דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
פלה. צילום: AFP. ברזיל 1971
25 במרץ 2010 | מהדורה 55

פלה. צילום: AFP. ברזיל 1971

המונדיאל מת. יחי הכדורגל!

המונדיאל התקלקל, קובע פנחס לנדאו. לאחר שנים של הדחקה והעמדת פנים שהכל בסדר, הוא הגיע למסקנה שגנבו למוקירי הכדורגל את המונדיאל, הוריקו אותו מתוכן והשאירו לקהל את התפאורה. קול אחד מול תעשיית הספורט החדשה

חובב כדורגל אני מיום שאני זוכר את עצמי. אבל עם הסתייגות אחת: אני אוהב כדורגל טוב. אם זה לא טוב, זה לא מעניין אותי. עבורי, "המשחק היפה" – כמו ענפי ספורט אחרים, אך ביתר שאת – הוא חוויה אסתטית, כמו קונצרט או מחזה. אם זה לא מתבצע ברמה הגבוהה ביותר, חבל על הזמן.

גישה זו גרמה לכך שמעולם לא הייתי אוהד מושבע של קבוצה מסוימת, הרואה חובה לעצמו לתמוך בקבוצה "שלו" בכל מחיר ובכל מצב. אדרבא, כבר בתור נער נטשתי את המנהג הנפוץ של אימוץ קבוצה, שאותו קיימו באדיקות כמעט כל חברי. בתור צופה, מהיציע אך בעיקר מהכורסה, מה שעניין אותי וממשיך לעניין אותי הוא לראות רמה גבוהה של משחק אישי וקבוצתי.

נראה שהגישה הזאת היא שהובילה אותי בשנים האחרונות לאקט של מרד אולטימטיבי בהקשר לכדורגל: אני התנתקתי – בעיקר נפשית, ובמידה רבה גם פיזית – מהמונדיאל. אין זה אומר שאינני רואה אף משחק במונדיאל, ו/או שהחלטתי שלא לצפות במונדיאל הקרב ובא. אילו עשיתי זאת, זה היה כמו להפסיק לעשן, החלטה שיש בה הודאה משתמעת שהעישון רע. הכדורגל לא רע וגם המונדיאל לא בהכרח רע, ואני לא נגמלתי מהם. אני "רק" נגמלתי מההשתעבדות למונדיאל, והמאמר הזה הוא ניסיון להסביר מה זה אומר, וממילא מה למונדיאל ולעצמאות מחשבתית.

עלייתו ונפילתו של מפעל המונדיאל

אפילו אנשים שלא סובלים כדורגל מודעים לעובדה שהמונדיאל הוא אירוע הספורט החשוב בעולם מכל הבחינות החשובות: מספר הצופים, עוצמת הרגשות שהוא מעורר, כמות הכסף שמתגלגל בו ועוד. אבל, כמו הרבה דברים הנתפשים בתחילת המאה ה-21 כמובנים מאליהם, יש להזכיר שזה לא היה תמיד ככה. המונדיאל אינו נזכר בין מעשי בראשית, ואפילו לפני חמישים שנה רוב בני האדם, גם במדינות שוחרות כדורגל, לא ידעו כלל על קיומו.

אני עצמי התוודעתי למונדיאל בקיץ 1966. הטורניר, המתקיים בכל ארבע שנים, נערך באותה שנה בארץ מולדתי, אנגליה, ובמבט לאחור, אין ספק ש"אנגליה 1966" היתה אבן דרך מרכזית בהתפתחות המפעל.

מובן מדוע הטורניר של 1966 שינה את יחסם של האנגלים למונדיאל. אליפות העולם בכדורגל התקיימה בארצם, ואוהדים רבים טעמו את טעמה בצורה בלתי אמצעית ונשבו בקסמיה. והחשוב מכל מבחינתם – אנגליה ניצחה בטורניר (אגב, הניצחון לא שימח את כל הבריטים, שכן רוב הסקוטים רוצים שאנגליה תפסיד בכל פעם שהיא משחקת). אבל זה לא היה עניין אנגלי בלבד. המונדיאל של 1966 היה טורניר היסטורי עבור אירופה כולה.

סימנים ראשונים לעליית מעמדו של המונדיאל הופיעו בשנות החמישים: משחקי המונדיאל הראשונים, בשנות השלושים, לא עוררו עניין רב אפילו אצל אוהדים מושבעים, מפני שאלה עדיין חשבו במונחים מקומיים וארציים, אבל הגישה התחילה להשתנות בשנות החמישים. שני הטורנירים של 1954 ו-1958 נערכו באירופה, במקביל לעונות הראשונות של מפעל כדורגל אזורי חדש, "גביע אירופה" – ובהקשר רחב הרבה יותר, בשנים האלה החל התהליך של יצירת הקהיליה האירופית המאוחדת (הסכם רומא, שיצר את "הקהילה הכלכלית האירופית", לימים "האיחוד האירופי", נחתם בשנת 1957) ושדה הראייה של אוהדי הכדורגל האירופים החל להתרחב ולכלול ארצות חדשות.

להתחזקות מעמדו של המונדיאל תרמו משחקי "שוודיה 1958". הניצחון המוחץ של ברזיל – הפעם הראשונה שמדינה כלשהי ניצחה בטורניר שנערך ביבשת היריבה – ותרומתו המכרעת של נער בשם פלה, הבהירו לקהל האירופי שהכדורגל הדרום-אמריקני לא רק יפה יותר, אלא גם טוב יותר משלהם מכל הבחינות.

להשתתף בחוויה אדירה

והיה עוד גורם – אולי החשוב מכל – לעלייה במעמדו של המונדיאל ולמהפך של 1966. עד אמצע שנות השישים חדרה מהפכת הטלוויזיה לרוב בתי האב במערב אירופה. כתוצאה מכך, בפעם הראשונה, רוב האבות והבנים (ומקצת הבנות עם קומץ אמהות) במערב אירופה יכלו לעקוב אחר התפתחות הטורניר ולראות מדי ערב משחקים שלמים. משמעותה של הקדמה הטכנולוגית התבררה כבר בימים הראשונים של מונדיאל 1966, כשאוהד מערב-גרמני התעצבן ותלה את עצמו לאחר שמקלט הטלוויזיה שלו התקלקל באמצע משחק של נבחרתו.

האמת היא שמונדיאל 1966 לא הצטיין ברמה גבוהה במיוחד של כדורגל. אבל זה היה ענין משני מול המציאות החדשה שבה כל העולם – כלומר, כל העולם הנאור, חובב הכדורגל – יכול היה להשתתף בחוויה האדירה. המונדיאל נעשה לזירה וירטואלית כלל-עולמית, ובכל מדינה בעולם השחקנים הטובים ביותר השקיעו את מירב מאמציהם כדי להיכלל בנבחרת הלאומית, והנבחרות האלה לא חסכו כל מאמץ כדי להציג את הכדורגל הטוב ביותר שידעו לשחק.

התוצאה היתה ששנות השבעים והשמונים היו תור הזהב של מפעל המונדיאל. זה התחיל ב"מקסיקו 1970", שיש קונסנזוס שהיה הטורניר הגדול מכולם. קביעה זו נשענת בראש ובראשונה על גדולתה של נבחרת ברזיל של אותה שנה, שניתן לומר שמי שלא ראה אותה משחקת לא ראה כדורגל משובח בחייו. אבל לטורניר גדול דרושות כמה קבוצות גדולות, ואכן היו כאלה שָם. אחר כך הגיע תורם של ההולנדים בראשות יוהאן קרויף ושיטת ה"טוטאל פוטבול". למרות שהולנד הפסידה בגמרים של 1974 ו-1978, היא היתה הקבוצה הדומיננטית בשני הטורנירים, והשפיעה עמוקות על כל הכדורגל העולמי ולמעשה שינתה את פניו לחלוטין.

הכתומים ההולנדים דעכו, אבל אז הגיעה עוד נבחרת ברזילאית מרתקת, יחד עם קבוצה צרפתית נפלאה, ושתי אלה האירו בכדורגל שלהן את הטורנירים של 1982 ו-1986 – אך לא יכלו לנצח, או אפילו להגיע לגמר. דרכן נחסמה על ידי הקבוצות של איטליה וגרמניה, שגם אם היו נטולות ברק עדיין היו כשרוניות למדי, ומעל הכל ממושמעות יותר וממוקדות במטרה העליונה, הניצחון.

כלומר, כבר בשנות השמונים היה ניתן להבחין בכתובת שהופיעה על הקיר – אבל באותיות דהויות, שמעטים השגיחו בהן. ואף שהקבוצות הססגוניות והמבריקות ביותר לא הצליחו לנצח, גם יריביהן היו מסוגלות להפיק כדורגל מצוין. מערב גרמניה של שנות השמונים היתה מכונית משומנת, אבל היו בה שחקנים מעולים שנפלו רק במעט מאלה של הקבוצה הגרמנית הגדולה שניצחה את הולנד במונדיאל בגרמניה ב-1974.

מעבר לכך, על הבמה המרכזית של הכדרוגל העולמי של שלהי שנות השמונים כדרר שחקן גאוני, דייגו מרדונה, שהיה מסוגל, לבד ובעזרת "יד האלוהים", לחולל דברים מדהימים ולעצב משחקים וטורנירים שלמים. הוא הוביל את ארגנטינה לזכייה ב-1986, ולהפסד בגמר של 1990.

אם הסימנים הראשונים של השינוי לרעה באיכות הכדורגל שהציג המונדיאל ניכרו לחדי עין בלבד, הרי שבמהלך שנות התשעים הבעיה הלכה והחריפה. מונדיאל 1994 נערך בארצות הברית – תופעה מדהימה כשלעצמה, שסימנה את מכירת נשמת המשחק לאלוהי הכסף בכיסוי עלי תאנה של עשיית נפשות אצל הברברים האמריקאים, השרויים באַפֵלַת ה"אמריקן פוטבול". ברזיל ניצחה – אבל נבחרת ברזיל של 1994 לא היתה בת השוואה לקודמותיה האגדיות. היא שיחקה כמו נבחרת אירופית – עלבון חריף לכל דרום אמריקאי, לא כל שכן ברזילאי – וההוכחה באה במשחק הגמר. בפעם הראשונה בהיסטוריה היה גמר המונדיאל נטול שערים, ונדרשה הכרעה בפנדלים.

"צרפת 1998" הפיחה תקווה לחזרה לימי הזוהר בזכות נבחרת צרפתית ששיחקה כדורגל יפה וגם ניצחה בביתה, אבל זו התבררה כתקוות שווא. הניצחון הברזילאי במונדיאל הבא, שנערך בפעם הראשונה במזרח הרחוק – אותה תסמונת של הליכה אחרי הכסף הגדול, בחסות סיפורי בדים על הפצת האור אצל יושבי החושך – הבהיר שדברים בסיסיים השתנו ושמה שהיה לא יחזור.

במונדיאל האחרון, "גרמניה 2006", כבר לא היו ציפיות לאיכויות המשחק שהיו קיימות ואף מתבקשות עשרים שנה לפני כן. רף הציפיות הורד כדי להתאימן למציאות החדשה: הרבה יותר נבחרות, הרבה יותר משחקים, המון רעש תקשורתי, ים של מלל סביב כל משחק – אבל חלל גדול בתוכן. במשפט אחד, האיכות נפלה קורבן לכמות, כאשר המונח "כמות" מתייחס לעניינים רבים.

בלוף תקשורתי

במשך כל השנים הללו ישבתי בכורסה וצפיתי עם שאר יושבי תבל. אבל לא רק ישבתי. אחרי הכל, הכדורגל הוא לא עניין פרטי. עבור רוב בני המין הגברי ברחבי העולם – להוציא, כמובן, תושבי ארצות הברית – הכדורגל בכלל והמונדיאל בפרט הם אלמנטים בסיסיים בחיים החברתיים וגם העסקיים.

אתה הולך לספר או לרופא השיניים, ואתה מניח כדבר מובן מאליו שהוא (אם זה הוא ולא היא) ראה את "המשחק אמש". זה נכון כאשר מדובר במשחק בליגת האלופות, וזה נכון שבעתיים כאשר מדובר במונדיאל. אתה עולה על מטוס ונוחת בשטוקהולם, בסופיה או (קל וחומר בן-בנו של קל וחומר) בסאו פאולו, ופגישת העסקים נפתחת בדיון על "המשחק אמש". אחרי יום העסקים – ולפעמים במהלכו, בימי מונדיאל עמוסי משחקים – אתה הולך לפאב או לבית קפה ורואה משחק.

כלומר, הכדורגל הוא בין הדברים הבודדים שמאחד סביבו את כל העולם. יש לו מעמד מעין דתי, כאשר הפולחן המרכזי הוא המונדיאל, שחוצה כל גבול לאומי, אתני ודתי. (מלחמת לבנון הראשונה החלה ביוני 1982, עת נערך מונדיאל "ספרד 1982", וידוע על הפסקות בהפגזות ובקרבות במהלך המשחקים).

לקראת כל מונדיאל וסביב כל מונדיאל נוצרת המולה תקשורתית, המלווה בקמפיינים פרסומיים/שיווקיים רבי-עוצמה (וכנראה גם מודרכת על ידם). ההמולה הזאת יוצרת את הסחף החברתי שמאפיין כל תקופת מונדיאל, סחף שבמסגרתו המון בני אדם (ובעיקר נשים) שבשאר ימות ארבע השנים מאז המונדיאל הקודם לא התעניינו בכדורגל, פתאום יודעים לדקלם על החלוצים הנועזים של סנגל ועל השוער הססגוני של קולומביה. מולם קיימת קבוצה קטנה של בני אדם (שוב, בעיקר נשים), שמכריזים שהם לא רוצים לשמוע על "השטויות האלה", ושבכלל "מטופש להסתכל על עשרים ושניים גברים שרצים אחרי כדור אחד".

אבל אני לא שייך לאף אחד מהמחנות האלה. לאחר תהליך ארוך וקשה של התפכחות הגעתי למסקנה שהמונדיאל הוא בלוף תקשורתי ועסקי, שאינו מסוגל עוד לספק את הסחורה שאני דורש, קרי כדורגל ברמה הגבוהה ביותר. לא כאן המקום לעסוק בסיבות לכך, אבל זו המציאות העגומה שעלי להתמודד איתה.

אני מוצא ניחומים בכך שניתן לראות כדורגל איכותי במסגרת ליגת האלופות ובמסגרת הליגות המצטיינות של אנגליה, ספרד ואיטליה. כלומר, הבעיה איננה בי, בכדורגל עצמו או ביחסים בינינו. המונדיאל הוא זה שהתקלקל, ולאחר שנים של הדחקה והעמדת פנים שהכל בסדר, הגעתי למצב שיכולתי לומר את דעתי בריש גלי – קודם לחברים קרובים, אחר כך למכרים עסקיים, ועכשיו קבל עם ועדה.

דעתי היא שגנבו לנו (לנו – מוקירי הכדורגל) את המונדיאל, הוריקו אותו מתוכן והשאירו לנו את התפאורה. אבל זה לא שחור ולבן. הטורניר הפך למפלצת רועשת, אבל בין כל הנבחרות תמיד יש כמה טובות, ובין כל המשחקים יש גם כמה טובים וקומץ יוצאים מהכלל. האתגר לאוהד הכדורגל המשובח הוא איך לחלץ את מעט הפרי המשובח הזה ולזרוק את הקליפה הגדולה והמרה העוטפת אותו.

בעזרת תכנון מראש ובסיוע של מכשור טכנולוגי נפוץ, זה בהחלט ניתן. אבל הבעיה אינה טכנית, אלא מהותית. איך להיחלץ מהמשטר הרודני והדורסני הזה, המעמיד בפניך בחירה אכזרית בין היסחפות והיטמעות מחד גיסא, לבין התנתקות והפניית עורף מאידך גיסא. אני טוען שיש שביל ביניים, בין הכל לבין לא כלום.

הדבר אפשרי ואין הוא תלוי אלא בי. הם מנסים להלעיט אותי אבל אני אברר לעצמי רק מה שאני רוצה. אני אחליט. אני אנווט. אני ולא אחר.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 55 של "ארץ אחרת": הביקורתיים החדשים – עצמאות מחשבתית בעידן פוסט-אידאולוגי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

פנחס לנדאו הוא יועץ כלכלי ופרשן פיננסי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה