דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

הטרגדיה של חובשי הכיפות הסרוגות

"הציונות הדתית משלמת היום מחיר כבד על אי-הכרתה בעובדה, שהמהפך הציוני הוא לא רק מהפך במקום המגורים, כי אם מהפך המחייב פרמטרים שונים מאלו הנהוגים בגלות: עם הרוצה בחיים מדיניים אינו יכול לדבוק עוד בערכים מוחלטים שדבק בהם כשזהותו היתה דתית בלבד". יאיר שלג מפענח את המבנה הנפשי והרעיוני השונה של אנשי הציונות הדתית ואנשי החרדיות הלאומית, ואת הטרגדיה של המגזר שקידש יותר מכל האחרים את ערכי האחדות והממלכתיות, והוא כיום המסַכן הגדול ביותר שלהם

צילום: גסטון איצקוביץ'

אם למישהו היה ספק בכך, באו החודשים האחרונים והוכיחו עד כמה הציונות הדתית היא מיקרוקוסמוס של כלל החברה הישראלית: מצד אחד, יונתן בשיא, הממונה על פינויָם של היישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון, ומצד שני, אנשי יש"ע המועמדים לפינוי ותומכיהם-מנהיגיהם, שחלקם מאיימים בסירוב פקודה ובכך ש"אם לא יקיימו משאל עם, לא נוכל לשלוט על הקיצונים". וכולם חובשי כיפות סרוגות.

היותה של הזהות הציונית-דתית מיקרוקוסמוס אינה צריכה להפתיע איש. הדבר גלום במהות ההוויה של הציונות הדתית, המנסה לאחוז בכל העולמות שהחברה הישראלית כולה (לכל הפחות, הרוב היהודי בתוכה) מבקשת לאחוז בהם: הזהות היהודית-מסורתית, הזהות הציונית-לאומית והזהות האוניברסלית-מודרנית. אבל אם בחברה הישראלית מגוון הזהויות מתפרש על פני כלל החברה, וכל מגזר מדגיש אחד מן הערכים הללו, הציונות הדתית מבקשת לקיים בקרבה מתח ואיזון בין כולם. אכן, נראה שיותר משהציונות הדתית היא אידיאולוגיה, זוהי הכרעה נפשית; הכרעתו של אדם, ושל קבוצה חברתית, המבקשים לאחוז בכל העולמות מפני שאינם יכולים לוותר על אף אחד מהם. האידיאולוגיה הציונית-דתית אינה אלא צידוק תיאורטי – ולא פעם אפולוגטי – לקיומם הבו-זמני של ערכים שלא אחת מתנגשים ביניהם, צידוק שבא ומופיע רק לאחר ההכרעה הנפשית העקרונית לאחוז בכל העולמות.

המתחים הפנימיים בציונות הדתית אינם באים לידי ביטוי רק בעימותים בשאלות המדיניות. לא פחות קשות המחלוקות בתחום הדתי, שגם הן החריפו מאוד בשנים האחרונות, בין המבקשים לעגן בתוך העולם הדתי – לא רק עולמם של האנשים הדתיים, אלא העולם הדתי ממש: בית-הכנסת והמימסד הדתי – נורמות מודרניות של פמיניזם, יצירה, מחקר מדעי וכדומה, לבין המתנגדים לכך בתוקף בשמה של ההלכה הקיימת, ולא פחות מכך, בשמה של "רוח ישראל סבא", לאמור: גם אם אין בדברים בעיה הלכתית, כך לא נהגו שלומי אמוני ישראל.

דומה ששורשו של העימות הפנימי בשאלות הללו – הן בתחום המדיני והן בתחום הדתי – הוא במתח הבסיסי בשאלת האיזון בין הערכים השונים שהציונות הדתית שואפת אליהם. גדעון ארן הגדיר זאת בצורה מבריקה כבר לפני שנים רבות, בעבודת הדוקטורט שלו על שורשיו הרוחניים של גוש-אמונים. הוא תיאר את השינוי שחולל גוש-אמונים בעולמם של חובשי הכיפות הסרוגות כמעבר מציונות דתית לדתיות לאומית. לכאורה, נשמעים הדברים כאפיון זהה, ובשיח התקשורתי והציבורי רווח השימוש בשניהם, ללא כל הבחנה. יחסי הנושא והתואר בשני הכינויים הללו, טוען ארן, מבהירים ש"ציונות דתית" פירושה "הצד הדתי של הציונות", כלומר, אנשים שבסיס זהותם הוא ציוני-לאומי, אך הם מעניקים לציונות לבוש דתי; ואילו "דתיות לאומית" פירושה בסיס זהות דתי ("תורני", היו מכנים זאת בימינו), שמוענק לו לבוש לאומי. אכן, כולם חובשים אותה כיפה סרוגה אבל בתוכני ההשקפות, וממילא בהתנהגות היומיומית, ההבדלים הם רבים.

אם נמשיך את כיוון המחשבה הזה, הרי למעשה ההבדל הבסיסי בזהות הוא בין אלה שהפנימו את מהות המהפכה הציונית לאלה שלא עשו זאת. מה היתה מהות המהפכה הציונית? היא הפכה עם שזהותו העיקרית היתה דתית (ועם התפוררותה, עקב האמנסיפציה והחילון, עמד גם הוא בסכנת התפוררות) לעם שבסיס זהותו הוא התכנים הלאומיים. זו לא היתה מהפכה שאנשים דתיים יכלו לקבל אותה בקלות. ואמנם, גם ראשוני 'המזרחי' התייחסו אליה בזהירות רבה. הם היו יהודים חרדים לכל דבר ועניין – בדמותם החיצונית ובמחויבותם להלכה הנוהגת – שנבדלו משאר החרדים רק בהכרת הערך המעשי (באותה עת, אפילו לא תיאולוגי) שבתחייה מדינית ליהודים. רק בשלב מאוחר יותר, עם ייסודן של הפועל-המזרחי ובני-עקיבא ותנועות ההתיישבות שלהן, קיבלה הציונות הדתית לא רק את הערך המדיני של הציונות, אלא גם את ה"תרבות הציונית", לאמור: לא רק שיהודי הגטו זוכים להקים מדינה וצבא, אלא אכן מדובר ביצירת "יהודי חדש"; גם אם, בניגוד לעמיתו החילוני, מעוניין היהודי הדתי לשמר בזהותו גם את הרכיבים הדתי וההלכתי.

מאימוץ חיצוני לאימוץ פנימי

למעשה, בעצם אימוצו של רעיון ה"יהודי החדש" (דה-פאקטו ומעולם לא דה-יורה, כיוון שזה היה יוצר סבך של בעיות אידיאולוגיות ועימותים בתוך המחנה), אימצה הציונות הדתית גם את הזהות המודרנית, שהרי הרעיון הזה עצמו היה רעיון מודרני, שלפיו היהודי הוא גם אדם, וככזה הוא מבקש לסגל לעצמו את המיטב שבערכים האנושיים החדשים. משום כך אין זה מקרי שהציונות הדתית אימצה במשך השנים, בתהליך טבעי, גם את המודרנה – מאימוץ חיצוני של לבוש ועד אימוצם של ערכים כמו פמיניזם ויצירה חופשית.

אבל במקביל לתנועת תורה-ועבודה התפתחה גם השקפת עולם אחרת, מבית-מדרשו של הרב קוק, שהמשיכה לדגול בזהותו הדתית של העם היהודי, ורק נפעמה מהמהפכה הלאומית, ולכן ביקשה לשוות לזהות הזו אופי לאומי. שלא במקרה, כבר באותם ימים (ולא רק בימינו) נבדלה החרד"ליות נוסח הרב קוק מהזרם המרכזי של הציונות הדתית. לא רק שהרב קוק מעולם לא הצטרף ל'המזרחי' (ושאף להקמת תנועה אלטרנטיבית בשם דגל-ירושלים), אלא שהציונות הדתית לא קיבלה את עמדתו השוללת את זכות הבחירה מנשים. אלה הם פני הדברים עד היום: כשם שהיה טבעי לציונות הדתית לאמץ את המודרנה, ובכלל זה הפמיניזם, כן היה טבעי לדתיות הלאומית (או בשמה המוכר והמתאים יותר, ה"חרדיות הלאומית", או החרד"ליות) לדחות את המודרנה ואף להיאבק בה. זאת, כיוון שהלאומיות יכולה (לפחות לכאורה) לחיות בשלום עם הדתיות הישנה, לא כן המודרנה.

זה היסוד האידיאולוגי של המתח בין שני צדי ה"כיפה הסרוגה". אבל כמי שמאמין באמירה הידועה המיוחסת לקארל מארקס, שלפיה "ההוויה מעצבת את ההכרה", אני מבקש לעמוד גם על שורשיו הנפשיים של המתח הזה. להערכתי, הוא נובע מתפישות שונות של המושג "שלמות פנימית". לבני-אדם יש צורך בתחושה של שלמות פנימית. בעולמה של הפסיכולוגיה מרבים להשתמש במושג "דיסוננס קוגניטיבי", שמשמעו מצב שבו קיים פער בין ההכרה הערכית של האדם לבין המציאות שהוא חי אותה בפועל; ולעתים זהו שסע בין שתי הכרות ערכיות מנוגדות. פסיכולוגים יודעים לתאר דרכים שונות שהאדם מתמודד בהן עם הדיסוננס הזה: בתיקון האידיאולוגיה, בתיקון ההתנהגות הסותרת אותה, או בהתנכרות לזו או לזו.

בעולמן של הציונות הדתית והחרדיות הלאומית סכנת הדיסוננס הקוגניטיבי היא מובנֵית, שהרי מדובר במערכות המשלבות ערכים שונים מעצם הגדרתן, וממילא מצויות כל הזמן בסכנה של סתירה פנימית. הציונות הדתית מבקשת להתגבר על הפער באמצעות איזון בין ערכים. כל הערכים חשובים, ולכן האיזונים ייקבעו בצורה נקודתית, לפי מידת הנזק שייגרם לכל ערך בנושא הנדון. תפישה כזאת היא אכן תפישה "פשרנית" בהגדרה, מפני שמוטמעת בה המודעות לכך שבחיים הממשיים יש צורך לפשר בין הערכים השונים, שכולם טובים וראויים. השלמוּת, לפי תפישה זו, מצויה באיזון מדוקדק בין הערכים.

לעומת זאת, החרדיות הלאומית מבקשת "שלמות פנימית" אידיאולוגית, שלמות טהרנית של ערכים שאין לגעת בהם: ארץ-ישראל השלמה, עם ישראל השלם, תורת ישראל השלמה, וכדומה. לתפישתה, כל הערכים כאחד צריכים להישמר בשלמותם. על כן זוהי תפישה אופוזיציונית במהותה, משום שמנהיגות הפועלת בשדה החיים הממשיים צריכה לקבל גם הכרעות קשות, שמשמען בחירה בין ערכים שונים.

כדי להימנע מהדיסוננס בין הנאמנות השלמה לתורה ולהלכה, כפי שזו גובשה עד לעידן המודרני, לבין ה"ערכים החדשים", בחרה החרדיות הלאומית באסטרטגיה של קידוש תיאולוגי של הערכים הללו והתעלמות מהם במציאות הממשית. זה נכון במיוחד ביחס לערך המודרנה: מצד אחד, כבר אצל הרב קוק נמצא הערכה עצומה – שעברה ממנו לתלמידיו ולתלמידיהם –לאידיאל של ספרות ואמנות, ומנגד, התנגדות ברורה לרוב ביטוייהן בפועל, שכן, ביצירה עצמה אכן מופיעות סתירות. טקטיקה כזאת גם מאפשרת לטעון שה"שלמות הנכונה" בין כל הערכים כבר מצויה אצלנו, לעומת ה"פשרנות" המאפיינת את האחרים.

במעגל ההכרעות המעשיות

ככל שזה נוגע למתח בין האידיאל הדתי לערך הלאומי, הטקטיקה הזו היא כבר יותר בעייתית. היות שהחרדיות הלאומית בחרה להשתתף בפועל בחיים הלאומיים, היא נזקקת גם להכרעות מעשיות. אך כל עוד היו אנשיה רק במעגל המגיבים לאירועים, ולא חלק מהאירועים עצמם, ביקשה הקבוצה להיצמד לשלמות האידילית של הערכים – ולכן, בעבר, כשהסתמן מתח בין האידיאל הדתי של ארץ-ישראל לבין הנאמנות לממלכתיות הלאומית היא היתה מוכנה להיות גורם פסיבי ולמתן את עוצמת המאבק, ובלבד שלא לפגוע בקדושת הממלכתיות. כך באשר לאזהרות של הרב צבי טאו – האידיאולוג המובהק של הזרם החרד"לי לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה קוק – מפני מאבק חריף סביב פינוי ימית, וכן ביקורתו החריפה כנגד ה"מחתרת היהודית" וכנגד פגיעה בראשי השלטון, בתקופת המאבק על רקע הסכמי אוסלו (אם כי יותר בדיעבד, לאחר רצח רבין, מאשר בזמן אמת).

טקטיקה נוספת למיתון הדיסוננס היא הגדרת ההכרעות כ"דעת תורה" (כלומר, כעמדה המחייבת מכח סמכותם הדתית של הרבנים). בדרך זו הופכת התורה לערך-העל המגדיר את היחסים בין כל "ערכי המשנה", ולפיכך, אם נפגעת שלמותם, הרי זה רק מתוך נאמנות לשלמות שמעל לכול, הלוא היא השלמות התורנית.

המצב הנוכחי שונה, משום שלראשונה מצויים אנשי ה"חרדיות הלאומית" לא רק במעגל המגיבים לאירועים במישור האידיאולוגי, אלא גם במרכז האירועים עצמם: אם כמפונים ואם כחיילים שיתבקשו להשתתף בפינוי. אנשי גוש קטיף וצפון השומרון אמנם אינם מזוהים לרוב עם המחנה החרד"לי, אבל מנהיגי הזרם מבינים היטב שפינויָם של אזורים אלה הוא בגדר "סיבוב פתיחה" לפינויים עתידיים גם בלב יו"ש, ולכן דרכי התגובה שייקבעו עכשיו צריכות להתאים גם לפינוי העתידי.

כאן הדיסוננס כבר חזק בהרבה, ונדרשת הכרעה שתהיה כרוכה בפשרה עם טוהר האידיאלים. ההכרעה המסתמנת היא להתנגד לסרבנות מאורגנת (ובוודאי לאלימות), אבל להנחות את החיילים להתחמק ממילוי הפקודה בנימוק של "חוסר מסוגלות" לבצע אותה.

מעבר לקיומה של סתירה פנימית מובנית בין סרבנות מצפונית אישית לבין הנחיה קולקטיבית להצהיר על סרבנות מצפונית, הניתנת לציבור, הרי בהכרעה ממין זה יש משום התחמקות מהעובדה, שבפועל נעשתה כאן הכרעה בין ערכים. הנחיה כזאת תפתור אולי את הדילמה של החייל הדתי הבודד – הוא לא "סירב פקודה" וגם לא תרם לפגיעה בערך של ארץ-ישראל – אבל אם רבים ימלאו אחריה (והרי כך מקווים נותניה), משמעותה יכולה להיות חוסר יכולת לממש את עקרון הממלכתית היהודית, ופגיעה אנושה בערך הזה בשם הערך הדתי של ארץ-ישראל. במילים פשוטות, ברגע של אמת גם החרדיות הלאומית נדרשת להכרעות בחיים הממשיים ואינה יכולה עוד להסתתר מאחורי השלמות האידילית של הערכים הטהורים; אך ההכרעות שלה שונות מהכרעותיה של הציונות הדתית. אצל רוב רבני הזרם החרד"לי גובר, כך מתברר, הערך הדתי של ארץ-ישראל, ולא הערך הלאומי של העם ושמירת מוסדותיו הממלכתיים.

בפועל, הסכנה לערעור הממלכתיות מסתמנת כיום לא רק בקרב ה"חרד"לים", אלא גם בקרב אנשי "ציונות דתית" מובהקים – אנשים שבאו להתיישבות לא בשמה של תוכנית גאולה דתית, אלא בשם ערכי הציונות ה"קלאסיים"; אנשים שאימצו את החיים המודרניים, והנה, גם מפיהן יוצאות כיום התבטאויות "פוסט-ציוניות", אם בדמות הנכונות לסירוב פקודה ואם בדמות אמירות דוגמת: "המדינה שתפנה אותנו היא כבר לא המדינה שלי".

שורש המשבר של ה"ציונות הדתית" שונה משורש המשבר של ה"חרדיות הלאומית". יש כאן צירוף של משברים רבים: ברמה האישית והקהילתית, מדובר בכעס הטבעי של אדם על עצם פינויו בכוח מביתו, ובמישור האידיאולוגי מדובר בטשטוש שבין האמצעי (התיישבות) למטרה (ציונות). מרוב שקידשה הציונות את ערך ההתיישבות כאמצעי המרכזי להגשמתה, נעשה הערך הזה מזוהה עם עצם הרעיון הציוני, ויש צורך לחזור ולהבהיר מושגי יסוד: מטרת הציונות איננה התיישבות בארץ-ישראל – זאת עשו יהודים בכל הדורות, ובוודאי במאה ה-19, בשנים שקדמו לציונות. מטרת הציונות היא אכן דווקא אותה מטרה מדינית מזולזלת: הקמת בית לאומי ריבוני לעם היהודי (הרצל, כזכור, היה מוכן בשלב מסוים לעשות זאת אפילו באוגנדה). ההתיישבות אכן היתה האמצעי המרכזי להגשמתו של היעד הזה, אבל היא אינה המטרה. וככל שעבר הזמן, התברר שהתיישבות באזורים מסוימים אפילו מסכנת, למרבה הפרדוקס, את הגשמת היעד הציוני, משום שהיא מסכנת את האמצעי המרכזי באמת של החזון הציוני, קיומו של רוב יהודי.

כאן טמון גם ההסבר למה שנראה כפרדוקס הגדול: דווקא המגזר שקידש יותר מכל האחרים את ערכי האחדות והממלכתיות, הוא כיום המסַכן הגדול ביותר שלהם. מצד אחד, אצל ה"חרדיות הלאומית" האחדות והממלכתיות היו מלכתחילה מיתיות במהותן: ממלכתיות וקבלת סמכותו של עם ישראל ה"רצוי", זה המגשים את החזון הלאומי, ולא עם ישראל הממשי, זה שמרשה לעצמו לפגוע לא רק ב"ערכי היהדות" אלא כיום גם ב"ערכי הציונות". מצד שני, אצל חלק מאנשי ה"ציונות הדתית" הציונות עצמה היתה מזוהה עם ההתיישבות, ומרגע שזו נפגעת, איזו משמעות עוד נותרה לציונות? נוסף על כך, יש גם משבר סוציולוגי: הציונות הדתית השקיעה את עיקר המניות של מעמדה בחברה הישראלית במפעל ההתיישבות ביש"ע. חורבן אפשרי של המפעל הזה נדמה, אפוא, לרבים ממנהיגיה ואנשיה כחורבן מעמדה של הציונות הדתית כולה, וגם כאן טמונה המוטיבציה ל"קרב מצדה" על ההתיישבות.

כאן טמון גם התסריט העתידי הרובץ לפתחם של חובשי הכיפות הסרוגות, ולפיכך, לפתחה של החברה הישראלית כולה. ישעיהו ליבוביץ המנוח ניבא בשעתו, שבבוא יום הפינוי ייגררו "משיחי השקר" של גוש-אמונים לאחת משתי האפשרויות האפוקליפטיות: ירידה מן הארץ או התנצרות. ליבוביץ העריך נכונה את המשבר שייגרם בגלל חורבן ההתיישבות, אבל הגזים במסקנותיו המעשיות. כפי שנראים הדברים כעת, אין מדובר בהתנצרות או בירידה מן הארץ, אבל בהחלט מדובר בתסריט שלילי אחר: התחרדות פוסט-ציונית (דווקא בעידן שבו החרדים עצמם הולכים ומתקרבים, לפחות דה-פאקטו, לכלל החברה הישראלית).

הגיונו של תסריט כזה פשוט: כיוון שהציונות החילונית (ומי לנו ציוני חילוני מובהק יותר מאריק שרון?) "הוכיחה" שאינה מסוגלת לשמור על ערכיה-שלה (כלומר, ההתיישבות), מניה וביה הוכח שאין בה טעם עוד. לפיכך, ראוי לחזור אל "רוח ישראל סבא", אותה רוח של ה"יהדות ההיסטורית" שהכרעותיה הפוליטיות מעולם לא הכזיבו, משום שהיא מעולם לא נדרשה להכרעות כאלה (זאת רק למראית-עין, כמובן; בפועל, ההכרעה החרדית כנגד הציונות היתה הכרעה ממשית מאין כמותה).

סכנה ברורה ומיידית

קל גם להבין את קסמה של הכרעה כזאת. בעולמה הרוחני של היהדות החרדית אין צורך להכריע ולעשות פשרות: זהו עולם שבו אתה נאמן ב"שלמות" לערכיך (אם לא במציאות, לפחות בתמונת עולמך הערכית). יתר על כן, לעצם ההתמקדות הבלעדית בעולם הרוח יש קסם משלה – כפי שידעו מגוון שוללי הציונות, ובכלל זה גם יהודים משכילים כדוגמת פרנץ רוזנצווייג או אנשי התנועה הרפורמית המוקדמת, שהציגו את בלעדיות הרוח כאידיאל היהודי; ממש כמו תלמידי הישיבות של ימינו, יהודים שלדידם כל השבוע הוא בבחינת "שבת" ולכאורה אינם נזקקים לאחריות ולהכרעות הקשות של חיי המעשה, אך בפועל מקבלים הכרעה מעשית קשה שמשמעה נכונות לחיי נתמכות נצחית.

זו אפוא הסכנה הקרובה והמיידית ביותר: שרבים מאנשי הציונות הדתית, קל וחומר, אנשי החרדיות הלאומית, ה"אולטרה-ציונים" לכאורה, ילכו ויתנכרו למדינה – יתגייסו (אם בכלל) רק לנח"ל חרדי שיבטיח את ריחוק הבנים מהבנות, ורק לפרק הזמן המינימלי ההכרחי (מן הסתם, נחזה בירידתם של שיעורי ההתנדבות לקצונה בצבא שיפנה את ההתיישבות). תסריט כזה הוא יותר ממצער בחברה, שבה גם בקרב מגזרים אחרים הולך ופוחת האידיאליזם ההתנדבותי. עד כמה התסריט הזה רלבנטי? תשובה על כך ניתן למצוא בהתבטאויות של אנשים כמו אדיר זיק, המדברים לאחרונה על קנאה במודל החרדי המתבדל; כמו יפעת ארליך מעמונה (מאחז ליד עופרה), המאיימת "להחזיר את תעודת הזהות אם המדינה תפנה אותי מביתי"; בעצומה של תושבי גוש קטיף המודיעה שהם יסרבו בעתיד לכל שירות בטחוני, אם צה"ל יפנה יישובים; או במשפט ששמעתי מפי אחד מחברי מועצת יש"ע, דווקא מן המתונים שבהם: "אם מפנים את יו"ש, אז גם במונסי אפשר לחיות טוב כיהודי".

אבל זה עוד התסריט הקל, שכן מדובר בו ב"התחרדות פסיבית", שבה המתחרדים החדשים רק מצמצמים בפועל את מגעם עם כלל החברה – אולי לפי "מודל האיסיים" מימי בית שני – עד לדעיכה מוחלטת של מעמדם והשפעתם. מסוכן יותר מ"מודל האיסיים" הוא "מודל הקנאים", שבו מדובר ב"התחרדות אקטיבית", בנוסח קבוצת 'מנהיגות יהודית' של משה פייגלין: קבוצת אליטה של חרדים לאומיים, המבקשת לשמש אלטרנטיבה לשלטון הציוני הקלוקל. היום נראית הקבוצה הזו קיקיונית, אבל כך נראו בתחילת דרכן גם קבוצות כוחניות שונות במהלך המאה העשרים, שקראו תיגר על השלטון הקלוקל והמושחת (שחיתות, שאכן קיימת כיום במערכות השלטון; ההתנהלות הבעייתיות מאוד שבה הוביל שרון את תוכנית ההתנתקות, לפחות בשלביה הראשונים, רק מרפדת את יכולתם של גורמים מן הסוג הזה לשכנע את שומעיהם בצדקת המסר). כמוהן, גם 'מנהיגות יהודית' פועלת בתחילת דרכה במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי ומנהיגיה, לשבחם ייאמר, מקפידים להדגיש את מחויבותם לאי-אלימות. אבל מה יקרה כשהם יסברו שאפסה תקוותם להצליח בשדה הדמוקרטי? האם יוותרו, או יטענו ש"השימוש הציני והמושחת בדמוקרטיה" הוא שמנע מהם את מימוש שאיפתם בכלים אלה, ולכן הם "נאלצים" להשתמש בכלים "עוקפי דמוקרטיה"?

זה המחיר הכבד שמשלמת היום הציונות הדתית על אי-הכרתה בעובדה, שהמהפך הציוני הוא לא רק מהפך במקום המגורים, כי אם מהפך המחייב פרמטרים שונים מאלו הנהוגים בגלות: עם הרוצה בחיים מדיניים אינו יכול לדבוק עוד בערכים מוחלטים שדבק בהם כשזהותו היתה דתית בלבד (ואפילו בתחום הדתי ה"דבקות בקיים" היא בעייתית, כאמור). זה נכון באשר למעצמת-על כארצות-הברית, שמחויבת אף היא בפשרות עם יריבות ובעלות-ברית כאחת. זה היה נכון גם בימי "מלכות ישראל", שאנשי הטהרנות החרדית-לאומית מציבים אותם כמודל (שלמה המלך ויתר על עשרים ערים בגליל, והוא עשה זאת לא למען בטחונה של ממלכתו, אלא רק בתמורה לעצים ששלח לו חירם מלך צור לבניין ארמונו ולהקמת המקדש, ולבסוף חירם אפילו התלונן על "טיבן" של הערים שהשאיר לו), וזה יהיה נכון גם אם ייבחר "מועמד אמוני" לראשותה של ממשלת ישראל – אלא אם כן יוביל את ישראל לחורבן במודע. לאופציה הרוחנית-גלותית יש, כאמור, קסם שפשרו מובן, אבל מי שמבכה כיום את מחירי ה"פשרנות" של ההכרעה הציונית, אל לו לשכוח את מחיר החיים הגלותיים, ובכל אופן, עליו לדעת שמחירה של הדבקות בערכים מוחלטים הוא חזרה לחורבן ולגלות. כך עלולה דווקא הציונות הדתית להגשים את תחזיתו האפוקליפטית של יודקה בסיפור "הדרשה" של הזז, בדבר "היהדות (במובנה המסורתי) שתכריע את הציונות" [כמובן שביקורת ומחלוקת נקודתית על האיזונים במדיניות מסויימת היא עניין לגיטימי, ואולי אף מוצדק לגופו של עניין, ובלבד שהטענה איננה שאסור באופן עקרוני לוותר ויתורים מדיניים].

עם זאת, חשוב לדעת שגם לגורמים חיצוניים יש יכולת השפעה על המתרחש בציונות הדתית: אם טהרנים מהאגף הליברלי (גם אם רק יתהדרו בטהרנות כלפי חוץ, ויקבלו בפועל החלטות מאוזנות יותר; מה לעשות, התדמית היא המסר) ימשיכו לעמוד בראש האליטות הישראליות (תקשורת, תרבות, אקדמיה, משפט), ללא "איזון" של הפן היהודי-לאומי, הדבר יביא לריאקציה ולתמיכה עממית בטהרנים-שכנגד, עד כדי סכנה של תמיכה עממית-דמוקרטית בקבוצות דוגמת 'מנהיגות יהודית'. במילים פשוטות, רק דרך שתאזן – על כל הפשרות הגלומות בכך – בין דמותה היהודית לדמותה הדמוקרטית של המדינה תוכל להוביל את ישראל בבטחה בשלל הסערות הצפויות לה. ניסיון להטיה יתרה, קל וחומר מוחלטת, לכיוון טהרני אחד – יהודי או ליברלי – יביא בהכרח לניסיון להטות את הספינה לכיוון הנגדי.

התסריט המתחרד טראגי במיוחד דווקא משום שהחברה הישראלית זקוקה היום, יותר מאי-פעם (בשל עידן הגלובליזציה המטשטש כל זהות ייחודית), לאיכויות ההובלה של הציונות הדתית, אבל דווקא בגירסתה הקלאסית, ששילבה בין יהדות, ציונות ומודרנה באופן מאזן, וידעה להגיע לפשרות. ובפשטות, עוד אחד מהפרדוקסים הרבים המלווים את דרכה של הציונות הדתית הוא שהיא אכן צריכה להיות גורם מרכזי בהנהגת המדינה וראויה לכך, אך אין זה מקרי שלא הגיעה לעמדה זו עד היום. היא תוכל לעשות זאת, רק אם תקבל את עקרונות האיזון ה"פשרניים" הנחוצים למנהיגות. אחרת היא נידונה לעולם לעמדת אופוזיציה, שממנה ניתן לכבוש את השלטון רק בכוח הזרוע. ולמקטרגים ושואלים, מה הטעם בציונות דתית פשרנית בעמדת הנהגה ("את הפשרנות אפשר להשאיר למפא"יניקים המקוריים"), צריך לומר שבכל מקרה יש ערך לכך שבעלי ההשקפה היהודית-מסורתית יימצאו בעמדת ההנהגה, גם אם יהיו מודעים לצורך בשמירה על איזון כנגד צרכים ויעדים אחרים.

בפרפרזה על המשל המפורסם המלווה את הציונות הדתית מאז מלחמת ששת-הימים – משגיח הכשרות ברכבת המבקש לעבור לעמדת נהג הקטר – ניתן לומר, שהציונות הדתית צריכה ויכולה לתפוס מקום מרכזי בהובלת הרכבת, אך זאת בתנאי שתקבל את הקונצנזוס השורר בקרב הנוסעים באשר ליעדה. אם לא תקבל זאת, יקרה אחד מהשניים (וכיום אפשריים שני התסריטים גם יחד): או שהנוסעים ישליכו אותה מהרכבת בבושת פנים והיא תיאלץ לבנות לעצמה רכבת חלופית, בתקווה לשכנע את הנוסעים לעבור אליה, או שהיא תנסה להשתלט על הרכבת בכוח.

מכל הדברים האלה מתבקשות כמה מסקנות מעשיות בנוגע לעולמה של הציונות הדתית. ראשית, יש להבחין בין שני המישורים של הזהות החרד"לית, המדיני והדתי. בתחום המדיני, יש צורך בהכרעה חד-משמעית כנגד העמדה החרד"לית האידיאולוגית (ודוק: לאו דווקא כנגד כל עמדה ימנית דתית, או עמדה המתנגדת לתוכנית ה"התנתקות"), כלומר, אותה עמדה הדורשת נאמנות מוחלטת לערכים, משום שעמדה כזאת היא מתכון ודאי לחורבן מדיני.

הכרעה ממין זה חיונית במיוחד לאותם מוסדות ציוניים-דתיים שיש להם זיקה ישירה לצבא: ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות. בלי הכרעה חד-משמעית, שפירושה התנגדות חד-משמעית, ללא כל התחכמות, לרעיון של סירוב פקודה על רקע מדיני, לא רק אנשי 'שינוי' אלא גם אנשי הציונות הדתית עצמם יצטרכו לתבוע את פירוקם של המוסדות הללו. רק לתזכורת: בן-גוריון פירק את הפלמ"ח בשל חששות פחותים בהרבה.

לעומת זאת, היות שבתחום הדתי העמדה החרד"לית אין בה סכנה קיומית, יש מקום ללגיטימציה לקיומה הבו-זמני לצד העמדה הציונית-דתית, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוהים", ובלבד שהעמדה החרד"לית לא תבקש להשתלט על זולתה. כך, למשל, יש מקום למתן לגיטימציה לסניפי בני-עקיבא הפועלים לפי העיקרון של הפרדה בין המינים, אך לא לעמדה רשמית של התנועה שתחייב רק קיום של פעולות נפרדות לבנים ולבנות, כמו קיום של סמינריוני הדרכה נפרדים.

שנית, יש לראות באור מורכב את הנטייה המסתמנת בתקופה האחרונה בקרב אנשי האגף החרד"לי, לפנות לכיוון של פעילות "החזרה בתשובה" דתית-לאומית. מצד אחד, זהו אמנם עוד היבט של התפישה החרדית המאפיינת את פעילותם, וגם תוכני ההחזרה בתשובה הם חרד"ליים; מצד שני, יש בבחירה בכיוון הזה דווקא דרך מימוש הראויה כיום לציונות הדתית כולה: שימת דגש על פעילות רוחנית-חינוכית, ולאו דווקא התיישבותית. הרי אין איש חולק על כך שדמותה התרבותית-רוחנית של החברה הישראלית דהיום אינה מרשימה במיוחד, וברור גם שלא לכל שיכבה חברתית מתאימה הדרך העיונית מאוד של לימוד בבתי-מדרש מעורבים. יתר על כן, פעילות כזאת נראית כתחליף לתסריט הגרוע יותר של הסתגרות סמי-חרדית, ששורטט לעיל, או של נסיון השתלטות כוחני על החברה הישראלית. במובן זה, ייתכן שפעילות ההחזרה בתשובה יש בה עוד דוגמה מעניינת ל"עורמת ההיסטוריה": מה שהתחיל כניסיון לקרב את החברה הישראלית לעמדתם של החרד"לים, יכול להפוך בפועל לגשר שיוסיף לחבר את החרד"לים אל החברה הישראלית. על כן, בשורה התחתונה, נראה שיש להתייחס לפעילות הזו בחיוב ואף להצטרף אליה ולנסות להשפיע על תכניה לכיוון הציוני-דתי, ולא החרד"לי.

שלישית, דמותה הפוליטית של הציונות הדתית מחייבת שינוי דרמטי. כיום היא מושכת רק את זקני השבט ואת בני המגזר החרד"לי, הממשיכים לדבוק בזהות הסקטוריאלית. באשר לרוב ה"ציוני-דתי", ובייחוד הצעירים, הרי החינוך להשתלבות בכלל החברה הישראלית כל-כך הצליח, עד שהם אינם מבינים עוד מדוע יש צורך במפלגה סקטוריאלית, ואף בזים לה. משום כך, פעילותה הפוליטית של הציונות הדתית צריכה לעבור מהתמקדות בסקטור להתמקדות בתימה, לאמור: לקרוא אל הדגל את כל אלה שמאמינים בשילוב בין יהדות, ציונות וחיים מודרניים – דתיים כחילונים, יונים כנצים, גם אם בפועל ייענו לקריאה כזאת בעיקר הדתיים.

ורביעית, בעלי העמדה הציונות-דתית מתבקשים לזכור, שאיזון מדוקדק בין הערכים מחייב לא רק כלפי החרד"לות, אלא גם ביחס לחילוניות. למרבה הצער, ישנן יותר ויותר עדויות לכך שתחת הכותרת של "איזון בין הערכים", או פתיחות לקבלת המיטב שבערכי העולם המערבי, מסתתרת חקיינות פשוטה ונכונות לאמץ כל אופנה חילונית-מערבית (בייחוד בתחומים של תרבות הפנאי), ובלבד שלא להיתפס כ"דוסים", חניוקים, שאינם הולכים עם הזרם. מציאות כזאת לא רק פסולה כשלעצמה, אלא היא אף מחזקת מניה וביה את הקוטב הנגדי, החרד"לי, המצביע עליה כעל דוגמה לתוצאות ה"דרך הפשרנית". יש אפוא צורך לטפח מחדש את גאוות היחידה של הציונות הדתית, שתהיה גאה בערכיה ובאיזון שהיא מקיימת בקרבה, ולא תתבטל לא בפני העולם החרדי והחרד"לי, ולא בפני הרוב החילוני.

יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר מערכת בעיתון "מקור ראשון"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה