דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בדצמבר 2003 | מהדורה 19

ירושלים–פֶּטוּשׁקי

באמצעות היצמדות לפואמה "מוסקבה – פֶּטוּשׁקי", שפירסם הסופר הרוסי ונדיקט ירופייב בשנת 1969, מפענח אריה אולמן את מצבם התודעתי-רוחני של האנשים שחוו את הדיכוי הקומוניסטי, ואת השפעת הדיכוי על זהותם האנושית והיהודית של העולים."

כל מה שרצינו לומר ולא יכולנו, מפני ש"שפתיים נאלמות" (עמ' 133) – כל זאת אמר וֶנֶדיקְט יֵרוֹפֶייֵב במקומנו. כמו שכל הסיפורת הרוסית של המאה ה-19 יצאה כידוע מקפלי "האדרת" של גוגול, כך הסיפורת הרוסית בשליש האחרון של המאה ה-20 יצאה כולה מקרון רכבת 'מוסקבה-פטושקי'"

"כולם אומרים: הקרמלין, הקרמלין". כך התחיל ונדיקט ירופייב בשנת 1969 את הפואמה שלו בפרוזה "מוסקבה–פֶּטוּשְׁקי", וכך חייב להתחיל גם אני עכשיו. לא בכדי אני פונה אל היצירה הזאת. בשבילי ובשביל רוב בני ארצי היא אינה סתם יצירה ספרותית, אלא מיגדלור זוהר, מצפן בדרכי החיים, מדריך קצר לסיוטי ההוויה. כל מה שרצינו לומר ולא יכולנו, מפני ש"שפתיים נאלמות" (עמ' 133) – כל זאת אמר וֶנֶדיקְט יֵרוֹפֶייֵב במקומנו. כמו שכל הסיפורת הרוסית של המאה ה-19 יצאה כידוע מקפלי "האדרת" של גוגול, כך הסיפורת הרוסית בשליש האחרון של המאה ה-20 יצאה כולה מקרון רכבת "מוסקבה-פטושקי". (וֶנֶדיקְט יֵרוֹפֶייֵב, "מוֹסקבָה–פֶּטוּשְׁקי", תרגמה מרוסית והוסיפה הערות נילי מירסקי, עם עובד, 1994. כל הציטוטים להלן יובאו מהיצירה הזאת, בתרגומה הנפלא והמדויק של נילי מירסקי).

עלילת הפואמה פשוטה, ואין בה כדי להסביר את השפעתה הכבירה על דורנו. הגיבור הלירי, שתיין מושבע, נוסע בבוקר ממוסקבה לעיר פֶּטוּשְׁקי אל אהובת לבו, "הכלבה הג'ינג'ית" (עמ' 64), ברכבת פרברים, ופרקי הספר הם התחנות לאורכה של המסילה הזאת. במהלך הנסיעה הוא שותה בערך 1.5 ליטר וודקה (אין זו גוזמה, אלא תופעה רווחת!), נרדם בקרון ובערב, הרוס מרוב שתייה, חוזר בעל-כורחו למוסקבה. אבל מעבר לעלילה, הספר עמוס באין-ספור סוגים של ז'אנרים, החל בוויכוח על מהות האהבה וכלה במתכוני קוקטיילים, החל במחקר פסיכולוגי של חֲמַרמוֹרֶת ושיהוק וכלה בחזיונות על עתיד האנושות. הגיבור משוחח עם שכניו לקרון ועם מלאכי השרת, עם מבקר הכרטיסים ועם השטן; הוא חושב על המרד המזוין אשר חולל בפטושקי ועל השפעת הספרות היפה על סוגי האלכוהול הנצרך… נפסיק כאן. אי-אפשר לתאר נאמנה את חמדת הספר הזה.

כולנו, יוצאי "ארץ צפון" (ירמיהו ט"ז, ט"ו; כ"ג, ח'. איך שמחנו כשקראנו את הנבואה הזאת!), מתחילים עם אור הבוקר ב"איזה חדר מדרגות זר" (עמ' 14) ומסיימים באישון לילה ב"חדר מדרגות לא-מוּכר" (עמ' 210), ובין הנקודות האלה עושים דרך ארוכה ופתלתלת בניסיון להגיע לפטושקי, גן-העדן עלי אדמות, אשר שם "שרות הציפורים יומם ולילה" (עמ' 52), "לעיר שגם בחורף גם בקיץ לא קמל שם וכן הלאה" (עמ' 175), ומגיעים… או לא מגיעים? הרי מסילת הרכבת עברה דרך כל התחנות הנכונות והסתיימה בפטושקי, אבל מנַין בפטושקי "טבעת-סאדוֹביָה" (עמ' 202) והקרמלין (עמ' 207)? הלוא לטבעת מֶבּיאוּס הפכה מסילת הרכבת, הלוא לנחש אוּרוֹבּוֹרוֹס היא נהפכה, שמחזיק את זנבו בפיו ומקיף את כל העולם כולו… ואיפה אנחנו? עדיין במוסקבה או כבר בירושלים? מדוע זוכרים אנו את לוח הטיסות למוסקבה ולפטרבורג יותר טוב מקריאת שמע על המיטה? יצורים מוזרים שפניהם לאחור, ובכל מקום שאנחנו נמצאים בו – בהרי יהודה או על גדות נהר נֶבָה – הננו מביטים לאחור…

פולחן מיוחד

ובכן, כולם אומרים: הקרמלין, הקרמלין. חומה אדומה, ולידה אוהל אבן, ובו גופה שלא נקברה, ואף על פי שחנוטה היא כראוי, היא מפיצה צחנה בכל רחבי ברית-המועצות ובכל מקום בעולם שמצוי שם מי ממעריציה. למדינה האנטי-דתית והקומוניסטית, אשר רדפה מאמינים בני כל הדתות, היה פולחן מיוחד, פולחן משלה. מדובר בראש ובראשונה ב"דת אזרחית", בטקסים ממלכתיים שממלאים את מקומם של טקסים דתיים. גם זה היה שם, ועורר סלידה בה-מידה שהמדינה עוררה סלידה. לכולם היה ברור שמשקרים לנו בפרצוף – מעל עמודי העיתונים והספרים, ממסך הטלוויזיה ומרמקולי הרדיו – ואנחנו חייבים להעמיד פנים וגם לשכנע אחרים באמיתותם של אותם שקרים.

"כן. המחר של כולנו מאיר יותר מהאתמול, גם יותר מהיום. אבל מי לידנו יתקע, שהמחרתיים שלנו לא יהיו רעים מן השלשום?" (עמ' 55).

לכן יוצאי ברית-המועצות מעקמים את שפתיהם באירוניה למראה טקסי יום העצמאות, כמו שעיקמו אותן בחייהם הקודמים למראה טקסי יום המהפכה. אנשי שלומנו קיבלו חיסון מצוין נגד הפטריוטיזם, אהבת המולדת ו"צורכי המדינה", ודרוש מאמץ פנימי רב כדי לשבור את הקרח הזה ולהבין שיש מולדת אמיתית ואהבה אמיתית. לאן יכולנו לברוח מההתלהבות ומהמרץ הכלליים, ומהישגי העמל הקומוניסטי? מהו האידיאל בעיניו של גיבור הפואמה – ובעינינו?

"שום התלהבות, שם קנאויות, שם עלילות גבורה! מורך-לב כללי. נצח שלם הייתי מוכן לחיות על האדמה הזאת, אילו רק הראו לי קודם איזו פינה שאין בה מקום לעלילות גבורה. 'מורך-לב כללי' – הרי זה מזור לכל חולי, ישועה מכל צרה, אות לשלמות שאין למעלה ממנה!" (עמ' 23).

זוהי אחת הסיבות לירידה הגדולה של עולים מברית-המועצות מהארץ: "Ubi vodka – ibi patria" (במקום שבו מצויה הוודקה, שם המולדת), ואל תזכירו לנו את המילה "מולדת". וזוהי הסיבה לציניות הרווחת בקהלם של ילידי ברית-המועצות באשר הם. כל כלי התקשורת משקרים, אין צורך לבדוק. כל אנשי השלטון גנבים, זה מובן מאליו. המדינה היא גוף עוין. האידיאל של הנוער הרוסי היום הוא להיות איש מאפיה מוצלח. אין צדק בחברה ואין מוסר באדם. "רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו', ה').

"אם האדם רע לו בבוקר, ולעומת זה בערב הוא מלא מרץ, ורעיונות, וחלומות – זה טיפוס שלילי לגמרי. בבוקר – שפוף, בערב – על הגובה: זה סימן מובהק לטיפוס שלילי. אבל אם זה הפוך – אם בבוקר הבן-אדם זריז ונמרץ ומלא תקווה, ובערב נופל מרוב תשישות – כאן כבר אין מקום לספק: זה פשוט בן-אדם חרא, יעיל-פעיל, בינוניות מהלכת על שתיים. מאוס עלי האדם הזה. אין לי מושג איך הוא בעיניכם, אבל בעיניי הוא מאוס.

"יש, כמובן, גם כאלה שנחמד ונעים להם גם בבוקר גם בערב, הם שמחים לזריחה וגם לשקיעה הם שמחים: אלה כבר סתם נבלות, על אלה מבחיל אפילו לדבר. ומה שנוגע למי שתמיד רק רע להם, גם בבוקר גם בערב – על אלה אני כבר בכלל לא יודע מה להגיד, אלה פשוט חלאות ומניאקים…" (עמ' 30).

לא באתי להלשין על חבריי, חס וחלילה, אלא לתאר עובדות באתי, ולא להכליל הכללות אני רוצה אלא להצביע על המגמה. "הראי אינו אשם, אם הפרצוף עקום".

אבל נוסף לפולחן המדינה, היתה הגופה בכיכר האדומה מרכזו של פולחן מיוחד. "מקום קדוש לעולם אינו נשאר ריק". הקומוניסטים השמיצו את אנשי הדת, גידפו את הכמרים יחד עם הרבנים, הפכו את הכנסיות ואת בתי-הכנסת למחסני ירקות ולבתי-קולנוע, "מאמין" היתה מילת גנאי. אבל למדינה שמיתאריה על מפת העולם מזכירים דג ענקי ("…מסריח מהראש") היתה דת כמעט רשמית: פולחן לנין. הוא המושיע הפלאי, הוא יסד את תורת הלניניזם (שאף אחד אינו מסוגל לנסח אותה), הוא הרה את הרפובליקה הסוציאליסטית וילד אותה, הוא בראהּ ויצרהּ ואין עימו אל נכר, הוא יורש העצר החוקי היחיד של מארקס ואנגלס. למדתם היסטוריה אחרת? אל תבלבלו אותי עם העובדות, נכתוב ספר לימוד חדש שיתאם את העובדות ל"פילוסופיה האמיתית של ההיסטוריה" (עמ' 50). אם משהו בחברה מעוות, הסיבה היא עיוות דבריו: "לא הבינו אותו", "סטו מדרכו". הוא האיש החכם מכולם, לפניו לא היה כמוהו ולא יהיה גם אחריו. וגם אחרי מותו הוא נשאר "חי לנצח". "לנין חי, לנין חי, לנין יחיה", כדברי מייאקובסקי. הסיסמה הזאת התנוססה על מאות שלטים, דגלים, עיתונים, לוחות כבוד. עוד בשנות השמונים באו אנשים ממחוזות רחוקים של המדינה, כדי להיכנס לאוהל בכיכר האדומה אחרי עמידה של שעתיים בתור, ו"לראות את לנין החי". מרצונם הטוב.

במקום האיקונות בכנסיות

על המטבעות ועל קישוטי הרחוב צוירו ארבעת הפרופילים, זה מכסה את זה חלקית: מארקס, אנגלס, לנין וסטאלין (אחרי 1956 סטאלין נעלם, אבל יֵרוֹפֶייֵב זכר את הדיוקנאות האלה היטב). הם תפסו את מקום האיקונות בכנסיות, וקידמו את פניו של וֶניצ'קָה ירופייב בדרכו האחרונה. "איפה, באיזה עיתונים ראיתי את הפרצופים האלה?" (עמ' 206). "איך אסביר לכם איזה פרצופים היו להם? לא, הם בכלל לא נראו כמו רוצחים: אדרבה, היה להם אפילו איזה נופך קלאסי בפרצוף, אבל העיניים שלהם, של כולם – אתם יודעים מה? ישבתם פעם בבית-השימוש של תחנת פטושקי? אתם זוכרים איך במעמקים הכבירים האלה, מתחת לפתחים העגולים, משקשקת ומתנוצצת לה העיסה החומה ההיא? – עיניים כאלה בדיוק היו לכל הארבעה. והרביעי דמה… בעצם, אגיד להם אחר-כך למי הוא דמה" (עמ' 204).

נוסד מכון אקדמי ענקי לחקר כתביו של לנין, והיו לו הרבה שלוחות. הכתבים האלו היו קריאת חובה לכל תלמיד ולכל סטודנט. בבתי-הספר למדו אותם בעל-פה (תשאלו כל יוצא ברית-המועצות בן למעלה מ-35 – הוא זוכר!). לא היה אפשר לקבל השכלה גבוהה בלי מבחנים בפילוסופיה הקומוניסטית, בתורת הכלכלה הקומוניסטית, בקומוניזם המדעי ועוד השד יודע מה. כל אחד הבין: לנין ידע הכול, בכתביו נמצא הכול על אודות הכול, צריך רק לחפש. מדף ארוך ועצום לא יכיל את כל הספרים מסדרת "לנין על החקלאות", "לנין על התעמולה", "לנין על הקולנוע"…

וגם אני חיפשתי את האמת ב-54 הכרכים החומים-אדומים האלה, כי ידעתי שהוא, "סבא לנין" – האל הטוב, "חבר הילדים" – הוא לא נרדם בקרמלין בלילה כדי שאנחנו נישן לבטח. ואם הוא היה קשוח, אם ציווה (לא פעם ולא עשר פעמים!) להשמיד כמה עשרות או מאות בני ערובה/ אינטליגנטים/כמרים/סוחרים/קצינים – לטובתנו התכוון, ואלה היו האויבים, מפני שהם היו האויבים. לנין הוא נביא האמת, והמפלגה הקומוניסטית והמדע המארקסיסטי מפרשים את דבריו, כדי שבכל מצב, בכל תהפוכות הזמן הם יישארו אמיתיים, כדי שלנין יוכל לטעון דבר והיפוכו בו-בזמן. "תורת מארקס כל-יכולה, מפני שהיא נכונה" (לנין).

כך חשבתי עד גיל 18, כאשר הצבא האדום כיסח לי את הפרצוף (במלא מובן המילה) וזעזע את המוח (זו כבר מטאפורה). יכולתי להגיד, כמו אלפים מחבריי: "כולם אומרים כי אין אמת בארץ,/ אך היא אינה גם בשמים" (אלכסנדר פושקין, "מוצארט וסליירי", פתיחה), אבל משמים שמרו עלי והביאו אותי לדרך שבה אני הולך עד היום ולמקום שבו אני נמצא עכשיו.

אבל זהו סיפור האיש הבודד, נציג המיעוט שבמיעוט. רוב עמיתיי קיבלו אז מנת-יתר של "פולחן לנין", זריקה כל-כך חזקה של אינדוקטרינציה, שהיא הבאישה עליהם את כל מטיפי המוסר, את כל מי ש"יודע מה נכון", את כל האנשים עם הניצוץ בעיניים.

"ואילו בני עמי – איזה עיניים יש להם! לטושות תמיד – אבל בלי טיפה של דריכות. ריקות מכל פשר – אבל איזו עוצמה! (איזו עוצמה רוחנית!). העיניים האלה לא ימכרו ולא יסגירו. לא ימכרו דבר ולא יקנו דבר. ויקרה לארצי מה שיקרה. בימים של ספק, בימים של נפתולי נפש, בשעות מצוקה ואובדן – העיניים האלה לא ינידו עפעף. כל יריקה כגשם ברכה היא להן…" (עמ' 33).

עכשיו אתם מבינים למה אחוז של החוזרים בתשובה בקהילה הרוסית הוא כל-כך נמוך?

שני מרחבים פרטיים

התמונה המצטיירת עד כה מביכה. אין בה אור ואין בה שחר. הרי לא ייתכן שעם שלם, אפילו אם הוא שומע שלוש פעמים ביום שהמפלגה הקומוניסטית היא "התבונה, הכבוד והמצפון של עידננו" (לנין) – שעם שלם יאבד את תבונתו, את כבודו ואת מצפונו? איך שרדו בנו המוסר, הבושה וטוּב-הלב?

כשהעולם סגור בפני האדם והחברה מחייבת אותו לשקר – "שלטון מאוס כמו ידי סַפָּר" (אוסיפ מנדלשטם) – נשאר לו רק מרחבו הפרטי, זאת אומרת, שני מרחבים: דירתו וראשו. מאחורי הדלת הסגורה יכול האדם להסיר את המסכה, לקלל את הממשל, לחפש כזב וגוזמאות בעיתונים או סתם להשתחרר מכבלי האידיאולוגיה. בארונו עשוי להימצא ציוד לטיפוס הרים, מדריך לגידול צמחי נוי או ספרים אסורים: בין כה וכה ארונו אינו שייך לממשל, אלא לו לבדו. השיחות הארוכות והוויכוחים הסוערים עד לשעות הלילה הקטנות במטבח, ליד הקומקום הרותח או הבקבוק ובו נוזל של 400, היו אפשריים רק משום שהמטבח הזה לא היה ממוקם בברית-המועצות. הוא היה ממוקם ברוסיה: ארץ, ולא מדינה. הוא פתוח לעבר ולעתיד וחסום בפני ההווה.

"אני – אני נשאר למטה, ומלמטה אני יורק על כל שלבי הסולם החברתי שלכם. כן. על כל שלב ושלב בסולם – יריקה" (עמ' 49).

כאן, במטבח, בינם לבין עצמם או בשיחה כנה עם בני-הזוג ועם הידידים (ומי יודע אם אין ביניהם סוכן סמוי?), המציאו אנשי התקופה האפורה השקפות חדשות, פילוסופיות חדשות, דתות חדשות. אתיאיסטים מלידה חיפשו את הצדק הנעלם, חיפשו את האלוהים שקראו עליו ברומנים כעל גיבור ספרותי. הם שיערו מהו תפקידו בחיים ושפטו אותו במשפט מצפונם. הוא היה בעיניהם בן-שיח שווה זכויות, הראה פנים ידידותיות, לא העניש שום אדם (חס וחלילה!), אלא הבין וחמל, חמל והבין. כך, הוא מבין את השתיין המושבע וניצ'קה ירופייב, וגם וניצ'קה מבין אותו:

"הוצאתי מהמזוודונת כל מה שיש לי, ומיששתי הכול: החל בסנדוויץ' וכלה ברוֹזֶה-מחוּזק ברובל שלושים ושבע. מיששתי – ופתאום החוורתי כולי ולבי גָווע… אלוהיי, הנה קנייניי לפניך. אך האם זה נחוץ לי? האם לזה עורגת נפשי? ראה מה נתנו לי תחת מה שנפשי עורגת אליו! אבל אילו נתנו לי את הדבר ההוא, כלום הייתי זקוק לזה? הנה, אלוהיי, הבט וראה: רוֹזֶה-מחוּזק ברובל שלושים ושבע…

"ואלוהים ענה לי מבעד לברקים כחולים מהבהבים:

"'ולשם מה לתרזה הקדושה הסְטיגְמַטָה שלה? הלוא גם היא אינה זקוקה להן כלל. בל היא חפצה בהן'.

"'בדיוק, בדיוק כך!', עניתי נפעם כולי. 'הנה גם אני, גם אני חפץ בזה, אבל איני זקוק לזה כלל!'" (עמ' 31).

אלוהים פשט צורה ולבש צורה, שמו היה בודהה או "סיבה ראשונה", ורק בשם "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב" הוא לא נקרא. וזה מובן. מקור העובדות על הדתות היה בעיקר "מדריך של אתיאיסט", שיצא מהדורה אחר מהדורה. רק בעל שכל חד יכול היה לברור בו את האמת מתוך ההכפשות, ועל היהדות לא נאמרה שם אף לא מילה טובה אחת. אחד הספרים בעלי ההשפעה הרבה ביותר בעולם הקטן הזה היה "האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב, ואין מספר להוגים החובבנים שבנו עליו את השקפת עולמם. הרומן הזה תאם את כל תנאי השיח האינטלקטואלי: ישו הנוצרי והשטן פעלו בו כגיבורים ספרותיים לכל דבר, סימפטיים מאוד, והעיקר, היה בו שיח דתי חופשי, כמעט יחיד במינו בכל הספרות שהיתה כפופה לצנזורה! ובאשר למקורות, אלה לא היו בהישג ידנו. התנ"ך (כולל הברית החדשה, בתרגום הרוסי, כמובן) לא נמכר בחנויות הספרים, אפילו בכנסיות הוא לא נמכר, ורק בדרכים חצי-אסורות אפשר היה להשיגו. נוסף לכך, כל אחד הבין שהוא חי בארץ שהיתה נוצרית בעברה, והקוד התרבותי שלה (קוד אסור ומושמץ, אבל מים גנובים ימתקו…) הוא הברית החדשה ולא ה"ישנה". כל אחד ידע איפה נמצאת הכנסייה בעלת כיפת הזהב, שמסומנת בכל מפות התיירות ופתוחה ביום ראשון. בניינה יפה, קישוטיה מרהיבים, נשמעת שם שירת המקהלה וקולו העמוק של הכומר הלבוש בגדי תפארת, ואחרי התפילה אפשר (באופן תיאורטי, לרוב) לגשת אליו ולדבר על משמעות החיים. ובאשר לבית-הכנסת, מי בכלל העז לשאול איפה הוא נמצא? ואפילו אילו מצא אותו, את מי היה פוגש שם? מניין הזקנים המפוחדים שממלמלים משהו במבטא מצחיק ואינם מעוניינים לשוחח, ספרים מצהיבים ובהם אותיות מוזרות, שום מנגינות ושום קישוטים, והרב (אם היה) לא ידע לדבר עם בני-אדם משכילים. נוסף לכך, רבים נעלבו בביקורם הראשון בבית-הכנסת, כשניגש אליהם איזה איש זקן ושאל בחשדנות: "האמא יהודייה?". "מה אכפת לך, אדוני הנכבד, מי האמא שלי? ואפילו אם היא לא יהודייה (כך הוא אצל מחצית מיהודי ברית-המועצות), איך זה יכול להשפיע על שאיפתי לרוחניות, על חיפושיי אחר האלוהים, על נפשי שצמאה לשמוע על העולם הבא ועל תכלית החיים? רגלי לא תדרוך כאן עוד!". ורבים, כן רבים, הלכו מבית-הכנסת לכנסייה, ושם אמרו להם: "אין יווני ואין יהודי", וכך הופיעו כמה כמרים נודעים בעלי שמות משפחה יהודיים מובהקים.

הקול השואל

לא נעוות את התרשים ונודֶה: היו יהודים (עשרות, לכל היותר מאות) שהצליחו למצוא את יהדותם. האינטלקטואלים של שנות השבעים עוד הספיקו לפגוש את אנשי חב"ד הוותיקים, שלמדו בישיבות ובחדרים, ישבו בכלא על לימוד תורה, גוועו מרעב אך לא אכלו מאכלים לא-כשרים וחוסנו כפלדה. אותם לא יכלו להפחיד ולהבהיל, הם ידעו שדרכם קשה, אבל היא היתה דרכם היחידה. הם שמעו את לבטיהם הרוחניים של הצעירים בחמלה, כאילו היו תלונות של ילדים: "מסכנים! הרי הכול ברור: צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, בשולחן ערוך ובתניא יש תשובות לכל השאלות שנשאלו ויישאלו בעתיד…". אשרי מי שפגש אותם והביט בעיניהם! גם אני זכיתי לכך, אבל לא החזקתי מעמד במחיצתם: היו לי יותר מדי שאלות…

ואלה שבכל זאת רצו לדעת לפני שיאמינו, אלה שלא יכלו להשתיק את הקול השואל בתוכם, נשארו לבד. את הידע הם שאבו ממקורות אקראיים, ושׂכלם היה להם למצפן. לרוב לא היתה להם ביקורת חוץ מביקורת עצמית, והשקפת עולמם עמדה על יסודות רופפים ביותר: כל ספר חדש שהגיע לידיהם שינה אותה. אלה יכלו להיות ספרים מכל סוג שהוא, ולכן השקפות עולם שנתערבבו בהן פירורי התיאולוגיה והישגי המדע היו רבות כחול אשר על שפת הים. העולם הרוחני אשר נבנה ונהרס ונבנה בהתרוצצויות האלה בעקבות הספרים היה מוזר, מגוון – וזה העיקר! – משתנה מאיש לאיש, עצמאי לחלוטין אצל כל אחד מהם. כל איש ואישה היו בונים להם את העולמות העליונים, את מבנה הנפש ואת הדרכים לגן-עדן, ששמרו על יציבותם עד לקריאת הספר הבא.

"'כן, כן! אני מאוד אוהב לקרוא! כל-כך הרבה ספרים נהדרים יש בעולם!', המשיך האיש במעיל הקצר. 'אני, למשל, שותה לי חודש, שותה חודשיים, ואחר-כך אני הולך וקורא איזה ספר, והספר נראה לי כל-כך נפלא, ואני עצמי נראה לי כל-כך עלוב, עד שאני כבר מידכדך עד הסוף, מעיף את הספר ומתחיל לשתות: שותה לי חודש, שותה חודשיים, ואחר-כך…'" (עמ' 104).

האלוהים היה קרוב, קרוב ביותר, פשוט ומובן, מפני שמאמיניו המציאו אותו בעצמם, מצצו אותו מהאצבע, עיצבו אותו בצלמם ובדמותם. הם לא נתנו בו אמון מלא: קודם-כול הוא היה צריך לשכנע אותם בקיומו ובצדקתו, לעשות זאת בשיחת חברים, ורק אחר-כך הם הסכימו להאמין בו: בעירבון מוגבל, בליווי כמה תנאים.

ואחרי ככלות הכול, האם אדם שיש לו אלוהים בלבו, אלוה מבין ומלא חמלה, האם האדם הזה מאושר? לא ולא, כי הכוח העליון הזה אינו מסביר את פגמי הבריאה ואינו מבטיח את האושר הנצחי, בייחוד מפני שאי-אפשר לשתף אחרים בגילוי הזה. הם לא יבינו אפילו אם ירצו להבין, כי לכל אחד יש כבר בלב אלוה קטן משלו. "שני דובים לא ידורו במאורה אחת". לכן המושג "קהילה" זר לאנשיה של ברית-המועצות: איזו קהילה תוכל להיווצר מסוֹליפּסיסטים, הבטוחים שאין אמת חוץ מהאמת שהם גילו אותה אתמול? אבל בה-בשעה, אותם סוליפסיסטים ידעו שאתמול האמת שלהם נראתה שונה מאשר היום, ומי יודע איך תיראה מחר; על כן כמעט לא ניסו לשכנע אחרים באמיתות אמיתתם. בסך-הכול, היחס כלפי העמדות הפילוסופיות של הזולת נגוע בהתנשאות ("איזה שטויות הוא אומר: אני מבין את זה אחרת, סימן שאני צודק!"), אבל ידידותי, לא עוין: "כל אחד והאמת שלו". הרי האלוהים "ציווה אותנו על החמלה, לא על הבוז" (עמ' 124). אין ספק, היו בברית-המועצות קהילות דתיות (בעיקר נוצריות), היו גם כמה גורו שסיפרו למהנדסים ממוסקבה על תורות המזרח הרחוק (במונחים לא-מזרחיים, כמובן), אך רוב שוחרי האמת היו בודדים. בדידות קשה ומעיקה, בדידות של "גולה פנימי" שאינו מוצא לו מנוח, ואפילו את מקום גלותו בתוככי נפשו אינו מסוגל לסדר ולאבזר כראוי.

"לא, אני לא טוען שהאמת כבר נהירה לי כולה, או שקָרַבתי אליה כדי נגיעה. בכלל לא. אבל כבר הגעתי למקום שמשם הכי נוח להתבונן בה.

"ואני מתבונן ורואה, ולבי נמלא תוגה. אני לא מאמין שיש בכם עוד מישהו שקרביו מוּצפים תַמהיל מר כל-כך. קשה לומר ממה מורכב התמהיל הזה – ואתם בין כה וכה לא תבינו – אבל יותר מכול יש בו 'תוגה' ו'פחד'. כך, לפחות, נקרא לזה. הנה: יותר מכול 'תוגה' ו'פחד', ומלבד גם זה אֵלֶם. ויום-יום, עם הבוקר, 'לבי הענוג' שותת ומטיף את העסיס הזה, ורוחץ בן עד הערב. אצל אחרים, אני יודע, אצל אחרים זה קורה רק כשמת להם מישהו פתאום, רק כשהיצור שאין להם חיים בלעדיו מת להם פתאום. אבל אני – אצלי זה ככה תמיד! את זה, לפחות, תבינו!

"איך לא אהיה משעמם, אפוא, ואיך לא אשתה קוּבּאנסקאיה? את הזכות הזאת קניתי לי ביושר. אני יודע טוב מכם, ש'תוגת העולם' אינה בדיה בעלמא שהפריחו סופרי העבר לחלל האוויר, שהרי אני נושא אותה בלבי ויודע טוב-טוב מהי, וגם לא עולה בדעתי להסתיר את זה" (עמ' 56).

אנחנו בודדים ונצעד ב"מצעד הבודדים" עד סוף ימינו. ילדינו, כמובן, יהיו אחרים. הם ישראלים לכל דבר, זאת אומרת, שייכים לקהילה: חילונית, דתית, ציונית, נהנתנית, תהיה אשר תהיה, אבל קהילת אנשים הדומים להם. והם בוודאי יהיו מאושרים. הם יודעים את כללי המשחק המקומי וברצון רב משחקים לפיהם. ואנחנו יכולים רק לומר, שיש דברים חשובים יותר מכל זה. יש משהו מעבר לכל זה. "'שומו שמים! האם יש משהו חשוב יותר מזה או מזה? ואם יש, תגידו לנו, תגדירו לנו את אוות נפשכם המסתורית!'. 'הה, מניין לי לדעת, מניין לי לדעת! אבל יש!'" (עמ' 56).

אני תקווה שהצלחתי להגדיר את זה במקצת, ואם לא להגדיר, לרשום כמה קווים כהים, ואם גם תרשים לא עלה בידי, ונדיקט ירופייב יעשה זאת במקומי:

"אבל שם – אם יש שם מאזניים אם לאו, לא משנה – במאזניים ההם יכריעו הדמעה והאנחה את החשבון ואת התועלת. זה אני יודע בוודאות, יותר ממה שאתם יודעים משהו בכלל. הרבה עברתי בחיים, הרבה שתיתי, הרבה חשבתי, ואני יודע על מה אני מדבר. כל הכוכבים המורים לכם את הדרך כבר נוטים לשקוע, וגם אם אינם שוקעים, הרי אורם מהבהב אך בקושי. אני לא מכיר אתכם, אנשים, לא מכיר אתכם כמעט בכלל, רק לעתים רחוקות נתתי עליכם את הדעת, אבל יש לי עניין אליכם: עלי להבין מה בנפשכם עכשיו, כדי שאדע אל-נכון אם ישוב ויזדהר כוכב בית-לחם, או אם חוזר הוא שוב להבהב, כי זה עיקר-העיקרים. כי כל שאר הכוכבים כבר נוטים לשקוע, וגם אם אינם שוקעים, הרי אורם מהבהב אך בקושי, ואפילו אם הם זוהרים עדיין, אורם לא שווה יריקה" (עמ' 203).

מסלול החיים של הדור שלי נתון וידוע: מטרת התנועה – להגיע לפטושקי. אך כל מסילות הברזל וקווי המטוסים מתעקמים לטבעת מֶבּיאוּס, ונחש אוּרוֹבּוֹרוֹס מקיף את כל העולם כולו; אם יוצאים אנחנו ממוסקבה, מגיעים בכל זאת לירושלים, ואם מתחילים בירושלים, מגיעים על אפנו ועל חמתנו למוסקבה. איפה היא אותה העיר, "צלם דמותו של תור הזהב" (עמ' 151): שמא מעבר לחוג הארץ? או בשורות הפואמה "מוסקבה–פטושקי" בלבד? דרכנו תיפסק באמצע, ונוכל רק למלמל את המילים האחרונות של הספר: "ומאז לא חזרתי להכרתי, וגם לא אחזור לעולם" (עמ' 21).

אריה אולמן הוא דוקטורנט במחלקה ללשון עברית באוניברסיטת בר-אילן

המאמר פורסם בגיליון מספר19 של "ארץ אחרת": מיליון עולים רוסים: איך השתנינו ואיך עוד נשתנה . להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אריה אולמן הוא איש חינוך שגדל בברית המועצות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה