דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

חזון כמוס כיונה

פעם נזף בי מוסלמי שחור בארצות-הברית, נזיפה שנשארה חקוקה בזכרוני. "אתם היהודים", אמר בקול באס עמוק, רווי מרירות מאשימה, "אתם יודעים שיש אל אחד, אבל שומרים את זה לעצמכם". האם לא הגיעה השעה לומר לעולם את מה שיש לנו לומר? משמע, להבהיר את טבעו של הקשר בין זהותנו השבטית לתורתנו האוניברסלית – בראש ובראשונה לעצמנו. כמו אסתר בחצר אחשוורוש, הגיעה העת שנאמר את דברנו, שאם לא כן, יעמדו לאנושות רווח והצלה ממקום אחר, ואנחנו ובית אבינו נאבד

איור: זאב אנגלמאיר

בנסותו לתאר מפגש ישיר עם האלוהי, הרב משה חיים לוּצַטוֹ משווה את החוויה לתחושתו של מי שחווה שהפנימיות והחיצוניות שלו מתהפכות, בדומה למעיל שלו הביטנה הרכה היא עכשיו בצד החיצוני. אני מבין מדבריו כי הדבר שבו נוגע היש המוחלט במהלך המפגש המיסטי, הדבר שאותו הוא מאשר, הוא בדיוק מה שנדמה לנו כסובייקטיבי ולא ניתן לשיתוף: מעיין עצמיותנו, תחושותינו הפנימיות ותקוותינו. פנימיותנו הופכת לפֶּתח שדרכו אנו יכולים להגיע אל הנשגב העליון. מסתבר כי השיכבה העמוקה ביותר, זו שלכאורה היא גם האישית ביותר, היא הכלי שדרכו יכול להופיע האוניברסלי הטרנסצנדנטי.

כעם, אנו מגינים תמיד על פנימיותנו. כשההתבוללות מאיימת עלינו, אנחנו מקימים חומות, מתכנסים פנימה, חושבים על אסטרטגיות ושיטות לבלום את פלישת האוניברסלי, זה שתוקף בגבולות הפרוצים. מחפשים דרכים למשוך אל המעגל הפנימי את מי שזהותם היהודית פגיעה. מבקשים להתחזק, להגן. לשמור את האנשים קרובים ככל הניתן לאש הפנימית, לחוויית היהודיוּת שאין להביעה במילים.

אך ייתכן שלמעשה אנו זקוקים גם לדבר אחר. ייתכן שאנו זקוקים למפגש כה עמוק ומוחלט עם המציאות, עד אשר נרגיש את עורנו נהפך. ואותה התהפכות העור, תוכנו כלפי חוץ, עשויה להעניק לנו מתנה יקרה יותר מן ההישרדות עצמה. היא עשויה להעניק לנו את בהירות המטרה – לגרום לנו להבין מדוע עלינו לשרוד. כל היתר, אני מאמין, יצמח מתוך הבהירות הזו.

היהודים והיהדות התנהלו דרך עידן התבונה וצמיחת הלאומיות במערב כמעין ישות אטביסטית: סוג פרימיטיבי של חיה בעלת מבנה ארכאי, שקבוצות מערביות אחרות זנחו אותו זה כבר. במשך רוב תולדות האנושית הועבר הידע הרוחני, כמו התכונות הגנטיות, כחלק מן הזהות השבטית או הקהילתית. השתייכות לעם פירושה היה גם השתייכות למסורתו הרוחנית. אך שתי אלה נותקו זו מזו, תחילה בעקבות התפשטות הנצרות והאיסלאם, ואחר-כך בעקבות הופעתה של מדינת הלאום המודרנית. היהדות, לעומת זאת, המשיכה להתעקש על המבנה השבטי שלה, על סירובה למתוח קו ברור שיפריד את האידיאולוגיה מן הביולוגיה, את הרוח מן הבשר.

סוג של אינסטינקט

אך היהדות, שאלוהיה היחיד מושל באנושות כולה, היא אוניברסליסטית במהותה. התורה פותחת ברעיון של זוג יחיד שממנו משתלשלת האנושות כולה, ומגיעה לשיאה בתיאור הנבואי של עולם שיתאחד בידיעתו את האל. ובעוד שבטים אחרים – האינדיאנים של אמריקה או האבוריג'ינים של אוסטרליה – נטבחו, נטמעו בכפייה או נסוגו ל"שמורות", הרי הגורל היהודי – שאולי אינו אלא סוג של אינסטינקט – גזר על היהודים להמשיך לחיות בלב-לבם של מוקדי הכוח הנוצריים, האיסלאמיים, הקומוניסטיים והקפיטליסטיים. תהפוכות וגחמות ההיסטוריה – אך אולי גם נטייה המוטבעת בנו – הפכו אותנו לצופים מן הצד, בעוד דתות ואידיאולוגיות שיצאו מחלצינו ניסו, לא פעם באורח הרסני, לממש את ההיבט האוניברסלי של תורתנו, שהנחנו אותו בצד עד לביאת המשיח.

פעם נזף בי מוסלמי שחור בארצות-הברית, נזיפה שנשארה חקוקה בזכרוני. "אתם היהודים", אמר בקול באס עמוק, רווי מרירות מאשימה, "אתם יודעים שיש אל אחד, אבל שומרים את זה לעצמכם". האם לא הגיעה השעה לומר לעולם את מה שיש לנו לומר? משמע, להבהיר את טבעו של הקשר בין זהותנו השבטית לתורתנו האוניברסלית – בראש ובראשונה לעצמנו. האם אנו עם העומד בשירותו של חזון או חזון העומד בשירותו של עם? והאם נועד החזון הזה לנו בלבד או לאנושות כולה? כמו אסתר בחצר אחשוורוש, הגיעה העת שנאמר את דברנו, שאם לא כן, יעמדו לאנושות רווח והצלה ממקום אחר, ואנחנו ובית אבינו נאבד.

סביבה שברירית אחת

סלחו לי על הנימה הדרמטית. הרי כל דור מרגיש כי התקופה שבה הוא חי היא תקופה קריטית, נקודת מפנה. אך הבה ננסה לפחות לבסס את הטיעון בדבר ייחודיות זמננו. לראשונה בהיסטוריה – או לפחות לראשונה מאז ימי מיגדל בבל – מצויה האנושות כולה בתהליך של התחברות הדדית. חדשות ומידע זורמים באופן מיידי ובאין מפריע לכל מקום על פני הגלובוס, באמצעות הלוויינים והאינטרנט: תמונות, מלים, צלילים, מסמכים. התפתחויות היסטוריות נראות כחדשות שהתיישנו, כקלישאה חבוטה, עוד לפני שהספקנו להפנים לגמרי את משמעותן. כולנו מודעים כיום לעובדה שכל מה שחי על פני כדור-הארץ הנו חלק מסביבה שברירית אחת; שהמשאבים הבסיסיים ביותר על פני כוכב הלכת שלנו – אוויר, מים, צמחייה ובעלי-חיים – מוגבלים ופגיעים, וההסתערות המטורפת אל עבר צמיחה כלכלית מאיימת על האיזון שמאפשר לכולנו לחיות. אנו יודעים שבמסווה של קידמה כלכלית עושרו של העולם מתרכז בהדרגה בידי פחות ופחות אנשים, בעוד מעמד חדש של עבדים מאייש את מפעלי העולם השלישי אשר בהם מיוצרים רוב הטובין שאנו צורכים. אנו מקבלים כמובן מאליו את האיחוד המתהדק של כל שוקי העולם לכלכלה גלובלית אחת, אף על פי שמוזרויות שונות עוד עשויות להדהים אותנו מדי פעם; כמו העובדה שרוב הכיפות הסרוגות מן הסוג שבנות בני-עקיבא נהגו לסרוג לאחיהן ולחבריהן נסרגות כעת במכונות בסין. אך הדברים הגדולים – כמו קִצה של הבנקאות המקומית כתוצאה מהשתלטותם של תאגידים פיננסיים רב-לאומיים על בנקים מקומיים במדינה אחר מדינה, בגיבויָן של אמנוֹת בינלאומיות חדשות – רק מאשרים את קהות חושינו וחולפים לנגד עינינו המזוגגות בלי שנבחין בהם.

מובן שכל מקום עדיין מתאפיין בניחוח ייחודי משלו. סכסוכים שמקורם בהבדלי דת וגזע עדיין משתוללים בפינות רבות של העולם הברוטלי הזה. אך השפעתה המבסמת של תרבות ההמונים הגלובלית חזקה, והיא הולכת ומתחזקת. גורלותינו נשזרים אלה באלה, ודברים רבים מונחים על כף המאזניים. האנושות הגיעה לינקות נוספת, ואין לדעת אם הקוד הגנטי שלה צופן מפלצת או מלאך. כמו עוּבּר או שתיל רך, היא רגישה ביותר להשפעות, ועדיין יכולה להתפתח בדרכים מגוונות. איזו צורה תלבש התרבות הגלובלית? אילו נורמות אתיות יאפיינו אותה? אילו פנים יהיו לאנושות בעתיד הקרוב והרחוק יותר?

לפני חמישים שנה ייצג הקומוניזם את התקווה עבור חצי-עולם. לפני שלושים שנה רבים עדיין האמינו שהמדע והטכנולוגיה יוכלו לפתור את כל בעיותיו של המין האנושי. לפני עשר שנים, בעקבות התמוטטותו של הגוש הקומוניסטי, רבים האמינו שהקפיטליזם הוא שיוכל לממש זאת. אך בינתיים נמחק הלוח לגמרי, ושום אידיאולוגיה אינה מושלת עוד בכיפה. ובכל זאת מדובר ברגע בעל משמעות עצומה, אולי חסרת תקדים. תקופה שממנה עשוי המין האנושי להתקדם, בזינוק אבולוציוני כביר, ולאחד את תובנותיו האתיות עם מיומנותו הטכנולוגית כדי ליצור עולם טוב יותר; או להיכשל וליפול לתהום של אסון אקולוגי, כלכלי ופוליטי.

לכן הגיעה העת שעם ישראל ישחרר את החזון שהוא שומר קרוב לחזהו, כמוס כיונה. מה היינו רוצים לומר לעולם, כל עוד יש סיכוי כלשהו שיקשיבו לנו?

אפשר להירגע: אינני מטיף כאן לסוג של אלטרואיזם לאומי. כשאני אומר שהיהודים צריכים להתחיל לחשוב כיצד להציל את האנושות במקום רק את עצמם, אפשר לראות בכך גם אסטרטגיה מוסווית להצלת היהודים. שכן, יכולתנו לשרוד כעם חי תלויה במידה שבה נוכל לתרום תרומה ממשית לעולם ברגע הקריטי הזה. אם לא יהיה לנו מה לומר בשעה שבה נקבעים דמותם של חיינו ועתיד האנושות, אם אין לנו קול אמיתי או תוכן רעיוני שיהדהדו באוזני אנוש, אם אין לנו זרע לשחרר אל תוך רחם ציפיותיו של המין האנושי, כי אז מי אנחנו? מה הדבר שיעשה את נכדינו ליהודים? הכיפות תוצרת סין שיחבשו לראשיהם?

עליתי לישראל כדי שלא אצטרך לחיות עם זהות כפולה: זהות יהודית שהיתה פרטית, משפחתית וקהילתית-אתנית, וזהות אנושית "כללית" שהיתה ציבורית, אנושית, חלק מתרבות הרוב. במובן הזה, אני מזדהה עמוקות עם היהודי המתבולל. כמוני, גם הוא אינו רוצה לחיות עם זהות כפולה, יהודית ואנושית. גם הוא חווה את הכפילות הזו כדבר מגביל, שבולם את התקדמותו הרוחנית, חוסם את הקשר שלו עם בני-אדם אחרים ואת יכולתו לתרום לדמותה של האנושות.

אך מה אם היתה האנושות, בגלוי, למוקד העניין העיקרי של היהדות? מה אם עיצוב העתיד האנושי היה מגדיר את מהותנו? האם לא היה בכך כדי להקל על תחושת האפסות שגורמת לאנשים לפשוט מעליהם את הזהות היהודית? מה אם היתה יהודיותו של אדם לשער שבאמצעותו יתפוש את האוניברסלי, את האנושי? לדרך להשתתף בשיח החדש על משמעותה של האנושיות?

היהדות, הן במסורתה הקדושה והן בזכות נסיונה, מחזיקה בכלים רעיוניים שיכולים לתרום תרומה ממשית לקביעת דמותה של הציביליזציה הגלובלית המתפתחת. ראשית, מסורתנו מאשרת שהבריאה היא דבר טוב – קביעה שאינה מובנת מאליה. אמונתנו ביכולתו של האדם להשתנות ולהתחדש, למרות כל מה שסבלנו או היינו עדים לו, יש בה משום עדות חשובה.

ביכולתנו גם לספק דוגמה חיה לאפשרות של פיוס, ואפילו חיזוק הדדי, בין הזהות השבטית לבין התפישה האנושית האוניברסלית. כישות שבטית עתיקה שהביאה לעולם את רעיון האלוהים הטרנסצנדנטלי, האוניברסלי, אנו מייצגים את יכולתן של תרבויות מיעוט למלא תפקידים בני-קיימא בנארטיב אנושי אוניברסלי. קדמוניותו של ישראל היא סמל לשורשים העתיקים של התרבות, לרעיון שאין צורך להקריב את הישן על מזבח החדש. העולם מחפש נואשות אחר נוסחאות פוליטיות שיקדמו אותנו מעבר לגבולות הקשיחים של מדינת הלאום, כדי שתרבותנו הפוליטית תוכל לשקף את המציאות החדשה שיצרו הטכנולוגיה והכלכלה. בה-בעת, רבים מאיתנו חווים חרדה מוחשית מפני אימפריה אדישה וא-מוסרית שמשתלטת על עתידנו. גם מבחינה דתית, הגבולות הקשיחים שמבודדים כל אמונה מאחורי חומות של דוקטרינות צריכים להיעשות יותר אווריריים; אך בלי לאיים על לכידותן ועל עומקן של המסורות הדתיות השונות.

בעבר אותן דמויות אשר ייצגו יותר מכול את הדחף האוניברסליסטי של העם היהודי, כמו ישו (על-פי פאולוס) או קארל מארקס, דחו בתוקף את הייחודיות היהודית. אך כיום הסירוב העיקש הזה לוותר על רובדי החוויה הקהילתית, ההיסטורית והרוחנית שלנו הוא שעשוי לשמש כנתיב שדרכו נקשר את חוויותינו לחוויותיהן של קבוצות אחרות בכל רחבי העולם.

תורתו של ה"בית יעקב"

עלינו לקדם את הרעיון הזה צעד אחד נוסף ולהפוך אותו למודע, כפי שהציע הרב יעקב ליינר, הוגה חסידי בן המאה ה-19 ונצר לשושלת איז'ביצֵא, בפרשנות התורה שלו "בית יעקב". ליינר מתאר שלושה סוגים של חברות אנושיות, בהסתמך על מודל שמקורו בתיאור הקבלי של בריאת היקום. על-פי הקבלה, נסיונו הראשון של האינסוף להחזיק חלק מאורו בכלים, או "ספִירות", הסתיים בניפוץ שנקרא "שבירת הכלים". כל כלי הורכב רק מתכונה אחת – חסד היה רק חסד וגבורה היתה רק גבורה – ולפיכך לא היתה להם שום יכולת עמידה בלחץ, והאור שניחן בתכונת ההתפשטות ניפץ אותם. אז ברא האל מערכת חדשה של כלים, "כלים של תיקון". לכל כלי היתה זהות עיקרית, אך הוא הכיל בתוכו גם את תכונותיהם של הכלים האחרים. ספירת החסד הכילה כעת גם גבורה; גבורה הכילה גם חסד. הכלים הללו, שהושג בהם מה שמכונה בקבלה "התכללות", הצליחו להכיל את אורו של האינסוף.

החברה האנושית בעידן שלפני המבול מסמלת בעיני בעל ה"בית יעקב" את צורתה הקדם-תיקונית של התודעה. כל אדם רוצה להיות רק הוא-עצמו, להרחיב את מאווייו ורצונותיו בלי להביא בחשבון את האחר ואת האור שביכולתו להשפיע. במונחי תרבות, המצב הזה מייצג חברה קסנופובית שאינה מסוגלת לשלב אל תוך המבנה וההתנהגות שלה את התובנות או החוכמה של תרבויות אחרות, ומבקשת להרחיב את כוחה וגבולותיה על חשבונן של קבוצות אחרות.

אדריכליה של תרבות מיגדל בבל – שהופיעה בעקבות תרבותו של דור המבול – סברו כי איחודה של כל האנושות לחברה אחת יגן עליהם מגורלו של הדור הקודם. הם טעו. הבעיה עם החברה שלהם, נאמר ב"בית יעקב", היתה שהאיחוד שלהם היה "לא-מודע", כלומר, כל מרכיב בו איבד את המודעות לייחודיותו. מה שנותר היה תודעת המונים שבסופו של דבר איכּלה כל אחד מנושאיה. במונחים תרבותיים דומה הדבר להתפתחותה של תרבות המונים גלובלית, תרבות כה מכריעה בנוכחותה ובדרישותיה, עד כי אינה מאפשרת לשום תרבות נפרדת להמשיך להתקיים ולהתפתח במסגרתה.

אלוהים, אומר ליינר, רוצה במה שמכוּנה בספרו "התכללות מודעת". כל אדם, או במונחי הדיון שלנו, כל תרבות, צריך להיות בטוח במקומו, ובה-בעת להיות מסוגל "לראות את אור חברו זורח בתוך המרחב שלו: : "מזה ידע אברהם אבינו עליו השלום שוודאי רצון השם יתברך הוא בהתכללות, רק בהתכללות מדעת. שכל אחד ידעו מן ההתכללות שיאיר לו חלק חברו. והקשר (בין אדם לחברו) יהיה שבתוך חלקו יוכר חלק חברו, שחלק חברו יעמוד לו תמיד לנוכח, שיהיה כלל מכל עד שחלקו לא יהיה בהתפשטות כל-כך ויתרבה כבוד שמים על ידו" ("בית יעקב", שמות, פרשת בא). בתור מודל לגלובליזציה, הרעיון של התכללות מודעת ידגיש את הערך החיובי הטמון בכך שכל תרבות תשמר את זהותה הייחודית בתור בסיס לתקשורת בין-תרבותית ולשיתוף בידע ובמשאבים. הדגש היהודי על ערכה הדתי של הזהות האתנית המיוחדת שלנו צריך להתהפך, כהיהפך העור. עלינו להיות מסוגלים לראות בהגנה הנועזת על מורשתנו הייחודית אישור לערכו ההיסטורי והתרבותי של הקליידוסקופ המדהים של חברות אנושיות, הטובעות כיום במבול של תרבות ההמונים הגלובלית.

אך התרבויות יוכלו להשתמר רק אם הכלכלות המקומיות יקבלו אף הן הזדמנות לשרוד; במובן זה, רעיון ההתכללות המודעת הנו בבחינת השלמה ראויה לרעיון היהודי של צדק חברתי. בניגוד לקומוניזם, התורה, שבה האידיאל האוטופי הוא ה"נחלה" אשר מעניק האל והמוּשבת לכל משפחה מדי יובל, מכירה ברכוש פרטי. אך בניגוד לקפיטליזם, היהדות אינה סוגדת לצמיחה כלכלית. השוק נתפש כמכשיר שנועד לשרת בני-אדם, ולא כמעין תופעת טבע עצמאית שעל בני-האדם נגזר לשרתה. כללים חמורים שאוסרים על גביית ריבית ומציבים גבול לרווח מונעים ריכוז של הון בידי מעטים. לפיכך, הרעיון שכל אדם נברא בצלם אלוהים מספק לנו עיקרון חשוב, שצריך לנסות לנטוע אותו בשדה המשמעות האנושית. מטרתה של הכלכלה הגלובלית צריכה להיות חלוקת העושר, לא ריכוזו.

הרעיון של מוסר אוניברסלי המשאיר מקום לאופיין הייחודי של תרבויות אחרות כבר מצוי במסורת היהודית, בדמותן של שבע מצוות בני נוח. המצוות מותירות לתרבויות השונות מרחב פעולה גדול להפתיע; כך, לדוגמה, הן דורשות מכל חברה לפתח ולקיים מערכת של משפט, אך אינן נוקבות בפרטיה. עוד יותר דרמטית היא העובדה, שהדת אשר כוננה את המונותיאיזם אינה כוללת את האמונה באל האחד ברשימת המצוות האוניברסליות שלה; רק את האיסור על עבודת אלילים. דומה שמכאן נובע יחס של כבוד גדול לחוויה הדתית של האנושות לגווניה, כבוד שסלל את הדרך, למשל, למודוס ויוונדי עם הבודהיזם, אשר רואה בעצם הסגידה לאל צורה של עבודת אלילים.

כיום מתגבשת התרבות האנושית סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר. כל מה שהוא שטחי ו"מגרה", מובטח לו מקום סביב מדורת השבט הגלובלית. השאלה שעלינו לבחון היא כיצד לאחד את האנושות סביב המכנה המשותף העמוק ביותר, מקום מפגשם של הייחודי והאוניברסלי.

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה