דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

הכול תלוי בתוכן הפנימי של ישראל

חוה פנחס-כהן ראיינה את סרג'ו דלה-פרגולה, דמוגרף המתמחה במצב העם היהודי, על הכיוונים שעליהם מצביעים המספרים שברשותו. "בעתיד רוב היהודים יחיו בארץ, אבל התהליך קורה לא מתוך כוח המשיכה של הארץ, אלא כתוצאה מהיחלשותם של יהודי התפוצות"

צילום: גור סלומון

"האיש שסופר את העם היהודי", החלטתי לקרוא לו בתקופת שבתנו בירנטון, אוקספורד, שם שהיתי במסגרת כתיבה של עבודת מחקר. בעבר שמעתי את שמו של סרג'ו דלה-פרגולה כדמוגרף החשוב ביותר של העם היהודי; מעיד על היעלמות או על התווספות של אנשים לעמנו. מסתבר שלמספרים היבשים יש משמעות של חיים ומוות, של הפסקה והמשך. מצאתי עצמי משוטטת בשדות הירוקים של ירנטון, מקיפה אגמים ומהלכת לאורכה של תעלה ששטות בה סירות צרות ושוחים בה ברבורים וברווזי-בר שלווים, ומשוחחת בלהט רב עם הדמוגרף של העם היהודי על השאלה, אם יש קשר בין הביוגרפיה הפרטית שלו לבין הדרך שבה הוא מפרש את המציאות אשר מתגלה לו מתוך הספרות והמספרים.

סרג'ו דלה-פרגולה נולד בטרייסטה שבאיטליה בשנת 1942, בעת שבה איטליה היתה תחת כיבוש גרמני וברוסיה נערך קרב בין הגרמנים לרוסים ליד העיר סטלינגרד. באותה עת נולד ילד יהודי חדש. "אבא אמר שאם הרוסים יחזיקו מעמד מול הגרמנים אז יש עוד תקווה, אבל אם ינצחו הגרמנים, אנחנו אבודים. לפיכך בחר בשם שנפוץ ברוסיה ומתחיל בס', כשמו של סטאלין". ודלה-פרגולה ממשיך: "בראייה שלאחר מעשה הדבר נשמע משונה, אך הוא היה עבורי לגורם מעצב".

משפחת דלה-פרגולה הצליחה לשרוד את השואה, ולאחר המלחמה התיישבה במילאנו. שם גדל סרג'ו הצעיר באווירה פתוחה, מתוך תחושת שייכות עמוקה לקהילה היהודית, ובה-בעת, מתוך קשר מאוד אינטנסיבי גם עם הלא-יהודים.

השנתון הסטטיסטי של מילאנו

סרג'ו הצעיר היה פעיל בתנועות-נוער ובאגודות הסטודנטים היהודיות. כחלק מהפעילות בתנועת-הנוער של אחת המפלגות באיטליה, התבקשו החניכים לנקות כנסייה. תוך כדי הזזה ואיבוק הספרים נפלו עיניו על שנתון סטטיסטי של עיריית מילאנו, ובו נתונים על נישואים על-פי השייכות הדתית של בני-הזוג.

"הנושא ריתק אותי וישבתי וחישבתי את האפשרויות העתידיות של הנישואים בין יהודים ללא-יהודים. כך קרה שבגיל 19 פרסמתי בבטאון הנוער 'התקווה' מאמר בעל אופי סטטיסטי, העוסק בדמוגרפיה. פרופסור בקיא קרא את המאמר וביקש לפגוש את המלומד, שעל-פי הסגנון העריך אותו כקולגה. להפתעתו, התברר לו שמדובר בנער בן 19. הוא הציע לי לסיים את לימודיי ולבוא להתמחות באוניברסיטה העברית בעזרת מלגת לימודים קטנה. מאותו רגע מצאתי את עצמי מתעניין יותר ויותר בדמוגרפיה של היהודים.באותה שנה גם פרצה מלחמת ששת-הימים. מאז היה ברור לי שאני נשאר כאן".

שלוש גישות בחקר יהודים

אגב גלישה באינטרנט התברר לי שאם בודקים את הערך "דלה-פרגולה" ב"ניו-יורק טיימס", הוא חוזר על עצמו כמה מאות פעמים. שאלתי אותו איך קורה שנתונים דמוגרפיים וסטטיסטיים הופכים אותו לגיבור תרבות של העם היהודי.

"בתקופה האחרונה נעשו לא מעט נסיונות להבהיר את תמונת המצב הדמוגרפית של היהודים בתפוצות. בין היתר, נערכו כמה סקרים גדולים בארצות-הברית, בצרפת ובמדינות מערביות נוספות, והתפרסמו תוצאות של כמה מיפקדים רשמיים במדינות שנחקרה בהן השתייכותם הדתית או האתנית של היהודים. מחקרים אלה מאפשרים לספק תמונת מצב מעודכנת ושלמה ביחס למגמות ולתמורות העיקריות בקרב העם היהודי במהלך העשור האחרון".

ומה המסקנות שלך?

המסקנה הראשונה היא, שיש פחות יהודים ממה שחשבנו. זה נכון כמעט בכל מקום, פרט לישראל ולגרמניה, שבה יש צמיחה בשל הגירה.

מהי מהות הדמוגרפיה של היהודים?

ישנן שלוש גישות לחקר האוכלוסייה היהודית. הראשונה היא ראיית החברה היהודית כישות שניתן להגדיר את גבולותיה ואת תכניה העיקריים, ואת הכללים לכניסה או ליציאה ממנה. כפועל יוצא מכך, יש טענה לייחודיות, להמשכיות וגם ליכולת לכמת.

לפי הגישה השנייה, לא קיימת אפשרות להגדיר את העם היהודי, מפני שהחברה והאוכלוסייה היהודית הן פונקציה של הנסיבות המשתנות של הסביבה שבתוכה חיה האוכלוסייה היהודית. לכן אי-אפשר לטעון לכימות או לרציפות.

הגישה השלישית מתבססת על התפישה הפוסט-מודרניסטית, שלפיה העם היהודי הוא המצאה של מאה השנים האחרונות. זוהי כמובן לא עמדה מדעית, אלא פוליטית.

בתפישת המחקר שלי אני נציג מובהק של הגישה הראשונה, אם כי אני ער למידה מסוימת של רלוונטיות שבטענותיהם של בעלי הגישה השנייה. את הגישה השנייה העלתה על הכתב חוקרת צרפתייה בשם דומיניק שנפר. שנפר נסמכת בדבריה על סארטר, אשר גינה את האנטישמיות אך סבר כי היהודי אינו קיים אלא כתוצר של סביבתו. סארטר אינו רואה את התרבות היהודית כמערכת של חוקים וערכים עשירה, הקיימת מכוח עצמה.

הדוגלים בגישה השלישית, אשר מציגים את התיזה שלפיה העם היהודי הוא המצאה של מאה השנים האחרונות, עושים זאת תוך התעלמות ממציאות היסטורית, דתית ותרבותית שהובילה לקראת הציונות. מה שמדריך אנשים אלה הוא לא תמימות מדעית, אלא סדר-יום פוליטי. הנושא היה לחלק משאלת ה"נארטיב" הציוני מול ה"נארטיב" הפלסטיני.

מה הן הסיבות לכך, שלאחרונה נעשו סקרים כל-כך גדולים וחשובים בארצות-הברית?

אל הקהילה של יהודי ארצות-הברית הצטרפו בעשור האחרון לפחות 200 אלף יהודים מברית-המועצות, מישראל, מדרום-אפריקה, מאיראן ועוד. כיוון שבשנת 1990 היו בארצות-הברית 5.5 מיליון יהודים, היינו יכולים לצפות ל-5,700,000 בשנת 2000; אבל בפועל נמצאו 5,300,000. והשאלה הנשאלת היא, לאן נעלמו חצי מיליון יהודים.

חלק מההסבר מצוי במספרי הילודה הנמוכים, שאינם מקזזים את התמותה; חלקו האחר טמון באחוז ההולך וגדל של משפחות שאחד מבני-הזוג בהן אינו יהודי; וחלקו האחרון הוא סירובם המוחלט של אנשים, בעיקר מתחת לגיל ארבעים, להודות במוצאם היהודי.

אז היכן נקודת התורפה?

אולי אפשר היה להסיק מכך שבעתיד רוב היהודים יחיו בארץ, אבל סיבת התהליך היא לא כוח המשיכה של הארץ, אלא היחלשותם של יהודי התפוצות. אחד הגורמים להיחלשות הדימוי העצמי של חלק מיהודי התפוצות ולחוסר רצונם להזדהות כיהודים הוא השחיקה הדרמטית בדימוי של מדינת ישראל בעולם.

חוק כלים שלובים

הקשר בין ישראל לתפוצות מתבטא בדרכים שונות, שהמוכרת ביותר בהן היא העלייה. אך לא פחות חשוב להבין שכדי להתקיים, יהודי התפוצות זקוקים למרכז יהודי חזק, בעל תכנים יהודיים מובהקים, שישמש מקור לתחושות של גאווה והזדהות.

המשבר הפוקד את החברה הישראלית תורם להיחלשותם של יהודי התפוצות. "המסקנה שלי", מוסיף דלה-פרגולה הערה שאינה אקדמית ואינה מתחום הדמוגרפיה, "היא שחייבים לסיים את הקונפליקט עם הערבים ולמצוא דרכים להחזיר את מדינת ישראל למצב שבו היא יכולה להתקבל כישות חיובית; מדינה שיש הסכמה ביחס אליה ולא ישות במחלוקת הנמצאת בשולי הקהילה הפוליטית העולמית. נכון, אין זו אשמתה של מדינת ישראל שנקלעה למצב הזה, אך כרגע זו עובדה.

"אנו חיים בעולם שקשרי הגומלין והתלות ההדדית יותר חזקים בו מבעבר. הקמנו את מדינת היהודים ככלי להשגת יעדים עילאיים במובן התרבותי והערכי, והצלחתנו תלויה לא רק בנו. היא תלויה גם ביכולתה של ישראל להשתייך לקהילה הבינלאומית, בלי להפוך למצורעת".

ולמען הסֵר ספק, דלה-פרגולה מוסיף: "בהתחשב בתוצאות השואה ובהשלכותיה, אלמלא היתה קיימת מדינת ישראל לא היה היום קיום לעם היהודי. שכן, השואה הרסה את התשתיות החזקות של העם היהודי. מדינת ישראל סיפקה ליהדות התפוצות מרכז שהיא יכלה להזדהות איתו ומשענת של ביטחון במובן הרעיוני והתרבותי, ולעתים קרובות גם סיבה לגאווה. במובן מסוים, מדינת ישראל היא ה'רֶזון ד'אֶטר' של יהודי התפוצות".

במילים אחרות, המחקר הדמוגרפי וההתבוננות במספרים היבשים אומרים, שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות יש מאזן של כלים שלובים. יהודי התפוצות הם העתודה והם ה"רצוא ושוב" של תנועת יהודים מהארץ לתפוצות ובחזרה; ומאידך, קיומם של יהודי התפוצות כקהילה בעלת זהות נפרדת תלוי ברצון הפרטים שלה להזדהות כיהודים. הרצון להזדהות כיהודי בעולם המערבי במאה הנוכחית אינו פרי של תובנה דתית, של אמונה, אלא של זהות והזדהות. למדינת ישראל יש מידה רבה של אחריות לרצונם של צעירים לזהות עצמם כיהודים גאים ולקיים קשר עימה. כלים שלובים.

חוה פנחס-כהן היא משוררת ועורכת כתב-העת "דימוי"

הכתבה פורסמה בגיליון מספר14 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ספר שיריה השמיני של חוה פנחס-כהן "אחי, הצימאון", ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה