דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
רוני סולימאני, רמ"ח חינוך לשעבר: "ככל שעובר הזמן, הפערים בין מה שנדרש מהחיילים בצה"ל לבין מה שקורה בחברה הולכים וגדלים". צילום באדיבות דובר צה"ל
פברואר 2014 | / / מהדורה 67

רוני סולימאני, רמ"ח חינוך לשעבר: "ככל שעובר הזמן, הפערים בין מה שנדרש מהחיילים בצה"ל לבין מה שקורה בחברה הולכים וגדלים". צילום באדיבות דובר צה"ל

היום שבו א.ב יהושע הפך לנהג במילואים

מביטול חידון התנ"ך על ידי חיל החינוך ביום העצמאות ועד לקביעת הרמטכ"ל כי הרבנות הצבאית תהיה רשאית לעסוק ב"תודעה יהודית" לעומת חיל החינוך שיעסוק ב"זהות יהודית" – חיל החינוך סובל מפגיעה קשה בתפקודו. זאת, עקב מדיניות קיצוצים שאינה מתחשבת בחשיבותו של החיל בגיבושה של תודעה ממלכתית בקרב המתגייסים. ברוכים הבאים לצה"ל הניאו-ליברלי – ולמחירו

"קיצצו לנו את ימי המילואים, כך שלא היו לנו תקנים לימי מילואים עבור חינוך. אבל עבור נהגים כן היו, אז זימנו את א.ב יהושע למילואים בתור נהג. אחרי זה כבר הבנו שאין לנו ברירה אלא לסגור את מדור מרצים. מה – נמשיך לזמן אותם כדי שינהגו?"

רוני סולימאני, רמ"ח חינוך בשנים 2010-2006, מסכם את הדברים: "ככל שעובר הזמן, הפערים בין מה שנדרש מהחיילים בצה"ל לבין מה שקורה בחברה הולכים וגדלים. לכאורה יש חוזה בין הפרט למדינה, שבו הפרט מוכן לחרף את נפשו למען המדינה, ובתמורה המדינה מעניקה לו אי אילו דברים: ביטחון פיזי, תעסוקתי, בריאותי, כלכלי. נכון להיום, הפרט נדרש להמשיך לתת, ואילו המדינה לא מחזירה, כך שההסכם לא ממומש

בסיפור המצחיק-עצוב הזה מקופל הסיפור העצוב-עצוב על היחלשותו הנמשכת והולכת של חיל החינוך. הבכיר לשעבר בחיל שמספר אותו אינו בטוח שזה היה א.ב יהושע. יכול להיות שזה היה עמוס עוז או אולי חיים גורי. יכול להיות גם שזה היה בכלל אליעזר שבייד או אבי רביצקי. יותר מ-1,000 איש היו במדור המרצים של חיל החינוך, ובהם רוב גדולי הרוח והיצירה של התרבות היהודית והישראלית שחיו במדינת ישראל, ואת כולם נאלץ החיל להפוך לנהגים או לשחרר. לאו דווקא מפאת כבודם, אלא מטעמים כלכליים הוא בחר באפשרות השנייה (שכן עלותו של א.ב יהושע כנהג גבוהה מעלותו של מילואימניק אחר, מאחר שימי המילואים משולמים על פי גובה המשכורת החודשית). מאז, כשחיל החינוך רוצה הרצאה, כנס או צוות חשיבה, הוא מגיע אל האנשים שהוא צריך באמצעות מיקור חוץ, דרך המכונים שהם יושבים בהם. הלקחים מהכנסים, הידע המצטבר והניסיון – כל אלה נצברים מחוץ לחיל, שנותר מעוקר ומוחלש. אבל כל זה קרה לפני יותר מעשור. אם כן, למה להידרש לזה עכשיו? משום שסגירת מדור המרצים בחיל החינוך לא היתה סיומו של תהליך היחלשותו של החיל, אלא רק ראשיתו. מאז ועד היום חיל החינוך ממשיך לאבד מכוחו, מתקציביו, מאנשיו, ובהתאם לכך מהשפעתו על החיילים, שיהפכו לאחר מכן לאזרחים, והשאלה היא איזה מין חיילים ואזרחים הם יהיו עם חיל החינוך או בהיעדרו, והאם יש לזה משמעות.

האם צריך בכלל חיל חינוך

לפיכך, עוד לפני הירידה לעומקם של השינויים שעוברים על חיל החינוך, יש להשיב על השאלה האם צריך בכלל חיל חינוך ומדוע? אולי מוטב לחברה הישראלית שבניה לא יתחנכו במסגרת הצבאית, שעלולה להעניק חינוך מיליטריסטי וחד-ממדי? אולי נותיר את החינוך למערכת החינוך ואת הצבא נשאיר כגוף לוחם ותו לא? רמ"ח חינוך, אל"מ מרסל אסולין, משיבה על כך בנחרצות: "עלינו להכשיר את החיילים למשימה התפקודית שלהם – וחלק מכך הוא הכשרה ערכית. כדי לקבל חיילים טובים, צריך לחזק את ההבנה של מה זה חייל בצבא יהודי ודמוקרטי".אך אסולין, המשרתת בחיל 27 שנה, רואה בחינוך במסגרת הצבא יותר מעניין תפקודי. היא רואה בו המשך ישיר של מערכת החינוך: "מתוך הבנה שמדובר בצבא העם, ובנוער של העם הזה, עלינו לטפח ולפתח אותו כל חייו, מהיום שהוא נולד ועד שייצא אזרח בוגר. לא יעלה על הדעת שבשלוש השנים המשמעותיות האלה החייל לא יקבל חינוך".

Ø רמ"ח חינוך אל"מ מרסל אסולין: "עלינו להכשיר את החיילים למשימה התפקודית שלהם – וחלק מכך הוא הכשרה ערכית. כדי לקבל חיילים טובים, צריך לחזק את ההבנה של מה זה חייל בצבא יהודי ודמוקרטי"

דבריה של אסולין משקפים את המתח הפנימי הקיים בחיל החינוך מעצם קיומו. מצד אחד חיל החינוך אמור ליצור חיילים נחושים ומסורים יותר ובעלי מוטיבציה גבוהה יותר, ואילו מצד שני החיל מנסה להעמיק את האנושיות שבחייל ואת יושרו, כדי שייצא לאזרחות אדם טוב יותר. "המערכת הצבאית מבקשת מטבעה שחיל החינוך ישקיע בטיפוח הפן הראשון, המגייס", אומר בכיר לשעבר בחיל החינוך, "ויש צורך עמוק לשכנע אותה שהפן השני, בסופו של דבר, תורם לצבא טוב יותר. אנחנו, העם היהודי, עִם ההיסטוריה שלנו, לא יכולים להרשות לעצמנו להיות צבא המתעלם מצלם אנוש, ואם נהפוך לצבא כזה, נהיה חלשים יותר, לא חזקים יותר. מכאן החשיבות של חיל חינוך בעל מחשבה מעמיקה, שמסוגל לעסוק בשני הדברים גם יחד". לדברי הבכיר, במשך שנים רבות חש החיל שלא בנוח עם הכפילות הזאת. "במקרה הטוב", הוא אומר, "החיל ברח למקום המגייס בלבד", ובמקרים הרעים יותר, שהם הרוב, הוא הפך את עצמו מחיל חינוך לחיל בידור, שכל תפקידו לספק לחיילים הפוגות שאינן עוסקות בתכנים. כך נמנע החיל מהתמודדות עם הבעיה, אבל כך בדיוק הוא גם איבד את מעמדו ואת כוחו בתוך הצבא ומחוצה לו, שכן לא הצגות בימי ראשון והופעות של זמרים אורחים במוצבים הן שישנו את פני החברה הישראלית. רוני סולימאני, רמ"ח חינוך בשנים 2010-2006, מסכם את הדברים: "ככל שעובר הזמן, הפערים בין מה שנדרש מהחיילים בצה"ל לבין מה שקורה בחברה הולכים וגדלים. לכאורה יש חוזה בין הפרט למדינה, שבו הפרט מוכן לחרף את נפשו למען המדינה, ובתמורה המדינה מעניקה לו אי אילו דברים: ביטחון פיזי, תעסוקתי, בריאותי, כלכלי. נכון להיום, הפרט נדרש להמשיך לתת, ואילו המדינה לא מחזירה, כך שההסכם לא ממומש. על כך יש להוסיף את סולמות הערכים של צה"ל ושל החברה, שהולכים ומתרחקים זה מזה. בצה"ל החייל נדרש לתת את כולו למען מטרה נעלה, ואילו בחברה הסובבת הפרט הוא חזות הכל. הפערים בין שני העולמות הללו הולכים ומתרחבים. תפקידו של חיל החינוך הוא להקטין אותם ולגשר עליהם באמצעות כך שינחיל לחייל המגיע עם סולם הערכים של החברה את סולם הערכים של צה"ל. לשם כך יש צורך אקוטי בעיסוק בשאלות של זהות, יהדות ודמוקרטיה, יחס לבני מיעוטים, מסירות נפש ועוד ועוד. לכאורה אפשר היה לצפות שהחיילים יצאו מבתי הספר וממערכת החינוך כשהם כבר בקיאים ובשלים בסוגיות אלה, אבל מאחר והאג'נדה הנאו ליברלית חלחלה לתוך מערכת החינוך – אין שם יכולת להטמיע ערכים של סולידריות וערבות הדדית כפי שצה"ל צריך". חיל החינוך חיוני אפוא משני היבטים. ההיבט האחד הוא ההיבט התפקודי: ככל שהחייל יקבל חינוך מעמיק יותר באשר לחשיבות שיש למשימותיו, כך יתחזקו המוטיבציה והמסירות שלו והוא יהיה חייל טוב יותר. בלי החינוך הצה"לי ייוותר החייל עם עולם הערכים של החברה הכללית – עולם שבחלקים רחבים ממנו הוא עולם של דאגה לעצמי ולא של השתייכות לכלל. ההיבט השני הוא היבט המאזן את זה הראשון, ואומר שגם בעולם צבאי נוקשה מוטלת על צה"ל החובה לשמר את אנושיותם של חייליו הן מתוך תפישה יהודית-הומניסטית והן מתוך ידיעה שחיילים אלה יהיו בתוך זמן קצר חלק מהחברה האזרחית, ולכן יש לעורר בקרבם שיח של זכויות אדם ושל חמלה ביחס לאחר. הבנת נחיצותו של חיל החינוך – ולו מההיבט הראשון בלבד, ההיבט התועלתני – היתה אמורה לגרום לצה"ל להעמיד אותו כאחד מן הנושאים המצויים בראש מעייניו, אולם לא זה המצב. החיל סופג זה שנים ארוכות עוד ועוד מהלומות קיצוצים. "לכאורה אפשר להגיד שזה כמו כל הצבא, שהולך וקטן", אומר בכיר לשעבר בחיל, "אבל כיום קיצוצים נוספים בחיל החינוך הם כמו להרגיל אדם לא לאכול ולא לשתות. בסוף הוא פשוט ימות".

מצבא העם לצבא-העם-מן-המעמד-הבינוני-ומטה-בלבד

חיל חינוך או חיל בידור: צוות הווי בתקופת מלחמת ההתשה. צילום:  לע"מ

חיל חינוך או חיל בידור: צוות הווי בתקופת מלחמת ההתשה.  צילום: לע"מ

 

 

לדברי רוב הדוברים, ראשית היחלשותו של חיל החינוך החלה ב-1985, כאשר הוחלט על העברה הדרגתית של תקצוב ימי המילואים מהביטוח הלאומי לצבא. השינוי הטיל על צה"ל את העול הכלכלי הכרוך בזימון אנשי מילואים, וכתוצאה מכך הוא נאלץ להתחיל לחשוב גם על שיקולים כלכליים, ולא רק על שיקולים מקצועיים או ערכיים, בזימון אנשי המילואים. חיל החינוך נפגע מכך אנושות, שכן המהלך לא אפשר לו יותר לזמן את אנשי המילואים שלו, העילית שבעילית שיש בתחומי החינוך, ההגות והזהות היהודית-ישראלית, לשירות מילואים. "ההחלטה הזאת הפכה את הצבא כולו לצבא פיאודלי", אומר בכיר לשעבר בחיל החינוך, "מזמינים את מי שעולה מעט יחסית, ומשחררים את מי שעולה ביוקר". להחלטה הזאת היו השלכות הרות גורל על מודל צבא העם, שהפך מצבא העם לצבא-העם-מן-המעמד-הבינוני-ומטה-בלבד. כך, בראשית שנות האלפיים, 80 אחוז מנטל המילואים הוטל על כתפיהם של 25 אחוז בלבד מהמילואימניקים. לחיל החינוך זה גרם, כאמור, לאבד את הנכס הגדול ביותר שלו – כוח האדם האינטלקטואלי. מאגר המוחות המעולה של המילואימניקים, שיצר הן את גופי הידע והן את האתיקה של הפעולה החינוכית בצבא, נגוז. חיל החינוך נותר מיותם מידיעותיו ומעוקר ביכולותיו. "אם בעבר חיל החינוך היה יכול ליצור סמינרים בתוך שורותיו, עם כוחותיו, כיום אין לו ימי מילואים, אין לו כוח אדם, וגם אין לו הידע והניסיון הדרושים, ולפיכך אין לו ברירה אלא לעשות מיקור חוץ". גם דו"ח מבקר המדינה לשנת 2012 מצביע על כך, וקובע כי בשנים 2012-2008 חלה עלייה משמעותית בפעילות של חיל החינוך באמצעות מכונים, עמותות וארגונים, מכ-700 פעילויות בשנה לכ-2,050 פעילויות. "במקביל", נכתב בדו"ח, "גדל מאוד מספר המכונים שאיתם מקיים חיל החינוך שיתופי פעולה בתחום הזהות הישראלית-יהודית: ממספר מצומצם של מכונים בתחילת שנת 2009 לעשרות גופים בשנת 2011". הארגונים השונים, שהמובילים שבהם בתחום הזהות היהודית הם בית התפוצות, עיר דוד ומרכז אסנט, קיבלו מצה"ל 8.8 מיליון ש"ח בתקופה של כשנה וחצי. השאלה הנשאלת היא כמובן אם זה בכלל רע? ואולי עדיף לצבא שלא להפיק סמינרים בעצמו, אלא לפנות לגופים חיצוניים המתמחים בכך? כך אכן טוענת אל"מ אסולין: "יש במדינת ישראל גופים מצוינים שיודעים לתת לי מענה בתחומים השונים, והחוכמה היא לעשות להם את הבקרה הנכונה. אני מכירה את כל אלה שעורגים אל מה שהיה פעם. אבל צריך להבין – הזמנים השתנו וגם הנוער השתנה. אם אני מגיעה לגופים מקצועיים, רק הרווחתי". גם רוני סולימאני סבור שהפנייה למכונים איננה רעה בהכרח: "בתקופתי הכנסתי הרבה גורמי חוץ לשם השפעה. הייתי צריך כוח נגד הרבנות, ולשם כך הבנתי שאני חייב שיתוף פעולה עם גורמים מחוץ לצבא". עוד נגיע בהמשך למאבק עם הרבנות, אך באשר לשאלת מיקור החוץ – כל שאר יוצאי חיל החינוך המרואיינים לכתבה מאוחדים בדעה שמדובר בברירת מחדל רעה ובכורח שיוצרים הקיצוצים: "חיל החינוך משתבח כיום בכמות הצריכה החינוכית – שאכן גדלה – אולם לצד הפן הכמותי צריך לבדוק גם את הפן האיכותי. זה שהפעולה החינוכית התקיימה זה נחמד, אבל מה קלטו ממנה? מה הניקיון שלה מבחינה אידיאולוגית ופוליטית? במיקור החוץ, החיל אינו יודע מספיק ואינו מעורב מספיק, ובמיקור החוץ נכנסים גם מכונים וגופים שאינם ראויים", אומר אחד הבכירים. ואומר בכיר אחר: "בעיה אחת היא שכל הידע נשאר במכונים במקום להצטבר בצה"ל. בעיה אחרת היא שלמכונים יש אג'נדה משלהם, וגם עם הפיקוח של חיל החינוך, הם מטפטפים אותה ומטים את החיילים לכיוונם. כשחיל החינוך הפעיל חיילי מילואים משלו, היתה לו היכולת למצוא את האיזונים הנכונים. כשהוא פונה החוצה – הוא מאבד על כך שליטה. ואני לא אומר זאת כביקורת על החיל, שנמצא תחת חרב קיצוצים. גם אני הייתי שותף לתהליכים האלה, שנעשים מחוסר ברירה". בכיר באחד המכונים הפלורליסטיים העובדים עם צה"ל מבהיר: "הפעילות עם המכונים הופכת את בעל המאה לבעל הדעה. במקום שצה"ל יחליט על פי הקריטריונים המקצועיים שלו עם מי הוא עובד וישמור על ערכיו הפלורליסטיים – נכנס כאן גם השיקול הכלכלי". הבכיר מכוון לכך שבמכרזים, כפי שהודתה גם אל"מ אסולין, זוכה מי ש"מציע את ההצעה הזולה ביותר שעומדת בקריטריונים". מכאן שגופים עתירי ממון, שיכולים להסתפק ברווח נמוך או לא להרוויח כלל, מקבלים עדיפות בחיל החינוך. יותר מכך: פעמים רבות הזוכים במכרזים הם גופים שמצליחים להביא מימון ממשלתי "צבוע" לפעילויותיהם עם צה"ל – דהיינו כסף ממשלתי שמועבר לחיל החינוך כשמותנה מראש לאיזה גוף אזרחי הוא יועבר, כשכר על פעילות משותפת עם הצבא. "אני יודע בפירוש שכסף ממשלתי עבר לחיל החינוך כשהוא צבוע לעיר דוד", אומר אחד מבכירי חיל החינוך לשעבר. "לא ברור לי מי העביר את הכסף, אבל הוא עבר". הפעילות באתר עיר דוד במזרח ירושלים הוא דוגמה בולטת להתמוססות הפלורליזם ולחדירת עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות אל תוך החינוך הצבאי. אתר עיר דוד מנוהל אמנם על ידי רשות הטבע והגנים הממלכתית, אבל מתופעל על ידי עמותת אלע"ד, שפועלת לביסוס הנוכחות היהודית בעיר דוד. נטייתה הפוליטית ברורה, ונשאלת השאלה אם עובדת יכולתה להציע תנאי מימון טובים לצה"ל – בין היתר הודות לכסף ממשלתי שעובר אליה – מצדיקה את הפנייה אליה. אל"מ אסולין, שדומה כי ציפתה לשאלה, משיבה מיד: "זה לא 'שגר ושכח'. כל גוף שמעביר סדנאות לחיילים מבוקר על ידינו ויש נוכחות של חיל חינוך בפעילויות. אם יש בעיה כלשהי, ניתן להפסיק את הפעילות מיד, וזה גם קרה כבר. לפני שאנחנו מכניסים מכון לאגד המכונים שעובדים איתנו, אנחנו עורכים עליו תצפיות, נערכים שני פיילוטים, ורק לאחר מכן גוף יכול להיכנס אלינו. אני רוצה שחייל צה"ל ישמע מגוון של קולות – אישה, חובש כיפה, חילוני, ולכן אנחנו עובדים עם מנעד רחב של גופים. חייל שפעם היה בעיר דוד, בפעם הבאה יהיה במקום אחר וישמע קולות אחרים". אבל דו"ח מבקר המדינה לשנת 2012 קובע אחרת: "בביקורת נמצא כי גם לאחר פרסום נוהלי העבודה בספטמבר 2010, מקח"ר {מפקדת קצין חינוך ראשי} לא קיימה תהליכי פיקוח ובקרה סדורים על פעילות המכונים בתחום הזהות הישראלית-יהודית … מקח"ר לא הקפידה לדרוש ולקבל מהמכונים את דו"חות סיכום הפעילות החודשיים. נמצאו מקרים שמדור זהות ישראל-יהודית לא שלח נציגים מטעמו לצפייה בפעילויות. במקרים אחרים נציגי החיל צפו בפעילויות אך לא תיעדו את הצפיות בכתב; והיו מקרים שבהם אמנם התקיימו תהליכי בקרה ופיקוח, אך תהליכים אלו לא הביאו לפתרון בעיות שעלו". המבקר מציין כי מעיון בסיכומי הביקורים במרכז אסנט, אף הוא מן השלישייה הפותחת של המכונים העוסקים בזהות יהודית, "עלו בעיות שונות שנגעו למטרות שבת החינוך המועברת במכון". אל"מ אסולין, המכירה היטב את הדו"ח, טוענת שבעקבותיו הופקו הלקחים והבקרה הודקה. אך בכירים לשעבר בחיל מפקפקים בהיתכנות הדבר, ולא מחוסר רצון, אלא מחוסר יכולת: "בהיעדר כוח האדם האיכותי שהיה פעם בחיל החינוך", אומר אחד מהם, "אין בחיל מי שיעשה את הרפלקציה הראויה על התכנים. החיל נסגר בתוך עצמו, והסגירות הזאת עשתה אותו נכה מבחינה מקצועית. זוהי לא האשמה, אלה תהליכים של שנים, שהם מעבר לכהונה של קצין חינוך ראשי כזה או אחר".

היועצים של חברת "מקינזי" אינם אנשי צבא או חינוך. מכיוון שכך, הבנתם בצבא העם ובשאלות ערכיות וחינוכיות לוקה בחסר, וזאת בלשון המעטה. מאחר שאחת מאבני היסוד של מנגנון הייעוץ היא שמירה על עמימות וסודיות – כדי לתת למיועצים את התחושה שיש בידיהם חוכמה שאינה מצויה בידינו – לא ניתן לקבל את המלצות "מקינזי" בעניין חיל החינוך לא מידי החברה וגם לא מידי דובר צה"ל

הפיאסקו של מקינזי בחיל החינוך

הירידה הכמותית והאיכותית בכוח האדם, שנגרמה עם סגירת מדור מרצים, לא מנעה מצה"ל לבחון את האפשרות לקיצוצים נוספים בחיל. ככה זה עובד תמיד: ראשית פוגעים אנושות בפעילות באמצעות קיצוצים מסיביים. לאחר מכן בוחנים את הפעילות (הפגועה) ומגיעים למסקנה שאין בה תועלת. ואז מחליטים שאם אין תועלת, אפשר לקצץ עוד, ואולי אף לסגור כליל ולהפריט. כך היה במערכת ההשכלה הגבוהה. כך היה במערכת הבריאות ובשלל תחומים אחרים (ולפירוט נרחב ראו דו"ח מכון ון ליר על ההפרטות לשנת 2012, http://www.vanleer.org.il/sites/files/product-pdf/%D7%93%D7%95%D7%97%D7%A9%D7%A0%D7%AA%D7%992012.pdf). והנה כך גם בצה"ל. בשנה האחרונה הונפה חרב הקיצוצים מעל חיל החינוך, וזאת באמצעות חברת הייעוץ "מקינזי". על הפיאסקו של ייעוצה של חברת "מקינזי" לצה"ל – שלוש שנות ייעוץ, בעלות של יותר מ-100 מיליון ש"ח, הסתיימו בינתיים בלא כלום – כבר נכתב כאן (ראו רבקה רוזנר, שלטון היועצים, ארץ אחרת 63, סתו 2011, כנס בנושא נערך במכון ון ליר. לצפייה: http://www.youtube.com/watch?v=hFg5vImPnJk). הפעם חברת הייעוץ הפנתה את מבטה אל מצבת כוח האדם, ואל חיל החינוך כחלק מכך. היועצים של חברת "מקינזי" אינם אנשי צבא או חינוך. הם גם אינם בהכרח אזרחי מדינת ישראל, והסתכלותם על הדברים באה מן הצד הכלכלי ולא הערכי או החברתי. מכיוון שכך, הבנתם בצבא העם ובשאלות ערכיות וחינוכיות לוקה בחסר, וזאת בלשון המעטה. לאור זאת, קל גם להבין מדוע המלצות "מקינזי" בנוגע לחיל החינוך היו "קטלניות", כדברי אחד הבכירים לשעבר. מאחר שאחת מאבני היסוד של מנגנון הייעוץ היא שמירה על עמימות וסודיות – כדי לתת למיועצים את התחושה שיש בידיהם חוכמה שאינה מצויה בידינו – לא ניתן לקבל את המלצות "מקינזי" בעניין חיל החינוך לא מידי החברה וגם לא מידי דובר צה"ל. עם זאת, ככל הידוע דובר על קיצוץ רוחבי של 10 אחוזים, כולל קיצוץ תקנים של שלושה סא"לים (מתוך 17 מכהנים), הורדת הדרגה של קציני הקבע בשטח ועוד. על קטלניותן של ההמלצות ניתן ללמוד מההתייצבות הנחושה של צמרת חיל החינוך נגדן. זוהי התייצבות מעוררת תקווה, שבה הראה החיל כי רוח חיים עודנה נושבת באפו, גם אם הוא גוסס. לאחר מסע שכנועים ארוך ועיקש הצליחו ראשי החיל לשכנע את ראש אכ"א שלא לאמץ ולו אחת מהמלצות "מקינזי". הדבר מוכיח שוב עד כמה הייעוץ של "מקינזי" מיותר – כאשר המסקנות של "מקינזי" הפוכות לדעת ראשי הצבא, הן אינן מתקבלות, ואילו למסקנותיו העולות בקנה אחד עם דעתם של ראשי הצבא היו ראשי הצבא יכולים להגיע בעצמם – אך זהו כבר דיון אחר. העובדה שההמלצות של "מקינזי" נדחו אינה אומרת שחרב הגזירות הוסרה מעל חיל החינוך. למעשה, אין ספק כי ייעשו קיצוצים בכוח האדם ובפעילות, והשאלה הגדולה היא היכן. אל"מ אסולין אומרת כי קצין חינוך ראשי, תא"ל אבנר פז צוק, הקים שישה צוותי חשיבה, המורכבים מבכירי החיל ואשר עוסקים בהיערכות מחודשת של החיל לאור הקיצוצים והשינויים. עדיין לא ברור מה בדיוק יהיו כלל השינויים, אבל אחדים מהם כבר התרחשו, או מתרחשים בימים אלה.

עד לאחרונה היו מדריכי הנוער (מד"נים) תחת פיקוד חיל החינוך. עתה, מאות המד"נים במרחבים השונים מצויים תחת פיקוד אכ"א. השינוי הזה מעביר את הדגש מן הערכי אל התועלתני, מן החינוכי אל הביצועי. כל עוד המד"נים היו תחת פיקוד חיל החינוך, הדגש היה על בתי הספר הקשים יותר, שלעתים הם קטנים יותר מספרית, שבהם הצלחה בגיוס פירושה שינוי מהותי בחייו של המתגייס. עכשיו, כשהם שייכים לאכ"א, המדיניות היא מיצוי כוח אדם, ולכן הם ילכו לבתי הספר הטובים, וכך, החלשים שזקוקים לעידוד ולהכנה לצבא – ייזנחו.

השינויים שכן מתרחשים

השינוי הראשון הוא הוויתור על חידון התנ"ך העולמי לנוער, שהאחריות עליו הועברה לידי משרד החינוך. מעניין לציין כי הרבנות הצבאית הראשית ערערה בפני סגן הרמטכ"ל על העברת החידון לידי משרד החינוך, וביקשה לקבל אותו לידיה. עובדה זאת היא עוד ראיה לניסיונות שעושה הרבנות הצבאית להעביר לידיה עוד ועוד נדבכים מן החינוך הצה"לי – ועל כך בהמשך. ניתן אמנם לומר כי מקומו הטבעי של חידון התנ"ך, שבו משתתפים אזרחים, הוא משרד החינוך, אבל, "זוהי דוגמה לעוגן שהיה שנים בחיל החינוך, והוא נאלץ 'להזדכות' עליו מחמת הקיצוצים", אומר אחד הבכירים. וממשיך אותו בכיר ואומר: "קודם כל, יש לזכור שמשרד החינוך הוא כן גוף פוליטי, ואין לדעת אילו פנים יקבל חידון התנ"ך תחת שרי החינוך המשתנים, והאם יאבד את צביונו הכללי ויקבל צביון דתי. דבר שני, גם אם במקרה הזה מעז ייצא מתוק, הרי שזהו אובדן סימבולי. מראשית ימיה של המדינה היה ניסיון שהתנ"ך יהיה לוז הממלכתיות, כפי שהצבא אמור להיות לוז של ממלכתיות, והנה לוז הממלכתיות יוצא מן הידיים הממלכתיות ועובר אל ידיים פוליטיות. מה שקורה לחידון התנ"ך הוא בזעיר אנפין מה שעלול לקרות לכל הצבא, אם חיל החינוך ימשיך להיחלש". שינוי אחר שכבר בוצע הוא שינוי מערך ההכנה לצה"ל. עד לאחרונה היו מדריכי הנוער (מד"נים) תחת פיקוד חיל החינוך. עתה, מאות המד"נים במרחבים השונים מצויים תחת פיקוד אכ"א. השינוי הזה מעביר את הדגש מן הערכי אל התועלתני, מן החינוכי אל הביצועי. "אתן לך דוגמה לוויכוח", מדגים אחד הבכירים, "כשמד"נים נשלחים לבתי הספר, באילו בתי ספר הם צריכים לשים את הדגש – האם בבתי הספר הקשים יותר, שלעתים הם קטנים יותר מספרית, שכן בהם הצלחה בגיוס פירושה שינוי מהותי בחייו של המתגייס ומתן כלים לאזרחות אחר כך, או שמא בבתי הספר הטובים והגדולים, שכן בהם מספר המתגייסים גדול יותר? כל עוד המד"נים היו תחת פיקוד חיל החינוך, הדגש היה על הקשים. עכשיו, כשהם שייכים לאכ"א, המדיניות היא מיצוי כוח אדם, ולכן הם ילכו לבתי הספר הטובים, ודווקא החלשים שזקוקים לעידוד ולהכנה לצבא – ייזנחו. זהו אובדן של האחריות החברתית שלנו". עוד איום המרחף מעל חיל החינוך הוא האיום של הרבנות הצבאית. שלא כמו שינויים אחרים שחלו בחיל ותוארו כאן, המאבק בין חיל החינוך והרבנות הצבאית כבר סוקר ונידון בהרחבה יחסית (http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1698256, http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1697485). בתהליך זוחל אך מכוון, הרבנות הצבאית מנסה לנגוס בתחומי הסמכות של חיל החינוך, ולנכס לעצמה עוד ועוד מהתחומים הללו. הרצון של הרבנות הראשית לעשות זאת ברור: "הצבא נשאר אחד הגופים האחרונים שבו אפשר להשפיע על החיים הציבוריים ועל המרחב הציבורי, ולכן מי שמעוניין ב'הדתה' של החברה, שׂם את כובד משקלו שם", אומר בכיר לשעבר בחיל החינוך. נכון אמנם שאל"מ אסולין טענה בריאיון, כי "יש שיחות רבות בין קצין חינוך ראשי לבין הרב הצבאי הראשי", וכי היא "מאמינה שהדברים בדרך להסדרה", אבל המציאות מספרת סיפור שונה לחלוטין. מאז ימי הרב ישראל וייס (2006-2000), וביתר שאת מאז כהונתו של הרב אביחי רונצקי כרב הצבאי הראשי (2010-2006), חל שינוי מהותי בתפקודה של הרבנות הצבאית. "רונצקי שינה בחוכמה רבה את הפרופיל של הרבנים הצבאיים, מאברכים שעוסקים בכשרות לכאלה שחיים את היחידה והם בעלי רקע קרבי בעצמם", אומר בכיר לשעבר בחיל החינוך. "זה הפך את הנוכחות שלהם בשטח הרבה יותר משמעותית, ושינה את יחסי הכוחות בין חיל החינוך והרבנות הצבאית במערך הפרוס". בזמן שהנוכחות של חיל החינוך צומצמה במערך הפרוס – דהיינו ביחידות השונות המצויות בשטח – חיזקה הרבנות את אחיזתה שם. ככל שחלף הזמן היא נכנסה לתחומים נוספים בנימוק כי פקודת הארגון של הרבנות קובעת שתפקידה כולל גם את "פיתוח התודעה היהודית בנושאים תורניים בקרב מפקדי צה"ל וחייליו – לבנות, להפעיל ולהטמיע תוכניות לפיתוח תודעה זו לשם חיזוק רוח הלחימה שלהם". כיום הרבנות הצבאית מציעה שבתות וסמינרים בסבסוד מלא, בזמן שהשבתות והסמינרים של חיל החינוך עולים ליחידות המשתתפות בהם. והתוצאה פשוטה – יחידות רבות מעדיפות את הפעילויות של הרבנות.

בזמן שהנוכחות של חיל החינוך צומצמה במערך ביחידות השונות המצויות בשטח , חיזקה הרבנות את אחיזתה שם. ככל שחלף הזמן היא נכנסה לתחומים נוספים בנימוק כי פקודת הארגון של הרבנות קובעת שתפקידה כולל גם את "פיתוח התודעה היהודית בנושאים תורניים בקרב מפקדי צה"ל וחייליו – לבנות, להפעיל ולהטמיע תוכניות לפיתוח תודעה זו לשם חיזוק רוח הלחימה שלהם". כיום הרבנות הצבאית מציעה שבתות וסמינרים בסבסוד מלא, בזמן שהשבתות והסמינרים של חיל החינוך עולים ליחידות המשתתפות בהם

לשאלה כיצד ייתכן שלרבנות יש תקציבים גדולים יותר מאלה של חיל החינוך משיבה אל"מ אסולין, "את זה צריך לשאול ברבנות הצבאית". בכירי החיל בדימוס מספקים לכך הסברים שונים, אם כי רובם תולים את הדבר בתרומות: "כנראה שיש להם תורמים שרוצים שהצבא יהיה דתי יותר", אומר אחד, "הבעיה עם זה היא שהצבא נותן לזה יד". "ביהודה ושומרון הרבנות ביחד עם קציני אגמ"ר ועם המדרשיות השתלטה השתלטות מוחלטת על הסיורים בעקבות התנ"ך", מספר בכיר אחר. "לצבא זה מוצג כסיורים ללא תשלום, כאשר המדרשיות מספקות את המדריכים; והכל נעשה בגוון שהרבנות רוצה – וזהו גוון לא פלורליסטי, שמספר את הנרטיב מאספקט אחד בלבד. למפקדים נוח שזה ללא תשלום, זה חוסך להם כסף שהם יכולים לשמור לדברים אחרים, והם לא לוקחים בחשבון את ההשלכות לטווח הארוך. זה לוקח את הצבא למקומות בעייתיים מאוד. אני חושב שבצבא יש פחד להתעמת עם התופעה הזאת כי היום חיילים קרביים רבים מגיעים מהציבור הדתי, ובצה"ל חוששים שעימות עם התופעה ירחיק אותם משירות, אבל זאת טעות. מחקרים מוכיחים שהחיילים הדתיים שומרים על אוטונומיה מחשבתית ולא יפסיקו לשרת אם רבנים יגידו כך או אחרת. בתואנה הזאת לאפשר את הפיכת השיח החינוכי בצבא לשיח דתי – זהו מהלך שמסוכן לעתיד הצבא, החברה והמדינה ". בחודש מאי, לאחר שכמה ניסיונות גישור ופישור בין חיל החינוך לבין הרבנות הצבאית עלו בתוהו, נדרש לסוגיה הרמטכ"ל בני גנץ. הוא פרסם מסמך הקובע כי הרבנות תהיה רשאית לעסוק ב"תודעה יהודית", ואילו חיל החינוך יעסוק ב"זהות יהודית". כלל בכירי חיל החינוך המרואיינים לכתבה מגחכים נוכח ההפרדה המלאכותית הזאת, וסבורים שזוהי מכבסת מילים ותו לא. הם סבורים גם שאין כאן שום פתרון, אלא רק העצמה של הבעיה. לדבריהם, זוהי חותמת כשרות לחדירה של הרבנות הצבאית לחינוך. מוטי שלם, מנכ"ל עלמא – בית לתרבות עברית העובד עם צה"ל – אומר זאת חד-משמעית: "הרמטכ"ל עשה מעשה נפשע – הוא בעצם נתן לגיטימציה לרבנות הצבאית לפעול כמערכת חינוך בתוך הצבא, והם נעשו אוטוריטה חינוכית מול צה"ל. הוא התפתל והתפתל ובסוף קיבל החלטה רעה. בלתי נסבלת. אילו אני הייתי קצין חינוך ראשי, הייתי מתפטר על הרקע הזה, לא פחות". יכולתה של הרבנות הראשית לפלוש ברגל גסה אל תחום החינוך מחזירה אותנו אל היחלשותו של חיל החינוך. אילו היה מדובר בחיל חזק, עתיר משאבים וכוח אדם, מפקדי היחידות לא היו ששים אלי נדבותיה של הרבנות הראשית. אילו יכול החיל להציע פעילויות אטרקטיביות מאנשים בעלי שם, היחידות היו מעדיפות לבחור בהן ולא בפעילויות של הרבנות. אילו גדולי הרוח והמחשבה (דתיים וחילוניים כאחד) היו מילואימניקים של החיל, הם היו מפתחים שיח רב-מגזרי מעמיק שכל חייל וחיילת היו יכולים למצוא את עצמם בתוכו. העובדה שחיל החינוך הוא כיום חיל חלש נובעת הן מהחלטות שהתקבלו בצבא ובחיל לאורך הדרך, והן בשל האדישות הציבורית לדבר, כפי שאומר בכיר לשעבר: "חיל החינוך לא רתם את המערכות האזרחיות כדי להתמודד עם הבעיה", אומר אחד מהם. "בעבר הלובי החברתי-פוליטי קם על רגליו כשהיתה סכנה לסגירת החיל. המערכות החברתיות הזדעקו ומקבלי ההחלטות שקלו מחדש את סדר העדיפויות שלהם". ובכיר אחר ממשיך ואומר: "אין ספק שחלק מהאשמה בתהליך ההתפרקות של הצבא מהיותו צבא העם נופלת על הציבור. הציבור הכללי לא מגלה את אותה רוח התנדבות ומסירות כמו חלקים בציבור הדתי ומפקיר להם את הזירה. אבל כשכל המדיניות היא מדיניות של הפקרת הציבור, אז גם הציבור מפקיר. זה מחלחל מלמעלה למטה". בניסיון לבלום את התהליך הזה הוקמה בשנה שעברה "עמותת ידידי חיל החינוך והנוער", ששמה לה למטרה להיות הגב של חיל החינוך, אבל גם בקרב מקימי העמותה ברור כי ללא התגייסות של הציבור הרחב לעניין, ובלא הבנה מעמיקה של האיום בהתפרקותו מכוחו, לא יהיה בהם די. מכל הדברים לעיל אין להבין כי קיצוצים ושינויים הם דבר פסול לכשעצמו. ייתכן בהחלט שבחיל החינוך היו שומנים מיותרים. ייתכן גם שמיקור החוץ וצמצום המערך הם צעדים מתבקשים לאור המציאות המשתנה. ייתכן. אך מה שברור הוא שלא נעשה בירור מעמיק דיו בסוגיה. וברור גם שלא הדאגה לעתיד הצבא והחברה היא שהובילה לשינויים. מה שהוביל לשינויים היה השיקול הכלכלי, שהוא ההפך הגמור מחינוך. דומה שכדי להתחיל בתהליך התיקון, על הציבור ועל הצבא להפנים את דברי דו"ח מבקר המדינה, ולפעול על פיהם, בנתינת הכבוד והמשאבים הראויים לחיל החינוך: "לפעילות החינוכית הנעשית בצה"ל חשיבות רבה נוכח תפקידיו של צה"ל בהגנת העם והמדינה, נוכח מיקומו וחשיבותו של צה"ל בחברה הישראלית, ונוכח היותו של צה"ל ארגון היררכי שמשרתים בו מפקדים וחיילים צעירים המצויים בשלב שבו מתגבשת ומתעצבת השקפת עולמם כבני אדם וכאזרחים. האתגר הניצב בפני צה"ל מורכב במיוחד בכל הקשור בטיפול בסוגיות חינוכיות הנוגעות לתחום הזהות הלאומית, וזאת נוכח מאפייניה המגוונים של החברה הישראלית והעמדות השונות הרווחות בה, וכן נוכח הצורך לקיים את הפעילות החינוכית בצד הצורך לבצע את המטרה המרכזית המוטלת על צה"ל – להגן על עצמאותה של המדינה ועל ביטחון תושביה ואזרחיה".

רבקה רוזנר היא עיתונאית

תגובות פייסבוק

תגובות

3 תגובות

  1. אני קורא את הפיסקה הזו:
    "על קטלניותן של ההמלצות ניתן ללמוד מההתייצבות הנחושה של צמרת חיל החינוך נגדן. זוהי התייצבות מעוררת תקווה, שבה הראה החיל כי רוח חיים עודנה נושבת באפו, גם אם הוא גוסס. לאחר מסע שכנועים ארוך ועיקש הצליחו ראשי החיל לשכנע את ראש אכ"א שלא לאמץ ולו אחת מהמלצות "מקינזי"."
    והמילים נעתקות מפי. ממש הוכחה ניצחת לקטלניותן של ההמלצות. מחר יבוא מישהו ויציע לפטר 10% מהפקידים/מהנדסים/מנהלים/מורים וכו' מהארגון בו הם עובדים והם יתייצבו נגד ההצעה. המסקנה המיידית שלי תהייה כי ההצעה קטלנית ולא חלילה כי המוחים מנסים לשמר את מקום העבודה שלהם ושל עמיתיהם.

    אחד העם |
  2. מנסיוני, הימצאותם של אנשים מוכשרים בגדוד, כולל בתפקידי נהג תרמה רבות. מה חבל שהכותב יוצא נגד הדבר (מבלי להביא ראייות לכך) תוך חילוק החיילים למעמד העליון והמעמד התחתון שלא על סמך הכשרתם הצבאית. איש רוח משכמו ומעלה יקרין על סביבתו בחיים האמיתיים, כולל בהיותו נהג, הרבה יותר מאשר בהרצאה מזדמנת. בנוסף ילמד איש הרוח על החיים האמיתיים הרבה יותר מאשר בביקור לרגע. ובמה נישא א.ב. יהושוע מבעל עסק שלו תינוק קטן והורים שלא נהיים צעירים הנקרא למילואים בדיוק בזמן הכי לא מתאים? וכיצד נעריך את אנשי הרוח אם יעשו בכישורם קרדום להשתמטות על חשבון פשוטי העם
    נהג במילואים, פרופסור במקצועו

    טכ |
  3. הכתבה מנסה להיות הוגנת ורחבת אופקים ועל כך מגיע לכותבת ציון לשבח. אני מציע לכותבת ולכל מי שהנושא חשוב לו , גם בראייה היסטורית – ערכית וגם בבחינת השפעת השרות בצה"ל על טיב ומהות החברה הישראלית בעתיד, לראיין את הנהלת עמותת יוצאי חייל החינוך שמתנהלת על ידי אותם האנשים אשר עשו בעבר חינוך איכותי ומשופע בערכים בתוך צה"ל על כל גווני היחידות שבו.

    דורון נשרי |

הגיבו לכתבה