דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
shraiber 25
11 באוגוסט 2011 | / מהדורה 61א

ילדינו העזובים

"לפעמים שוכחים שבית-הספר הוא למעשה הראי של החברה, ואנו נתקלים בו בצורה מצומצמת בכל החוליים שלה. ובכן, צריך להאט את קצבה של המערכת, להקדיש זמן לתהליך החינוכי הערכי ולאפשר לו להתרחש". המורה דגנית שרייבר, בשם המורים והתלמידים שאיש לא שואל לדעתם

דגנית שרייבר: "יש סוג חדש של תלמידים, אני קוראת להם 'ילדים עזובים'" 

שולחנות של תלמידים ועוד אחד של המורה, ארבעים כסאות ועוד אחד של המורה, חלונות עם סורגים, דלת ממתכת, קירות ריקים, ולפעמים לא. התלמידים מתחילים לנהור פנימה, ההמולה מתגברת ואז נשמע הצלצול: עלייה מהירה במדרגות הצרות, המורים מחכים בתחתית המדרגות, נותנים לזרם התלמידים לעבור ואז בעצלתיים, או כשהם מלאי מרץ, עולים במדרגות. הדלתות נסגרות, המסדרונות מתרוקנים, שקט משתרר בהם, ההמולה עוברת עכשיו אל הכיתות.

אני מביטה ביושבים מולי היום. הם אותם הילדים שהיו שם אתמול, אבל שונים. אחדים מהם עייפים, לא מזמן התעוררו; אחדים מהורהרים. דברים אחרים טורדים את מנוחתם ולא מאפשרים להם להקשיב. יש גם שיושבים מרוכזים, מחכים שהשיעור יתחיל והיד תתחיל לרשום. הם כותבים הכול, כדי לא לפספס אף מילה (שמא היא תופיע בבחינה). השמחים מנסים לעורר את כולם, והעצובים מתבוננים, לא מעורבים.

היום החל. קבוצה של אנשים צעירים, שהתקבצה באופן מקרי בכיתה אחת והם אמורים ללמוד, להשכיל, להתגבש, להתחבר, לנהוג בדרך ארץ, לכבד את האחר, לשמור על הניקיון ועל הרכוש ולהתעניין כל 45 דקות בנושא אחר. יום העבודה שלהם נמשך בין שמונה לעשר שעות, זאת בלי להביא בחשבון שיעורי בית והכנה למבחנים אחרי שעות הלימודים. כל מורה שנכנס לכיתה מצפה לרמת קשב וריכוז מקסימלית, והתלמידים צריכים לשבת בשקט, לשאול שאלות כשמותר ולהיבחן כשצריך.

מנַּין מגיעים לכאן בוקר-בוקר האנשים הצעירים האלו? למה שמחים השמחים? והעצובים, האם הם מסוגלים כרגע להקשיב? ומיהו זה שתמיד כועס ויש לו טענות? וזה שמפריע ללא הפסקה? לי, המורה, אין זמן לברר, עלי להספיק לעבור על ה"חומר". בחינות הבגרות בפתח, והם הרי אמורים להצליח בבחינות, להגיע להישגים. כי כך אנחנו מודדים אותם, כך מודדת אותם החברה וכך ייקבע עתידם.

לפעמים, כשיש לי קצת פנאי – בטיולים, בהפסקות, בפעילויות החברתיות – אני יושבת ומתבוננת בהם. מנסה לגלות מי הם אותם אנשים צעירים שמאחורי הפרצופים. מנסה ליצור קשר קצת יותר אישי. גם אם היכולת שלי לחולל שינוי היא מוגבלת, אולי אצליח לעשות ילד אחד יותר שמח ומאושר, או לפחות להשתדל שיהיה לו קצת יותר קל בבית-הספר.

בשנים האחרונות נתמזל מזלי, ויש לי קצת יותר פנאי להקשיב. יש לי אוצר נדיר במערכת החינוך, אני קוראת לו "זמן של מורה מול תלמיד". הוא לא מתוגמל ואין לו שעות תקן, ולא לומדים בו שום מקצוע שיעזור בעתיד להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית; אבל בזמן הזה נוצר הקשר האמיתי. ניתן אז לברר עם הנער או הנערה, באילו בעיות הוא או היא נתקלים בלימודים, אילו מיומנויות כדאי לחזק. מן השיחות האלה מתברר, שיש סוג חדש של תלמידים. אני קוראת להם "ילדים עזובים". אלה הם ילדים ממשפחות מבוססות, החיים בבתים גדולים ומקבלים דמי כיס נאים, ואין הם זוכים לתשומת-לב, להקשבה ולהכוונה של ההורים. חסרים להם הורים נוכחים; הם מכירים רק הורים שיוצאים מוקדם בבוקר וחוזרים בערב ו"מנהלים" אותם בטלפון. ה"עזובים" הם ילדים להורים שמבקשים להיות החברים של הילדים שלהם ומפחדים מעימותים, ומוותרים על הצבתם של גבולות ברורים בין מה שמותר למה שאסור (מתברר שמתנות ובגדים יקרים אינם תחליף למסגרת יציבה ואוהבת).

יש גם "ילדים עזובים", שרמת החיים שלהם היא הרבה יותר נמוכה. גם הם בנים להורים שנאלצים לעבוד למחייתם מבוקר עד ערב, וגם להם אין זמן ואין כוח, וילדיהם נאלצים לגדל את עצמם. אתם פוגשים ילד שמשדר תחושה שהכול בסדר, אבל כשמגיעות תוצאות המבחנים מתברר שלא הכול בסדר, ואז מתחילים לברר ומגלים שהוא לא כל-כך מעורב, יושב בצד, מעדיף לבחור במקום ליד החלון, חצי בפנים, חצי בחוץ. לפעמים הוא מקשיב, כמעט לא עושה שימוש במחברות, והספרים נשארים חדשים. כן, הוא מנסה להכין קצת שיעורים, אבל בדרך-כלל הוא לא זוכר שהם ניתנו כי לא רשם אותם בכיתה. הוא מבקש להיעלם בכיתה בתוך גוש התלמידים, להוריד פרופיל, לא להתעמת עם המורים, פשוט לשבת בשקט ולחלום בעיניים פקוחות. מה קורה במבחנים? הוא זוכר קצת ומדי פעם מתבונן לצדדים, מנסה לראות מה כותבים השכנים. כך הוא מקווה לעבור את המבחן, לקבל ציון נמוך אבל עובר, כזה שלא יכה גלים ושהוא לא יצטרך לספק לו הסברים.

יש שרדנים שמעבירים כך ימים ושנים, ולא ממצים את יכולותיהם.

תחושה של חוסר אונים

כשמשחק ההישרדות אינו מצליח מזמינים את ההורים, שנאלצים להפסיק לרגע את המירוץ שהם עצמם מצויים בו. לשמחתנו, כשמורים מזמינים את ההורים הם עדיין מגיעים, בדרך-כלל. כאשר פורשים בפניהם את תמונת המצב, הם מגלגלים עיניים כלפי מעלה ושואלים, מה יהיה? איך ניתן לשפר את המצב? לפעמים ההורים כועסים, לפעמים הם מודאגים, והתלמיד מחכה שהפגישה הלא-נעימה תסתיים והוא יוכל לשוב ולהיעלם.

מה שמשותף להורים ולמורים הוא התחושה של חוסר אונים, שהרי למי יש זמן לעצור לרגע את המירוץ ולמצוא את התשובה המתאימה למצוקתו של התלמיד? לפעמים עולה בשיחה הטענה: "הוא הרי כבר בן 16 או 17, והוא צריך לקחת אחריות ולעשות שינוי". אבל לפנינו יושב ילד שאין לו כוחות לחזור לתפקוד מלא ולעשות את הדבר שמצפים ממנו, ולבד הוא לא יצליח לחולל שינוי. זו דרישה גדולה מדי. כן, הוא כבר גדול, אבל עדיין ילד.

תשאלו, האם ניתן לעזור? התשובה היא כן, בעיקר אם יש להורים כסף לקנות תחליפים להורים ותחליפים למורים; ובמסגרת הקיימת של בית-הספר, התשובה היא לא: אין תקצוב של זמן לעזרה פרטנית, כזאת שמעניקה תשומת-לב אישית.

בית-הספר טוב רק להולכים בתלם. יש גם כאלה, והרבה, ילדים טובים שהבינו את השיטה, הסתגלו אליה ולא כל-כך קשה להם לעמוד בדרישות. הם מגיעים בזמן ומכינים שיעורים ומצליחים בלימודים, כלומר, במבחנים (שמתם לב? גם כאן הם זכו רק להתייחסות קצרה).

אבל האם הם מאושרים? האם הלימודים מעוררים את סקרנותם? האם הקנו להם ערכים שיעשו אותם לאזרחים טובים בעתיד? מסתבר שאלה הן שאלות לא רלבנטיות: הרי לא נבחנים עליהן בבחינות הבגרות ולא נותנים עבורן ציונים.

מדהים לגלות, שתלמידים המבלים במערכת החינוך עשר שנים לא בהכרח יודעים כיצד ללמוד, ואינם יודעים מה מתאים להם באופן אישי. מדהים להיווכח שאת מה שהם יודעים לעשות, למדו מתוך תהליכים של ניסוי וטעייה, דרך שהובילה אותם להצלחה אך גם לכשלונות, שהם אינם יודעים כיצד להתמודד עימם.

אל תטעו, יש לשער שלימדו את הנושאים הללו בכיתה, אבל בכיתות של שלושים–ארבעים תלמידים אפשר בקלות ללכת לאיבוד. והמורים? הם היו עסוקים: קודם-כל לדאוג לשקט, אחר-כך לענות על השאלות, לכתוב על הלוח, להעיר לאלו שרבים או מדברים מאחור, ונוסף על כך, עליהם ללמד. במצב כזה, מי שרוצה להיעלם מאמץ לעצמו מראה מרוכז, יושב עם מחברת וספר פתוחים, עט ביד, ואינו שומע דבר. במצב כזה, מי שרוצה להפריע מצליח, כי גם אם יוציאו אותו מהשיעור, לו זה לא ישנה, ללמוד ממילא לא התכוון, הרי הוא נמצא כאן כי כולם הולכים לבית-הספר ואין אופציה אחרת. מדובר כאן בשמרטף הזול ביותר במערכת הכלכלית שלנו.

לצדם עומדים עמיתיי המורים. באופן לא מפתיע, סדר יומו של המורה דומה לזה של התלמיד. גם הוא עובר מכיתה לכיתה ובכל פעם מלמד נושא אחר, או לפעמים את אותו הנושא, תלוי מה מכתיבה תוכנית הלימודים. בכל שיעור הוא צריך לשלב מטרות וערכים שהתלמידים ירכשו או יפנימו ובכל שיעור הוא גם נדרש לתת את ההצגה הכי טובה בעיר, כי אחרת לא יהיה מעניין ומאתגר.

השיעור הוא לב-לבו של התהליך הלימודי בבית-הספר ובמערכת החינוך כולה. 45 דקות שבהן המורה והתלמידים מצויים מאחורי דלת סגורה, 45 דקות מפרכות של התמודדות לא פשוטה.

המורה מגיע לכיתה כמה דקות אחרי הצלצול, עומד בפתח ומחכה שהתלמידים יתיישבו ויגלו שהוא שם: גם הם מתקשים להיפרד מההפסקות. לפעמים אין ברירה, והוא נאלץ להשמיע קול ולהודיע על נוכחותו בכיתה. עכשיו עליו לקרוא שמות, לבדוק שיעורי בית ולשכנע את התלמידים שעדיין לא טרחו להוציא ספרים ומחברות לעשות כן, וגם לדאוג לשקט וברגע שהוא משתרר להתחיל בשיעור, להתחיל ללמד, להשתדל לשמור על רמת העניין, על קצביות ומתח כך שריכוז התלמידים לא יופר, כי אם יופר, הכול יתחיל מההתחלה ושוב הוא ישתדל להשיג את השקט והריכוז וכן הלאה, עד שיגיע הצלצול ואז בבת-אחת כולם קמים. ואם יש למורה עוד משפט אחד קטן לומר, או בקשה או פנייה לכיתה, כמעט לא סביר שהוא יצליח להשמיע אותם, כי הקהל שלו מתנהג לעתים קרובות כאילו מותר לו לומר כל דבר ולעשות כמעט כל דבר, מפני שהציונים אינם קשורים להתנהגות ולערכים, אלא ניתנים רק על ידע.

אין ספק, שצורת המפגש עם התלמידים והדרישות מהמורים הן כמעט בלתי אפשריות, ולמרות זאת יש הרבה מאוד מורים טובים שנאמנים לעבודתם ועושים אותה בתחושה של שליחות ומתוך מסירות, נשארים אחרי שעות הלימודים לעזור לתלמידים (בהתנדבות) ומוכנים להקשיב להם. אם תשאלו למה הם עושים זאת, התשובה היא פשוטה: אותם מורים פשוט אוהבים ילדים ומוכנים לעשות למענם מעבר למה שמתחייב מחוזי העבודה.

פעמים רבות עולה השאלה, מהי דמות האדם שאנו רוצים לקבל אחרי 12 שנות לימוד? את השאלה הזו שואלים בוועדות הרפורמה השונות, וכן גם ראשי האוניברסיטאות, אנשי כלכלה ועסקים ורבים נוספים, שחלקם הגדול אינו עוסק באופן שוטף ויומיומי בנושא החינוך, אבל כולם היו תלמידים ולרובם ילדים הלומדים במערכת, דבר העושה אותם למומחים גדולים בתחום בעיני עצמם.

בבסיס השאלה מובלעות ההנחות, שלפיהן לבית-הספר יש התנאים והכלים להיות גורם מחנך ומלמד מרכזי בחיי הילדים, ושזהו הגורם הדומיננטי בחייהם. תהיה התשובה אשר תהיה, ואפילו אם יתעוררו מחלוקות באשר לדמותו של הבוגר האידיאלי, לדעתי, תנאי המערכת הם המונעים את הצלחת המפגש בין התלמידים לבין המורים, והם הגורם שמכשיל תלמידים ומונע מהמורים לעשות את עבודתם כראוי.

בתנאי המערכת כוונתי לומר, שכיתות העמוסות ב-35–40 תלמידים הן שמכתיבות את טיב ההוראה (פרונטלית בעיקרה) ומונעות מהמורה לתת יחס אישי לכל תלמיד ולהעריך את עבודתו בדרך של הוראה מעצבת, המביאה לשינוי אמיתי. בתנאים כאלה בעיות נעלמות מעיניו של המורה, והם המאפשרים לתלמיד המפריע למנוע מחבריו אווירת לימודים רגועה.

תנאי המערכת פירושם שכיום למורה אין זמן ואין מקום למפגש אישי עם התלמידים, פרט להפסקות הקצרות בין השיעורים.

כדי ליצור דינמיקה חיובית בין מורים לתלמידים יש לדאוג לתנאים לקיומו של דיאלוג אמיתי, כזה שיאפשר למורים ללמד, להנחות, להקשיב ולעזור, ולתלמידים להתבטא. דיאלוג שיהפוך את בית-הספר למקום שהתלמידים ירצו להגיע אליו, מקום שבו ניתן ללמוד נושאים מעניינים ומאתגרים בדרכים מגוונות, אשר יאפשרו לתלמידים להביא לידי ביטוי את כישוריהם ולפתח אותם.

לפעמים שוכחים שבית-הספר הוא למעשה הראי של החברה, ואנו נתקלים בו בצורה מצומצמת בכל החוליים שלה. ובכן, צריך להאט את קצבה של המערכת, להקדיש זמן לתהליך החינוכי הערכי ולאפשר לו להתרחש, כי הוא זה שיעצב את דמותה של החברה שנחיה בה בעתיד.

דגנית שרייבר היא מורה בבית-הספר "בויאר" בירושלים

הכתבה פורסמה בגיליון מספר25של "ארץ אחרת": "החינוך והמודל העסקי: האורות והצללים של ועדת דברת". לחצו כאן להזמנת הגיליון

דגנית שרייבר היא מורה בתיכון בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה