דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

ואם את נוסעת, לאן את נוסעת?

המפגש העמוק עם תרבויות אחרות והלמידה מהן אינם התבוללות. ההפך הוא נכון: מתוך המפגש של היחיד עם האחר והניסיון להבין אותו נולד הצורך של היחיד להבין את עצמו ואת שורשיו- הוא. אורית סן-גופטה, מורה בכירה ליוגה, מספרת על המסע לאשרם של אורובינדו בהודו, על הפנמת עולם היוגה ועל הדרך הביתה

צילום: אלכס ליבק

לראשונה נסעתי להודו בשנת 1979. ב-1979 לא היו בהודו הרבה ישראלים, וגם לא היו פקס או אי-מייל, לכן כדי להתקשר לארץ היה צריך לעמוד בתור בדואר ולטלפן דרך מרכזייה. הנסיעה לא היתה הטיול של אחרי הצבא, לא כדי למצוא רוגע או מקצוע. זה היה הצימאון לאמת, הכמיהה לדרך, מסע רוחני. הדחף היה עצום וברור: אני נוסעת לחפש מורה, ללמוד דרך. לא ידעתי מה משמעות הדבר, אך היה לי ברור שעלי לעשות זאת. מין ציווי של קול פנימי. מלוּוה בדמעותיה של אמי, עליתי למטוס. טסנו טיסה ישירה מעל איראן. לאחר שש שעות הבטתי מלמעלה על עיר הפחונים שמסופחת לבומבי, וראיתי קילומטרים רבים של סלאמס. אולי כבר אז החל ההלם התרבותי.

זה התחיל בריאלי בחיפה, במקרה. כשהייתי תלמידת שביעית אני זוכרת את עצמי יושבת עם החבר שלי ועוד כמה חבר'ה בפיצרייה, ומרגישה ריקנות תהומית. היה נדמה לי שכולם נהנים ואני אומרת לעצמי: לא יכול להיות שזה החיים, לא יכול להיות שהשטחיות הזו זה כל מה שיש. האידיאלים שהציגו בפנינו בבית-הספר היו של מצוינות אישית והצלחה. על סמל בית-הספר היו חרותות המלים "הצנע לכת", והרושם שקיבלתי בביתי ובבית-ספרי היה שצריך ללמוד כדי לרכוש מקצוע נחשב וצריך להתחתן; כלומר, צריך להשתלב במערך החברתי. קיבלתי את כל זה ללא ויכוח. אף כי חונכתי שבראש ובראשונה צריך להיות "בן-אדם", בכל זאת נותרה בי תחושה של סתמיות. אולי משום שלא העזתי לבטא תחושות אלה, הרגשתי בודדה מאוד. עם זאת, לא יצאתי מגִדְרי כדי לחפש דרך. לא תיארתי לעצמי שיש אפשרות כזאת. בשל בעיות בכתף החלטתי לעשות כמה שיותר פעילות גופנית. בין הפעילויות שהתקיימו אחר-הצהריים בריאלי מצאתי חוג ליוגה, וכשאמרו לי שזו התעמלות, נרשמתי.

בשיעור, שהיה פשוט, קרה משהו שלכאורה לא היה קשור לגוף: הניכור הסתלק. ראייה בהירה ועקבית, משולבת באושר רך, הציפה אותי. הייתי בהלם מעצם השינוי הלא-צפוי הזה וכשיצאתי, תפישת מציאות חדשה התגנבה לתוכי. המשכתי ללכת לשיעורים, התחלתי להתאמן כל יום בבית. מיעטתי לדבר על כך, אבל כבר אז, על אף שידיעותי היו מעטות מאוד, היתה לאימון משמעות רבה.

נגמרו הבגרויות. בקיץ שלפני הגיוס השכנה של אחי בירושלים שכנעה אותי לבוא איתה להופעה בחוצות-היוצר. בעוד אנו עוזבות, מול חומות העיר העתיקה, ראיתי שורה של זבנים אוונגרדיים. אחד מהם, מוכר התכשיטים, ישב ישיבת לוטוס. התרגשות מוזרה הציפה אותי: "הוא ודאי עושה יוגה, אולי יידע היכן אוכל להמשיך ללמוד?". אכן, תמימות גמורה. אבל כן, הוא מכיר מישהו מעניין מאוד שמלמד מדיטציה בעיר העתיקה: "הוא אנגלי שחי בהודו 25 שנה, ועשה מדיטציה עם גנדהי בעצמו. תפגשי אותי ביום שלישי ב-15.00 בשער יפו, נלך לשתות מיץ גזר וניפגש איתו".

המורה הראשון שלי למדיטציה, מוּרי רוג'רס, היה מיסיונר אנגליקני; איש לבוש גלימת נזירים, כסוף שיער וענייני. הייתי כל-כך מבוישת, עד שבקושי הצלחתי לפתוח את פי. פעם בשבוע הוא עשה מפגש פתוח של מדיטציה ב-Christian Information Center, יחד עם קבוצתו. הקבוצה מנתה כשמונה אנשים בני ארבעים וחמישים, והם נהגו לשבת יחד זה שנים, פעמיים ביום: יושבים ישיבה מזרחית על כריות במין מעגל. שלושה צלצולים בפעמון: יושבים שלושים דקות. צלצול פעמון: הולכים באטיות שלושים דקות, סיבוב אחד בחדר, וחוזרים לשבת שלושים דקות; צלצול פעמון.

ריכוז עצום היה תופס אותי, החדר היה רובץ בדממה חיה. לא נאמרת מילה. קמים והולכים.

שבתי לשם בשנתיים הבאות ככל שיכולתי, ישר מן הצבא. באחת הפעמים מוּרי ביקש שלא אבוא במדים, כי זה לא נעים לאנשי המקום. עד אז לא עלה על דעתי שהמדים מפריעים למישהו, אנו הרי משרתים את המולדת.

באשרם של אורובינדו

כמה ימים לאחר שנחתתי בהודו לראשונה, מצאתי את עצמי יושבת במסעדה סינית מהודרת בבומביי עם קייפטן באלאג'י ואשתו היפנית ותעשיין סיקי מכובד ואשתו. קייפטן באלאג'י היה סוכנהּ של חברת צים בהודו, ואבא שלי היה הבוס שלו. הסיק הוריד לאט ובזהירות את כל טבעותיו ושטף את ידיו בקערה קטנה של מים חמים שהמלצר הביא לו לשם כך, בלי להתיז טיפה. עיניי מרותקות לידיו העדינות והמטופחות כידי אישה. הסיק התחיל לאכול: ידו הימנית מפרקת את העוף, והוא מכניס במיומנות חתיכות קטנות של עוף ואורז אל פיו.

בעיני רוחי מופיע אבי החוזר על אימרתו המפורסמת: "רק ברברים אוכלים בידיים", כשברקע מתנגן השיר "אבנבי או-בו-אבה", שזכה באותה שנה באירוויזיון. המסעדה חשוכה, ואני מרגישה זרה בין העשירים ההודים האלה, המשתדלים כל-כך להנעים את ביקורי. אינני יכולה להתיק את עיניי מהאיש הזה ומתנועותיו האציליות העסוקות באכילה, כאילו היתה מעשה אמנות. אני הולכת ומחווירה: אבני היסוד של מה שאני תופשת אותו כתרבותי הולכות ומתפרקות לנגד עיניי.

שבועיים לאחר מכן, בדרום הודו, באשרם של שְרי אורובינדו, אני שוטפת כלים בחדר האוכל. שְרי אורובינדו נתן פירושים חדשניים לתורת היוגה העתיקה וחיבר אותה לעולם המודרני ולתורת האבולוציה. תחילה היה מראשיה הבולטים של ההתנגדות ההודית לשלטון הבריטי. כבוגר אוקספורד מצטיין, אורובינדו חזר להודו בשנות העשרים לחייו ומילא כמה תפקידים מרכזיים, כמו סגן מנהל אוניברסיטת בארודה, ולאחר היה עורך של עיתון גדול בבנגאל. הבריטים האשימו אותו בכך שהוא אחד המנהיגים של תנועת טרור, והוא היה עצור במשך שנה עד שזוכה. כאשר שוחרר מהכלא, עזב את הפוליטיקה והקדיש את חייו לדרך היוגה והתחדשותה, ולכתיבה על אודות תפישתו המהפכנית. הוא גלה לפונדיצ'רי, עיר קטנה שהיתה אז תחת שלטון צרפתי, וסביבו קם לאט-לאט אשרם, יישוב של תלמידים-חסידים.

רוב השיחות סביבי הן בבנגאלית. בחדר אני בעיקר מזיעה, קוראת אורובינדו ועושה מדיטציה.

כאשר אני קוראת, אני שמה לב לדבר מוזר. רק רואה את האות J וכבר מחפשת Jew… אני כאילו רואה את הJew הזה. אלא שאלו פנטזיות. למען האמת, יש מעט מאוד התייחסות ליהודים. לרוב כתוב שם jewel או “jealous”, אך התודעה כנראה מחפשת מקומות מוכרים להיאחז בהם.

עוצמת האימון היא גולת הכותרת. אני בעצמי לא מבינה מה בדיוק קורה לי. אני עושה מדיטציה עם מורה. אנחנו יושבים יחד, בתחילה כל יום חצי שעה ואחר-כך שלוש פעמים בשבוע, שעתיים-שלוש כל פעם. יושבים זה מול זה, העיניים עצומות, הידיים מונחות אחת על השנייה או על הברכיים. הגב ישר, לא פונה שמאלה ולא ימינה, לא אחורה ולא קדימה. פשוט יושבים. קשה לי לשבת כך שעות ארוכות, לפעמים אני מזיזה רגל, מתכופפת בשקט קדימה. מולי דממה מוחלטת, אין ניע בגוף, אך בפּנים ניתן לראות ריכוז עצום.

אני מזיעה. נדמה לי שמפלים של מים שוטפים אותי. מיום אחד למשנהו הריכוז מתעצם. קשה להסביר זאת, משום שלא ניתנה כל הוראה, לכאורה איני עושה דבר. ועם זאת הריכוז מתעצם, ובלא-כלום הזה, הזיעה מתגברת. התחדדות והתרחבות בו-בזמן.

כאשר נגמר האימון, הזיעה לאט נסוגה… העניין מפליא אותי, שכן אינני חדלה להטיל ספק ואינני ממהרת להאמין. אני נאחזת בתופעות הפיזיות כדי לדעת שאינני מדמיינת דבר, שאין אני נתונה להזיות או לשטיפת-מוח: הדופק יורד משבעים פעימות לדקה ל-48, ונשאר כך כל חודשי האימון.

הריכוז מתמקד מעצמו בנקודה מסוימת בגוף, ולא מרפה. יש תחושה של ישיבה מול חומה שאינה נבקעת, אך מהדהדת וחיה מול התודעה המשתכללת כלפיה. התרחבות התודעה בעקבות כך כוללת, על-פי פטנג'אלי (אבי היוגה, שחי מאה שנה אחה"ס), תחושות של "אני הנני", אושר ותובנות.

כאשר העיניים נפקחות, העולם אינו אותו עולם. יכולות הצמצום וההרחבה, שהולכות ומשתכללות במשך הישיבה במדיטציה, אינן נעלמות, אלא שהעיניים שלנו מביטות החוצה, כפי שהביטו קודם לכן פנימה. העולם מוצף נינוחות של מרחבים, הטַל על עלה הכותרת זוהר, הרוח על הלחי מלטפת, ציוץ הציפורים הנו שירה. מפלים של אושר מרננים לכל עבר.

האם זו דת?

אימון הוא התייצבות, מזכיר לי פטנג'אלי, אימון יומיומי ללא פשרות, ללא הנחות, ללא דרמות. בלי מילים גבוהות, בלי ציוויים אלה או אחרים, בלי שייכות לעם זה או אחר, לדת זו או אחרת. לא צריך אמונה או ספק. יוגה זו דרך של יחיד המחפש את האמת, הכמהּ לדעת. בפשטות הזו יש משהו מפחיד, משהו בודד מכול. אין יד לאחוז בה, אין שבט, אין טקסים. ועם זאת, לא ניתן לחמוק ממשהו הנוכח בחדר האימון הלוהט הזה: אי-אפשר לסגת, מה שאנו יודעים אינו מרפה מאיתנו.

מה זה בשבילך להיות יהודיה

בשנת 1982 אני מחליטה לחזור להודו שוב. בדרך לקאשמיר אני פוגשת שני מורים מגרמניה. אנחנו מתיידדים ברכבת ומחליטים לנסוע ביחד. הם שני חברים טובים, אחד מהם, נדמה, נמשך אחרי, אני נמשכת דווקא לשני. בערב מגיעים לעיר קטנה הנקראת ג'אמו, אם אינני טועה; די חור, אבל יש בית-מלון שבו מציעים לנו חדר. חדר קטן ללא חלונות, ובו שלוש מיטות, מאוורר ולבטח הרבה מאוד פשפשים.

בלילה אינני יכולה להירדם, שוכבת במיטה אחוזת חרדה שמא יקומו עלי בסכינים וירצחו אותי. למחרת בבוקר אנו ממשיכים יחד את הטיול. טיילנו שבועיים או שלושה בידידות. לא סיפרתי להם, שרוחות רפאים לבושים מדי גסטאפו רדפו אותי כל הלילה.

אחר-כך אנחנו יורדים למטה, חזרה לעיר הבירה של קאשמיר, שרינגר, עיר מוסלמית. מישהו מזהיר אותי לא לגלות את זהותי הישראלית. אני טוענת שאני מקנדה, ולא מראה את הדרכון. כמו המערביים האחרים התגוררנו בבתי-סירות (houseboats), שחינו באגם.

באחד הימים אני מטפסת למקדש קטן של שיווה בראש ההר. הדרך למעלה עורכת שעות אחדות, השביל מוליך במעגלים לפסגה. סביבי הודים, לא רבים מדי, רובם בקבוצות, עולים למעלה ומפטפטים, מין טיול משפחות של שבת, עלייה לרגל לקברי צדיקים.

כאשר אנו מגיעים למעלה, מתגלה לנו שיווה-לינגם גדול יחסית, אולי בגודל אדם, איני זוכרת עתה.

ההודים הפטפטנים, כמו זיקיות, הופכים לפתע את עורם ונעשים יראי שמים. הם ניגשים לפני השיווה-לינגם, נשכבים מלוא אורכם ומושיטים ידיים לעבר השחור הבוהק בצורת פאלוס.

גם אני רוצה להשתחוות כך, צורך גופני לתת ביטוי לתחושה של ביטול ויראה אל מול סמל של האל. היהודייה שבי מכריעה: עד כאן. יהיו הרגשות עזים ככל שיהיו, להשתחוות אינני משתחווה.

אני יורדת דרומה, חזרה לבית שלי בהודו, לאשרם של אורובינדו . הנסיעות האינסופיות ברכבת אורכות שלושה וארבעה ימים. ברכבות מדלהי לבומביי, מבומביי למדרס, ממדרס לטריבַנדרוּם, אני נשאלת את אותן שאלות: מהיכן את, מהי מטרתך בביקורך בהודו, לאן את נוסעת? והשאלות האלה, שהודים שוחרי טוב שואלים בסקרנות, מהדהדות במסע הזה כמו חידת הספינקס, כמו קוֹאֵַן של מורה זן, "דע לך מנין באת ולאן אתה הולך".

באשרם אני פוגשת יהודייה כבת שישים מפולניה. מרתה גוהה היא ניצולת שואה שהיתה נשואה להודי כעשרים שנה, ואחרי הגירושין היא נעה ונדה בעולם, מחפשת את מקומה. באחת משיחותינו הראשונות היא שואלת אותי: "מה זה בשבילך להיות יהודייה?". עמדנו אז במטבחה הקטן, היא הכינה תה, ואני נשענתי על משקוף הדלת.

"בשבילי להיות יהודייה משמעו שבאיזשהו אופן אני שייכת לשבט צאצאיו של אותו אברהם שאלוהים אמר לו, לך לך והוא הלך", עניתי.

אני זוכרת איך היא הביטה בי. היא עצמה איבדה את זהותה היהודית בשואה. השנים במחנות גרמו לה לאבד את האמונה בכל אידיאולוגיה ואת תחושת השתייכות לכל קבוצה שהיא. בתקופת המלחמה היא ניצלה משום שידעה צרפתית והיתה בלונדינית, והצליחה להשיג מסמכים מזויפים. פרט לאחות-למחצה שגרה בחיפה, לא נותר שריד מעולמה הקודם. אינני יודעת מדוע התשובה שלי כל-כך הפתיעה אותה, אך כמה שנים אחר-כך, ובאותו בחוסר מנוחה, היא עלתה לירושלים.

לסבי קראו אברהם. הוא היה יהודי ירא שמים והקפיד במצוות. אבי ספג ממנו את היושר ואת ההגינות, את המתינות ואת החריצות. כמו רבים אחרים, אבי עזב את הדת בעקבות השואה, אך שמר על המסורת בבית, ובבית אביו תמיד הקפיד על המצוות. כאשר סבא נפטר, הלך אבי שנה שלמה לבית-הכנסת פעמיים ביום, לומר קדיש. אני זוכרת שבתור ילדה קטנה זה הרשים אותי מאוד, משום שידעתי שאבי לא מאמין כלל. אבא מאס באלוהים ומאס בפונדמנטליזם היהודי. עד יומו האחרון לא סטה מדרכו זו. הוא הלך לבית-הכנסת בימים טובים, הוא אהב את הזמירות, אך התרחק מן הקפדנות היתרה, ומן האמונה העיוורת.

במשך השנים הוא הסתובב ברחבי העולם. במסגרת עבודתו ביקר במזרח הרחוק ובאירופה והתעניין בתרבויותיהם, אהב את העולם והרגיש בו בנוח. עם זאת, זהותו היהודית היתה ברורה לו, מהיכן בא והיכן ביתו. נדמה לי שלוּ הייתי שואלת אותו, מה זה בשבילך להיות יהודי, הוא היה עונה, אבי היה בן השבט הזה וגם אני בן השבט הזה.

בנסיעה הרביעית שלי להודו התגוררתי כמה חודשים באשרם נוצרי בדרום המדינה ותרגמתי את ה"יוגה סוטרה", הטקסט הקלאסי של היוגה, לעברית. כספי אזל. האב גריפית, איש רחב אופקים ואציל נפש, הקצה לי שני חדרים, אחד למגורים ואחד לכתיבה. הוא אף נתן לי מכונת כתיבה (אני מתרגמת תחילה לאנגלית כדי להתייעץ, ורק אחר-כך לעברית), ואפילו שלח את המזכיר לעיירה הסמוכה לקנות לי ניירות ומשחת שיניים. האב גריפית קורא ומגיב באהדה: "תמשיכי, תמשיכי, הביולוג האנגלי רופרט שלדרייק ישב פה לפני שנה וכתב את ספרו המפורסם. זה לא מקרי שאת יושבת ממש כאן וכותבת".

המקום נקי, אין בו גניבות ויש הכנסת אורחים. בהודו זה לוקסוס, וזה לא עניין מקרי, הרי זה אשרם נוצרי. ערב אחד קבוצה של כ-12 איש בשנות העשרים לחייהם מרחבי העולם, יושבים על גדת נהר הקאבֶרִי בדרום הודו הגובל באשרם. הנהר כבר כמעט יבש. אנו חוגגים את נסיעתם של חלק נכבד מהאנשים, הצפויה למחרת. כולם במצב-רוח מרומם ואני, בלי לחשוב הרבה, אומרת בבדיחות הדעת:"The Last Supper".ואז בחור יפה תואר מניו-זילנד, שהתיידד איתי במיוחד, אומר:"You Jews killed Christ". דממה. ואף אחד לא עונה לו, לא מגן עלי.

בפעם הראשונה המשפט הזה הוא לא פיקציה בעיניי. אני מבינה לראשונה את כאבם של הנוצרים על צליבתו של ישו; גם אני מצרה על כך. אני חשה שאותו ניו זילנדי חביב פלט משהו מיתי, ושכבר עמדנו אינספור פעמים במעמד הזה: נוצרים ויהודים.

חידוש מרגש

אחרי 12 שנים של לימוד ואימון, אני חיה בירושלים דרך קבע, מלמדת יוגה ומגדלת בת. כל השנים האלה האימון השותק הוא השחקן המרכזי על הבמה; לטקסטים יש חשיבות רק כאשר הם מבהירים מה קרה באימון עצמו. כאשר האימון במדיטציה ותנוחות הוא המרכז, השתיקה נתפשת כערך עליון והדיבור, כמשהו המרחיק מן האמת.

כמעט באקראי אני מצטרפת לבית-המדרש אלול. מילים, הרבה מילים. אנשים יושבים ומנסים ביחד להבין כתבים יהודיים. אנו לומדים מסכת ברכות. משהו מתנגן בין המילים. בין המילים של חז"ל ובין המילים של אלה הלומדים בחדר. חיפוש אחר האמת דרך לימוד, דרך הבנת המצוות, ואצל הדתיים שבינינו, דרך קיומן.

החברותא שלי הוא בוגר ישיבה גבוהה. אם היה מישהו שהצליח להבהיר לי את הדרך של לימוד תורה, זה היה הוא. הפרשן ויאסה, הרש"י של פטנג'אלי, אומר שכל מחשבה המרחיקה אותנו מראייה צלולה היא כאב, וכל מחשבה המקרבת אותנו לבהירות אינה כואבת. ניתן להבין זאת גם כך: כל מחשבה המרחיקה אותנו מהשם יתברך היא מחשבה כואבת. בשבילי הלימוד המתמשך והאינטנסיבי של ארון הספרים היהודי היה התחקות אחר מחשבות המקרבות אותנו לשם יתברך.

בתור יהודייה שגדלה בבית שבו הביטויים של יהדות סבו בעיקר סביב הטקסים של שבת וחגים וסביב זכרון השואה, הלימוד והבנת השמירה על תרי"ג מצוות היה חידוש מרגש.

"אשמנו, בגדנו, הטלנו דופי", מהדהדת התפילה המרגשת של יום-כיפור. החדר עמוס אנשים. חלקם חבריי מאלול. קשה לי לומר את כל המילים בכוונה. אחרי כמה משפטים הכוונה נעלמת ונותרות מילים ריקות. אני חוזרת לריכוז שבו אני מצליחה להתכוון. משם המילים של שליח הציבור חודרות ישר פנימה. תנוחות היוגה חולפות בדעתי אך אין להן מקום כאן. פתאום ברגע זה העולמות נראים כלא-מתחברים, וזו תחושה קשה.

באלול פגשתי יהודים, חילונים ודתיים, שההזדהות שלהם עם יהדותם מוחלטת. כפי שאמרה לי אחת מהן, "לפני שאני אישה, אני יהודייה". התקנאתי בביטחון הזה. ואצלי התפילה אילמת: היא המדיטציה, הישיבה. היא התנוחות.

כאשר אני עומדת על מזרון היוגה בתחילתו של אימון, יש אין. ואז התכוונות למשהו שמעבר. אין לו שם, או פנים, או צורה, אך הגוף הנע הוא תפילה למשהו הזה. והגוף נע בבהירות, ללא מילים, וככל שהוא נע, התודעה מתעצמת, וככל שהיא מתעצמת, התנוחות הן ביטוי גשמי להתמסרות.

ויש ימים שאי-אפשר לזה. למשל, יום-כיפור.

אורית סן-גופטה היא מורה ליוגה המתגוררת בירושלים

הכתבה פורסמה בגיליון מספר14 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

אורית סן גופטה היא מורה ליוגה.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה