דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

מזכיר המדינה ג'ון קרי עוזב את עמאן, ירדן, לאחר שיחות עם מחמוד עבאס, מרץ 2014 / AFP

אחרינו המבול או: מה, לכל הרוחות, קורה באמריקה

איך אפשר להבין את מה שקורה ברגע ההיסטורי הזה, כל כך קרוב לכאן, וכל כך רחוק מבחינה תודעתית: איך זה יכול להיות שילדות יזידיות נמכרות לשפחות מין בידי תנועת דאע"ש ואין מי שייחלץ להגנתן? מדוע אנשים שלא חטאו לאיש מאבדים את ראשם ואין מי שיעמוד לצידם? לאט אך בעקביות מתגנב החשש ללב שמשהו נורא קורה ואיננו מעיזים להעלות אותו על דל שפתינו

מאמרו של מרק לילה הוא סנונית ראשונה, מאוחרת באופן בלתי נתפש, של ניסיון להתמודד עם הנתונים ההולכים ומצטברים על אודות המציאות של הרגע ההיסטורי שאותו אנו חיים ועל משמעותם.

העולם שאנו מכירים בתור "העולם שלנו" הולך ונהרס, הולך ומתכלה. זה קורה בכל מקום, רק שההבנה שזה מה שבאמת קורה עוד לא נשלמה. הכתובת נמצאת על הקיר, אך טרם נמצא האיש שיפענח אותה עבורנו: "מְנֵא מְנֵא, תְּקֵל וּפַרְסִין" (דניאל ה', כ"ה). אנו מעמידים פנים שהכתובת לא שם. אך היא מסרבת להימחק ומופיעה מדי יום בתמונות צבעוניות ומגוונות

אחת המילים המופיעות פעמים רבות במאמר היא "דוֹגמה". על פי המילון דוגמה היא "אמונה או דוקטרינה או עיקרון המוחזקים על ידי ארגון דתי או אחר. הדוֹגמה נחשבת בעלת סמכות שלא ניתן לערער עליה ואינה זקוקה להוכחה לוגית או אחרת". לטעמו של לילה, העידן הנוכחי, שהחל עם סיום המלחמה הקרה, מתאפיין ברודנות הדוֹגמה הליברטריאנית. ביסוד הליברטריאניזם עומדים עקרונות ליברליים כמו קדושת היחיד, קדימות החירות, חשד בכל סמכות ציבורית וסובלנות, "אבל הוא אינו מתקדם משם. אין לו שום משיכה למציאות, שום סקרנות לגבי השאלה איך הגענו לכאן ולאן אנו הולכים". לילה קובע, כי בניגוד לאידיאולוגיות הגדולות של המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, שניסו לשלוט בכוחות ההיסטוריים באמצעות הבנתם תחילה, העידן שלנו מתאפיין בעידוד הבורות באשר לנעשה בעולם ובדוֹגמתיות: "תנו ליחיד חירות מרבית בכל היבט של חייו, וכל השאר כבר יסתדר. ואם לא – שיתהפך העולם".
והעולם באמת מתהפך.
איך אפשר להבין את מה שקורה ברגע ההיסטורי הזה כל כך קרוב לכאן וכל כך רחוק מכאן מבחינת התודעה: איך ייתכן שילדות יזידיות נמכרות לשפחות מין בידי תנועת דאע"ש ואין מי שנחלץ להגנתן? מדוע אנשים שלא חטאו לאיש מאבדים את ראשם ואין מי שעומד לצדם? איך יכול להיות שאמריקה לקחה על עצמה לשחרר את עיראק מעולו של הרודן סדאם חוסיין וכעת היא מפקירה את אוכלוסייתה שלא פשעה בידי קבוצות של פסיכופתים צמאי דם? איך ייתכן שהתגובה של דוברי מחלקת המדינה על עריפת ראשו של אזרח אמריקאי היא "אנו בודקים את מהימנות המידע"???

לאט לאט אך בעקביות מתגנב ללב החשש שמשהו נורא קורה ואיננו מעזים להעלות אותו על דל שפתינו: העולם שאנו מכירים בתור "העולם שלנו" הולך ונהרס, הולך ומתכלה. זה לא קורה דווקא כאן, בישראל. זה קורה בכל מקום, אבל ההבנה שזה מה שבאמת קורה עוד לא נשלמה. הכתובת מתנוססת על הקיר, אך טרם נמצא האיש שיפענח אותה עבורנו: "מְנֵא מְנֵא, תְּקֵל וּפַרְסִין" (דניאל ה' כ"ה). אנו מעמידים פנים שהכתובת לא שם, אך היא מסרבת להימחק ומופיעה מדי יום בהמון תמונות צבעוניות: עיתונאי בבגדים כתומים נרצח בעריפת ראש; אנשים שלא חטאו מובלים בקבוצות אל מותם; נשים יזידיות צעירות צועדות מאות קילומטרים עם ילדיהן כדי להימלט מגורל אכזר; מטוס מלזי ובו מאות נוסעים חפים מפשע מופל בידי בדלנים פרו-רוסים; מספר ההרוגים בסוריה עולה בכל יום בטור גיאומטרי; "משתפי פעולה" מוצאים להורג

בהוראת חמאס בעזה… וזה רק מה שדליתי מזכרוני מהשבועות האחרונים. בלשונו של לילה: "איננו מסוגלים לקרוא את מה שמצוי ממש לנגד עינינו".
צריך לדבר אמת: הערכים שכוננו את חיינו מתכלים מדי יום, ואין פוצה פה ומצפצף. אמריקה, מגינת העולם החופשי, מצויה בצניחה חופשית. הערכים שהיא קידמה נעלמים מחלקים רבים מהעולם, ורודנויות מסוגים שונים מרימות ראש. בכל יום ויום הולכת ומתבהרת העובדה שאנו שוקעים לתוך תקופה אפלה, בלי שיהיה מי שימחה ויתנגד. מנהיגי העולם החופשי נדמים יותר ויותר לקבוצה של פרשני אולפן טלוויזיה, שמתבוננים במציאות מתוך הריחוק המתבקש ממי שאינו נושא בתפקיד שיש בו אחריות.
איך זה קרה ומדוע אנו נעשים קהים ואטומים לאירועים המפלצתיים הללו? והשאלה הקשה ביותר היא: בהנחה שבבית הלבן נמצאת קבוצה שאינה קוראת נכון את המציאות משום שהיא מסונוורת מאידיאולוגיה ליברלית רדיקלית, מה קורה לשאר הציבור באמריקה ובכלל? מה קורה בכלי התקשורת? האם אפסו כוחות החיים והמאבק על עולם הערכים שלנו לא רק בהנהגת החברות שלנו, אלא גם בחברות הדמוקרטיות עצמן?

לילה סבור שחוסר הנכונות הדוֹגמטי שמאפיין את החברות הדמוקרטיות באירופה ובאמריקה ברגע זה מלקבל את העובדה שלא כל המשטרים יהיו דמוקרטיים בעתיד הנראה לעין, מונע מהן להתמודד עם המציאות ולבחור באפשרויות שלטוניות פחות מושלמות, אך אפשריות. כשהבחירה היא בין דמוקרטיה למבול, הוא קובע, החברות הדמוקרטיות בוחרות במבול. והמבול אכן מתקרב דווקא בגלל חוסר הנכונות של חברות אלו להתפשר עם מה שעולה מן המציאות

לסגור פערים בין הפנטזיה למציאות

לילה סבור שחוסר הנכונות הדוֹגמטי של החברות המערביות לקבל את העובדה שלא כל המשטרים יהיו דמוקרטיים בעתיד הנראה לעין, מונע מהן להתמודד עם המציאות ולבחור באפשרויות שלטוניות פחות מושלמות אך אפשריות. כאשר הבחירה היא בין דמוקרטיה למבול, הוא קובע, החברות הדמוקרטיות בוחרות במבול. והמבול אכן מתקרב דווקא בגלל חוסר הנכונות של החברות האלה להתפשר עם מה שעולה מן המציאות.
בשנים האחרונות אני מזהה לעתים קרובות קבוצות מסוימות בחברה שלנו שמצויות במצב שאני מכנה "מצב של פנטזיה". אם נלך בעקבות לילה, נחליף את המילה פנטזיה במילה דוֹגמה. ישראל היא סוג של קואליציה של פנטזיות. פירוש הדבר הוא שאנו חיים בפנטזיה לגבי המציאות שעלינו להתמודד עמה. יש פער גדול, לעתים בלתי נתפש, בין המציאות והפנטזיה. זהו פער שבלא מאמץ אינטלקטואלי אקטיבי אי אפשר לסגור.

איך סוגרים את הפער בין המציאות והפנטזיה? יש שתי דרכים לעשות זאת:
הדרך הראשונה, הפוזיטיבית, כוללת פעילות אקטיבית של לימוד, קריאה, מפגש ודיאלוג עם אותם חלקי מציאות שאינם מקבלים את הפנטזיה שלי. מפגש עם אותן קבוצות בחברה, שאינן מקבלות את הפנטזיה שלי, מוביל לעתים קרובות למצב של התפתחות אישית, של מחשבות מחודשות, ושל הבנת האתגרים הממשיים שהחברה שאנו חיים בה ניצבת בפניהם.

הדרך השנייה הרבה פחות נעימה. כאשר קבוצות נשארות לכודות בפנטזיות שלהן, או בדוֹגמות שלהן, מגיע הרגע שבו המציאות פשוט "מגיעה", ודרכה של המציאות לנחות עלינו דווקא ברגע הכי פחות צפוי. הכוח ההיסטורי הפועל במציאות מפגיש את אנשי הפנטזיות עם קיר ברזל שאינו ניתן להכחשה, ואז אין ברירה אלא להכיר בכוחה של המציאות.
למרבה הצער, דומה שהחברות הדמוקרטיות עומדות על סִפו של הרגע הזה. בצער, באימה, אנו נגררים אל מאבקים שאיננו מעוניינים בהם, ושאיננו מעוניינים לחשוב עליהם – אבל המציאות כופה עלינו להתמודד, וכופה עלינו לחשוב ולהמשיג את המצבים החדשים שבפניהם אנו ניצבים, ולערוך רוויזיה ערכית ומחשבתית בעולמנו.

בראש החץ של המאמץ האינטלקטואלי והקיומי

בגלל מיקומה הגיאוגרפי, החברה הישראלית ניצבת בראש החץ של המערכה האינטלקטואלית והקיומית הזאת. זוהי גם הסיבה שבגללה היא אינה יכולה להוסיף לרמות את עצמה, והיא חייבת ללמוד את המציאות האזורית על כל גווניה, למצוא בעלי ברית, וללחום באויבים המרים שיש לה באזור, ואשר אחדים מהם הם גם אויבים מרים של חלקים עצומים מהעולם הערבי. אנשינו צריכים לנסח, להמשיג וליצור את השפה התרבותית והערכית הדרושה לשם התמודדות עם הרִיק המוסרי שנוצר כתוצאה משקיעתה הערכית והאינטלקטואלית של הרודנות הליברלית הקיצונית המושלת בחיי המערב.

ישראלים שרוצים להמשיך לרמות את עצמם יכולים להטיף מוסר. הם יכולים גם לנסוע לאירופה ולאמריקה. אבל מדובר במאבק שאין לאן לברוח ממנו. המערכה עתידה להגיע גם לשם. אחרי הכל, אנו חיים בעולם גלובלי, וכדור שנורה במזרח התיכון, סופו שיפגע באמריקה.

מבחן עליון

ולוואי ויהיה לנו הכוח לעמוד במבחן העליון הזה הניצב לפתחנו ולא נירתע, לא ברמה האינטלקטואלית ולא ברמה הקיומית. נקרא, נחשוב, נלמד, לא נהיה בורים, ונמצא מעבר לקווים המגזריים והלאומיים בעלי ברית השותפים לרצוננו לבחור בחיים.

במבי שלג היא העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

2 תגובות

  1. האם נשיאותו של אובאמה העבירה את העולם לעידן חדש של סוף הליברליזם וחזרתם של ימי הביניים?

    פנחס ענברי |
  2. ניתוח חריף ונכון עקרונית ! בצלה (או "בשטח המת" מתצפית) של כל שיטה צומחים המחרבים אותה. אם יתקיים רצון אמתי וכן לשנות כיוון ולמנוע, כנראה בכוח, את כוחות השחור באזורינו, יהיו ראשוני הלוחמים גורמים המושתתים גם הם על דוגמות שאינן מכירות בשוויון ערך האדם (כאחד מערכי היסוד) ובערכים יסודיים נוספים, שהם יסודיים יותר מהדוגמות למיניהן. קואליציה אם וכאשר תקום , כדי לבלום תנועות זוועה המוזכרות במאמר, יכילו קבוצות בעלות דוגמות חמורות כשלעצמן והן מונעות מעוצמת האיום של גורמים כמו המדינה האסלאמית למשל. אולם אולי נכון לנהוג בפרגמטיות תחת האמירה הידועה אויב אויבי הוא בן בריתי.

    עובד מעוז

    עובד מעוז |

הגיבו לכתבה