דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

ירושלים, ירושלים

"זכיתי להתקבל לחברותא האוניברסלית של בעלי הניסיון השלילי בתוקף יהדותי. ולפי שחוויתי את יהדותי כנסיון שלילי, כלומר, כחוויה רדיקלית, היא העניקה לי לבסוף את החירות. חירות אחת ויחידה היא זאת שרכשתי במהל כל שנות חיי, שעברו עלי תחת ידן הכבדה של דיקטטורות שונות. על חירות זו שמתי תמיד כעל בבת עיני. עד עתה. בביקורי האחרון בירושלים הלמה בי לראשונה התחושה הכבדה והמרוממת של האחריות הלאומית. ואף על פי שאני יודע שאין לי מה לעשות בתחושה הזאת – הרי גורל חיי נחרץ מזמן – אף על פי כן היא זיעזעה אותי עד עמקי נשמתי" אימרה קרטס כותב רשמים בעקבות ביקור בארץ

צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

שלשום לעת ערב עוד התבוננתי בשקיעה הירושלמית ממרפסת מלון רנסאנס. מעל לגבעות הלבנות שממול החווירו השמים, מפאתי העיר העתיקה נשבה רוח קלילה. הזוהר נשבר לפתע והשקיעה שהחלה נראתה כמו שביתת-נשק נוגה – כדברי קאמי ב"הזר".אבל הבוקר התפוצץ אוטובוס שנסע מחיפה לירושלים; מעוצמת הפיצוץ התרומם כלי הרכב באוויר וחלקי גופות מרוטשות עפו לכל עבר.

אפילו איני מנסה לאסוף את מחשבותי המתפזרות. הגעתי לכאן יחד עם אשתי לכנס, שלא הייתי מגיע אליו בשום אופן אילמלא נערך בירושלים. איני אוהב התכנסויות-שווא, בפרט לא את אלה הנושאות שמות כמו "The Legacy of Holocaust Survivors – Moral and Ethical Implication for Humanity". התאריך – 9 באפריל – היה רשום בפנקסי זה חודשים, ואף כי העמדתי פנים שאני קשוב ברצינות לעצותיהם הטובות של ידידינו בברלין ובבודפשט (רובם שידלו אותי לא לנסוע), לאמיתו של דבר הייתי שבוי כל העת במעגל הקסום של התוכנית המקורית: אנו שבים מברלין לבודפשט, בבחירות הנערכות שם אני מתנער מפתק ההצבעה שלי, המיותר כנראה לגמרי, ויומיים אחר-כך אנו טסים לירושלים. השאלה היחידה היא אם לא מוטב שאסע לבד. אבל אשתי אפילו אינה רוצה לשמוע על כך. או שניסע שנינו, או איש מאיתנו. אחרי הרהור-מה מתברר שאין לנו ברירה אלא לנסוע, פשוט מפני שאחרת היה נגזר עלינו לחיות לעד עם המחשבה שקראו לנו לבוא ולא באנו.

אני ניצב אפוא כעת על מרפסת, בגובה של שבע קומות, וקשה לי לחרוץ כאן משפט על כך, מה מתרחש ב א מ ת, בדיוק כמו שהיה לי קשה לעשות זאת בברלין או בבודפשט. אבל ברגע זה גם איני חושב על המצב כאן; מה שבעיקר מעסיק אותי הוא תגובותיה של אירופה. נראה שמן המדמנה המעופשת של תת-ההכרה האנושית משתחררת שם כעת, כאיזה בעבוע גופריתי של לַבָּה, האנטישמיות שרוסנה שנים רבות. על מסכי הטלוויזיה, כאן בירושלים כמו בברלין ובשאר המקומות, אני רואה הפגנות נגד ישראל. אני רואה את בתי-הכנסיות המוצתים בצרפת ואת בתי-הקברות היהודיים שחוללו. מאות מטרים ספורים ממגוריי בברלין, ליד הטירגארטן הותקפו והוכו שני צעירים יהודים מארצות-הברית. ראיתי בטלוויזיה את הסופר הפורטוגלי סראמאגו, רכון על דף נייר, משווה את מעשיהם של הישראלים בפלסטינים לאושוויץ, בלי שיהיה מודע כלל להעדר הרלבנטיות השערורייתית של ההשוואה הזאת. ללמדנו שהמושג ששמו אושוויץ, אשר היתה לו עד כה משמעות מוגדרת בהקשר התרבותי של אירופה, פנוי היום, ללא עכבות, גם לשימוש פופוליסטי למטרות פופוליסטיות. אני שואל את עצמי אם לא ראוי להבדיל בין רגשות אנטי-ישראליים לבין אנטישמיות. אבל האם אפשר לעשות הפרדה כזאת? כיצד ניתן להבין שבמרחק שתי יבשות מכאן, בארגנטינה, למשל, ארץ שבה, אגב, יש לאנשים צרות לא מעטות משל עצמם, נערכות הפגנות נגד ישראל? אין זאת, אני חושב, אלא מפני שהעוינות ליהודים, שהיא כעת כבת אלפיים, נתקבעה בתודעתם של בני-אדם כהשקפת עולם מוצקה. השנאה היתה לתפישת עולם, ומושא השנאה הזאת, אני חושב, הוא האומה שאינה מואילה בשום אופן להיעלם מעל פני האדמה. אני מנסה לחשוב בצלילות ובהגינות ולבטא באוזני עצמי, באופן צלול, בהגינות, תוך התעלמות מכל טאבו, את מה שאני חושב. העובדה שאנשים צעירים מפוצצים את עצמם בחשק רב (דרך אגב, קראתי באחד העיתונים שהדיקטטור העיראקי סדאם חוסיין משלם 25 אלף דולר למשפחתו של כל מתאבד) מלמדת שלא ייתכן כי מדובר כאן רק בשאלה, אם מדינה פלסטינית תיכון או לא. במעשי המתאבדים האלה מתגלה סוג של ייאוש, שהדחף הלאומני בלבד אין בו כדי לספק לו הסבר. באורה הרך של ירושלים, בשעת דמדומים מוזהבת, בין הגבעות הציוריות הללו ועצי הזית הפזורים על גבן כבר הבנתי פעם, באחד מביקוריי הקודמים (אמת, יותר ברגש מאשר בהשגה שכלית), למה האלים נולדו דווקא כאן. עתה היה ראוי שאבין למה רוצחים אותם כאן, בסערת יצרים חושפנית, תוך הקרבת קורבנות אדם שותתי דם. אני מודה שאיני מבין דבר. איני מאמין שאנו ניצבים מול בעיה פוליטית גרידא. אבל אפשר גם אפשר שדווקא זו כוונת הפוליטיקה, שאשתכנע שאין כאן שאלה פוליטית בלבד. ייתכן, אם כן, שאיני אלא קורבן תמים של מניפולציה פוליטית. אבל אם מיליונים נלכדים בפח המניפולציה הזאת, היא עלולה לשנות את צביונה ולהכות שורש בתודעת הרבים: מישהו, ואולי רבים, עשויים לחשוב ברצינות שהטירוף שלהם אינו היענות גרידא ללחצם של כוחות חיצוניים, אלא הוא פורץ ממעמקי נפשם, ככורח מוחלט של הווייתם. וזה השער אל המעוות שאין לו תקנה.

אני מודה ומתוודה: כשראיתי בפעם הראשונה על מרקע הטלוויזיה את השריוניות הישראליות מזדחלות בכיוון רמאללה, עלתה בי לפתע, בלי משים אך במוחלטות נחרצת, המחשבה: אלי, כמה טוב שאני רואה את הכוכב היהודי על הטנקים הישראליים ולא על מעילי, כמו ב-1944. אם כן, איני אובייקטיבי, גם איני יכול להיות. מעולם לא העמדתי פנים של שופט צדק חף ממשוא-פנים. אני משאיר פוזה זו לאינטלקטואלים – האירופים והאחרים – אשר יודעים לשחק את התפקיד הזה בצורה מצוינת, ותכופות גם כל-כך מזיקה. לאחר כל-כך הרבה גילויים של סולידריות אמיתית ומזויפת, הפור נפל כעת: המנדרינים מחמירי הסבר מפנים מבטים של זעם אל עבר ישראל. בסוגיות מסוימות אפשר אפילו שהצדק איתם; אלא שהם מעולם לא קנו כרטיס לאוטובוס הנוסע מחיפה לירושלים.

כאן, בישראל, אם להתבטא בלשון ציורית, כל אחד נושא בכיסו כרטיס כזה. העובדה הזאת מטריפה לאט את דעתם של הבריות. את גזר-הדין הצונן של המנדרינים האנשים חווים כאן כבעיה אקזיסטנציאלית בוערת. בצורה המרוכזת ביותר סיכמה זאת באוזנינו ידידה שלנו מיד-ושם. "קודם", כך אמרה, "אנו יוצאים עם המשפחה להפגין נגד המלחמה. אחר-כך אנו עומדים בתור להתגייס".

לא פגשתי – לפחות כאן, בכנס הזה – אינטלקטואל ישראלי שיטיל ספק בנחיצות הקמתה של מדינה פלסטינית. "את ההתנחלויות צריך לפרק", אומר היסטוריון בכיר מיד-ושם. "המבצע הזה יהיה כרוך מן הסתם במין מיני-מלחמת אזרחים, שנצטרך לעמוד בה". אבל הבידוד, העדר הסולידריות, מעוררים כאב כמעט פיזי. אי-אפשר לסבול את הטרור באפס מעשה, ואי-אפשר להתמודד עם הטרור בלי טרור. מצב חירום מדכא, שאלות מענות, שצריך להיאבק בהן לבד. "כולאים אותנו בגטו מוסרי", אומר ידידי אפלפלד, הסופר. במבטיהם של הסובבים אותי אני רואה חרדה, אובדן עצות ונחרצות. בדיוק כפי שמתאר זאת דויד גרוסמן במאמרו הדרמטי בעיתון "Frakfurter Allgemeine": "ישראל של היום דומה ליד שאגרופה קפוץ, אבל בה-בשעה גם ליד הנתלית רפויה, מיואשת, בתנוחה של אין-אונים". העיר מתה, נהגי המוניות חגים סביב המלונות כעופות טרף רעבים, עטים ביעף על כל קורבן משוער, אך על-פי רוב לשווא: הלוא בדרך-כלל אין כאן אלא מי שבא באיזו שליחות רשמית, ואלה ממתינים למכוניות השרד. במלון שלנו אנו אוכלים ארוחת בוקר באולם ריק למחצה. תיירים אין, אין אדונים מעונבים הקוראים עיתון על ספל קפה, אין אנשי עסקים.

כמעט שכחתי שגם אני לא באתי אלא לכבוד התכנסות, שבה אני עתיד להשמיע דברים שהכנתי מראש. "אם אני אומר, 'סופר יהודי אני', עדיין לא אמרתי בזאת שאני יהודי", אני קורא. "כי איזה מין יהודי הוא מי שלא התחנך על ברכי הדת היהודית, אינו מדבר עברית, אינו מכיר את יצירות היסוד של התרבות היהודית ואינו חי בישראל, כי אם באירופה? מי שאושוויץ היא זהותו היהודית העיקרית, אם לא היחידה, אי-אפשר שייקרא, במובן מסוים, יהודי. הוא 'יהודי-לא-יהודי' נוסח איסאק דויטשר; הוא מוטציה אירופית חסרת שורשים, וכמעט אינו מסוגל עוד לבוא במגע אינטימי עם הווייתו היהודית הכפויה".

אני כמעט מתבייש לקרוא את השורות האלה בקול רם. כמעט בוש לחשוף כך את פרצופי, את לבטיו הנפתלים של איש הרוח היהודי, את משבר הזהות שלו, את תלישותו. בבת אחת אני תופש את האירוניה הבלתי נסבלת של מעמדי. אני מרצה על אדמת ישראל השרויה במלחמה, כשריד השואה, ומסביר למה בעצם איני מסוגל להזדהות עם האומה שאני משתייך אליה. הלוא הסולידריות שלי מסתכמת לכל היותר בכך שהיה לי האומץ לעלות על מטוס שעשה את דרכו לתל-אביב. אורח אני, המלקט רשמים שלא לצורך ומדובב את הבריות לריק, אורח שלעולם לא יבין את בני-שיחו ואין לו חלק בגורלם של אלה שהוא נמנה עם קהלם.

מעולם לא חשתי זאת בצורה כל-כך מוחלטת. כאילו עכשיו, כאשר לבי מלא הזדהות ואהדה, כמעט עד כאב, כאילו דווקא עכשיו אני זר פה יותר מתמיד. כמעט אין ישראלי השוכח להודות לי על שבאתי לבקר. תודה זו חותמת כמעט כל שיחה, והיא רק שבה ומדגישה את היותי זר. אני מהרהר למה, ובעודי מתמקד ביתר שאת במראה פני האנשים, בכלי הרכב עטורי הדגלונים, בהלך-רוחה הקבוע, המתוח, הלא ניתן להגדרה, של העיר, נראה לי שאני מגלה לפתע את המהפך המתחולל כעת בארץ הזאת. רנאן, ההיסטוריון הצרפתי, אומר שלא הגזע ואף לא הלשון קובעים את מהות הלאום, אלא התחושה שאנשים חשים בלבם שהם חולקים מחשבות ורגשות משותפים, וגם זכרונות משותפים ותקווה משותפת. ובכן, הארץ הזאת, שהיתה עד לפני זמן לא רב ארצם המסוכסכת של מייסדים, של פליטים יוצאי אירופה, של מחפשי מקלט, של ציונים מיליטנטים, של כיתות אורתודוקסיות קיצוניות (השוללות את קיומה הפוליטי), של חיילים חמורי סבר, של מוזיקאים עדינים, אצילי רוח, של יהודים חיוורי עור מארצות הצפון, של יהודים שחומי עור יוצאי אפריקה, ארצות ערב והלבנט – הארץ הזאת נעשתה כעת, בבת אחת, בתוך המלחמה הנוראה וחסרת הסיכוי הזאת, למולדתה של אומה. איני יודע אם ראוי לשמוח או להתאבל על כך – הרי עידן הלאומים עומד לחלוף דווקא בעת הזאת – אבל זו עובדה, והיא אינה משאירה עוד מקום לעמדה הרגילה, המסויגת במידה ידועה גם אם אוהדת וחייכנית בו-בזמן, ומלאה אירוניה מתנשאת, שיהודי אירופה וארצות-הברית נקטו עד כה ביחס לישראל. זהו מפנה משונה, שלפחות בהקשר היהודי לא יאחר להניב את פירותיו.

אם כן, טוב אני עושה שאיני רודף כאן אחר האמת, ובייחוד לא אחר האמת האובייקטיבית, כביכול. בכלל, האמת אינה נתון נצחי ולא-משתנה, אלא מושג נזיל ומתחלף. ולפיכך, "איש הרוח חייב לעקוב ביתר שאת, ובאופן עמוק ואחראי, אחר התנודות המתחוללות ברוח האדם ואחר השינויים המתהווים במראה פניה של האמת", כפי שאמר תומאס מאן באחת משנות המשבר הקשות ביותר של אירופה. ואולי דווקא מפני שהיא, האמת, כל-כך חמקנית, דווקא משום כך היא נדחקת בימינו בעוצמה כזאת לראש סדר-היום, ומשום כך תובעת בנחרצות כזאת הגדרה מדויקת, מעודכנת. כל המלחמות בימינו הן בעלות צביון מוסרי, במידה שאולי לא היתה כמותה מעולם. בעולמנו המודרני, אולי הפוסט-מודרני, הגבולות אינם נמתחים עוד בין לאומים, יחידות אתניות, דתות; הם מותווים בין תפישות עולם ועמדות מוסריות, בין שכל ישר לקנאות, בין סובלנות להיסטריה, בין יצירתיות לתאוות שלטון קטלנית. בתקופתנו חסרת האמונה המלחמות טבועות בחותם תנ"כי, כביכול: כמו לפנים, אלה הן מלחמות בין ה"טוב" ל"רע". אלא שאת שתי המילים הללו מוכרחים להכניס במרכאות, פשוט מפני שאיננו יודעים מהו טוב ומהו רע. דעותינו ביחס לשני המושגים חלוקות ומגוונות, והן יישארו שנויות במחלוקת עד ששוב יתגבש בעולמנו, בעמל משותף, סולם ערכים מוצק של תרבות, שיתקבל על דעת כולם.

מובן שחזון זה אינו אלא אוטופיה, בפרט כאן, במזרח התיכון. כיצד ניתן להסביר, אני מהרהר, שאנשים צעירים, בריאים בגופם, מוכנים לבצע מעשי התאבדות טרוריסטיים? מידת הערכתם של אלה לחיי הזולת נגלית במעשיהם; אבל מה ערך חייהם בעיני עצמם? שמעתי מחבר שמבטיחים להם שבעולם הבא ממתינות להם, לפנקם, שבעים ושתיים בתולות. ולנשים המתאבדות מה הם אומרים, אני שואל. חברי מחייך ומושך בכתפו: על כך אין לו תשובה. כל ימיי חשתי שהשנאה היא סוג של אנרגיה. אנרגיה עיוורת, אבל מקורה, באופן פרדוקסלי, באותה חיוּת שניזונים ממנה גם הכוחות היצירתיים. התרבות האירופית, שהאנשים כאן מזדהים איתה למרות הכול, רואה בהגשמת חיי האדם את הערך העליון. הקנאות מאמינה בהפך הגמור מזה. על איזה יסוד יקומו כאן אי-פעם הומניות ואמון? בינתיים האימה והשנאה מושלות בכיפה. "הקולות המדברים כאן על שלום ודו-קיום נשמעים היום כאותות גוועים מספינה שכבר טבעה", כותב דויד גרוסמן.

באזורים הללו החשכה צונחת בבת אחת. למטה, מתחת למרפסת שלי, נדלקים פנסי הרחוב. כלי רכב דוהרים בכבישים המובילים הרחק, אל מחוזם של הפרדסים, האוניברסיטאות, הערים הבנויות לתלפיות והשדות המעובדים בשקידה. רבים מניצולי השואה אמרו לי שבאו הנה מפני שקיוו למצוא כאן שלווה וביטחון. הארץ הזאת נבנתה בעמל מפרך, תושביה הגנו עליה במלחמות קשות, סביבתה הקרובה ואף הרחוקה יותר מטילה עד היום ספק בעצם זכות קיומה. אם ספק זה, יחד עם תחושת הבדידות, יכה שורש גם בקרבם, הוא עלול להביאם לידי ייאוש מוחלט. לפי שעה, לפחות כפי שנראה לי, חיותה של המדינה עוד מאפשרת לה להתבונן בעצמה בעיניים בוחנות: כמובן, לא במה שנוגע לעצם המלחמה בטרור, אלא באשר לדרך ההתמודדות עימו. ביקורתם של מיטב האינטלקטואלים כאן על פעולות הנקם, הלא-יעילות ממילא, עזה וקשה. אך אם אדישותו העוינת של העולם באמת תפקיר אותם לייאוש, האסון יהא רובץ לפתח. ובעולם הזה, הלָכוד במארג של שנאות, קנאויות סהרוריות וחדלון אונים, האסון לא יתחולל רק במזרח התיכון לבדו.

בלב כבד אני עוזב את המרפסת, את מראות הלילה של ירושלים. מחר עם ערב אנו עוזבים, ואני נוטל עימי מכאן מתנה מיוחדת במינה. לאום, מולדת, בית – מושגים אלה נותרו תמיד לא-נתפשים בעיניי. איני יכול לתאר לעצמי את שלוות הנפש של ה-citoyen המזדהה בלי תנאי עם אומתו, עם מולדתו. גורלי גזר עלי לחיות, על-פי בחירתי והסכמתי, כבן-מיעוטים. כבן-מיעוטים כלל-עולמי, אפשר לומר. גם אילו רציתי להגדיר מצב זה ביתר דיוק לא הייתי משתמש במושגים של גזע או לאום או דת או לשון. הייתי מגדיר את מעמדי הרצוני כסוג של קיום רוחני, המבוסס על ניסיון שלילי. אמת, את הניסיון השלילי הזה רכשתי בתוקף היותי יהודי. יכולתי לנסח זאת גם כך: זכיתי להתקבל לחברותא האוניברסלית של בעלי הניסיון השלילי בתוקף יהדותי. כי כל מה שנאלצתי לחוות כתוצאה מן העובדה שנולדתי יהודי מקובל עלי כתהליך של הבאה בסוד, כהבאה הדרגתית בסוד ההכרה העמוקה ביותר של הוויית האדם ושל מצבו בתקופתנו. ולפי שחוויתי את יהדותי כניסיון שלילי, כלומר, כחוויה רדיקלית, היא העניקה לי לבסוף את החירות. חירות אחת ויחידה היא זאת שרכשתי במהלך כל שנות חיי, שעברו עלי תחת ידן הכבדה של דיקטטורות שונות. על חירות זו שמרתי תמיד כעל בבת עיני. עד עתה. בביקורי האחרון בירושלים הלמה בי לראשונה התחושה הכבדה והמרוממת של האחריות הלאומית. ואף על פי שאני יודע שאין לי מה לעשות בתחושה הזאת – הרי גורל חיי נחרץ מזמן – אף על פי כן היא זעזעה אותי עד עמקי נשמתי.

בעודי נתון לזעזוע הזה, אני עולה למטוס בדרכי לבודפשט. נערה, אשת ביטחון, שואלת את השאלות המחויבות ומוצאת את מזוודותינו כשרות למסע. אחר-כך היא מודה שוב על שבאנו "אלינו, לישראל". תודה זו נשמעת באוזניי כמתן פטור סופי מכל חובה נוספת, ואני רואה שלאשתי, שאינה קשורה לכאן לא בקשרי דם ולא בקשרי דת, רק בקשרי אהבה, המילים הללו כואבות לא פחות.

אנו נוחתים בבודפשט בשלום. בדרך החוצה איני יכול להתאפק: אני ממהר לומר מילת פרידה לצוות הטרוד ליד הדלת בסידורים האחרונים. "God save Israel", אני אומר. אבל כנראה ביטאתי את המשפט לא נכון, או אולי הגיתי אחת משלוש המלים שאמרתי בצורה שגויה. "What did he say?" אני שומע את קולם המנוכר מאחורי. הייתי חוזר כדי להסביר, אבל שורת המזוודות כבר דוחפת מאחור, החוצה.

לא הובנתי. אפשר שכך יאה. אני יוצא מן המטוס. רגליי דורכות על אדמת הונגריה.

תרגם עזרא פליישר, מן הגירסה ההונגרית המקורית של המאמר, שהופיע ב" Elet".

המאמר נדפס לראשונה בגרמנית ב" Die Zeit", האמבורג.

הכתבה פורסמה בגיליון מספר14 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

אימרה קרטס, ניצול המחנות אושוויץ-בירקנאו ובוכנוולד, הוא סופר הונגרי-יהודי חתן פרס נובל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה