דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
צילום: סרנה סאלואדורי
20 בינואר 2011 | מהדורה 59

צילום: סרנה סאלואדורי

והוא לא ימשול בך

אם לשרטט את "דרשוני" בקווים גדולי, הרי שהוא סיפור של נשים על מלחמת השחרור שלהן בעולמם של בתי מדרש ולימוד תורה. הוא מבטא הכרה פוליטית שכדי לשנות מציאות חברתית נזקק כח בלשון הדין ובזירת הדין. רתם פרגר וגנר

"דרשוני", מדרשי נשים, עורכות: נחמה וינגרטן-מינץ ותמר ביאלה, ידיעות אחרונות, 2009

לפני שנים רבות תיארה עמליה כהנא כרמון את מקומה של האישה הכותבת בספרות העברית במטאפוריקה מעוררת מחשבה: הספרות העברית כמוה כבית כנסת, היינו זירה של גברים, והנושא המובהק של ספרות זו הוא האני של הסופר העברי כעובר לפני התיבה, כשליח ציבור. אין לה לסופרת המתחילה, כתבה כהנא כרמון, לקוות אלא שיצירתה תגיע לשבת בשורה הראשונה של עזרת הנשים של הספרות העברית.

בעברית הקשר בין כוח לדיבור נוכח מאוד. המדרש חושף אפוא ומפעיל את היחס הזה בין למשול באישה ובתשוקתה לבין למשול בשפה כזירה שמכוננת את הסדר הסמלי. עצם ההצבה הקטלוגית של המשלים המחפצנים, מפרקת את כוחם, הופכת אותם לבלתי סבירים, לנלעגים יותר משהם מלעיגים

הזירה של בית הכנסת השתנתה בעשורים האחרונים, ולו בבתי כנסת מעטים ומתוך כך השתנה גם מקומן של הנשים. תהליכי השינוי בעזרת הנשים הם תולדה של המהפכה הפמיניסטית, ובדברים שלהלן אני רוצה להעלות כמה מחשבות על הזיקות שבין נשים יהודיות ישראליות כותבות מדרשים עבריים, פמיניזם והזירה של הספרות העברית.

שירה שכלולים בה קולות רבים

הספר "דרשוני" הוא מעשה של נשים לומדות תורה. האופן שבו נאסף ונערך, וריבוי הכותבות שהשתתפו ביצירתו, מגלם כשלעצמו מבנה פמיניסטי מהבחינה הזאת שהוא לא היררכי, פתוח לכל, לא מתייחס לתפישה עצמית מעמדית או מגזרית מסוג כלשהו ומיוסד על ריבוי.

ביטוי לתפישה לא מובנת מאליה זו נמצא במדרש יפה של תמר דובדבני, שבו היא דורשת את היחס בין שירת משה על הים שלשונה "אשירה לה' כי גאה גאה" לבין שירת מרים שקוראת "שירו לה'". מרים, אומרת דובדבני, לא ענתה כהד על שירת משה, אלא היה לה סוג של ידע שמשה לא הכיר, זה הידע של שירה שכלולים בה קולות רבים: "על כן קראה שירו לה' כי גאה גאה – שהיא מאספת ומצרפת כל הקולות כולם, ומחברת את אשירה האישי לשירה משותפת ורבת פנים" (עמ' 86).

מדרש זה עצמו דומה מאוד למדרש חז"ל על לשון שירה ועניה [עניה מלשון מענה, דבור, קריאה] שמופיעה כאן בשירת הים: "ותען להם מרים שירו לה'" וגו' וחוזרת בפרשת חוקת בשירת הבאר: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו-לה". גם חכמים זיהו בין דמותה של מרים לבקיעת קול השירה של העם, וגלגלו אותה בדמיונם לבארה של מרים. אבל המדרש של תמר דובדבני מדייק את ההבחנה בין שירת היחיד של משה לשירת הרבים של מרים בהקשר פוליטי בן זמננו, שמשמיע את התביעה הפמיניסטית הפשוטה להפליא ביסודה של היכללות כל הקולות – הן של הנשים הן של הגברים. עם כל יופיו של המדרש בפרשת חוקת, ספק אם חכמים כללו בין ישראל, שרים ונדיבי העם את הנשים.

המאפיינים הפמיניסטיים

ההגות הפמיניסטית היא אמנם גוף של ידע, אבל אין היא עשויה עור אחד. ב"דרשוני" יש ביטוי לתפישות פמיניסטיות שונות – ממהותנות עד ביקורת חברתית ופוליטית – ובה בעת יש בו מדרשים שאינם פמיניסטיים כלל בהתכוונות שלהם, וגם כאלה שמפנימים במובהק תפישות וערכים פטריארכליים.

אם לשרטט את המאפיינים הפמיניסטיים של האסופה בקווים גדולים, יש כאן סיפור של נשים על מלחמת השחרור שלהן בעולמם של בתי מדרש ולימוד תורה. כלומר, יש כאן הכרה פוליטית שכדי לשנות מציאות חברתית נזקק כוח בלשון הדין ובזירת הדין. כך עולה בחריפות ממדרשיה של רבקה לוביץ, שמופיעים בחטיבה הקרויה "צדק ומשפט" (עמ' 184-183).

יש בספר קריאה מחדש של דמויות נשים רחוקות, בעיקר מקראיות. באמצעות דמויות אלה, שהמסורת הגברית הגבילה מאוד על פי רוב את דמותן ואת קולן וסיפורן, מכוננים המדרשים סובייקטים נשיים וסובייקטיביות נשית. עוד יש כאן ביטוי וסיפור של מצבי חיים נשיים, שברגיל הועלמו או נוכסו בידי גברים לצורך הצגת נקודת מבט גברית, ואילו כאן הם זוכים לעמדת סובייקט: יולדות, מפילות, מיניקות, מגורשות, אמהות ובנות.

עוד יש כאן מימד של כתיבת חוויות והתנסויות נשיות מתוך מודעות ליחס החדש שנוצר בין היות אישה להיות אישה כותבת. כך, למשל, יערה ענבר במדרש שכותרתו "מדרש הנקה" יוצאת מן הפסוק שתחילתו "ותכתוב אסתר" (אסתר ט, כט) ומשתהה על העובדה הלא ברורה מאליה שפסוק זה מייחס את מעשה הכתיבה, על הכוח שטמון בו, לאישה. יש עדויות מעטות לכתיבת נשים בעת העתיקה. תוך שזירה של פסוקי מקרא וזוהר קושרת יערה ענבר בין כתיבה לתוקף, בין תוקף ליניקה, ומעניקה פרשנות חדשה לדמותה ופעולתה של אסתר. מעשה הכתיבה שלה, שבמקורו הוא מעשה פוליטי שבא לתקף את הצלת עמה, מתפרש כאן כביטוי לשפע שמשפיעה אם מיניקה על תינוקה. כוח נקשר ברוך, ופעולת הכתיבה מזדהה באופן סמלי עם הכוח הנשי להניק ולהפך – הנקה נדמית כסוג של כתיבה. "כתיבה בדיו לבנה" כמטבע של המסאית והסופרת הצרפתייה-יהודייה ממוצא אלג'ירי הלן סיקסו. סיקסו טבעה את המטאפורה הזו בכדי לאפיין כתיבה נשית ככתיבה שמקורה בגוף הנשי והאמהי.

הרצון לשחרר את השפה היהודית מן המגדריות הפטריארכלית שלה הוא מסובך מאוד. השפה היא זירה שקשה להיחלץ ממנה. זוהי כמובן צרה שאינה יהודית דווקא – הוגות פמיניסטיות יהודיות ושאינן יהודיות עסקו בה – אבל לעברית יש הישגים מיוחדים בתחום הזה. ב"דרשוני" יש היענות מסוימת לאתגר הזה, למשל בהבחנה בין "לשון בני אדם" ל"לשון חוה" שנוקטת רבקה לוביץ (עמ' 30, 60). מימד נוסף של חידוש בתחום השפה נוגע בשאלות תיאולוגיות: כך נמצא את הביטוי "אלוהה של שרה" במדרש "אוהל שרה" של ענת ישראלי (עמ' 51), ובמדרש "הפלה ובריאה" של תמר ביאלה (עמ' 165) ננקטת לשון נקבה לכל אורכו ביחס לשם השם. ניסיונות לשוניים אלה מבקשים לתת ביטוי לדמיון מגדרי אחר של פניה-פניו של אלוהים. במישור עקרוני הם מציעים מענה לשאלות נוקבות שהעלו פמיניסטיות יהודיות על אופיו הפטריארכלי של אלוהי היהודים, או לכל הפחות של השפה שבה מדברים אותו ואליו במסורת היהודית.

במדרש שעניינו השפה דורשת דנה פולבר כך: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (בראשית ג, טז) / מהו "והוא ימשול בך"? / לא נתקללה חוה, אלא במשלים שימשילו עליה בני אדם. רבותינו, זכרונם לברכה, המשילו נשים לכל דבר בעולם: / רצו להמשילן לכוס, המשילו. / חפצו להשוותן לבשר, השוו. / ביקשו לדמותן לפת, דימו. / איוו לתארן כקרקע, תיארו. / היו הן בעיניהם כתבשיל, ככבשות, כאווזות, כגופו של אדם: וגם כחמת מלא בדבר זה או אחר, וכערווה. / לעתיד יבוא יתקיים: "השבתי את המשל הזה ולא ימשלו אותו עוד בישראל" (יחזקאל יב,כג). ("והוא ימשול בך", עמ' 31)

הדיכוטומיה הדתית-חילונית  על כל צרות האופק האידיאולוגית שקבורה בה אינה ממצה את הקיום היהודי ישראלי, ולטעמי לא רק שאינה מבהירה דבר, היא אף מוליכה שולל ומייצרת שורה של דיכוטומיות נוספות שמכוננות תפישות תרבות מוטעות, מנכרות ונטולות חיים. מדרש נשים עברי אינו צריך להיסמך על דיכוטומיה זו לא רק במישור הפרסונלי אלא גם בתפישת העומק של מעשה המדרש כמעשה יצירה

דנה פולבר מוציאה את "וימשול" מפשוטו וקוראת אותו כהמשלת משלים. בעברית הקשר בין כוח לדיבור נוכח מאוד. המדרש מפעיל אפוא את היחס הזה בין למשול באישה ובתשוקתה לבין למשול בשפה כזירה שמכוננת את הסדר הסמלי. עצם ההצבה הקטלוגית של המשלים המחפצנים, המיזוגיניים, מפרקת את כוחם, הופכת אותם לבלתי סבירים, לנלעגים יותר משהם מלעיגים. הגאולה שהיא מחלצת מדברי הנביא אינה רק לעתיד לבוא, היא מתחוללת בעצם המעשה המדרשי שלה.

האמהות של הספרות העברית

אם נחזור לזירה של הספרות העברית וכתיבת הנשים, אני רוצה להעלות כמה שאלות שיכולות להרחיב ולהעמיק את השיח שהספר הזה מייצר. ממש כמו המדרש הקלסי, גם "דרשוני" הוא חלק מן הספרות העברית. בהקשר זה אני מוצאת בעייתיות בתפישה העצמית של הקובץ את המעשה של כתיבת נשים עברית. במבוא כותבת אחת העורכות, נחמה וינגרטן מינץ: "נדמה שקו ישיר נמתח בין אותן כותבות אמיצות של ספרות ההשכלה אל חלוצות הכתיבה המדרשית בימינו. בהיעדר מסורות נשיות של 'אמהות ספרותיות' מנכסות הדרשניות כלים גבריים לפרשנות הכתובים, על מנת להאיר מיתוסים עתיקים, לקרוא בהם מחדש ולהעניק להם נופך חדש" (עמ' 19). מדוע מדלגת הכותבת על למעלה ממאה שנים שבהן נשים יהודיות כותבות עברית – נשים שיש יותר מטעם אחד לראות בהן אמהות ספרותיות: משוררות וסופרות עבריות כמו רחל ואסתר ראב, יוכבד בת מרים ולאה גולדברג, יונה וולך, דליה רביקוביץ ונורית זרחי, דבורה בארון ועמליה כהנא-כרמון, ועוד רבות אחרות. נפקדותן מן הקובץ גם בהצהרה מפורשת זו וגם בהיעדרן מן העולם האסוציאטיבי של הכותבות, מעוררת שתי שאלות: האחת במישור הפואטי והשנייה במישור הפוליטי.

במישור הפואטי אני מוצאת שיש פערים בין המדרשים מבחינת היופי, העניין, האומץ והחידוש שהם מייצרים הן בלשון הן במבנה. אני נוטה לחשוב שהסיבה העקרונית לכך היא מחויבות היתר לכללי הז'אנר המדרשי וללשונו. לתרגל כתיבה מדרשית זה חשוב כתרגיל, כהתנסות, וגם כשיבה יוצרת אל מקור השראה קדום. אבל נאמנות יתר לז'אנר מסתכנת באפיגוניות, ובהיעדר "הדבר הזה" שהופך מילים כתובות לספרות. יהיה מה שיהיה "הדבר הזה", שהרבה דיו נשפך בניסיונות להבינו, הוא תמיד נתון במתח שבין החוויה הפנימית לקונוונציות הלשוניות, הסגנוניות, הז'אנריות והאידיאולוגיות של הצורות הקיימות. סופר כותב תמיד בשפה זרה, כתב פרוסט, ואני חושבת שכשעמליה כהנא כרמון אורגת-מטליאה ללשון המספרת שלה פרקי נבואה, משניות ומדרש היא קושרת אותם לעולמות החווייתיים והלשוניים של גיבורותיה באופן הזה שפרוסט קרא לו שפה זרה, ושאחריה הספרות העברית במובנה העמוק כמדרש שוב אינה מה שהיתה. יש אמהות לספרות העברית, שעשו בה לא מעט. נוכחותן בחייהן של נשים עבריות היא רבה, פסוקי שיר שכתבו מדובבות את שפתיהן בשוכבן ובקומן ובהולכן בדרך, והייתי רוצה לקוות שנוכחותן תארג באיזה אופן למעשה המדרש.

במישור הפוליטי, אני חוששת שהשמטת האמהות העבריות קשורה באיזו טעות עומק ששייכת לתרבות הישראלית שאינה מזהה בספרות העברית המודרנית את המשכה החי והיוצר של הספרות היהודית לדורותיה. "יש לערוך תפילה", כתב אבות ישורון, "הספרות העברית תערוך את התפילה". הדיכוטומיה הדתית-חילונית על כל צרות האופק האידיאולוגית שקבורה בה אינה ממצה את הקיום היהודי ישראלי, ולטעמי לא רק שאינה מבהירה דבר, היא אף מוליכה שולל ומייצרת שורה של דיכוטומיות נוספות שמכוננות תפישות תרבות מוטעות, מנכרות ונטולות חיים. מדרש נשים עברי אינו צריך להיסמך על דיכוטומיה זו לא רק במישור הפרסונלי אלא גם בתפישת העומק של מעשה המדרש כמעשה יצירה, ושל קריאה וכתיבה של נשים כמעשה המפרק דיכוטומיות ועתיר במודעות חריפה להיסטוריות שלו, למיקומו בזמן ובמקום.

* * *

במאמר שיצא באחרונה בקובץ של "עתון 77" המוקדש לכתיבת נשים כותבת אורלי לובין שכתיבת נשים היא עובדה בעולם: יש נשים כותבות וממילא יש כתיבת נשים¬, גם אם בחלקה הגדול זו כתיבה שמפנימה את העקרונות והשיפוטים של כתיבת גברים; כתיבה נשית, לעומת זאת, היא כתיבה שמאבדת את הדבק שמחזיק את הטקסט ההגמוני. אובדן זה, אומרת לובין, אינו מלנכולי ואף לא קינתי או נוסטלגי. האיזור של האובדן הוא אתר או מצע לייצור פואטי ("מי מפחד מוירג'יניות, נשים כותבות נשיות", "עתון 77" 342-341, תש"ע, עורכת: תמר משמר. עמ' 16).

באזור של האובדן והחיפוש אחר פואטיקה או פואטיקות אחרות צריך לסמן את המעשה של מדרש נשי.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר רתם פרגר-וגנר היא מרצה בתוכנית לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה