דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

הטיפול בקשר בין בתי ספר ישראליים לבין בתי ספר בגולה נתפש בציבורים רחבים ככאב ראש. עצרת תמיכה בישראל במלבורן, אוסטרליה

חינוך יהודי למכירה

נגה כוכבי, מורה לעמיות יהודית, זועקת על הנעשה בתחום זה בארץ ובתפוצות. מהי בכלל "עמיות יהודית" ומי אחראי לצמצום תחום הלימוד הרואה ב"כלל ישראל" עם אחד

מסיפורי גן העדן למדנו כי הדעת יש בה טוב ויש בה רע, וכן למדנו כי גם במקום הנפלא ביותר אורב החטא. אלו הם פני הדברים גם בכל הקשור לעוסקים בחינוך יהודי, במיוחד במרחב שבין ישראל לגולה. עם ישראל, שהתארח בעל כורחו אלפיים שנה בשלל תרבויות, ידע למנף את  הישיבה בגלות ללמידה ולהתפתחות. מאז קום המדינה הולך ומתגשם בישראל החזון של קיבוץ הגלויות, הולך ומסתעף הקשר עם יהודי התפוצות, ומצב זה מאפשר מיצוי של הזיקות בין התרבויות השונות והרחבת השיח ביניהן, ומקל על פיתוחן של יוזמות חדשות. מכאן, שהמדינה היהודית יכולה להיות אכסניה בעלת חשיבות עולמית למרכזים עתירי ידע, מעוררי השראה ופורצי דרך בכל תחומי החיים, בבחינת מציון תצא תורה. כדי לממש את הפוטנציאל, וכדי שבני הדור הבא יבינו שגם אזרח העולם זקוק לתעודת זהות, עלינו לתבוע בעלות מחודשת על נכסי הרוח של עמנו, להרחיב את זיכרוננו ההיסטורי ולהשיב לעברית את כבודה. אלה חגורות הביטחון שישמרו אותנו כאומה, בעזרתן נוכל להתלכד ולנצל את ההתגוונות הפנימית לשם יצירה משותפת.

ניקח לדוגמה את "פרויקט מדד העמיות היהודית" שהושק "בכנס הרצליה". זהו פרויקט שערורייתי מהבחינה המוסרית לא רק משום שהוא מכוון במוצהר ל"ניצול פוטנציאל" של עולם הרגש (וכנראה מתכוון לכיס) היהודי, אלא בעיקר בשל היותו נעדר כל מימד של הגות ולימוד יהודי

מהמורות קטנות

ההיגיון אומר כי את המשימות החינוכיות שהוזכרו לעיל צריכים להוביל מחנכים, ובמיוחד אלה המבקשים להטמיע בסדר היום הבית ספרי חינוך יהודי במבט גלובלי. אבל הדבר אינו פשוט, והמורה הנועז הנרתם לרעיון צפוי להיתקל בחוסר הבנה של המנהל או של מרכזת השכבה. טיעונים בנוסח "לא תספיק את החומר" או "היזהרי עם מיסיונריות יהודית" הם בני טיפול, בעיקר מפני שרוב מנהלי בתי הספר הם אנשים נבונים ושוחרי טוב. ייתכן כי המימד ההתנדבותי בעבודת המורה באופן כללי, ואצל "מורי עמיות יהודית" במיוחד, מסייע אף הוא בהקטנת התנגדויות. אלא שהמכשול הגדול אינו נמצא בבית הספר.

ביד הלשון

נראה כי הרב מרדכי קפלן הוא שטבע את הביטוי עמיות יהודית (Jewish Peoplehood). זה קרה בחברת כור ההיתוך של אמריקה בסוף שנות החמישים. נכון אמנם שהרב היה יכול להשתמש במושג המסורתי "כלל ישראל", אך בחתירתו להתאמת היהדות לעולם המודרני ולגישה פלורליסטית הוא ביכר את החידוש הלשוני. בינתיים הלכה והתרחבה גישת העמיות היהודית, תחילה בארצות הברית ולאחר מכן גם בחלק מקהילות אמריקה הדרומית. סוכני השינוי העיקריים היו פעילים במסגרות תלויות פדרציות (כגון ה-BJE) ומורים בבתי ספר יהודיים. קשה לאמוד את מספרם העצום של מוסדות החינוך היהודיים בשני חלקי יבשת אמריקה המשתמשים בביטוי המודרני ומחקר על כך טרם נכתב. ובכל זאת, ניתן להצביע על הנקודות האלה: 1. בארצות הברית נהגית המילה באנגלית (Peoplehood), בעוד שבאמריקה הדרומית היא נהגית בצורתה המעוברתת (Amiyut). 2. בישראל משתמשים במילה "עמיות" בעיקר בסוכנות היהודית, בבית התפוצות ובמחלקות ללימוד הנושא בכמה מוסדות אקדמיים. 3. מספר המורים הישראלים שמשתמש במושג קטן יחסית, ומספר הישראלים שמבינים אותו לאשורו קטן עוד יותר. פירוש הביטוי הוא שכל יחיד/ה יהודי/ה צריך לדעת שהוא חלק מהכלל היהודי. 4. הנחת העבודה הרווחת כיום היא שכל מורה שמטפח יחסים חינוכיים בין ישראל לתפוצות הוא "מורה עמיות".

סטטיסטים ובמאים

מורי העמיות היהודית מהלכים בשני מסלולים. המסלול האחד מיועד למורים שנענים לקריאות מפעיליהם, והם על פי רוב סטטיסטים בהצגה שיצר המנגנון. במסלול השני פועלים מורי עמיות המנהלים את עצמם תוך התפתחות מקצועית ויצירה של תכנים. הראשונים נהנים משקט יחסי במקום העבודה, בעוד האחרונים חווים לא מעט רעשים. מספר מורי העמיות מן הטיפוס הראשון גדול ממספר עמיתיהם העצמאים, והוא נאמד בכמה אלפים. מורי עמיות מן הטיפוס השני יש ככל הנראה לא יותר מכמה מאות. אלה גם אלה אינם פטורים מדמויות ממולחות ומתוחכמות, הממנפות תרומות על גבם. אלה גם אלה מסולקים הצדה בנימוקי היררכיה ברגעים מכריעים.

מחיר התמימות

הבעיה הגדולה ביותר של מורי העם היהודי נמצאת בזירה של מקבלי ההחלטות, אשר מונעים לעתים קרובות משיקולים פוליטיים או תועלתניים. אגב, משרד החינוך ויתר לאחרונה על התקן למשרת "מפקח על התפוצות", ובכך צמצם את מקומו של הנושא בחינוך לתפישת כלל ישראל.
הטיפול בקשר בין בתי ספר ישראליים לבין בתי ספר בגולה נתפש בציבורים רחבים ככאב ראש שיש להותירו בידי ארגונים דוגמת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. שתיהן, כמובן, מקבלות זאת בברכה. כמוהן ככל מנגנון ביורוקרטי הנדרש למצוא צידוקים לקיומו המכביד בעולם משתנה. למורים התמימים אין יכולת לראות זאת, קל וחומר שחסרים הם את הכוחות להיאבק על עדכון השיטה. הם לא יעיינו בפרוטוקולים אבסורדיים של ועדות פרלמנטריות העוסקות ביחסים עם התפוצות. הם לא ייחשפו ללוליינות הלשונית אשר מסווה שימוש תמוה בכספי ציבור במגוון מסמכים קובעי מציאות.

עבודה זרה

חרף האמור לעיל, היו מורים אשר ביקשו להישמע בזירת מקבלי ההחלטות שעניינן חינוך לעם היהודי, וכותבת רשימה זו בראשם. לא אלאה את הקוראים במגוון התירוצים שמנעו את מימושו של הרעיון המהפכני, אחסוך את תיאור הרפתקאותי במשרדים ממשלתיים ואדלג על שמות המוסדות שמיאנו לתת אכסניה לפורום דמוקרטי של מורי עמיות. כן אספר כי כאשר הוזמנו מורים לדיונים חשובים, היה מדובר במורים שלא היו להם לא המוטיבציה להפריע את שלוות בריוני התפוצות ולא הידע הנדרש כדי להרהר בהתנהלות הממסד. כדי לפתוח צוהר אל השיטה ניקח לדוגמה את "פרויקט מדד העמיות היהודית" שהושק "בכנס הרצליה". זהו פרויקט שערורייתי מהבחינה המוסרית לא רק משום שהוא מכוון במוצהר ל"ניצול פוטנציאל" של עולם הרגש (וכנראה מתכוון לכיס) היהודי, אלא בעיקר בשל היותו נעדר כל מימד של הגות ולימוד יהודי. מה לנו תפישת כלל ישראל ואהבת חינם, מי הם לנו שלומציון וברוריה, חסדאי אבן שפרוט והרמב"ם, הרב קוק, חנה ארנדט, עמנואל לוינס או ארתור הרצברג. הבו לנו "מדד עמיות" המתכתב כה יפה עם מדד דאו ג'ונס, עם מדד המחירים לצרכן ועם מדד הסיאוב שפשה בנו. זוהי רק דוגמה אחת מני אינספור דוגמאות שעניינן תרגום ציני של המושג "עמיות יהודית".

גזל רוחני

אחד המקצועות הבולטים במחדל החינוך היהודי בבתי הספר הממלכתיים הוא המקצוע הפוסט-מודרני "תרבות ישראל". ראשית, רבות מהמורות המשלימות את משרותיהן באמצעות הוראת המקצוע הזה לא קיבלו בו שום הכשרה, ולעתים קרובות הן אף אינן יודעות להגות כהלכה את המילים המצטרפות לפסוקי מקרא או לפניני חז"ל. שנית, המקצוע הזה, שהוגלה אל מחוזות הרייטינג, ממסמס את מחשבת ישראל, שהרי גם פסטיבל המחולות בכרמיאל וגם תוכניות טלוויזיה איומות הן חלק מתרבות ישראל. כך מפסידים צעירי עַם הספר את האוצרות המוכמנים בלשוננו העתיקה ואת התבונה עתירת המוסר שעברה והתפתחה מדור לדור. התשתית ההגותית הנגזלת מעבודת המורה העברי מחריפה עוד את הבעיה. הלה מועסק בפרוצדורות שכמעט ואינן מותירות זמן לפיתוח שיקול הדעת הפדגוגי. המחנכים שמתעלים מעל התעסוקה המבצעית שאין לה קץ, מצליחים לפתח יוזמות חינוכיות מצוינות, אלא שלא אחת יהיה מי שישתלט על קניינם הרוחני וייטול את תהילת הפרויקט לעצמו. כך אירע, למשל, לסביבה הלימודית "סלע המחלוקת" שפיתחתי עם עמיתַי המורים. הגזל הרוחני אינו פוסח גם על ילדי התפוצות. הרי לא כל ילד יהודי בארצות הברית יכול לממן לימודים באחד מן הג'ואיש דיי סקולס. בחלקי עולם אחרים שאלת שכר הלימוד בבית הספר היהודי מוצאת לעתים פתרון, אך המורים מתמודדים עם מספר מוגבל של שיעורי עברית ויהדות ועם מחסור בעזרי למידה.

יש מי שיקרא לזה שוד

במו אוזני שמעתי תחנוני מורים בארץ ובגולה כי יאפשרו להם להיפגש אלה עם אלה. יחד עמם הצטערתי על הענקת כרטיסי הטיסה הנכספים בעיקר לבעלי תפקידים בכירים, לפקידיהם ולמי שבקלות יכלו לממן לעצמם טיול אל ארץ הקודש או ממנה. הגדיל לעשות מנהל בית ספר אחד שנטל מתרומה שהוקצבה ל"מורי עמיות" לשם טיסה מפנקת במחלקה ראשונה. ראויים לציון גם מי ששכחו להעביר כסף שהקצו משרד החינוך ותורמים פרטיים לתגמול של מורי עמיות. כי זאת יש לזעוק בקול: חינוך יהודי חובק עולם הוא לפני הכל ביזנס. פקידים הופכים ל"רכזי חינוך", אנשי עסקים מפקיעים מחירים במסעות לפולין, ותשלומים מוזרמים בגין פיתוחם של תכנים חינוכיים מיותרים. אל הרשימה מצטרפים הטיולים של "תגלית" שמסבסדים בני עשירים, מדריכי "החוויה הישראלית" ותעריפיהם היצירתיים, סדנאות שוקולד בקיבוץ או מצמוץ עם שחר על הר מצדה. כל אלה חשובים ביותר, אך הקשר שלהם לאוריינות יהודית רופף עד מאוד. בדומה לכנסים בינלאומיים הנושאים כותרות מטעות כמו "מחנך לישראל", גם הם אינם מזמנים מפגש שכה נחוץ למורים מן הארץ ומן הגולה.

תרומה שתלטנית

המושג עמיות יהודית מהווה תרומה נאה ומבורכת של יהדות אמריקה, שכן הוא מבקש לטפח את מירב הזיקות בין זרמיו השונים של העם היהודי. עם זאת, אין בכך כדי להצדיק את השתלטות השפה האנגלית על השיח היהודי. רוב האתרים העוסקים היום בעמיות יהודית מתנהלים באנגלית, והם רוויים קודים רטוריים טיפוסיים. נרטיבים, שיח זהויות, פלורליזם ותיקון עולם במובן המרתק של הביטוי (נגיד התנדבות למען פילים יתומים באפריקה), הם חלק קטן אך מייצג של מצעד מילים, שראוי היה לו להיכנס להיכל התהילה של דיסנילנד. ככה זה, עודף תקינות פוליטית נוסח אמריקה וויתור על התפלפלות חכמים, מרחיקים את כל מי שאינו דובר אנגלית, או שלא ניחן באוריינטציה אמריקאית ליברלית.

אחד המקצועות הבולטים במחדל החינוך היהודי בבתי הספר הממלכתיים הוא המקצוע הפוסט-מודרני "תרבות ישראל". ראשית, רבות מהמורות המשלימות את משרותיהן באמצעות הוראת המקצוע הזה לא קיבלו בו שום הכשרה, ולעתים קרובות הן אף אינן יודעות להגות כהלכה את המילים המצטרפות לפסוקי מקרא או לפניני חז"ל

ואף על פי כן

מורים שהתעקשו לטפח אוריינות יהודית עולמית לא אמרו נואש, ולמרות יתמותם הארגונית העמיקו בעשייה החינוכית. זו כללה מפגשי לימוד עצמאיים לשם עיון בארון הספרים היהודי, ולשם חשיבה משותפת על השאלה מה ניתן לעשות בכיתה. המפגשים האלה, שהושתתו על שאלות של זהות, פיצו במידת-מה על ההשתלמויות הפדגוגיות הרשמיות, שהן לעתים בחזקת נזק מוחי. המפגשים העלומים של פעילי עמיות עצמאים עוררו השראה לשינוי יסודות מארגנים בסילבוס ולמיזוג תכנים יהודיים במגוון מקצועות. שיעורי אמנות, לשם דוגמה, איפשרו עיון מחודש בציווי "והדרת פני זקן" בפעילות משותפת עם עמיתים ברוסיה; הוראת מושגים כמו "חציון" ו"סטיית תקן" בשיעורי סטטיסטיקה שירתו כתיבה של שאלונים משותפים לתלמידים בקליפורניה ובישראל (השאלות, שכיוונו לאיסופם של נתונים מבוססי זהות, זימנו דיון השוואתי על מנהגי ישראל); ואל שיעורי אנגלית הגיעה דונה גרציה עם "הפרזנט פרפקט קונטיניוס". תקצר היריעה מתיאור שפע החומרים שנוצרו ברוח הזאת בידי המורים המסורים. כה עסוקים וכה מבקשי שלום בית, מורים צדיקים אלה, עד שמוכנים הם להוסיף ולזחול על גחונם בפריפריה של גן העדן.

נגה כוכבי היא ראש תכנית חינוכית לעמיות יהודית וחוקרת תחום יחסי ישראל גולה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובה אחת

  1. נוגה היקרה, יש אמרה שאומרת ״דברים שרואים משם לא רואים מכאן״ ואת בהחלט צודקת. עוד יהיה מי שירים את הכפפה וישנה הכל לטובה, חינוך יהודי זו זכות והחיבור הזה – זו עשייה ברוכה. כתבת יפה וקולע

    של |

הגיבו לכתבה