיעה מנתוני הסחר של ישראל, ובמיוחד הסחר בטובין, שהם מוחשיים ונמדדים בקלות (להבדיל משירותים, שאינם תמיד מוחשיים, ואינם ניתנים לכימות ולמדידה נוחה).

פעם היתה אירופה – על כל מדינותיה, אבל בעיקר אירופה המערבית – שותפת הסחר הדומיננטית של ישראל. ב-1970, לדוגמה, סיפקו מדינות אירופה 60 אחוז מהייבוא לישראל, וקלטו 54 אחוז מהייצוא שלנו. דומיננטיות זו היתה נתונה לתנודות בגלל מצבים משתנים במשק העולמי, אבל גם ב-1990 היתה התמונה דומה – 62 אחוז מהייבוא הגיעו מאירופה ו-42 אחוז מהיוצא הלכו לשם.

אבל אז נפל דבר גדול במשק הישראלי: הממשלה (בעצם סדרה של ממשלות) אימצה תוכנית שפתחה את ישראל לייבוא מארצות המזרח ובראשן סין. כתוצאה מכך נפל חלקה של אירופה בייבוא הישראלי לרמה של 54-51 אחוז בשנים 2005-2000, והוא המשיך להצטמק עד לרמה של כ-45 אחוז בשנים האחרונות. במקביל, התפתחות ההיי-טק ומיקודו בשוק האמריקאי גרמו לירידה בחלקה של אירופה כיעד לייצוא ישראלי – וזה נע בין 32 ל-35 אחוז בעשור האחרון, כאשר התנודות בין שנה לשנה משקפות בעיקר את התנודות ביחס של האירו לדולר.

כל זה קרה כאשר אירופה עצמה התרחבה, השתכללה והתפתחה. האיחוד האירופי מקיף היום עשרים ושבע מדינות, ובהן כמעט כל מדינות מרכז אירופה ורבות מאלה שבמזרחה. המדינות שהצטרפו לאיחוד הגדילו את סחרן עם ישראל, ופירוש הדבר הוא שחלקן של מדינות הליבה של האיחוד האירופי (גרמניה, צרפת, בריטניה ואיטליה) בסחר עם ישראל ירד אפילו יותר מכפי שעולה מהנתונים הנ"ל.

כך למשל במקרה הקריטי של גרמניה: מדינה זו סיפקה כ-12 אחוז מהייבוא הישראלי ב-1970, ואחוז דומה ב-1990. אבל בשנים האחרונות ירד חלקה לכ-6 אחוזים – ובייצוא היא ירדה מ-10 אחוזים ב-1980 ל-3 אחוזים היום. הסיפור הבריטי קיצוני יותר: ספקית זו של יותר מ-15 אחוז מהייבוא ב-1970 ירדה לכ-8 אחוזים בשנות השמונים, ול-4 אחוזים היום (הירידה בייצוא דומה למדי). צרפת היתה פחות חשובה, ונעשתה שולית – כ-2.5 אחוזים של הייצוא ושל הייבוא. דווקא איטליה שמרה על מעמדה, ואיבדה חלק קטן יחסית מהנתח שלה בסחר הישראלי.

מובן שהסחר בטובין הוא רק חלק מהסיפור. ישנו גם הסחר בשירותים – ובתיירות, לדוגמה, כמו בספנות ובעוד ענפי שירותים, למדינות אירופה יש משקל גדול. אבל המנוע העיקרי של הגידול בסחר בשירותים הוא התוכנה ושירותי מיחשוב וטכנולוגיה אחרים – וככל שמדובר באלה, אירופה אינה יעד מרכזי, וגם היתרון הגיאוגרפי שלה אינו משחק תפקיד כאשר ה"סחורה" נשלחת באופן אלקטרוני.

אין ספק שההצטמקות של חלקה של אירופה בעוגת הסחר הישראלית תימשך גם בעתיד, במקביל לדעיכתה הכללית של היבשת.

איפה סייקס ואיפה פיקו?

אך התחום שבו דעיכת אירופה בולטת לעין ביותר הוא דווקא התחום הגיאו-פוליטי. לפני פחות ממאה שנה ישבו שני פקידים בכירים, הבריטי מרק סייקס והצרפתי ז'ורז' פיקו, שרטטו קווים על מפות ויצרו את "המזרח התיכון החדש" דאז, זה שתפס את מקומה של האימפריה העות'מנית.

בריטניה וצרפת יצרו מדינות חדשות יש מאין, המליכו מלכים וכוננו סדר חדש בכל האזור לאחר שחילקו אותו ביניהם. את הגרמנים הם העיפו, כמובן, ואת הרוסים, בעלי בריתם במלחמת העולם הראשונה עד למהפכה הבולשביקית, הם דחקו. על אמריקה עוד לא שמעו במזרח התיכון.

המזרח התיכון שיצרו בריטניה וצרפת החזיק מעמד למרות כל התהפוכות שעברו על האזור ועל העולם, עד העשור הראשון של המאה ה-21. הפלישה האמריקאית לעיראק, שהביאה לקריסת עיראק כישות מדינית מגובשת, התחילה את תהליך ההתפוררות, ו"האביב הערבי" מחיש אותו. איש אינו יודע מה יקום מהריסות המערך הקודם, אבל שני דברים ברורים – העידן של סייקס-פיקו נגמר, ובעידן החדש אין מקום או תפקיד לבריטניה, לצרפת ולמערב אירופה בכלל. גם רוסיה הולכת ומאבדת את נכסיה באזור, ואם מחיר הנפט ירד באופן משמעותי, יהיה לרוסיה קשה מאוד להפגין עוצמה באגן הים התיכון.

אבל היעלמותן של בריטניה וצרפת מהנוף האזורי דרמטי יותר מדעיכת הכוח הרוסי. ניתן לומר שהשנים האחרונות הן תפנית היסטורית. זו הפעם הראשונה לפחות מאז ימי נפוליאון, והתחרות בינו לבין הבריטים על העליונות במזרח אגן הים התיכון, שהמעצמות המערב אירופיות אינן מסוגלות להכתיב את הנעשה כאן, או לפחות להשפיע עליו.

המציאות החדשה באה לידי ביטוי במאמץ האדיר שנדרש מבריטניה, צרפת ואיטליה להדיח רודן נטול עוצמה צבאית כמו מועמר קד'אפי – כאשר היתה זאת ארצות הברית שביצעה את רוב העבודה השחורה מאחורי הקלעים. במקרה של אסד בסוריה, הוא ומשטרו חזקים מדי מבחינה צבאית ביחס ליכולות המצומקות שנשארו למדינות מערב אירופה, שבעבר כבשו ורמסו את כל האזור ואת רוב העולם.

מבחינת ישראל, המצב החדש הזה אינו נוח. למרות כל החיכוכים בינינו לבין מדינות אירופה, הן היו שותפות שלנו באופן בסיסי – במיוחד במלחמה בטרור, ובתפישת גודל האיום האיראני. אך כבר מזמן אין ביכולתן להכריע, ואף לא להשפיע במידה רבה. בעתיד – בעצם, כבר עכשיו – עלינו ללמוד להסתדר בלעדיהן.

איך נעשה זאת? אין זה המקום ולא אני האדם המוסמך לשרטט פתרונות. אך תהליך גיבוש הפתרון צריך להתחיל בהכרה בעובדה הפשוטה שמה שהיה איננו עוד ולא יחזור. גם הכוח האמריקאי באזור הולך ודועך, ומרכז הכובד של התפישה האסטרטגית האמריקאית נע מזרחה.

אפשר להניח בתור הנחת עבודה מוצקה שכל זה לא יעשה את המזרח התיכון לאזור יותר יציב ויותר שקט. מהנקודה הזאת הדיון צריך להתחיל ולהתקדם. האם העתיד הוא סיני – או דווקא הודי? את האפשרות שארצות הברית תמשיך לשלוט בכיפה יש לקחת בחשבון ולקוות שתתגשם – אבל בד בבד יש להכין חלופות שבהן אירופה "לא תהיה פונקציה".

ומה עכשיו

כפי שלמדנו בקיץ של ההפגנות אשתקד, מדיניות חוץ וביטחון איננה הנושא היחיד, ואולי גם לא הנושא המרכזי שעל הפרק. אבל לא יעזרו צעקות, סיסמאות ואפילו הפגנות המוניות – את מדינת הרווחה במודל האירופי לא יהיה אפשר לשקם, אפילו לא במדינה בעלת מאזן דמוגרפי חיובי כמו ישראל. העם יכול רצות צדק חברתי, ואת כל התפריט הסוציאל-דמוקרטי, אבל נראה שניאלץ לנטוש את המודל שלפיו החשבון על ההטבות יועבר לתשלום בדורות הבאים.

עם זאת, לא נוכל לנטוש את המורשת האירופית, שהיא בעצמה בעלת שורשים נוצריים-יהודיים המעוגנים בתפישות של צדקה וצדק, ונראה שגם לא נרצה לעשות זאת. לא נחליף אותה בתפישה החברתית האמריקאית, המאפשרת ואף מעודדת יצירת פערים חברתיים עצומים, ומניעת מתן עזרה וסעד לחלשים.

סביר יותר, ובוודאי לא בלתי אפשרי, שאנחנו כאן בישראל ניקח את המורשת האירופית ונשלב אותה במורשת היהודית. מחומרי הגלם האלה, ועל רקע המשך התפתחותו ושגשוגו של המשק הישראלי, נפתח מודל כלכלי-חברתי המתאים לחברה ולמדינה ששואפת להיות גם עשירה וגם רגישה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 65 של "ארץ אחרת": דברים שבוערים בלבנולהזמנת הגיליון לחצו כאן

פנחס לנדאו הוא יועץ כלכלי ופרשן פיננסי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה