דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

הפרס של איוב

אימרה קרטס עשוי לשמש דוגמה לאדם שאף כי אין לו מסורת יהודית, יהדותו היא עמוקה ומקורית

אימרה קרטס בטקס קבלת פרס הנובל לספרות, 2002.

צילום: אי אף פי

מתן פרס נובל לאימרֶה קֶרְטֵס שונה מכל אירוע אחר מסוגו. בדרך-כלל מקבלים אותו אנשים הזוכים להצלחה או דווקא לדחייה מופגנת במולדתם, אך בכל מקרה מעסיקים את דעת הקהל בארצם. מוטבע עליהם חותם מובהק של החברה או של התרבות שבשפתן הם יוצרים. שהרי שפה היא יותר מצירוף של מילים במילון וכללי הדקדוק גרידא: היא מטמיעה בתוכה גם את אורח החשיבה של העם, את עולמו הרוחני ואת נסיונו ההיסטורי (הדבר אמור גם בכל הנוגע לסופרים שהיגרו מארצם, כמו מילוש צ'סלב או שאנדור מאמראי, המוכר כבר גם בישראל, אשר בילה למעלה ממחצית מחייו באיטליה ובארצות-הברית). ואילו ככל שהדברים נוגעים לקרטס, אפשר לומר שעד הגיעו אל מתחת לזרקורי הנובּל הוא לא היה ידוע בארצו. לא בגין איסור כלשהו שהוטל על כתביו, כדוגמת סולז'ניצין ופסטרנק, אלא "רק" משום שלא התייחסו אליו. ספרו "ללא גורל" זכה להוקרה ולהערכה רק בשנות התשעים, כאשר תורגם בגרמניה, ובעקבות זאת הכיר אותו חוג מצומצם בלבד מקרב הציבור ההונגרי. יש להוסיף על כך, שהתרבות ההונגרית (העם ההונגרי?) ציפתה זה מאה שנה לפרס כזה; הישראלים בוודאי מכירים תחושה זו, שהרי הצלחה בינלאומית יש בה כדי להעניק נוחם והכרה לדוברי שפה מבודדת.

אלא שקרטס לא שוחח עם העם שבשפתו הוא כתב. הוא לא שוחח עם איש. כמו במקרה של איוב ושל נביאים נוספים שגלו למדבר, בן-שיחו היה היושב במרומים. הנושא שלו היה אושוויץ, והוא כתב לא רק על חוויותיו ועל נסיונו האישי אלא גם על פשרה, על "מטרתה", על התפקיד שהיא מילאה בהתפתחות ההיסטוריה האנושית.

סיפור איוב המיוחד של קרטס קשור קשר הדוק גם לערכים אסתטיים, שבעבורם זכה בדין בהערכה. הוא נעשה בבת-אחת הסופר ההונגרי המוכר ביותר לא רק לזמנו, גם בהיסטוריה של התרבות ההונגרית. אילולא היה גולה, אילו ביקש להצליח על אדמת הונגריה, כי אז לא היה מגיע לגבהים האסתטיים שאליהם המריאה אמנות הכתיבה שלו.

לגבהים אסתטיים? לאמת שאינה יכולה להתקיים ללא "ניצוץ" אלוהי.

מי שהזדהה – מתוך תמימות או באופן ציני, מתוך אינטרס בלבד – עם האידיאולוגיה של הדיקטטורה שקמה לאחר ההתקוממות של 1956, לא היה יכול ליצור באמנות שום דבר חשוב באמת, שכן תכונתה של זו היא שאי-אפשר לשקר בה אף לא שקר קל שבקלים.

עד 1955 התנהלו חייו של קרטס כמו חייו של כל בחור יהודי אינטליגנטי מצוי בהונגריה, ששרד את מחנות הריכוז: הצטרפות למפלגה הקומוניסטית, עבודה בעיתון קומוניסטי ופתיחה בקריירה כלשהי בתחום התרבות. ממש לא ייאמן, שמחברו של אחד הספרים הבולטים ביותר בספרות העולם נכנס לחיי הספרות דרך אופרטות קלילות וקומדיות. על המפנה הגדול בחייו הוא דיבר גם בנאום הנובל שלו. קרטס נענה לקריאה (לקול אלוהי) והפסיק את הקריירה הזאת ואת השקרים הכרוכים בה. הוא יצא אל המדבר (לדירה קטנה שחי בה עם בת-זוגו 35 שנה) ולמד. הוא השכיל מתוך קריאת כתבים מספרות העולם וכתבי הפילוסופים הגדולים. אשתו פרנסה אותו בעבודתה במלצרות; מאוחר יותר הוא הִרבה לתרגם מהשפה הגרמנית.

קרטס נהג לרשום לעצמו דברים מתוך הכתבים שקרא, ריכז ותמצת את התייחסותו למובאות, ומתוך הרשימות האלה נולדה היצירה שאני רואה בה את יצירתו המעניינת ביותר, "יומן ספינת העבדים". כשהיה מוכן לשליחותו, כתב במשך 12 שנים את "ללא גורל". היות שהספר לא זכה להדים שהיה ראוי להם, הפסיק קרטס את פעילותו הספרותית, אך כתב בבדידות את ה"יומן" והתפרנס כמתרגם מקצועי.

הקורא הישראלי עשוי למצוא עניין לא רק בספריו של קרטס, אלא גם באופן קבלתם ובמידת הצלחתם בציבורים השונים: כיצד קיבלה אותם גרמניה וכיצד התייחסה אליהם הריאקציה ההונגרית. אנו יכולים לתאר לעצמנו איזו תדהמה עורר הפרס בארצו של הסופר. התקשורת הסוציאליסטית והליברלית (למרבה הצער, גם בישראל) מצטטות רק את תגובת הימין הקיצוני בהונגריה, שלא שמח בפרס ואף ניער את חוצנו מההערכה הרבה שהובעה כלפי הספרות ההונגרית. הדבר אמנם נכון, אך לא בזאת עיקר הבעיה. מה שראוי לדיון הוא השאלה, מדוע במשך כל-כך הרבה שנים לא נתגלה קרטס בחיי התרבות והרוח בהונגריה, מדוע לא תמכו בו ולא העריכו אותו כראוי; זאת, שעה שיהודים הם אנשי המפתח בחיי התרבות והרוח שם זה מאה שנה, עובדה שגם השואה הנוראה לא שינתה אותה. מדוע לא זכה להערכה הסופר שהנושא היחיד שלו היה אושוויץ ואשר ראה את עצמו כיהודי, ואילו את היותו הונגרי ראה כ"מקרה", דבר שהוא כשלעצמו כבר נחשב ל"טעות", כפי שכתב ב"יומן".

אמרה קרטס עשוי לשמש דוגמה חיה ומעניינת לאדם שאף כי אין לו מסורת יהודית, יהדותו היא עמוקה ומקורית. ניתוח התופעה עשוי לשמש נושא בשיח הציבורי בישראל . מה עוד שה"הונגרים באים" (סוף-סוף), היינו, יותר ויותר ספרים הונגריים קוצרים הצלחה בישראל. מן הראוי אפוא שהקורא הישראלי לא רק ייהנה מספר זה או אחר, אלא גם יתוודע אל התרבות ואל ההיסטוריה ההונגריות, שמתוכן צמחו סופרים אלה ורבים אחרים.

יאנוש קובאנאי הוא עורך כתב-העת היהודי-הונגרי "עבר ועתיד", ומו"ל של הוצאת ספרים בעלת אותו שם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה