דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בספטמבר 2006 | / / מהדורה 35

העדר העומק כסכנה קיומית

תקשורת הרייטינג במתכונתה הנוכחית היא מרשם לחורבנה של החברה הדמוקרטית. המניפולציות התכופות, שתכליתן למשוך את קהל הצרכנים ולהזרים כסף לכיסיהם של הזכיינים, באות על חשבון דיון מעמיק וחסר פניות במשימות האמיתיות הניצבות לפתחה של החברה

 

תוך כדי ימי הלחימה בצפון צפיתי בטלוויזיה, במקרה, בראיון שערך אחד השדרים עם פרופ' ברוך נבו, מנהל המכללה האקדמית בצפת. השדר לא גילה שום עניין בדבריו של המרואיין, שלדעתי דווקא היו מרתקים. הוא קטע אותו באמצע המשפט, היסה אותו ולבסוף סיים את הראיון עימו בצורה גסה. נבו נכנע. וכי מי יתעמת עם שדר? הלוא בעל המיקרופון הוא זה שמעצב את השיחה. העובדה שהמרואיין הוא אדם משכיל, מבוגר ומעמיק עשרת מונים מן המראיין לא העלתה ולא הורידה. השחצנות הטבועה במראיין נובעת מהיותו חף מתרבות דיון וחסר השכלה רחבה. העדר סקרנות, חוסר רצון ללמוד, בוז לעומק, הימנעות מפיתוח רעיונות, אך לעומת זאת הפצת סיסמאות קצרות וקליטות, זהו סימן היכר של חלק מרכזי מן התקשורת העכשווית. "תפקידך להתאים את עצמך למשבצת שלנו", משדר המראיין למרואיין, "אתה הרי לא תספר לנו מי אתה. זה לא באמת מעניין אותנו, תודה. אנחנו נגיד לך מה העיקר בסיפור שלך, אנחנו הרי יודעים טוב ממך מה חסר לנו במשבצת הפנויה. אם לא תתאים את עצמך אלינו, שוב לא תיראה על מסכינו".

זה שנים שאני מתבוננת בתקשורת שלנו, המשודרת והמודפסת. יש בישראל עיתונים שרמת הסיקור החדשותי שלהם היא מעולה; ובכמה בימות תקשורתיות נמצא פרשנים טובים ומעניינים לתחומים ממוקדים. אבל ככל שהזמן עובר, אני מבינה שתהליך הרסני מתחולל לנגד עינינו: הדרישה למכור בכל מחיר, הצורך להפוך כל כלי תקשורת לפרה חולבת, מביאים לפתחנו שיחה של אגרופנים וכוכבנים, שיחה שנעדר ממנה בבירור חיפוש אינטלקטואלי ורוחני, שהיה לנדיר עד מאוד.

יבואו הציניקנים ויגידו: וכי למה לנו תקשורת בעלת עומק? ועוד אינטלקטואלית ורוחנית? ניתן לתקשורת להיות מה שהיא באמת, אחותה הנחותה והזולה של הספרות, ולא תירש הגבירה עם האמה. ובכלל, הרי ערוצי התקשורת מזינים את הציבור במה שהוא בעצמו חפץ בו.
ואולם, אם תקשורת שלכאורה מדווחת אמת אינה מעוניינת בהקשר הרחב שבו נטועות התופעות, ומציגה רק גזרה צרה של המציאות, היא עלולה ליצור בעצמה מציאות בדיונית ומתעתעת. מציאות כזאת, אמינה כביכול, עלולה להפריע לצופים, לקוראים או למאזינים לגבש ראייה מורכבת ורב-ממדית של התמונה הניצבת מולם.

ומדוע זה חשוב? מפני שהרדידות היא הסיבה העיקרית לסכסוכים ולראייה סטריאוטיפית מסוכנת. פשטנות והעדר סקרנות גורמים לנו שלא להכיר באנושיותו, במורכבותו ובחד-פעמיותו של האדם או החברה שעימם עלינו להתמודד. אנו מקבלים אותם, פעמים רבות מדי, כפי שמישהו רצה שנקבל אותם: קצרים, חתוכים, שטוחים, מאופרים, ללא עבר וללא עתיד.
כאשר אנחנו מקבלים את המרואיינים שלנו אפויים לפי הכללים של תקשורת הרייטינג, אנחנו מעצבים את יחסנו אליהם על-פי התכתיבים השרירותיים של הרשתות הפועלות למטרות רווח. אלו יוצרות עבורנו גיבורי תרבות פיקטיביים, שאנו אוהבים או שונאים, מעריצים או משמיצים, בהתאם להחלטות שהתקבלו מלמעלה.

הרדידות היא הסיבה העיקרית לסכסוכים ולראייה סטריאוטיפית מסוכנת. פשטנות והעדר סקרנות גורמים לנו שלא להכיר באנושיותו, במורכבותו ובחד-פעמיותו של האדם או החברה שעימם עלינו להתמודד. אנו מקבלים אותם, פעמים רבות מדי, כפי שמישהו רצה שנקבל אותם: קצרים, חתוכים, שטוחים, מאופרים, ללא עבר וללא עתיד

עלינו לזכור כי תעשיית הבידור אינה מסתכמת בתוכניות המוזיקה או הספורט; היא פולשת לכל תחום. אחת הבריתות הבלתי קדושות ביותר בעולם זוהי הברית בין קיצוניות פוליטית, דתית, חברתית או כלכלית לבין הרייטינג., וכיוון שהקיצוניות מביאה רייטינג, התקשורת מרבה לצלם ולראיין את הקנאים ומעצימה את כוחם. בכך היא משרתת את אתוס הרייטינג, אך גם, כמובן, את הקיצונים עצמם, שבזכותה הם זוכים לחשיפה ולהשפעה. נמצא שהיא מחריבה את העולם הדמוקרטי שבשמו היא פועלת.

מתרחקת מן המציאות

לפני כחצי שנה צפיתי בסרט ?Good Night and Good Luck?, בבימויו של ג'ורג' קלוני, המתאר את מאבקו של העיתונאי אד מורו בסנטור ג'וזף מקארתי. הסרט נפתח ומסתיים בנאום שנושא מורו, לאחר שכבר ניצח במאבקו נגד מקארתי, בפני בעלי האולפנים הגדולים בהוליווד ובעלי רשתות הטלוויזיה בארצות-הברית. מורו מזהיר את בעלי האולפנים כי תאוות הרייטינג, הגורמת להם להשקיע את מירב מרצם וכספם בתוכניות חלולות, מביאה למצב שבו, על-פי דבריו, "התקשורת מתרחקת מהמציאות". הוא מזהיר את בעלי האולפנים והרשתות כי זהו מצב מסוכן מאוד לעם האמריקאי. הנאום של מורו נישא בשנת 1958.
לצערנו, הנבואה של מורו התגשמה במלואה. בחמישים השנים שחלפו מאז, התקשורת השתעבדה כל-כולה למולך הכלכלי. היא מכרה את נשמתה לרייטינג והעבירה את הדיון הציבורי לידי אלה, שאינם מעוניינים לנהל אותו לתועלת הציבור דווקא. הדיון הציבורי הרציני היה לשבוי חרב של מטרות זרות. הפרה הכי קדושה בעולם המערבי, "התקשורת הפרטית החופשית", היא עתה חופשית לעשות דבר אחד בלבד: לשלשל רווחים לכיסיהם של בעליה. עוד נותרו אי-פה אי-שם נחלות של חופש ועניין עיתונאי אמיתי; אבל הן הולכות ומצטמצמות, ונרמסות תחת המגף הדורסני של תעשייה שעיקר תכליתה הוא עשיית רווחים.

תוצאות התהליך הזה הן רבות מאוד, אך נעמוד כאן רק על מעטות מתוכן. הראשונה היא העובדה המצערת, שאיננו מכירים בצורה מתקבלת על הדעת את החברה שבתוכה אנחנו חיים. אנו אמנם מאמינים שאנו מכירים אותה, ויש לנו דעות מגובשות מאוד על סוגי הציבור השונים המרכיבים אותה: מהותם, ערכיהם ושוויָים. אבל האמת היא שיש לנו היכרות שטחית בלבד עם החברה שלנו, אלא אם כן בזכותן של נסיבות יוצאות דופן זכינו להתוודע אל נבכיה, אל מורכבותה ואל עושרה האנושי. משום כך, בבואנו "לפתור" את בעיות החברה ולקבוע את סדר-היום שלה, אנו נוטים להתעלם מהשפעת מעשינו על קבוצות אחרות החיות כאן, עימנו, היום. התנהגות כזאת אינה מאפיינת עולם ישראלי אחד בלבד; היא מאפיינת עולמות רבים.
התקשורת המשטיחה והמדירה היא עתה המלכה הגדולה של סדר-היום הפיקטיבי שלנו: זה המקדם דיבורים על נושאי חוץ וביטחון, מציף אותנו במידע על יזמים של קרנות הון-סיכון, על מיליונרים חדשים וישנים, על כוכבנים, דוגמניות וספורטאים. כל השפע הטריוויאלי המוּטח בפנינו הנו על חשבון רוב הנושאים האחרים. נקרא לתקשורת ממין זה "תקשורת הסחת הדעת".

על-פי השיטה התקשורתית הנ"ל יש מישהו שם למעלה שבידיו מופקדים הביטחון והכלכלה, והוא יודע יותר טוב מן ההמונים הנבערים כיצד לטפל בתחומים הללו; ובזמן שהללו יטפלו בעניינינו, אנחנו הנבערים נתפטם בלחם ושעשועים. דהיינו, דעתנו תוסח ותושג מטרה כפולה: הרייטינג הגבוה ימלא את כיסם של הזכיינים, ואף ימנע את קיום הדיון בנושאים העומדים באמת על סדר-יומה של החברה. כי הרי אלה שרוצים לעצב את סדר-היום הלאומי אינם מעוניינים לשתף בו את הציבור.

אחת הבריתות הבלתי קדושות ביותר בעולם זוהי הברית בין קיצוניות פוליטית, דתית, חברתית או כלכלית לבין הרייטינג., וכיוון שהקיצוניות מביאה רייטינג, התקשורת מרבה לצלם ולראיין את הקנאים ומעצימה את כוחם. בכך היא משרתת את אתוס הרייטינג, אך גם, כמובן, את הקיצונים עצמם, שבזכותה הם זוכים לחשיפה ולהשפעה

"תקשורת הסחת הדעת" משרתת, אם כן, סדר-יום שהוא אנטי-דמוקרטי באופן מהותי; שכן, כפי שמורו ניבא, הדיון הציבורי הולך ומתרחק מן המציאות, והזוטות מתנפחות לממדים בלתי פרופורציונליים, על חשבון שאלות ערכיות ופוליטיות הרות-גורל. לדוגמה, בישראל מתקיים זה עשרות שנים תהליך הפרטה גדול-ממדים, שבמסגרתו מועברים נכסי ציבור לידיים פרטיות. לפי מיטב שיפוטי, התקשורת הישראלית מעלה בתפקידה בטיפולה בסוגיה זו. אף שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך שהשפעתו על יחסי העובדים, על העמקת הפערים בין עשירים לעניים בחברה הישראלית ועל השירותים שמקבל האזרח מן המדינה היא רבה ביותר, רוב הציבור הישראלי אינו מבין עד היום מהי הפרטה, מה הן תוצאותיה ומה תהיה השפעתה על האזרח.

אילו התקשורת היתה המכוננת הגדולה והראויה של השיח הציבורי הרציני, כבר היינו כולנו בעלי ידע נרחב בתחום, ועל סמך ידע זה היינו מגבשים את עמדתנו. אלא שהדבר לא קרה, וכל מה שרוב האזרחים מבינים זה שאנו הופכים למקום עם שיטה כלכלית "כמו באמריקה", אך משמעות הדבר נסתרת על-פי רוב מן העין הציבורית. אם הדיון הפתוח בסוגיה כה מהותית ובסוגיות רבות אחרות אינו מתקיים, נמצא שהמדינה שאנחנו חיים בה הופכת בהדרגה, או בתהליך מואץ, אם תרצו, לפחות ופחות דמוקרטית.

כלי תקשורת רבים נכנעו מזמן לתרבות "סף הריגוש" בפני צרכניהם. כך קורה, שכדי לעזור לקהל הצופים לצלוח את מנת הפרסומות הבלתי נמנעת, מודיעים לו על הדבר ה-מ-ז-ע-ז-ע שהם עומדים לצפות בו מיד לאחר הפרסומות, ופעמים רבות הוא אכן מזעזע. גם עיתונים מכובדים משתחווים למולך, ומקדישים עמודים רבים לתיאורים ארוכים ומפורטים של חייהם האישיים המדהימים של העשירים, הזמרים והספורטאים החדשים, והדרך אל תחתית הביב הופכת לדרך שאין ממנה חזרה.

וכיוון שכך, התוצאה היא שבמקרים רבים אנו הולכים ומשתכנעים בקיומו של עולם ישראלי מדומיין, שהתקשורת בראה עבורנו. אין צורך לומר, שלבבואה הבעייתית הזאת יש השפעה רבה על תמונת העולם שלנו בעיני עצמנו, ועל תמונתה של ישראל בעיני אלה שמתבוננים בה מבחוץ.

מה שחשפה המלחמה

במלחמה נחשפה העובדה המצערת, כי צפון הארץ אינו ערוך למלחמה. המידע על טילי החיזבאללה המכוונים אל יישובינו היה גלוי וידוע. מדוע, אם כן, הופתעה המדינה כולה מאי-מוכנותו של העורף? מדוע, למשל, התברר רק במהלך המלחמה שהמדינה הפריטה את מערך האזעקות ולעיריות רבות לא היה די כסף לקנות את האזעקה, שהפכה משירות שהמדינה נותנת לאזרחיה לסחורה עוברת לסוחר? זוהי, כמובן, רק דוגמה זעירה לדברים שהופתענו לגלות?

התשובה היא, מן הסתם, פשוטה. רוב כלי התקשורת הפועלים כיום בישראל, פועלים מתוך צורך לשרוד בשדה הכלכלי. המלחמה שהם נאלצים לנהל היא אכזרית ביותר. וכיוון שזהו אופי השיטה וזהו אופי המערכה, אז במלחמה כמו במלחמה: עוסקים בעיקר בנושאים בעלי רייטינג גבוה. דהיינו, נושאים "מכניסי" צופים/קוראים/מאזינים, המכניסים גם רווחים בהתאם. ומה בדבר הסוגיות שאין להן רייטינג בכל ימות השנה, אבל הן בנפשנו? הללו נזנחות עד לבואו של יום הדין. הקיץ הזה היה מועד פריעת השטר. בקיץ הזה ראינו את המחיר הבלתי נסבל שאנו משלמים כחברה על התעלמותנו הממושכת ממצבו של השלטון המקומי בישראל, שפן אחד שלו הוא מצב המקלטים בצפון. נוכחנו עד כמה לא התבוננו לעומק במתרחש בצה"ל, עד כמה היחסים עם אזרחי ישראל הערבים הם נושא קריטי וחיוני הדורש טיפול, ועד כמה מורכבות ורבות הבעיות הניצבות בפנינו, כחברה.
אבל איפה היינו עד אז? היינו ב"כוכב נולד" ובקלטת העצובה והמבוימת של החיזבאללה על רון ארד ועל נעדרי הר דב.

שינוי כיוון

דבריי הבאים לא ינעמו לרבים, אבל אי-אפשר יותר לשתוק. למיטב שיפוטי, תקשורת הרייטינג במתכונתה הנוכחית היא מרשם לחורבנה של החברה הדמוקרטית. המניפולציות התכופות, שתכליתן למשוך את קהל הצרכנים ולהזרים כסף לכיסיהם של הזכיינים, באות על חשבון דיון מעמיק וחסר פניות במשימות האמיתיות הניצבות לפתחה של החברה. הסחת הדעת הציבורית ומיקודה בזוטות, חשובות יותר או פחות, היא מתכון להתרחקות מן המציאות, כפי שניבא – נבואה שהיה לה על מה לסמוך – אד מורו.

התקשורת המשטיחה והמדירה היא עתה המלכה הגדולה של סדר-היום הפיקטיבי שלנו: זה המקדם דיבורים על נושאי חוץ וביטחון, מציף אותנו במידע על יזמים של קרנות הון-סיכון, על מיליונרים חדשים וישנים, על כוכבנים, דוגמניות וספורטאים. כל השפע הטריוויאלי המוּטח בפנינו הנו על חשבון רוב הנושאים האחרים. נקרא לתקשורת ממין זה "תקשורת הסחת הדעת"

בזמננו התקשורת, על זרועותיה השונות, היא המעצבת הגדולה של התודעה האנושית. זהו תפקיד חשוב מאוד, רם מעלה, שלביצועו יש צורך במיטב האנשים ובמיטב המידות האנושיות, שכן, במידה רבה, מדובר בתפקיד שיפוטי. אבל בגלל החשש מהדיכוי השלטוני שהשיח הציבורי סבל ממנו מאות בשנים, לא הופעלו כמעט שום בלמים על התקשורת המודרנית, והיא גדלה פרא.

הגיעה העת לחשוב מחדש על אופי התקשורת הנחוץ לחברה הדמוקרטית. האם לא הגיע הזמן להנהיג הפרדה חדה בין תקשורת למטרות בידור, שיכולה לשמש למטרות רווח, לבין תקשורת העוסקת בנושאים בעלי משמעות קיומית לחברה, שאולי אסור שתשמש למטרות רווח? האם לא הגיע הזמן לחזק את התקשורת הציבורית ולהפסיק להניח, שגורמים פרטיים יעשו את העבודה התקשורתית "ביתר יעילות"? האם לא הגיע הזמן לערוך בחינות רישוי לעיתונאים ובעיקר לעורכים, בחינות שיתמקדו באישיותם, במידותיהם, במידת סקרנותם, ברוחב השכלתם ובנכונותם לעמוד על שלהם גם לנוכח לחצים כבירים?

לא רבות דוּבּר על-כך, אבל התקשורת היא מנהיגה גדולה של החברה, לא פחות – ולעתים אף יותר – מהנהגתה הפוליטית. משום-מה, היא לעולם אינה נושאת בתוצאות מחדליה. משום-מה, עתה ידברו רק על האלופים והפוליטיקאים שהפקירו את הצפון. אבל מה עם העורכים והזכיינים והעיתונאים, שהפקירו את הצפון במשך שנים רבות ולא טרחו להתעניין בו? מה עם אלה שלא הסבירו לנו את משמעות תפקודן הלקוי של רשויות מקומיות רבות? מה עם העורכים והעיתונאים שלא מספרים לנו דבר וחצי דבר על ערביי ישראל, ושבזכותם הציבור יודע הרבה יותר על מה שקורה בניו-יורק מאשר על המתרחש באום אל-פחם? מה עם הכתבים והעורכים הממונים על הסיקור של צה"ל, ששכחו לספר לנו כי יש בעיה באשר לרמת הקצונה הבכירה?

חברים יקרים, התקשורת העוסקת בחיים שלנו כאן, בתפקודן של מערכות השלטון, בתפקודן של המערכות הציבוריות, בשיטות הכלכליות, הדתיות, החברתיות והפוליטיות השונות, בשאלות הזהות הנוקבות ביותר, אינה יכולה להוסיף להשתעבד למולך הרייטינג. היא אינה יכולה עוד לפעול לאורה של תורת הרווח הצפוי לזכיין. השיחה הציבורית מעצבת את עתיד החברה, ואסור שתהיה מוּטָה באופן בוטה לטובת האינטרסים הכלכליים של גוף פרטי זה או אחר. המחיר שכולנו, כל הדמוקרטיות, משלמות על כך, נעשה בלתי נסבל מיום ליום. מבנה התקשורת הנוכחי מסכן, בעצם, את התשתית הדמוקרטית של חיינו. הוא הופך את רמת הידע שלנו על הנעשה בחברה לחלקית, מקוטעת וחשופה למניפולציות נוראות.
אשר על כן, דרושה הפרדה מוחלטת, גמורה, בין תקשורת למטרות בידור לבין תקשורת שתספק מידע אמין ורב-ממדי על המציאות. וכן, בין תקשורת פרטית למטרות רווח לבין תקשורת ציבורית חזקה ועצמאית, שתיטול על עצמה את התפקיד הרם והאמיתי שלה: לכונן שיח ציבורי סקרני והומניסטי, שעניינו טובתה ועתידה של החברה שבתוכה היא פועלת. התקשורת הציבורית חייבת לטפל באותם חלקי מציאות הנחשבים ל"משעממים". מוכרחים להתעניין בבעיות האמת. אם לא נעשה זאת, המציאות תקום עלינו. ראינו את זה הקיץ, בקטן

במבי שלג היא העורכת של מגזין "ארץ אחרת"

במבי שלג היא העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה