דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
דמותה ה"מתוקנת" של אנה פרנק:  מתקתקה ונקייה ממוות / בובה מברגן-בלזן, 1945/מוזיאון המלחמה הבריטי
ספטמבר 2014 | / / מהדורה 73

דמותה ה"מתוקנת" של אנה פרנק: מתקתקה ונקייה ממוות / בובה מברגן-בלזן, 1945/מוזיאון המלחמה הבריטי

הרלטיביזם, אפשר לומר, ממתיק את הזוועה

מיטוּטן של האבחנות המודרניסטיות בין טוב לרע ובין דרגות של רוע – שואה לעומת טרור, אונס לעומת פלירטוט, מכות רצח לעומת קללה, וג'נוסייד לעומת הפצצת מתקן צבאי – קריסה מתמשכת זו היא תהליך מסוכן בשני כיוונים: המעשה המועט מועצם, והמעשה הנורא מאבד מנוראותו. יצהר ורדי מזדהה עם "קץ השואה" של אלווין ה' רוזנפלד

אלווין ה' רוזנפלד, "קץ השואה", תרגם יהודה פורת, יד ושם והוצאת מאגנס, 2013, 231 עמ'.

 

"יהודו-נאצים", "אשכנאצים", רבין ונתניהו במדי ס"ס, גבולות 67' כ"גבולות אושוויץ", הנרי קיסינג'ר הוא "יהודון", ספר שעניינוֹ הפלות נקרא "השואה השקטה", מינהלת ההתנתקות היא "יודנראט", תעשיית הבשר היא "אושוויץ של בעלי החיים"…

השימוש היומיומי במונחים הקשורים לשואה הוביל לאחרונה להצעת החוק "איסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים" – הצעה שהקימה עליה מתנגדים רבים בעיקר בשל סעיף 3-א שלה, האוסר על השימוש בכינוי "נאצי" בהתייחסות לאדם או גוף כלשהו.

אפשר אפוא להתווכח עד מחר על צדקתו המשפטית של חוק "איסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים", אבל ראוי היה שהדיון הציבורי יחרוג משאלות של חופש הביטוי ו"סתימת פיות" אל שאלות עקרוניות על כוחן של מילים ועל השלכות השימוש הפזיז בלשון

אלווין רוזנפלד, שחי וכותב בארצות הברית, לא כותב על החוק הזה, אבל ספרו שופך אור מורכב יותר, ואוטומטי פחות, על השיח הציני בנושא. טענתו הבסיסית של רוזנפלד היא שהשימוש היומיומי הנרחב ב"שואה" ובמונחים קרובים – שוטרים "נאצים", רפת שהיא "אושוויץ לפרות", "התספורת שלי יצאה ממש שואה" – יוצר תהליך מסוכן של הכחשת שואה. שהרי אם נקרא "נאצי" לפעיל חמאס או לאיש דאעש, אנו מעצימים את חומרת מעשיהם, אך בה בעת – וזה הדבר המסוכן באמת – מגמדים את מעשיהם של הנאצים "המקוריים". זהו "קץ השואה", או "גנבת השואה" בניסוחו של אדוארד אלכסנדר, שרוזנפלד מזהיר מפניו.

גם אם אפשר לבקר את רוזנפלד על חורים מסוימים בטיעון שהוא מציג בספרו, טענתו המרכזית מוצדקת בעינַי מבחינה היסטורית, פוליטית ומוסרית. מיטוּטן של האבחנות המודרניסטיות בין טוב לרע ובין דרגות של רוע – שואה לעומת טרור, אונס לעומת פלירטוט, מכות רצח לעומת קללה, וג'נוסייד לעומת הפצצת מתקן צבאי – קריסה מתמשכת זו היא תהליך מסוכן בשני כיוונים: המעשה המועט מועצם, והמעשה הנורא מאבד מנוראותו.

"מי שלא יכול להבדיל בין אונס ורצח של אנשים לבין לעיסת מסטיק", אומר השריף בל באחד מספריו של קורמאק מקארתי, "יש לו בעיה רצינית גדולה בהרבה משלי". בדומה לכך טוען רוזנפלד כי ריכוכן האמנותי של זוועות השואה, במסגרת יצירת "גרסה מכבידה פחות של היסטוריה טרגית", מכרסם בעובדתיוּתה האיומה של השואה. שהרי אם ההרוגים הגרמנים במלחמת העולם השנייה "היו קורבנות בדיוק באותה מידה כמו קורבנות מחנות הריכוז", כדברי הנשיא רונלד רייגן, הרי ששואת היהודים אינה אלא אפיזודה, תוצר לוואי, במלחמה ההיא. הרלטיביזם, אפשר לומר, ממתיק את הזוועה.

גארי יורופסקי, שהיה בשנים האחרונות לסנגור-העל של בעלי החיים, לא היה הראשון שגייס את השואה להגנתם. "ביחס לבעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים וכל יום הוא טרבלינקה", כתב יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל לספרות, שידע דבר או שניים על השואה; ונובליסט אחר, ג'ון קוטזי, היה בוטה אף יותר: "יש לומר זאת בבירור: אנו שרויים בעיצומו של פרויקט של אכזריות, מחיקת צלם והשמדה המונית, המאפיל על כל מה שהרייך השלישי היה מסוגל לו – אכן, הוא מגמד את מפעלם של הנאצי, משום שהפרויקט שאנו מנהלים אין לו סוף ואין לו קצה, והוא הולך ומזין את עצמו, ואינו חדל להביא לעולם ארנבים, עכברושים, עופות ופרות רק על מנת להרגם".

אנה פרנק כניצולת שואה

"שערן נגזז. הן היו הרבה יותר קירחות מאיתנו… והיה להן קר, כפי שהיה לכולנו… פניהן היו שקועות, עור ועצמות. היה להן קר נורא. היו להן המקומות הגרועים ביותר בצריף. למטה, קרוב לדלת שנפתחה ונסגרה ללא הרף. היית שומע אותן צורחות כל הזמן, 'לסגור את הדלת, לסגור את הדלת', והקולות הלכו ונחלשו מיום ליום".

הציטוט המצמרר הזה, מתוך עדותה של הניצולה רחל ואן אמרונחן-פרנקפורדר, מתאר את ימיהן האחרונים של אנה פרנק ואחותה מרגוט. עדות זו רחוקה בתוכנה ובניסוחה מרוב הטקסטים המוּכרים, העוסקים בחייה של אנה פרנק תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממותה. ביום השואה האחרון נמתחה ביקורת חריפה על שידור "חי בלילה", שבמסגרתו נערך משאל רחוב שנועד לחשוף את בורותם של צעירי ישראל בידיעת השואה. הביקורת המוצדקת הוטחה בתוכנית הירודה משום שלתמונתה של אנה פרנק הוצמד הכיתוב "נספתה באושוויץ".

אנה פרנק אכן נספתה במחנה אחר (ברגן-בלזן), אבל הבלבול בין שני המחנות מתגמד למול הבעיה הגדולה באמת: טשטושן של כמה עובדות מהותיות בחייה של אנה פרנק. בתרגום יומנה של אנה פרנק לגרמנית הפכו הגרמנים ל"כוח הכובש", וברוב העיבודים האמנותיים מטושטשות זהותה היהודית של אנה ותודעת המוות שלה.

אנה האמיתית, מזכיר לנו רוזנפלד, כלל לא היתה תמימה-עד-עיוורון. "הגרמנים מצלצלים בכל דלת ושואלים אם יש יהודים", כתבה ביומנה, "כל העניין דומה לציד עבדים… בערבים אני רואה לא פעם את טורי האנשים הטובים, החפים מפשע, הולכים בחושך, עם ילדים בוכים, הולכים והולכים, ועליהם מפקדים כמה מאותם בריונים, שמכים בהם ומענים אותם עד שהם כמעט מתמוטטים. הם לא חסים על אף אחד, זקנים, תינוקות, נשים הרות, חולים, כולם, כולם הולכים במסע אל המוות". אנה שמעה רבות על המחנות, וידעה היטב מה צפוי למי שמגיע אליהם: "[ה]הפקרות רבה… והרבה נשים ונערות הנמצאות שם זמן רב הרות… אנחנו מניחים שרובם [של האנשים במחנה] יירצחו. ברדיו אנגליה מדברים על המתה בגז".

כל ההיבטים העובדתיים הללו – נאציזם, גז, ברוטליוּת ומוות – נעדרים מרוב העיבודים הספרותיים, התיאטרליים והקולנועיים המתבססים על היומן הנודע, ועל כך קובל רוזנפלד. באחד הפרקים הוא מתייחס למחזהו של גרסון קנין על אנה פרנק, שבו לא מופיע ולו נאצי אחד, ולדבריו של מבקר חד עין שהעיר כי קנין החיה את אנה "בגלגול נשמות, כאילו לא מתה כלל".

אותה "חירות פיוטית" מתקתקה ונקייה ממוות, המאפיינת את דמותה ה"מתוקנת" של אנה פרנק, נושאת בחובה סכנה גדולה, שעליה כבר הצביע הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים. הפופולריות של אנה פרנק, קבע בטלהיים, נובעת מכך שסיפורה, כפי שהוא מובא באמנות שלאחר השואה, "מכחיש במשתמע את עובדת קיומה של אושוויץ. אם כל האנשים טובים, אושוויץ לא היתה קיימת מעולם". ההכחשה הזאת מקבלת חיזוק בדבריה של נעמי פַּייס, שהיתה מנהלת ההסברה של מוזיאון השואה של ארצות הברית – "איננו עוסקים במה שהגרמנים עוללו ליהודים אלא, במה שאנשים עוללו לאנשים". רוזנפלד מביא גם את דבריו הבלתי נתפסים של איש עסקים גרמני בעל לב אצילי במיוחד, שאמר כי "העם הגרמני אינו שומר טינה לעם היהודי".

ה"שואיזציה" של השפה

אפשר אפוא להתווכח עד מחר על צדקתו המשפטית של חוק "איסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים", אבל ראוי היה שהדיון הציבורי יחרוג משאלות של חופש הביטוי ו"סתימת פיות" אל שאלות עקרוניות על כוחן של מילים ועל השלכות השימוש הפזיז בלשון. שכן ה"שואיזציה" של השפה היא בעינַי פשע נגד השפה, נגד השואה ונגד חלליה. הגיוס המניפולטיבי של השואה מסכן את השיח הפוליטי ובעיקר את הדיון המוסרי הצלול, כפי שהזהיר לאחרונה אביעד קליינברג: "הלקח מן השואה אינו שצריך להחזיר את השטחים כשם שאינו שאסור להחזיר אותם. הלקח מן השואה אינו שצריך לחיות כאילו היא מתדפקת בכל רגע על דלתנו כשם שאינו שהיא המצאה של התעמולה הציונית… [הלקח שלי הוא:] השתדלו להיות בני אדם טובים יותר".

 

 

יצהר ורדי הוא מבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה