דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

הרב דוד בלוך. צילום: איל יצהר

העוני הוא הסכנה הרוחנית

הרב דוד בלוך, המנהל האזרחי של עמותת הנח"ל החרדי, הוא דמות יוצאת דופן בחברה שבה הוא חי ופועל. חריגותו נובעת מנכונותו להתבונן בחברה החרדית במבט ביקורתי ולומר את דעותיו בקול רם. בראיון ראשון לעיתונות הוא קובע, בין השאר, כי גדולי התורה חייבים לעודד את הציבור לצאת לעבוד

את הרב דוד בלוך הכרתי לפני כמעט 30 שנה. הוא הופיע כמחנך כיתה בשנה האחרונה ללימודַי בישיבה התיכונית-מדרשית נעם בפרדס חנה. ביחס שלנו כלפיו היתה שניוּת רבה: מצד אחד, הוא היה קנאי לאמונתו החרדית יותר מכל הרבנים החרדים שלימדו במדרשיה (ולמורת רוחנו, היו הרבה כאלה). הוא לא ניסה להסתתר מאחורי "האובייקטיביות המקצועית", כפי שעשו חבריו החרדים; כביכול, הם אך ורק מלמדים גמרא, ולכן אין שום מניעה שילמדו במוסד של הציונות הדתית. הוא לא הכחיש לרגע שמטרה קדושה לפניו, והיא לקרב תלמידים רבים ככל האפשר אל העולם החרדי, מה שכוּנה בפינו "להשחיר" או "לשרוף".

מצד שני, בצד כל הוויכוחים האינסופיים שניהלנו איתו, הוא היה המחנך האהוב במחזור, יותר מכל הרבנים עם הכיפות הסרוגות. הרגשנו שהוא באמת אוהב אותנו, שהוא מוכן לשבת איתנו בלי שום חשבון של שעות עבודה; לא רק לנהל ויכוחים אידיאולוגיים בלהט ובחריפות שכל, אלא גם להקשיב למה שמעסיק אותנו ברמה האישית ולהושיט עזרה אם צריך. כבר אז חשדתי בו שהגיע למדרשיה לא רק מאידיאולוגיה של "החזרה בתשובה", אלא גם משום שנפשו הסוערת לא יכלה להסתדר עם החנוּניוּת וההליכה בתלם של הצעירים החרדים. הוא היה צריך את העימות, אבל גם את הידידות, עם צעירים דתיים שחונכו לומר את מה שהם באמת חושבים ולעשות את מה שהם באמת רוצים.

לא מעט מחברַי נשארו עד היום בקשר איתו. מקצתם אכן הפכו לחרדים בעקבותיו אם כי לא תמיד שינו בשל כך את תוכניותיהם האחרות. למשל, אחד התלמידים שהתקרבו אליו, אלי פרל, אמנם נעשה לחרדי, אבל הדבר לא הפריע לו ללמוד רפואה והיום הוא סגן מנהל חדר המיון ב"שערי צדק". אני עצמי לא הייתי בין המקורבים אליו. ידעתי שהוא המשיך ללמד במדרשיה עוד שנים ארוכות, ובשלב מסוים עמד בראש המוסד, אבל רק לאחרונה, כשלרגל הגיליון הנוכחי של "ארץ אחרת" התחלתי להתעניין באנשי ציבור חרדים שמעזים להתבונן במבט מפוכח, וגם ביקורתי, בעולמם שלהם, ומסוגלים גם להשמיע בפומבי את הביקורת הזו, שמעתי שוב את שמו. התברר לי שהרב בלוך שלנו, עם חברו הרב יצחק בר-חיים, הוא אחד ממייסדי הנח"ל החרדי, ובכלל הוא בין המובילים של כמה תהליכי שינוי בחברה החרדית. וכך, אחרי 27 שנים, נפגשנו שוב לשיחה.

הנח"ל כמסגרת לרכישת מקצוע

בלוך, היום כבר בן 58, הוא אב לשבעה ילדים ומי יודע כמה נכדים. הזקן הג'ינג'י, שהיה סמל מסחרי שלו (גם כביטוי סמלי למזג הסוער), הלבין לגמרי. הוא התמיד במדרשיה במשך לא פחות מ-23 שנה, מתוכן שש שנים כראש המוסד, עד שהטלטלות שעבר המוסד הזה הכריעו אותו והוא עזב את המקום לפני חמש שנים, לא הרבה זמן לפני שהמדרשיה נסגרה סופית (לפני שנתיים). לפני עשר שנים, במקביל לעבודתו במדרשיה, הוא נמנה עם מייסדי הנח"ל החרדי, ולפני כשנה חזר במלוא המרץ לפרויקט הזה, הפעם כמנהל העמותה האזרחית המלווה את היחידה הצבאית, דואגת לגיוס חיילים חדשים ולהבטיח את תנאי השירות החרדיים שלהם (כשרות למהדרין, הימנעות מכל מגע עם חיילות, שיעורי תורה וכדומה).

ביקשתי לשוחח איתו על ההקשר הרחב של התהליכים שעוברת החברה החרדית בכלל, מה נקודות החולשה שלה, מה לדעתו המתכון לריפוי. בלוך לא אכזב. הוא דיבר בגילוי לב נדיר כמעט על הכל (זה לגמרי לא עניין מובן מאליו; אפילו הרב מרדכי קרליץ, לשעבר ראש עיריית בני ברק, שנחשב על-ידי התקשורת ל"חרדי המחמד" הפתוח ביותר, סירב בתוקף להתראיין לגיליון הזה). ורק פה ושם, בעיקר כשהזכיר שמות ספציפיים, או דיבר בחריפות נוקבת במיוחד, ביקש שלא אצטט אותו.

"כדי להבין את החברה החרדית צריך להבין שעקרון-העל שלה, הערך העליון שמכתיב את כל שאר הדברים, הוא שהנין שלי יישאר גם כן חרדי. למען העיקרון הזה מותר לכפוף את כל יתר העקרונות. לכן אני אלמד את הבן שלי דברים שאני עצמי לא בהכרח מאמין בהם. אני אלמד אותו שחילונים הם רשעים, למרות שבכל הספרים כתוב שהם 'תינוקות שנשבו' ואסור לשנוא אותם ? רק מהפחד שאם הוא יעריך את החילונים הוא עלול להתפתות להיות כמותם "

קודם כל, הוא קובע, כדי להבין את החברה החרדית צריך להבין שעקרון-העל שלה, הערך העליון שמכתיב את כל שאר הדברים, הוא "שהנין שלי יישאר גם כן חרדי. למען העיקרון הזה מותר לכפוף את כל יתר העקרונות. לכן אני אלמד את הבן שלי דברים שאני עצמי לא בהכרח מאמין בהם. אני אלמד אותו שחילונים הם רשעים, למרות שבכל הספרים כתוב שהם 'תינוקות שנשבו' ואסור לשנוא אותם ? רק מהפחד שאם הוא יעריך את החילונים הוא עלול להתפתות להיות כמותם. זו גם הסיבה להתנגדות לציונות, אפילו שאולי יש חלקים בציונות שהיינו יכולים להשתתף איתם. אבל אם יש חשש שזה עלול לגרום לבן להיות חילוני, או אפילו פחות חרדי, אנחנו נשמיץ את הציונות. ולא משנה אפילו מה הספרים שלנו כותבים על ההתנהגות הזו, כי במסורת שלנו תורה שבעל-פה יותר חשובה מתורה שבכתב. מאותה סיבה אני גם מוותר על המון דברים ? אני אסתגר לבדי, רק עם חרדים, ואני אהיה אפילו מוכן למעשים שיש בהם חילול השם, רק משום שהערך העליון שלי הוא להבטיח שהנין יישאר חרדי".

מכאן כמובן ברור שבלוך לא הקים את הנח"ל החרדי למען המדינה, הציונות או קידום ערך השוויון בין צעירים חילונים וחרדים. הסיבה הרבה יותר פרוזאית: "רצינו שכמה שיותר צעירים חרדים יֵצאו לעבוד, ובמסגרת הזו של הנח"ל הם לא רק משרתים בצבא, אלא גם רוכשים מקצוע. בהתחלה אלו היו רק מקצועות טכניים, אבל ככל שעבר הזמן, והרמה של המתגייסים עלתה, הכנסנו גם מקצועות רציניים יותר, הנדסאות ורמות שונות של לימודי מחשב. זה במיוחד חשוב לאלה שלא מתאימים לישיבות ונושרים מהן. אני באופן אישי חושב שמי שלא לומד חייב ללכת לצבא, וכך חינך גם הרב שך. אבל אז אני צריך לבנות לו מסגרת שתתאים לאורח החיים החרדי, אפילו אם כשהוא חוזר הביתה הוא לא ממש שומר על התנהגות חרדית. פעם חשבתי שאם נארגן להם מסגרת, הם גם יישארו דתיים, כי בעצם הם רוצים להיות חרדים, רק קשה להם במסגרת הישיבתית. היום אני יודע שיש כאלה שגם השירות הצבאי לא יעזור להם להיות יותר דתיים, אבל בכל מקרה זה עושה מהם יותר בני אדם. מעלה נידף, שקם בשתים-עשרה בצהריים, הם נעשים בני אדם אחראים, שיודעים שהם צריכים לעשות משהו עם החיים שלהם. לכן אנחנו גם מקפידים שהם ישרתו שירות קרבי, כי שירות לא-קרבי זה שוב בזבוז זמן, ואז שוב יש סכנה. אבל אם השירות הוא קרבי, ואם השירות נעשה במסגרת חרדית והם גם לומדים מקצוע, יש להם סיכוי טוב לבנות את עצמם".

העוני כגורם להשחתת המידות

בלוך מאמין שהעוני הוא אֵם כל חטאת ושורש הרע בחברה החרדית הנוכחית: "עוני הוא דבר אפשרי רק עבור אנשים מאוד גדולים. אבל בשביל הרוב הגדול אלו חיים איומים, שפוגעים גם בדיוקן המוסרי שלנו. בעצם, זו הבעיה הרוחנית הכי גדולה שלנו. אני מאמין שבעיקרון, החברה החרדית היא חברה שהרמה המוסרית שלה מאוד גבוהה, אבל העוני משחית. בגלל העוני קורה המצב הנורא הזה, המושחת, שבחורים צעירים מרשים לעצמם לסחוט את ההורים של הצעירות שהם עומדים להתחתן איתן ולדרוש מהם מראש דירה כתנאי לנישואים. הם הרי יודעים שאם ייכנסו בעצמם למשכנתא, הם לא יוכלו לשלם אותה, אז הם מראש דורשים דירה מהכלה. הבעיה היא שרק עשרה אחוזים בערך מהקהילה הם במצב שבאמת יכולים לרכוש לבנות שלהם דירה, וכל השאר פשוט נסחטים על-ידי החתנים שלהם. מכניסים את עצמם לחובות שכל החיים הם לא יוכלו להחזיר, ואני לא יודע איך החתנים שלהם מסוגלים אחר-כך להסתכל להם בפרצוף".

"עוני הוא דבר אפשרי רק עבור אנשים מאוד גדולים. אבל בשביל הרוב הגדול אלו חיים איומים, שפוגעים גם בדיוקן המוסרי שלנו. אני מאמין שבעיקרון, החברה החרדית היא חברה שהרמה המוסרית שלה מאוד גבוהה, אבל העוני משחית. בגלל העוני קורה המצב הנורא הזה, המושחת, שבחורים צעירים מרשים לעצמם לסחוט את ההורים של הצעירות שהם עומדים להתחתן איתן ולדרוש מהם מראש דירה כתנאי לנישואים"

הוא משוכנע שגדולי התורה צריכים לעודד לא רק את היציאה לשוק העבודה, אלא גם יצירת מקומות עבודה חדשים בתוך החברה החרדית: "היום, בכל מה שנוגע לפרנסה, רבנים סותמים את הפה. אף אחד לא ידבר ולא יֵצא נגד כל דבר שמביא פרנסה, דבר שלא היה פעם. אפילו 'יתד נאמן' התמתן. שם תמיד היתה חוצפה של העורך (נתן זאב גרוסמן, המכונה נתי גרוסמן; י"ש), שהוא עצמו מעולם לא היה אברך. הוא תמיד היה עשיר גדול, אבל הוא תמיד כתב בשבח העוני ושאסור לצאת לעבוד, למרות שהוא עצמו כמובן אף פעם לא עשה את זה. תמיד העניים שילמו כסף כדי שהוא יקבל משכורת נאה ביותר כדי שהוא יוכל לכתוב להם למה חשוב להם להישאר עניים. אבל היום גם הוא פחות יכתוב על זה, כי אפילו הרבנים כבר לא מדברים נגד שיקולי פרנסה. גרוסמן מסר בתגובה כי לאחר התייעצות עם הוועדה הרוחנית של "יתד נאמן", הוחלט כי: "אנו נגיב בזמן ובמקום שנמצא לנכון".

"מצד שני, מנהיגות רצינית היתה דואגת שהתהליך הזה יהיה מבוקר ? לא רק לעודד את עצם היציאה לעבודה, אלא גם את בניית מקומות העבודה. זו, למשל, הטעות של האדמו"רים החסידיים. בניגוד לליטאים, אצלם אין בעיה של יציאה לעבודה. הם לא רואים בזה נחיתות או ביזיון כמו שרואים אצלנו, הליטאים. אבל האדמו"רים לא דאגו לבנות מקומות עבודה בתוך הסקטור החרדי, ואז אנשים צריכים לעבוד מחוץ לעולם החרדי וסכנת הקלקול רק גדלה. הרי זה בדיוק מה שקרה לצעירים החרדים בירושלים בעשורים שלפני קום המדינה. חושבים שהם נעשו חילונים בגלל שהתלהבו מהאצ"ל והלח"י. אלה אגדות. את האמת שמעתי גם ממנחם פרוש וגם מהחותנת שלי, שהם בני אותו גיל. החותנת שלי סיפרה לי שמכל המחזור שלה בירושלים נשארו ארבע דתיות ? היא, המשוררת זלדה ועוד שתי נשים. הם פשוט רעבו ללחם, בזמן שראו שאצל החילונים אוכלים במסעדות. זה מה שהוציא אותם החוצה".

הוא חושב שהעוני גורם בעקיפין לרעה חולה נוספת של החרדיות החדשה: התפשטות המיסטיקה והערצת רבנים לא רק על למדנותם, אלא גם על "סגולותיהם המאגיות": "בצעירותי היתה בנו אמונה שכל אחד מאיתנו יכול, אם רק ירצה, להיות 'גדול'. היום לבחורים כבר אין אשליות. הם יודעים שאם לא יקרה משהו מיוחד, הם יהיו כמו כל אותם אלפים ורבבות שמאכלסים את עולם הישיבות. אז הגאווה נעשית ממוקדת לא באדם עצמו, אלא ברב שלו. וכל אחד רוצה לפאר את הרב שלו יותר, שיהיה גדול יותר מהרב השני, כי זה כביכול משליך גם על ערכו שלו. מזה התפתחה אמונה שלרבנים הגדולים יש הכוחות לחולל בעולם מה שהם רוצים, והקב"ה בכלל שפוט שלהם. חוץ מזה, שעם המצוקה הכלכלית, לא פלא שאנשים התחילו להאמין בסגולות ובמעשי נסים. אפילו את הגאון מווילנה ואת הרב שך הפכו לגיבורים כאלה, והם בטח מתהפכים בקברם. אתה יודע מה נעשה ב'יום כיפור קטן' על הקבר של הרב שך? אלפים באים להשתטח רק כדי לזכות ב'סגולה'. ואני בטוח שהרב עצמו עושה שמיניות בקבר בגלל המצב הזה".

ההערכה לחרד"לים

בלוך מדגיש כל הזמן שהוא נאמן להשקפת העולם החרדית, וכי כל רצונו להציל אותה מהטעויות של עצמה, אבל מזמן לזמן הוא משמיע אמירות שמעידות על שינוי מהותי יותר, לפחות לעומת הזרם הליטאי שבו גדל: "אני מאוד השתניתי מאז שנפגשנו לאחרונה. בהתחלת הדרך חשבתי, כמו כל הליטאים, שהתכונה החשובה ביותר היא הלמדנות. היום, כשאני נפגש עם חברים שלי, יש לי שאלה קבועה: מה האידיאל ? הרב אלישיב או החותן שלו, ר' אריה לוין (המשגיח המיתולוגי בישיבת עץ חיים, שהיה איש מוסר אוהב אדם, והוא ידוע גם כ"אבי האסירים" של האצ"ל והלח"י; י"ש). פעם היה ברור לי שהרב אלישיב הוא התכלית. היום, אני מעדיף בבירור את ר' אריה לוין".

גם זה קירב אותו לאנשי הציונות הדתית. לא, לא חלילה ל"מזרוחניקים", אלה מבני עקיבא שלדעתו פשוט לא נאמנים לתורה ולהלכה, אלא לחרד"לים ? אלה שרוצים לדבוק בתורה ובהלכה כמות שהן, אבל במקביל לגלות דבקות ונאמנות לא פחותות למדינה ולצבא. "אני זוכר שפעם, לפני הרבה שנים, ביקרתי בישיבת בית אל, וחזרתי מלא התפעלות. הלכתי למחותן שלי ואמרתי לו: תשמע, יש הרבה דברים שאנחנו צריכים ללמוד מהם ? הצניעות שלהם, המסירות נפש שלהם. הרי יש שם אנשים שבניגוד לנו עשו בגרות ויכולים ללמוד מקצוע ולהורים גם יש כסף, ובכל זאת הם חיים שם בקרוואנים, מתוך אידיאולוגיה. אז הוא אמר לי משהו שאז מאוד הציק לי אבל אני חושב שהוא נכון. הוא אמר: תראה, כשאנחנו היינו קטנים, גם אנחנו היינו כאלה ? אידיאליסטים, מוכנים לוותר על כל העולם הזה. בינתיים גדלנו והסתאבנו. אתה תראה שכשהם יגדלו, גם הם יסתאבו. ובאמת, זה מה שקורה. גם אצלם כבר התפתח העניין שיש רק אמת אחת, ורק הרב שלי צודק. מצד שני, פעם השתתפתי ביום עיון, ולפני דיבר אחד מראשי הישיבות הגבוהות החרד"ליות, צדיק יסוד עולם. והוא דיבר בצער על כך שהלמדנות של התלמידים שלו פחותה מהלמדנות החרדית.

אחרי הדיון לקחתי אותו טרמפ ואמרתי לו: זה לא בגלל שאתם פחות טובים. זה פשוט שתי גישות שונות. אנחנו כמו רופא מומחה, שמקדיש את כל חייו להתמחות באוזן ימין. אז אצלנו הכל סובב סביב הלמדנות ? אוכלים למדנות, ישנים למדנות, מקבלים שידוכים לפי למדנות. אתם דומים יותר לרופא כללי, שיודע פחות אבל על הרבה תחומים. אצלכם יש גם ערכים אחרים ? יש ארץ ישראל, יש צבא. למחרת הוא צלצל אלי ואמר: אם זה נכון, אז אני מוכן להשלים עם זה שיש לנו פחות למדנות".

הערכתו של בלוך לחרד"לים, וההכרה ביתרונותיהם, הביאה אותו לשאוף לקרב אותם גם לנח"ל החרדי שהקים:

"בניגוד למה שמקובל לחשוב, זו לא היתה יוזמה של הישיבות החרד"ליות שרצו תנאי שירות 'מהדרין' יותר משאר הכיפות הסרוגות. אני יזמתי שייכנסו, כי ידעתי שהם יעלו את הרמה בגדוד שלנו, וגם ייתנו לו דימוי יותר טוב, שישפיע אחר-כך גם על אופי החרדים שיגיעו אלינו. וכך אכן היה. אלעזר שטרן (לשעבר ראש אכ"א; י"ש) אמנם הגביל את מספר החרד"לים שמשרתים אצלנו בגדוד לשלושים אחוז, אבל גם האחוז הזה הספיק כדי ליצור אווירה שונה וסטנדרטים שונים". הוא מחייך כשהוא מבחין באירוניה שבעניין: אנשי הציונות הדתית, שפעם הושמצו כל כך בידי החרדים, הם אלה שעזרו לנח"ל החרדי לשפר את הרמה הדתית של לוחמיו.

בתחתית הסולם החברתי

היום, עשר שנים אחרי, הוא פחות זקוק להם. הנח"ל החרדי כבר כבש מקום משמעותי גם מבחינה מספרית (420 מתגייסים בשנה) וגם מבחינה איכותית: "היום אנחנו יכולים לדחות מועמדים שהרמה הדתית והמשמעתית שלהם לא נראית לנו, כי יש לנו כבר מספיק מועמדים טובים".

ומה עם החשש שהמועמדים האלה הם המקרים הקשים יותר, והם אלה שיידרדרו לרחוב אם לא יתקבלו לנח"ל החרדי?

"שאחרים ידאגו להם".

אבל למרות השיפור, הוא מודה בצער, הרחוב החרדי עדיין מתייחס לחיילים שלו כאל מי שמצויים בתחתית הסולם החברתי, אפילו מתחת לשבאבניקים שנשארים בישיבות: "בחור שנשר מישיבה רגילה והגיע לישיבה מיוחדת לנושרים, מעמד השידוכים שלו גבוה יותר מזה של החיילים שלי ? וכל זה רק בגלל שההוא עדיין הולך עם חולצה לבנה של בן ישיבה, גם אם הוא רקוב לגמרי מתחתיה ולא עושה כלום בישיבה, ואילו הבחור שלי הולך עם מדי חאקי. אתן לך דוגמה: ראיינתי איזה חסיד ויז'ניץ שרצה להתגייס במחזור השני של הנח"ל החרדי. דיברנו המון, ובסוף הוא אמר לי: אני לא חושב שאוכל להתגייס לגדוד שלכם בגלל שתי סיבות: ראשית, אתם לא תתנו לי לעשן בשבת. שנית, השירות בגדוד יפגע לי בשידוך… אתה מבין? זה שהוא מעשן בשבת זה בסדר, אבל זה שהוא משרת בנח"ל החרדי יפגע לו בשידוך".

לכן הוא מתכנן לצאת בקרוב, לראשונה בתולדות הגדוד, למסע פרסום שיכוּון אל העולם החרדי ומיועד להשיג שתי מטרות: "גם למשוך מתגייסים חדשים, ברמה גבוהה, וגם להעלות את הדימוי העצמי של אלה שכבר התגייסו". זמן רב התלבט מתי, ואם בכלל, יֵצא למסע פרסום כזה, אבל הוא לא חשב להתייעץ על כך עם אף אחד מגדולי התורה: "אני לא מאמין בשיחות כאלה. הם לא אנשים פתוחים. היחיד מביניהם שעוד רואה את המציאות כמות שהיא הוא הרב שטיינמן (הרב אהרון-לייב שטיינמן, לשעבר אחד מראשי ישיבת פוניבז'; י"ש), וגם אליו לא הלכתי כי אמרתי לעצמי: אם הוא היה רוצה להגיד משהו, הוא כבר היה אומר בעצמו; ואם הוא לא אמר, נראה שיש לו השיקולים שלו. הרי את מה שאני רואה גם הוא רואה".

בכלל, הוא אומר, אצל גדולי התורה מקובל שיש "שתי שפות" – מה שאומרים בשיחה פרטית, ומה שאומרים בפומבי: "הרב מרדכי קרליץ סיפר לי שהרב שך קרא לו פעם ואמר לו לעשות משהו, ואחרי שהוא עשה את זה הרב תקף אותו בפומבי. אז הוא חזר לרב שך ושאל אותו: מה זה? ואז הרב שך לימד אותו את הכלל: יש הרב אליעזר ויש הרב שך, והם לא אותו אדם. זו לא צביעות, זה סוג של חוכמה בהנהגת ציבור".

מעבר למלחמה בעוני ובתוצאותיו, בלוך נשאר חרדי לכל דבר. זו הסיבה שהוא מתייחס בסלחנות רבה לכל מיני תופעות, שיכולות להרגיז מאוד אנשים לא חרדים. למשל, "קווי המהדרין", שבהם מתקיימת הפרדה נוקשה בין גברים ונשים, נראים לו תופעה חיובית לגמרי: "זו דווקא לא דוגמה של הקצנה. כבר שנים שהצפיפות בקווי האוטובוס וההידחקות של גברים ונשים יחד מפריעים לנו. רק שעכשיו הכוח הדמוגרפי והכלכלי שלנו גדול במידה כזו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לתבוע שינוי". ובכל זאת, הוא לא מתאפק ומספר סיפור ששמע מחבר על סבתו של אותו חבר, אישה בת 80, שעלתה על אחד מ"קווי המהדרין" והתיישבה במושב שמאחורי הנהג משום שלא היה לה כוח להתקדם עד "עזרת הנשים". עלה בחור צעיר ולחץ עליה לעבור, והיא לא התאפקה ואמרה לו: "אני שמחה שבגילי אני עדיין מגרה אותך. זו מחמאה גדולה בשבילי". רוצה לומר: גם בעקרונות הצניעות צריך להפעיל גם שכל ישר.

גם האלימות בבית שמש נתפשת אצלו כבעיה נקודתית, שאינה מעידה על הכלל החרדי: "מדובר בחבורה שהגיעה ממאה שערים משום שלא היו שם מספיק דירות, והם הביאו איתם נורמות התנהגות שבמאה שערים הן מקובלות כבר שנים. רק שבחיכוך עם אוכלוסייה לא חרדית הן נעשו הרבה יותר גלויות, והציבור הרחב יותר שם לב אליהן".

שאלה אחרונה: מה הפך אותך לאדם הרבה יותר פתוח ואמיץ מאשר רוב חבריך בעולם החרדי, שחלקם, אני מניח, שותפים לעמדותיך?

"הסיבה פשוטה: הפרנסה שלי לא באה מהעולם החרדי ? כי במשך שנים לימדתי במדרשיה וכיום אני מתפרנס מעמותת הנח"ל, שגם היא עמותה עצמאית. חוץ מזה, החוג החברתי שלי אינו החוג החרדי או הליטאי הרגיל, אלא זה חוג התלמידים של הרב גדליה נדל (ראו מסגרת). הרב נדל היה אדם עצמאי מאוד וכך גם כל חברי החוג. הם לא מושפעים מ'מה שהולך' בציבור החרדי הכללי. את הבנות שלי שידכתי לאנשים בתוך החוג הזה (אחת מבנותיו של בלוך התחתנה עם נכדו של נדל; י"ש), כך שאין לי בעיה גם בתחום הזה".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 51 של "ארץ אחרת": כפייה – בין רמות בית שמש לקאבול. להזמנת הגיליון לחצו כאן

יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר מערכת בעיתון "מקור ראשון"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה