דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
אנחנו משליכים את עולמנו הפנימי על העולם כאילו היה העולם מראה שמשקפת אותנו / עירית אבא, "גבול דק" (פורצלן), 2004
1 בדצמבר 2014 | / /

אנחנו משליכים את עולמנו הפנימי על העולם כאילו היה העולם מראה שמשקפת אותנו / עירית אבא, "גבול דק" (פורצלן), 2004

הקליפה והאגוז

כשבמילה יש יותר ממה שהיא, היא גם מטאפורה וכעין סמל, כי הסמל הוא תמיד הרה משמעויות, וכמו הסנה, הוא בוער ואינו כלה. רות נצר עוקבת אחר הגלגולים של הסוד והסמל בתודעה היהודית ההיסטורית ובתודעה העכשווית

 המילה סמל שאולה מסימבול בלועזית. לא רק שהמילה סמל אינה קיימת ביהדות המוקדמת, אלא גם משמעותה אינה קיימת שם. במקום סמל מדברים על משל

 

אמר סבא: ואף על פי שאמרתי, שהתורה מוציאה דבר מנרתיקה,

מתגלית מעט ומיד מסתתרת, כך הוא וודאי, ובזמן שהיא נגלית מתוך הנרתיק

ומסתתרת מיד, אינה עושה זאת אלא לאלו היודעים בה ומכירים אותה.

משנת הזוהר, כרך א' עמ' ס"ג-ס"ו

 

הסמל חפץ לגלות את עצמו אבל גם להסוות, להסתיר ולגונן על עצמו. הוא מופיע בשפה סמלית, שמובנת תמיד רק בחלקה. הסמל הוא תמיד שיתוף פעולה בין הנסתר והנגלה. הוא השפה של הלא-מודע, שמבטא את עצמו באמצעות אובייקט שהוא עצם בעולם. כמו שכתוב בקוהלת (ג יא), "גם את העולם נתן בלבם".

הידע הנסתר-הסודי שחפץ להתגלות וגם להסתיר את עצמו מובא בזוהר במשל העלמה (זוהר ח"ב, סבא דמשפטים, צה, ע"א), שבו התורה מופיעה כעלמה יפה בתהליך של גילוי אל אהובה, ובו בזמן של הסתתרות מאהובה, כמו בשיר השירים. חֵפצה הוא להתגלות לאדם, והיא נגלית רק לאהובה.

אגוז הסוד

פאול צלאן, המשורר היהודי בן המאה העשרים, כתב:

 

מן היד מכרסם לי הסתיו את עלהו…

אנחנו קולפים את הזמן מתוך האגוזים ומלמדים אותו ללכת.

הזמן חוזר לקליפה.

"סורג-שפה", תרגם שמעון זנדבנק, הקבוץ המאוחד, 1994, עמ' 8

 

לפעמים מבט התודעה מכרסם את עלה השיר, ואז אנחנו קולפים את הזמן מהאגוזים, אלה האגוזים שעליהם נאמר – "אל גינת אגוז ירדתי"; אגוז הסוד הדתי וסוד האהובה, שהנפש נכספת אליהם. וזה האגוז שבלבו לוז האגוז, לוז המשמעות. לכן אנחנו רוצים לקלוף את משמעותו מתוכו. אלא שאז אנחנו קולפים גם את הזמן המוחלט, השלם, האלוהי מתוכו, ומלמדים אותו ללכת בצעד אנושי, אנושי מדי.

אבל הזמן השלם נאמן לעצמו, וחוזר לקליפה לשמור את לוז האגוז. לשמור את כבודה של בת מלך פנימה.

האם לא מדובר כאן גם על הסמל עצמו?

רק בתקופת הרנסנס עלתה המודעות לאינדיבידואליות של האדם, ומכאן ואילך התפתחה לאיטה גם המודעות להתרחשות הפנים-נפשית של היחיד ולחשיבותה, ולמשמעות הסמלית של תכני הנפש

 

דורית וילונות וורודים

אני שומעת במילה "נאדרי" את הנהדר, האדיר, העטוף באדרת, אבל גם את הנעדר / צילום: דורית שרפשטיין

 

השפה – הלשון – המילה – מכילה בשירה תמונות שונות, כשלעתים הלשון מאחדת משמעויות סמליות שונות ומנוגדות.

הנה פסוק מהתפילה: "מי כמוך נאדרי בקודש". אני שומעת במילה "נאדרי" את הנהדר, האדיר, העטוף באדרת, אבל גם את הנעדר. כך שהנוכחות האדירה, הנהדרת, מכילה גם את ההיעדר. הביטוי עצמו מהלך עלינו עוצמה שנובעת מאותה ידיעה בלתי ידועה, נעדרת, עטופה באדרת ההסתר.

כשבמילה יש יותר ממה שהיא, היא גם מטאפורה וכעין סמל, כי הסמל הוא תמיד הרה משמעויות, וכמו הסנה, הוא בוער ואינו כלה. כשבמילה יש יותר ממה שהיא – גם אנחנו נעשים ליותר ממה שאנו. כלומר, נהיים מה שאנו באמת.

 היפוך הנגלה והנסתר

את ריבוי המשמעויות כניגודים הטמונים בשורש השפה מבטא ספר היצירה: "עשרים ושתים אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים וחוזר הגלגל פנים ואחור, וסימן לדבר אם בטובה אין למעלה מענג, ואם ברעה אין למטה מנגע". כאן הרעיון של ענג-נגע, של שורשי מילים רבות בעברית שהן דבר והיפוכו, כמו שחר-שחור, מהות-תהום, לחם-מחילה-מלחמה, צבע-עצב, עולם-הֶעֱלם, ניתוק-תיקון.

מבין היפוכי המילים האלה, שהן בשורשן אחד, נתבונן במילים העלם שהוא עולם, התהום שהיא מהות, האַין שהוא עין, הפָנים שהם פְנים, ונראה שהם עצמם מגלמים את היפוך הנגלה והנסתר. זוהי מהות הסמל.

גם הרעיון הקבלי של צמצום האל מתקשר למהות הסמל ולמהות הניגודים שבסמל: כשהאל צמצם את עצמו, בעצם הצמצום הוא צמצם את עצמו כדי להתגלות באותיות, וכך ההעלם שלו הוא עצמו ההתגלות.

מי שמכיר את חוויית ההעלם-היעדר בנפשו, יודע עד כמה יש בה נוכחות. עד כמה נוכח בו הסתר הפנים של האל.

ואודה ואתוודה, לא תמיד ברור לי מה המסמל ומה המסומל. האם אלוהים מסמל את הנפש או אולי הנפש מסמלת את אלוהים? שהרי שניהם בלתי נראים, והם בעצם בֵּאוּר של הבלתי נראה על ידי הבלתי נראה. או באור הבלתי ידוע על ידי הבלתי ידוע עוד יותר, כפי שאמרו האלכימאים.

 לממש את הנס של האחדות

להבנתי, המילה סמל אינה קיימת במקורות היהדות משום שהסמל מבטא השקפת עולם שעדיין לא היתה קיימת במקרא ובתרבויות הקדומות.

בעידנים האלה העולם והנעלם היו אחדות אחת. האלוהות היתה בכל, והיה קשר טבעי בין העולם והאדם והאל. לא היתה הבחנה ממשית בין ההתרחשות הנפשית והידיעה המודעת עליה. כדי לזהות סמל כמסמל ולא כמציאות מוחלטת צריכה להיות הבחנה בין המודע והלא-מודע. בעידנים ההם האדם חי את החיים הלא מודעים בלי לדעת שאין הוא מודע לעצמו. לא היתה לאדם מחויבות למודעות עצמית של תהליכי נפשו האינדיבידואלית, אלא מחויבות למסורת התרבות הקולקטיבית. לא היה צורך לאדם בפענוח הסמל למען מודעותו העצמית, כי המסורת נתנה תשובה לכל דבר. בכלל, מחשבה אינטרוספקטיבית של אדם כלפי פנימיות נפשו אינה קיימת במקרא ובמיתוס. יונה ברח מקול אלוהים לאוניה ונבלע בפי הדג שהם ממשיים, ולא כפי שנפרֵש זאת היום: שהוא בורח מקריאה פנימית למודעות אישית, ולכן נופל לתוככי קיום עוד יותר בלתי מודע.

יתירה מזו, מודעות אינדיבידואלית היתה מסוכנת לחברה ומאיימת עליה. אילו הבחינו בני האדם בין סמל ומסומל, היתה אפשרות שיזהו את האל כסמל ולא כממשות מוחלטת, וזו כבר היתה כפירה מוחלטת. ובכלל, כל זמן שהטקסט המקודש מקודש כאמת מוחלטת, אין מקום לסמל. בכל הדורות הסיפור המכונן הקאנוני נחשב סיפור היסטורי-אמיתי, ולא סיפור סמלי על תהליכי נפשו של היחיד. כלומר, הוא אינו מיתוס בלבד, אלא ממשות אובייקטיבית חיה.

המילה סמל שאולה מסימבול בלועזית. לא רק שהמילה סמל אינה קיימת ביהדות המוקדמת, אלא גם משמעותה אינה קיימת שם. במקום סמל מדברים על משל. הנוסח המקובל הוא: "משל למה הדבר דומה". ויש משלים רבים. אנחנו גם מכירים במקורות את הפרד"ס, שהוא ראשי תיבות של פשט-רמז-דרש-סוד. הכוונה היא שמתחת לפשט יש עוד שלוש רמות של משמעות. והסוד, שהוא המשמעות העמוקה והנסתרת ביותר, הוא תמיד פשר רוחני תיאולוגי של מהות המקור האלוהי.  במהות הסוד האלוהי עוסקת תורת הסוד והקבלה, והסוד היהודי הוא פשר אלוהי ולא פשר פסיכולוגי של תהליכים ותכונות נפש ואינו בבחינת סמל במשמעות אישית.

נוכל להבין זאת כשנתבונן בפשר החלומות במקרא. פשר החלומות המובאים במקרא כולל בדרך כלל אמת ממשית בעלת תוקף אלוהי שנגלית לחולם או ניבוי עתידי. חלומות יוסף מנבאים את עלייתו לגדולה ולא את האמת הנפשית של החולם.

מה שמשותף לתפישת הסוד היהודית ולמשמעות הפסיכולוגית של הסמל הוא שמדובר בתוכן שזקוק להסתרה ובה בעת זקוק למשהו נגלה שיבטא אותו. והנה, בהקדמת ספר הזוהר מפרשים את המילה בראשית:

 "ראשית ב, שנים הם המתחברים כאחד, והם שתי נקודות: אחת גנוזה ונעלמה ואחת עומדת בגלוי, ובשביל שאין בהם פרוד נקראת ראשית – אחת ולא שתים. מי נוטל זה נוטל זה והכל אחד, כי הוא ושמו אחד".

תרגום: הלל צייטלין, "בפרדס החסידות והקבלה" (הוצאת יבנה, 1997)

 הסוד, שהוא המשמעות העמוקה והנסתרת ביותר, הוא תמיד פשר רוחני תיאולוגי של מהות המקור האלוהי.  במהות הסוד האלוהי עוסקת תורת הסוד והקבלה, והסוד היהודי הוא פשר אלוהי ולא פשר פסיכולוגי של תהליכים ותכונות נפש ואינו בבחינת סמל במשמעות אישית

"בראשית" מתבארת כאן כנקודה שמכילה שתי נקודות כישות אחת, אחת גנוזה ואחת נגלית, והן אחת. יש כאן תיאור שתואם לתיאור שלנו את הסמל. ובכל זאת אין כאן מילת סמל או מקבילה לה, ולא בכדי.

המשמעות היהודית קבלית של הסוד היא של אמת נסתרת-גנוזה של המהות האלוהות שהיא תמיד בלתי נראית. המשמעות הפסיכולוגית של הסמל היא של אמת פסיכולוגית-נפשית לא נראית (כלומר, לא מודעת לחולם). בקבלה ובעיקר בחסידות הבינו שתורת האלוהות הקבלית היא ביטוי לנפש האדם. האם בשלב הזה תורת הסוד האלוהי היא גם סמל להתרחשות פנים נפשית? להבנתי, לפי התפישה הדתית-מיסטית המערכת האלוהית אינה מסמלת את הנפש האנושית (וגם לא ההפך), אלא שלתפישתם הנפש והאלוהות מתקיימים במקביל כביטוי של תהליכים דומים ובאחדות דינמית אחת. משתמרת כאן תחושת האחדות בין העליונים והתחתונים למרות ההכרה בהפרדה ביניהם, כשיש קשר דינמי בין העולמות הנפרדים. מנקודת המבט הזאת, האלוהות קיימת מחוץ לאדם אבל גם בנפש האדם. מדובר כאן בעולמות מקבילים, שמשקפים ומהדהדים זה את זה ומשפיעים זה על זה, ולא בעולמות סמליים.

הקבלה מתארת את מבנה האלוהות כעשר ספירות, כאשר לכל ספירה יש גם איבר בגוף שמשויך אליה. וכך, בגוף האדם ונשמתו קיימות עשר הספירות כביטוי מקביל של מערכת היחסים בין עשר הספירות האלוהיות. חמשת חלקי הנפש (נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה) מקבילים לחמשת העולמות העליונים של הדמות האלוהית העליונה, והמאבק נגד הרע בתחום האלוהות מקביל למאבק נגד הרע במציאות האנושית. דוגמה לכך נמצאת  בטקסט מהזוהר שמתאר את ירושלים:

 

"בא וראה, ירושלים כל ארץ ישראל מקופלת תחתיה, והיא נמצאת למעלה ולמטה באופן זה, יש ירושלים למעלה ויש ירושלים למטה, כי נאחזת למעלה ונאחזת למטה, ונמצאת ירושלים של מעלה אחוזה משני צדדים, למעלה ולמטה, וירושלים שלמטה אחוזה בשני צדדים למעלה ולמטה, ועל כן היא כפולה" (זוהר, חיי שרה, קי"ג).

 

התפישה של עולמות מקבילים היא קדם-סמלית, והיא שלב ביניים בין תפישה קונקרטית ותפישה סמלית במשמעות של ימינו. היא מתקיימת במחוז הדמדומים המעברי שבין הנפש הלא-מודעת והנפש המודעת.

תפישה קדם-סמלית זו קיימת בספרות ההרמטית-אלכימית ובימי הביניים. מה שאנחנו מכנים סמל נתפש בספרות זו כשיקוף המערכת האלוהית בעולם החומרי. זו המשמעות של האמירה האלכימית שהעליונים משתקפים בתחתונים; אמירה שמשמעה הוא שהשמים והארץ, הרוחני והפיזי, הבלתי נראה והנראה, האידיאה והמציאות עלי אדמות,  מקיימים מערכות מקבילות. כפי שכתוב בלוח האזמרגד של האלכימאים, שכתובים בו  עקרונות הפילוסופיה של האלכימיה. כל אשר מתחת הוא כמו זה שמעל, וכל מה שמעל הוא כמו זה שמתחת, לממש את הנס של האחדות. הוא עולה בחוכמה מן הארץ לשמים ויורד שוב מהשמים לארץ, וכך רוכש את הכוח של מציאויות מעל ומציאויות מתחת. כך העולם הקטן (מיקרוקוסמוס) נוצר בהתאם לפרוטוטיפ של העולם הגדול (מקרוקוסמוס).

משמעות הסמל החי

רק בתקופת הרנסנס עלתה המודעות לאינדיבידואליות של האדם, ומכאן ואילך התפתחה לאיטה גם המודעות להתרחשות הפנים-נפשית של היחיד ולחשיבותה, ולמשמעות הסמלית של תכני הנפש. (בחסידות המודעות הזאת באה לידי ביטוי בהסט שחל מהתחום התיאוסופי לפסיכולוגי, ומההיסטורי-ריאלי לחיים האינדיבידואליים). בתקופה זו נעשו האלכימאים מודעים לכך שתהליכי אלכימיית החומר שהם מתארים הם סיפור סמלי של תהליכי נפשם, ושכל עניינם הוא למעשה התפתחות הנפש, אף שהם לא השתמשו במילה סמל.

במאה התשע-עשרה באה התנועה הסימבוליסטית וכינתה את הסמל בשמו. כינוי הסמל בשמו "סמל" פירושו הכרה שיש הפרדה בין עולם ואדם ושהשניים אינם עולמות מקבילים אלא אובייקט וסובייקט, סמל ומסומל. עם זאת, בו בזמן הכירו הסימבוליסטים בכך שהסמל עצמו אוחז הכל יחדיו. המודעות לסמל בתנועה הסימבוליסטית מכירה בהפרדה בין הנפש והעולם ומבקשת להשיב את אחדות העולם דרך הסמל. הסימבוליסטים הכירו בכך שהסמל הוא חיבור של הנגלה והנסתר בנפש, והחיבור הזה היה בעיניהם ביטוי לגאולה רוחנית.

הגישה אל הסמל בתנועה הסימבוליסטית משמרת את הניחוח החי של משמעות הסמל החי, גישה שאינה מעוניינת בפרשנות אלא בחוויה. בהתאם לאמירתו של פיקו דלה מירנדולה, איש הרנסנס והקבלה הנוצרית, "האמת נלמדת מן הבלתי מובן יותר מאשר מן המובן" (יוסף דן, "הלב והמעין", כתר ואוניברסיטת בן גוריון, 2005, עמ' 67)

וכך, נקודת המבט של הסימבוליסטים, שמכירה בהפרדה אבל מסרבת לה, דומה לתפישה הקדם-סמלית של העולמות המקבילים, והיא גורסת שהאובייקט הנראה בא לרמז, לסמן, לאותת, על עצם קיומו של הנסתר הסודי, ולהעניק תחושה, רגש, אינטואיציה, טעם וריח שמעצימים את הקיום מתוקף קיומו של הנסתר שהם מעידים עליו. בתפישה הזאת, הדברים הנראים והנסתרים מאותתים זה על זה, משום שבתשתית שמעבר להפרדה הכל מאוחד. כמו בתפישה השבטית, ההוליסטית, הקבלית, המיסטית, הפיוטית, האמנותית, הרליגיוזית, של נשמת העולם המאוחדת כשהעולם הוא כמארג סודי. בתפישה הזאת, הלשון אינה מתארת את העולם, אלא בוראת עולם ואת עצמה. היא העולם ואין לה מגבלות של חוקי התודעה, המרחב, הסיבה, הזמן וחוקי הלשון עצמה. זו הלשון הפנימית, בניסוח של ביאליק במסה שלו "גילוי וכיסוי בלשון".

בתפישה הזאת, רק ציפור אחת יושבת על העץ, הוא עץ החיים, והיא אוכלת ממנו.

הלשון הפנימית שומרת את האגוז בתוך קליפתו כמו "ישן לו אפרוח הס פן תעיר"  בנוסח שיר הילדים של ביאליק.

 הגרעין המרכזי בנפש

לעומת זאת, בגישה הפסיכולוגית של ימינו, התודעה המודעת מסתכלת על העולם מנקודת מבט של נפש שמודעת לתודעתה ולנפרדותה מהעולם, מודעת לקיומו של הסמל ומבקשת לפענח אותו. תודעה זו מתבוננת ברפלקציה על עצמה ורוצה להכיר את עצמה דרך הכרת משמעות הסמל שמבטא את עולמה הפנימי. תודעה זו מכירה שיש בה שכבה פנימית לא מודעת, והיא מבקשת לגשר על פני הפיצול בין המודע והלא-מודע באמצעות פענוח משמעות הסמל.

תפישה זו מכירה בקיומו של מנגנון ההשלכה, שבאמצעותו אנחנו משליכים את עולמנו הפנימי על העולם כאילו היה העולם מראה שמשקפת אותנו. תפישה מודעת זו  גורסת שהכוכבים אינם מגלמים תכונות נפש ואינם משפיעים על תכונות הנפש (כפי שחושבים באסטרולוגיה), אלא הם מסמלים תכונות נפש שאנחנו משליכים עליהם;  וכך גם המתכות אינן בעלות תכונות נפש (כפי שחשבו האלכימאים), אלא הן מסמלות תכונות נפש; וכך אנשים מסמלים לנו תכונות של עצמנו, ואובייקטים בעולם מסמלים לנו היבטים פנים נפשיים שלנו; וכך באשר לאלוהות: האלוהות מסמלת את הגרעין המרכזי בנפש, את העצמיות השלמה של הנפש, את העצמי, ואינה קיימת לכשעצמה מעבר לנפש האדם.

התפישה הסמלית מפרידה בין הדבר הקונקרטי לבין מה שהושלך עליו והפכוֹ לסמל. למשל: היער הוא היער המוחשי-הקונקרטי, והושלכו עליו משמעויות הלא-מודע ולכן הוא מסמל את הלא-מודע. המודעות הפסיכולוגית לסמל מאפשרת לאדם להבין שהוא משליך על העולם את היבטי נפשו הפנימית, וכך להכיר את עצמו דרך השלכות אלה: להכיר שהשֵדים והשטן הם השלכת היצרים והרוע מנפש האדם על ישויות דמיוניות, או על אנשים שנחשבים דמוניים ושטניים, להכיר שהחיות מבטאות-מסמלות עבורנו את הקיום האינסטינקטיבי-דחפי שלנו, להכיר שכוחות הנפש הלא-מודעת מושלכים על יסודות טבע כמו אש ומים ורעידות אדמה, להכיר שהאישה נתפשת כמכשפה כשיש פחד מעוצמת ההיבטים האמוציונליים והאינטואיטיביים של היסוד הנשי בנפש, ולהכיר שהאל הוא הישות הנשגבת האלוהית בנפשנו.

בתפישה הזאת יש הבחנה בין הטבע והאדם, בין  אלוהים והאדם,  בין מודע ולא-מודע, בין הסמל והמסומל.

בתפישה הזאת הלשון היא לשון קומוניקטיבית ויכולה לִצְפות בעולם ולתאר אותו במגבלות התודעה והלשון התקנית. זו הלשון החיצונית בניסוח של ביאליק. בתפישה הזאת הציפור יושבת על עץ הדעת, שבעטיו הופרדנו מעץ החיים, ומתבוננת בו.

הלשון החיצונית  את תוכו של האגוז תאכל ואת קליפתו תזרוק.

המודעות לסמל יכולה להדגיש את ההיבט המחבר שלו, כמו בסימבוליזם; או להפך – היא יכולה להדגיש את ההיבט המפצל שלו באמצעות פרשנות הסמל כפי שהיא מתקיימת לעתים בעידן החקר המדעי של ימינו.

התפישה הסמלית עלולה להיות פרשנות רציונלית רדוקטיבית-אנורקטית של התודעה האנושית, שעברה אל חשיבה רציונלית, מושגית ופרשנית המקפחת את הסמל מנשמתו. פרשנות רציונלית כזאת עלולה להתקיים הן בחקר הספרות והן בפשר הפסיכולוגי.

לכן בחקר השירה ובפסיכותרפיה אנחנו מבקשים להימנע מרידוד אינטלקטואלי של הסמל, ומבקשים לכונן שילוב של החוויה והפירוש, כך שהסמל יישאר כחוויית הסמל החי, למרות ואולי בזכות התובנה של משמעותו. אני רואה במילה "פשר" את השילוב הנכון בין חוויה ופירוש. פשר אינו בהכרח פירוש. מובנו הוא משמעות. פשר הסמל בפסיכותרפיה הוא הדהוד תמונת הסמל בנפש החולם, באסוציאציות שלו, באסוציאציות התרבותיות והמיתולוגיות והספרותיות. זהו הדהוד של עולמות נוספים שמאפשרים להרחיב את משמעותם ופשרם יחד עם מודעות עצמית. אז אפשר שציפור החיים תאכל מפרי העץ ובו בזמן הציפור הרפלקטיבית תתבונן בו.

ואז הסמל בחלום, בדומה לשירה, נושא בו את פשרו הוא כטעמו של הפרי.

 השבת האדם אל מציאות הדמיון

הפסיכולוג הפוסט-יונגיאני ג'יימס הילמן יוצא נגד עמדת התודעה המפרשת של הפסיכותרפיה. הוא מדגיש את הדימוי התמונתי-חווייתי, וסבור שהוא חשוב יותר מהארכיטיפ כשלעצמו (שמתקיים בלא-מודע הקולקטיבי) ומההבנה המודעת של הארכיטיפ. לדעתו, טבעו של הארכיטיפ שהוא מתגלה כסמל שזמין קודם כל לדמיון, והוא מופיע כדימוי וטבעו פואטי. הוא אינו לוגי, ומטרתו אינה הסתגלות חברתית ואינדיבידואציה אישית, אלא השבת האדם אל מציאות הדמיון, והמטרה של התרפיה היא לפתח את תחושת הנשמה והדמיון שתרבות המערב איבדה, כי הבסיס של הנשמה עצמה הוא פואטי. הנשמה מדמה את עצמה יותר מאשר מגדירה את עצמה. מכאן חשיבות השירה לנשמה. יתרה מזו: אנחנו משליכים את עולמנו הפנימי על העולם כאילו היה העולם מראה שמשקפת אותנו.. הילמן חושש מפרשנות של הסמל כהשטחה רדוקטיבית אלגורית פוסטמודרנית, אשר בה הפרשנות מחסלת את הסמל. כי "סתימת הגולל על הדימויים באמצעות המשגתם משרתת רק את ה'אני' תאב כוח ושלטון ולא את הנפש", ו"ההמשגה המעקרת מאיימת תמיד על התקינות הנפשית".

הילמן משיב אותנו אפוא אל מחוז הביניים, מחוז הדמדומים הלימינלי, כמחוז הריפוי של הנפש.

 

ג'יימס הילמן: אין אחרי הדימוי פרצפציה חושית או סמל, והדימוי אינו מייצג שום דבר זולת עצמו / עירית אבא, פורצלן

ג'יימס הילמן: אין אחרי הדימוי פרצפציה חושית או סמל, והדימוי אינו מייצג שום דבר זולת עצמו / עירית אבא, פורצלן

 

 

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית; אנליטיקאית יונגיאנית, מרצה במכללת סמינר הקבוצים ומכללת אורנים. פרסמה תשעה ספרי שירה וששה ספרי עיון. ביניהם – מסע אל העצמי (מודן), והאחרון בהם – 'נפש הקולנוע' (רסלינג)

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה