דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

דיבאן אדהיקארי-חדקה: "פה טוב... אבל פה אנחנו לא יכולים להישאר"

העובדת הזרה שלי

"העובדת הזרה, זאת שמגיעה מבחוץ, 'מצילה את הבת' ומאפשרת להחזיק את האם בביתה, בקרב משפחתה, אך בסופו של דבר היא נשארת בחוץ, עצמאית, ומכלכלת את צעדיה בחשאי. היחסים האלה מתחילים בזרות ומסתיימים בזרות. באמצע יכולה להיות אפילו – אהבה". נעמי ברות-הרפז מתארת את רגע העזיבה של דיבאן, העובדת הזרה.

הזרוּת ניצחה בסופו של דבר. גם אם היתה לך עובדת שנקשרת אליה והיא נקשרה אלייך

בראשית חודש מאי הודיעה העובדת הזרה שטיפלה באמי, דיבאן, כי קיבלה ויזה לקנדה. היא לא יכלה להסתיר את התרגשותה גם כאשר ניסתה לרכך את משמעות ההודעה. "אולי זה עוד ייקח זמן" היא אמרה. בפועל, שבועיים אחרי ההודעה היא כבר לא היתה איתנו, ואת מקומה תפסה סנגיטה, עובדת זרה שהגיעה אלינו באמצעותה.

דיבאן עבדה אצלנו ארבע שנים, ובעת כתיבת הדברים האלה אני עדיין מצויה תחת הרושם וההלם של עזיבתה. אני מנצלת את הנגישות אל החוויה הטרייה כדי לנסות להקיף משהו מהחוויה שיש לבת עם עובדת זרה שמטפלת באמה, ואני עושה זאת באמצעות התבוננות קרובה בחוויה שלי עם דיבאן, "העובדת הזרה שלי".

ערב שישי אחד לפני כשנה נכנסתי לבית של אמא ודיבאן משכה אותי בהתרגשות אל המחשב. את צג המחשב מלאו פנים של אישה לבנה, סמכותית, שחייכה אלי בענייניות מטרידה. מתברר שדיבאן היתה באמצע ריאיון עבודה עם נציגה של חברת כוח אדם שמייבאת עובדים לקנדה. בלי משחקי נימוסים היא ביקשה את המלצתי על דיבאן. מהן תכונותיה הטובות ומהן חסרונותיה. זו היתה ממש הצגת תכלית של האדם הלבן בשיא כוחו. כך הרגשתי…

ברגע הראשון לא רציתי להמליץ. סירבתי להמליץ לאחרים על העובדת שלי. ההבנה שדיבאן מתכננת את העזיבה שלה מתחת לאפי הוציאה ממני כל רצון לעזור לה. וכי למה שאמליץ? אבל אז ראיתי את מבטה המתחנן של דיבאן ופתחתי את הפה, וכמו בלעם יצא לי שיר הלל שכולו אמת. האישה הלבנה עם שיני החרסינה המרשימות עצרה אותי פתאום. "זה יספיק", היא אמרה וביקשה שוב את דיבאן. זה היה המפגש הראשון עם קנדה. יצאתי אל ההוֹל. השולחן כבר היה ערוך לארוחת ליל שבת. כולם היו צריכים להגיע. כל אלה שנהנו לסעוד על שולחנה של דיבאן, שהחייתה את מסורת ארוחות ליל שבת שלנו לאחר שזו גוועה כשאמא ירדה מהפסים. הטעם המריר המשיך לעמוד בפי עוד זמן-מה. זרע העזיבה נזרע. ואז קברתי אותו עמוק. קניתי ברצון את מסך העשן שדיבאן פיזרה על האפשרות בכללותה. "אם כן?… זה יקרה עוד הרבהההה זמן", היא אמרה ומשכה את המילה.

 

 לפני שנתיים היא ניסתה להיכנס לאירופה, וכל השערים היו נעולים, אני זוכרת את השיחה שהיתה לי עם עובדת השגרירות השוודית: "אל תחשבי שאנחנו אנשים רעים. אנחנו יודעים שזו לא נסיעה לידיד ילדות נפאלי. זה ניסיון הגירה". כך אמרה לי עובדת השגרירות השוודית כשניסיתי לעזור לדיבאן. ואז היא ניסתה להיכנס דרך הונגריה ודרך יוון ודרך איטליה ודרך מלטה, וכל השערים היו סגורים בפניה

אם היא היתה סנטימנטלית, ייתכן שהיתה נשארת. אבל אז, בבוא היום הלא רחוק, היא היתה אורזת מזוודה ומסולקת מכאן, מגורשת חזרה לנפאל, אל הארץ שהיא לא רצתה לחזור אליה. לא חשוב מה, אפילו שבנותיה שם, היא לא תחזור לשם.

לפני שנתיים היא ניסתה להיכנס לאירופה, וכל השערים היו נעולים, אני זוכרת את השיחה שהיתה לי עם עובדת השגרירות השוודית: "אל תחשבי שאנחנו אנשים רעים. אנחנו יודעים שזו לא נסיעה לידיד ילדות נפאלי. זה ניסיון הגירה". כך אמרה לי עובדת השגרירות השוודית כשניסיתי לעזור לדיבאן. ואז היא ניסתה להיכנס דרך הונגריה ודרך יוון ודרך איטליה ודרך מלטה, וכל השערים היו סגורים בפניה.

"הוויזה לקנדה הגיעה", היא הודיעה במורך לב. "והם שולחים כרטיס", הוסיפה. מתי? שאלתי, עוד קצת זמן, היא אמרה, זה ייקח עוד קצת זמן… על פי ההיגיון שלי, לא היה סביר שהיא תעזוב אותנו בהתראה כל כך קצרה. התקשרתי לחברת כוח האדם שלנו בניסיון לגייס את החוק לצדנו, התשובה היתה: כל מה שאת יכולה לדרוש זה שתודיע חודש מראש, היא אדם חופשי… חודש? זה הכל? שיתנו איזה חצי שנה לפחות, שנתרגל… ביקשתי לדבר עם המעסיקים החדשים. רק האמירה של צירוף המילים הזה – המעסיקים החדשים – עוררה בי חלחלה. אבל כן, מרגע הופעתם בחיינו, נעשינו בן רגע לנחלת העבר, לעוד קטע בדרכה של דיבאן בחתירה שלה קדימה, אל החופש, אולי.

כל הדרך לשדה התעופה היא בכתה. כשעברנו ליד ה"דירה" ברחוב אגריפס, שם נפגשה בכל חמישי ושבת עם חברותיה הנפאליות והן היו מבשלות וצוחקות היא אמרה מתוך בכי: גם פה טוב… אבל פה אנחנו לא יכולים להישאר… כך היא אמרה כשעברה בפעם האחרונה ליד הדירה שלא תשוב לפוקדה עוד.
הזרוּת ניצחה בסופו של דבר. גם אם היתה לך עובדת שנקשרת אליה והיא נקשרה אלייך. והיא אהבה את אמא. היא טיפחה אותה, סיפרה אותה, מרחה לה לק על הציפורניים. בסוף היתה אפילו נשכבת על המיטה שלה ומתמתחת. אף אחד לא עשה את זה חוץ ממנה. אמא היתה אומרת לה, "את טובה", "את יפה", וכשדיבאן לא היתה בסביבה, היתה שואלת: "איפה היא"? בטון מייבב, אומלל.

מרגע הודעתה החלו הימים מתקצרים

מרגע הודעתה החלו הימים מתקצרים. בכל יום התחושה היא שדיבאן פחות ופחות פה, ויותר ויותר שם. חוויתי את מותי עוד בחיי. היא מזדכה על הכל. על השגרה המחייבת, על המקלחות בבוקר, על הקניות בסופר ובבית המרקחת, על הריצות מוקדם בבוקר לקופת חולים להביא מרשמים כשאמא עוד ישנה, על מרק הירקות הטחון, על עוגות השוקולד והגבינה שהיא למדה כל כך טוב לאפות, על הטיולים בשכונה עם אמא, לאחר שהצליחה לשכנע אותה לצאת כשהיא צועקת אליה, "בואי! הולכים הביתה!"

הן קראו זו לזו "בואי". אמא לא הצליחה לתפוש את שמה. והיא, שלא כמו שאר העובדות הזרות, לא קראה לה "אמא". "בואי" היה השם המשותף שלהן. וכך, כשאמא היתה בבלבול המוחלט שלה, היא עזרה לה לארוז בתיק הכחול את נעלי הבית ושקית או שתיים, כל מה שאמא רצתה לנסיעה, ועל גבי הבלבול של אמא היו יוצאות בחיפזון "הביתה", אמא חשבה אז שהן הולכות לבית של אבא ואמא שלה אי-שם בגרמניה, ודיבאן בקריצה ובערמומיות היתה מצליחה לשכנע אותה לצאת קצת החוצה, לשכונה, לבית הקפה הקרוב, שם היו יושבות בסוף, בטיולים האחרונים. היא מזדכה גם על ארוחות ליל שבת שהיתה מזמינה אותנו אליהן, מבשלת בקלילות אוכל לשלושה-עשר אנשים, עורכת שולחן תוך שהיא קופצת לסקייפ וחוזרת, ומתקלחת בעצמה, הכל על הדרך, בין הכנת המרק לעריכת השולחן היא פצחה את כל המילים בטפסים המייגעים, והכינה גם את הוויזה שלה לקנדה. בזמנים של ה"בין לבין" שהלכו והתארכו, בשעות על שעות שהן בילו בבית רק שתיהן, ככל שאמא רצתה יותר "פה", למיטה, ושכבה על הגב בפנים רגועות, דיבאן בחדר שלה, ליד המחשב, עבדה על הדבר הבא. באותה נדיבות ונועם היא גם שלחה אותנו לסלון לשתות תה ולפטפט כשהיא פינתה אחרינו את הארוחה. בסוף, כל שנותר הוא לתת לה את הכסף המגיע לה, לפני עזיבתה.

לא חשבתי באמת שהיא חלק מהמשפחה. היה לי נעים לחשוב כך, אבל לא חשבתי באמת. זאת היא שהקפידה לשמור על ה"כמו" משפחה, אבל לא עברה את הגבול. על חייה הפרטיים אני לא יודעת דבר. עד היום. היא זכרה את כל החופשות שמגיעות לה ואת הכספים שמגיעים לה כשאני שכחתי. בעצם, היו לה עוד חיים חוץ מההוויה המשפחתית שלנו – אני נטיתי לשכוח זאת. בעזרת הפייסבוק, הג'ימייל והסקייפ היא שמרה את עצמה עצמאית וחשאית כל הזמן, אני הערכתי אותה על כך והעדפתי להתעלם.

החיים החשאיים העצמאיים הם החלק שהבת מעדיפה להתעלם ממנו ביחסים עם העובדת הזרה. העובדת הזרה, זאת שמגיעה מבחוץ, כמו הדאוס אקס מכינה, "מצילה את הבת" מפני הגיהנום של טיפול באם בעצמה, מאפשרת להחזיק את האם בביתה, בקרב משפחתה, אך בסופו של דבר היא נשארת בחוץ, עצמאית, ומכלכלת את צעדיה בחשאי. בסיכום צדקה ולא צדקה חברה במצב דומה כשאמרה: "אם לא היא – זה היה גיהנום", ובו בזמן, "אם לא היא – תהיה משהי אחרת". קשה לקבל את ההתקשרות הלא פרסונלית, היא נוגדת את הנטייה להתקשרות ואהבה כלפי השותפות לדרך. אך היא מפוקחת ומייצגת במידה רבה את המציאות.

דיבאן ומשפחת ברות: אם היא היתה סנטימנטלית, ייתכן שהיתה נשארת. אבל אז, בבוא היום הלא רחוק, היא היתה אורזת מזוודה ומסולקת מכאן

דיבאן ומשפחת ברות: אם היא היתה סנטימנטלית, ייתכן שהיתה נשארת. אבל אז, בבוא היום הלא רחוק, היא היתה אורזת מזוודה ומסולקת מכאן

קריסטבה מצליפה בתופעת הזר מכל הכיוונים, וגם את הזרה היא בוחנת באזמל הניתוחים שלה. היא מציגה את תופעת הזר כתופעת קיום אכזרית ביותר, שנגרעות ממנה כל היתרונות שיש ביחסים האנושיים. הזר, תמורת החופש שלו, מוכן להפסיד הכל

"זרים לעצמנו"

בספרה "זרים לעצמנו" (תרגמה: הילה קרס, רסלינג, 2014), ספר שהוא שילוב של תיאוריה שירה, מאלצת ז'וליה קריסטבה את הקוראת להביט ישר בעיניים של חוויית הזרות, על זוויותיה הלא נוחות לעיכול. קריסטבה מסירה את הצעיף מהמפגש עם הזר, ומשתמשת במילים חריפות בדברה על היחס בין הזרים לסביבה המארחת אותם. ללא חמלה וללא משוא פנים היא מרשיעה את ההומניסטים לצד ה"גזענים" על היותם כה זרים ומנותקים מחוויית הזר. היא מראה את התמונה מהזווית שאינה מודעת "למארח" ואף לזר עצמו, זווית שהבת בחוויה שלה אינה מביאה בחשבון.

למשל, עד כמה יודעת הבת על ההיתקלויות של הזרה בחוויית הזרות ועל השפעתן על הרגשתה?
קריסטבה מדברת על "מפחי הנפש" שהזר יודע בהכרח בשל היותו "פה מיותר", "דיבור בלתי מובן", "התנהגות יוצאת דופן" – כל אלה פוגעים בו קשות, טוענת קריסטבה, אבל הם גם "מעמלנים" אותו ועושים אותו גם לקשה ו"חלק כחלוק נחל" המוכן תמיד ללכת "בנתיבו האינסופי רחוק יותר למקום אחר" (הציטוטים מהפרק "קנטטה ופוגה לזר", עמ' 9-48).

זה הזכיר לי תגובה של חברה של אמי על צורת האכילה של דיבאן. היא אפילו אמרה, כשדיבאן רק הגיעה ועדיין לא ידעו איך "לאכול אותה", שבגלל צורת אכילתה אמא שלי לא מסתגלת אליה. אולי היא צדקה, אם כי אני נוטה יותר לראות בתגובתה את התנייתה הגזענית. עם זאת, לאמי לקח זמן להסתגל לדיבאן ולדיבאן אליה. מי שלא הסתגלה לאמי במצבה המידרדר היא אותה החברה, שנעלמה מהאופק.

ואם נשוב לקריסטבה: מבחינת הזר, כל מקום הוא בבחינת הפוגה בדרך ליעד הבא. כאשר יש לזר תוכנית, הוא מרשה לעצמו הפוגה או מעון, שהוא זמני תמיד. לפי קריסטבה, הזר חי בהתאם "להיגיון הקיצוני של הגלות", שבו "כל היעדים נאכלים ונחרבים בזינוקם לעבר מקום אחר בלתי מסופק, בלתי מושג". לפי קריסטבה, הזר פועל לפי "ההיגיון הקיצוני של הגלות", תמיד נווד, תמיד שואף למקום אחר, גם כאשר הוא "מרשה לעצמו הפוגה או מעון". דיבאן הרשתה לעצמה הפוגה ארוכה אצלנו, ונדמה לי שברגעים מסוימים מאוד היא גם הצליחה להרגיש חלק.

קריסטבה מדגישה עד כמה הזר מושפל, אפילו כאשר המעסיק טוב אליו. בסופו של דבר תפקידו למלא את תפקיד "המשרת" שחייב לתפקד, ודבר זה עושה אותו חתרן בתוך תוכו ובז למעסיק התלוי בו כל כך. לעובד הזר יש עולם סודי, מחשבות סודיות, ומתחת לשריון שלו הוא מפתח בוז כלפי אדוניו. "הוא נוטה להעריך שהוא היחיד המחזיק בביוגרפיה, כלומר בחיים המורכבים ממבחנים […] המעידים על בחירה, על הפתעות […] על הסתגלויות או על ערמומיות, אך לא על שגרה או על מנוחה. בעיני הזר, מי שאינם כאלה אין להם חיים כלל."
עניין זה מחזיר אותי אל דיבאן ואל החירות שלה לחולל שינויים בחייה. דיבאן עזבה את נפאל ואת בנותיה והוריה מתוך החלטה לחתור אך ורק קדימה, להסתגל בכל פעם מחדש למעסיקים חדשים ולמקומות חדשים, ולהמר בכל פעם על הסיכונים והסיכויים. בעזיבתה היא הציבה מולנו מראה המשקפת את הכבילות שלנו לבית, למשפחה, למקום. על פי קריסטבה, המצב שלה הוא "לא להשתייך לשום מקום, לשום זמן, לשום אהבה. המקור אבוד, השתרשות בלתי אפשרית, הזיכרון שוקע, ההווה מושעה. המרחב של הזר הוא רכבת נוסעת, מטוס מעופף, המעבר עצמו המנוגד לעצירה. אבני דרך, אין" (שם, עמ' 16). היום דיבאן נמצאת ביעד הבא שלה, בכפר קטן ליד טורונטו, בעוד אני עוקבת אחריה עם google earth ובסקייפ: "חופשי מכבלים שיקשרוהו לבני עמו, הזר חש עצמו 'חופשי לגמרי'. אלא שחירות מוחלטת זו נקראת בדידות […] הבדידות החופשית משוללת האחרים, בדומה למצב אי-הכבידה אצל האסטרונאוטים, הורסת את השרירים, העצמות והדם. לזר הזמין והחופשי מכל אין דבר, הוא אינו דבר".

קריסטבה מצליפה בתופעת הזר מכל הכיוונים, וגם את הזרה היא בוחנת באזמל הניתוחים שלה. היא מציגה את תופעת הזר כתופעת קיום אכזרית ביותר, שנגרעות ממנה כל היתרונות שיש ביחסים האנושיים. הזר, תמורת החופש שלו, מוכן להפסיד הכל. זאת היתה התחושה כשדיבאן נסעה: אחת התמונות האחרונות שיש לי ממנה היא הפרידה של חברותיה הנפאליות ממנה. אני חיכיתי במכונית כשהן עמדו סביבה ובכו ולא נתנו לה ללכת, וזה נמשך ונמשך, עד שהיא ממש ניתקה את עצמה מהן, בדרכה לשדה התעופה, עם עצירה של כמה שעות בעיר אירופית כלשהי עד לתחנה הבאה, קנדה, שמה לא יהיו לה נפשות קרובות כמו פוזן, אמיטה, סאם, סנגיטה ואנטימה, החברות הנפאליות המעריצות והאוהבות שהיא השאירה מאחור, בלעדיה. המחיר האישי שהיא משלמת כבד מנשוא. הביוגרפיה שלה מעמיסה על עצמה עוד ועוד פרידות, שככל שהן מתרבות כך הן כואבות יותר, והיא מוכנה לשלם את המחיר. על זה אומרת קריסטבה: "השותפות היא חיזיון התעתועים של הזר: היא צורבת יותר בהיעדרה, והיא הקשר היחיד שלו – קשר אוטופי, מוחמץ". העמדה הפסימית של קריסטבה מציגה את היחסים עם העובדת הזרה כמפוקחים, אפילו מפוקחים מדי.

ביחס להערה שלי, "אני לא יודעת דבר על החיים שלה", אומרת קריסטבה כי כאשר אדם חי כזר, כאשר אף אחת מהשפות העומדות לרשותו אינה השפה שלו, המוצא האמיתי שלו הוא השתיקה: "כך, בין שתי שפות, אתה מרגיש כדג במים רק בתוך שתיקה […] והשתיקה אינה רק נכפית עליך […] השתיקה היא רכושה הבלעדי של פרטיותך היהירה והנכלמת, שתיקה שכמוה כאור חותך". כך גם אפשר להבין את השתיקה שליוותה את הכנות הנסיעה של דיבאן ליעד הבא. השתיקה שהיא רכושה הבלעדי. כששאלתי אותה אם תצטרך ימים אחדים כדי לארוז את שמונה השנים שהיתה בארץ, תשובתה לי היתה: "לא צריך… אין לי כלום".

לסיכום, הבנות שמנהלות את הטיפול באם אינן מודעות לכך שהן אינן מנהלות את העובדת הזרה; הן אינן מנהלות את החלק הסודי, החופשי, שהיום יש לו אמצעי ניוד יעיל, המחשב הביתי, הגלקסי, שמחבר אותה אל העולם, אל המשפחה שהשאירה מאחור, ואל המשפחה המארחת ביעד הבא. הבת לא לוקחת בחשבון שאין לה דריסת רגל בחיים הסודיים של העובדת הזרה. אבל חוץ מזה – ההתקשרות וההתחברות למטרה המשותפת היא חזקה ואיתנה. אד הוק. כל עוד הן יחד הן צועדות זו עם זו כשותפות וכזרות. ההשקעה האמוציונלית של הבנות בעובדות הזרות אין לה כל השפעה על טבעיות העזיבה ברגע שנקרתה ההזדמנות הבאה על דרכה. היחסים האלה מתחילים בזרות ומסתיימים בזרות. באמצע יכולה להיות אפילו – אהבה.

 

 

 

 

עבודת המאסטר של נעמי ברות-הרפז עוסקת ביחסי הבת, האם והעובדת הזרה

תגובות פייסבוק

תגובות

3 תגובות

  1. הכתבה נותנת מבט לא שגרתי ומורכב על חייהן של אותן נשים שמטפלות באמהות ובחולים שלנו. קראתי את הכתבה בנשימה עצורה.

    הכתבה פתחה אצלי את האפשרות לראות את העובדת הזרה שאני מכירה בצורה יותר אנושית, כשווה לי – בעלת חלומות, קשיים ונסיבות חיים לא פשוטות ולא רק כנותנת שירות נהדרת וחייכנית בדרך כלל שלא ברור איך היו שורדים בלעדיה.

    ברור לנו מהכתבה שדיבאן , המטפלת של אמא של נעמי, היא אישה מיוחדת והיא מתוארת בצורה נהדרת. אנחנו יכולים להסיק מבחינת נסיבות החיים על קווי הדמיון לעובדת שאנחנו מכירות ולשים לב יותר דרכה לייחוד של האישה המוכרת לנו.
    הכתבה כול כך מתארת וממחישה את האישיות של האישה המיוחדת הזאת – דיבאן – ובכך ושל כול אחת מהנשים האלו שיש להן שמות, והכותבת מקפידה להזכיר אותן בשמותיהן, החברות של דיבאן.

    בדרכה הלגמרי לא מתקתקה ובדרך אגב,נעמי מספרת עוד על הזקנה ובצורה לא דידקטית או מכוונת
    מעוררת חמלה.

    אני מאמינה שלאחר שקראתי את הכתבה כבר לא אסתכל על עובדות זרות ועל אנשים זקנים וסניליים
    באותה הצורה. משהוא השתנה בי.

    שוש בלומברג

    שוש בלומברג |
  2. נעמי מתארת בצבעים חיים את כל מה שאנחנו רואים ובעיקר לא רואים אצל העובדת הזרה שמטפלת במסירות אין קץ באמא שלנו. גם לנו יש עובדת זרה והכתבה של נעמי הצליחה לא רק להאיר לי נקודות עליהן לא טרחתי לחשוב אלא גם לגעת בי

    נועם צור

    נעמי ברות הרפז |
  3. בעקבות הכתבה המרתקת והנוגעת, ערכתי אצל עצמי סקירה של כל המטפלות ש"חנו" אצלנו, מי לתקופה קצרה ומי לארוכה. רק לפני כשנה אמי קיבלה מטפלת משלה. במשך 18 השנים הקודמות היתה מטפלת לאחותי הנכה בפיקוחה של אמי. כיום גרות בכפיפה אחת: 2 מטופלות ו2 מטפלות.

    במקרה שלנו, המצב "אידיאלי" כי ארבעתן מתגוררות בדירה די מרווחת בדיור מוגן – מקום רב פעילות המאפשר למטפלות לא מעט זמן פנוי ובעיקר חברה של מטפלות שותפות גורל. יתרון עצום נוסף הוא ששתי המטפלות שלנו חולקות שפה ותרבות זהות.

    ההרגשה הקוטבית של קירבה וזרות קיננה כל השנים יחד עם הקושי בפרידות והתקשרויות לא מעטות .

    אני הייתי מאד ערה ואמפתית ל"חיים האחרים" של המטפלות ושמחתי כשכל אחת מהן הלכה בדרכה למקום בו יהיה לה טוב יותר.

    כיום, אני מרגישה שהמטפלות "שלנו" הן בבחינת זכיה במפעל הפיס. ההרגשה של משפחה אחת בהחלט מקננת בי ולהערכתי גם אצלן.

    כל מערכת יחסים היא עניין מורכב לא כל שכן כשמדובר ביחסי משפחה עם עובד זר .

    נעמי, תודה שהארת לנו ברגישות רבה תחושות מנסיונך. גם אם נדמה לנו שאנחנו ערים להן טוב להאירן שוב וללכת לאורן.

    יואלה

    נעמי ברות הרפז |

הגיבו לכתבה