דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

המשורר היהודי -האמריקאי אלן גינצבורג (מימין) ולצדו הרב אלכסנדר שייבר, בסמינר הרבנים בבודפשט, סוף שנות השבעים. צילום: יאנוש קובאנאי

הזקן הצומח בלחיו של מת

לא בשואה, אלא כאן ועכשיו, הגיעה ההיסטוריה היהודית-ההונגרית לנקודת שבירה. למרות "הרנסאנס היהודי" הפוקד את הונגריה בעשור האחרון, סובר העיתונאי והסופר היהודי-הונגרי, יאנוש קובאנאי, כי מדובר בפרק האחרון בחיי הקהילה שהרצל כינה אותה "הענף המיובש של עץ היהדות"

לשינוי המשטרים בכל מזרח אירופה היה היבט מהפכני חשוב, שלא הבחינו בו מבחוץ די הצורך: לא זו בלבד שעמים אלה השתחררו מהמעצמה הסובייטית ונעשו עצמאיים, הם זכו גם בסיכוי לשקם את חברתם המסורתית. אחת התוצאות היתה, שבעשר השנים שעברו מאז החלפת המשטר נעלמו היהודים מכל שטחה של מזרח אירופה. תוך כדי תהליך השינוי והחזרה מהסוציאליזם אל הקפיטליזם נתגלע במדינות מזרח ומרכז אירופה קרע חברתי עמוק. במהלך החלוקה-מחדש של החברה – לשכבה דקה של עשירים, ולשכבה רחבה למדי של עניים – עלתה מחדש שנאת היהודים. אף על פי שבמשך חמישים שנה אסרו עליה ורדפו אותה, כמו כל השקפת עולם שלא עלתה בקנה אחד עם הסוציאליזם, האנטישמיות המסורתית במזרח אירופה לא נעלמה. במקומות אלה האנטישמיות חיה ופורחת כביטוי לרגשות העוינים כלפי הקפיטליזם והגלובליזציה, גם ללא קשר לכך אם חיים בהם יהודים או לא. גם פירוק המדינות הגדולות למדינות לאומיות קטנות לא האיר פנים לנוכחות היהודית. את מעט השרידים שהותירה השואה אחריה, הבריחה לאומנות מסוג חדש. בפולין גירשו את שארית הפליטה כבר ב-1968. ברומניה, שבה נשארו היהודים במקומות הריכוז הגדולים ביותר, חיים היום רק אלפים ספורים, וגם אלה לא יאריכו להתגורר שם. מרוסיה ומהרפובליקות הסובייטיות לשעבר מתרחשת בריחה המונית של יהודים, כעין נדידת עמים, בסדר-גודל של מיליונים. מלחמה הבריחה את היהודים מהרפובליקה של יוגוסלביה לשעבר, והלאומנות בסלובקיה הקטנה אילצה גם את יהודיה האחרונים להגר. את מלאכת ההשמדה של היטלר – שלא הצליח להשלים אותה בגלל איחור של כמה חודשים – סיימה עכשיו באחת תחייתה המחודשת, המילולית, של האידיאולוגיה שלו, והשטח הפך ל-Judenrein. נקי מיהודים.

ואילו בהונגריה, שעד מהרה גם בה נעשתה האנטישמיות לחלק משיח פוליטי, היהודים נשארו. הם עלו לישראל או היגרו למקומות אחרים במספרים זעומים בלבד. גורלו של "שבט" זה טרם הוכרע. האם יישאר במקומו וימשיך את ההיסטוריה שלו, או ייטמע לגמרי – אף שההיסטוריה היהודית טרם ידעה דוגמה כזאת – ויחדל להתקיים?

מאבק מר

הגם שבהונגריה ובפרובינציה של האימפריה הרומית, פאנוניה, שקדמה לה, תמיד חיו יהודים, ובימי-הביניים אף מילאו בה תפקיד כלכלי חשוב, הרי רוב אבותיהם של יהודי הונגריה כיום התיישבו בה בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. חלקם הגיעו מגרמניה ומהקיסרות ההאבּסבורגית (בעיקר מצ'כיה וממורביה), עם לשון גרמנית בפיהם ועם תרבות בעלת נטייה מערבית. חלקם האחר באו מהמזרח, בייחוד מגליציה, עם היידיש בפיהם ועם מסורת שדבקה יותר בעממיות היהודית. העובדה שבהונגריה חי מספר פחות או יותר זהה ובעל כוח ומשקל דומים של אורתודוקסים יהודים שומרי מסורת בצד יהודים שדרשו שינויים או ביקשו להינתק מן המסורת, דחפה את שני המחנות למאבק מר. היהודים ההונגרים היו אלה שהתבוללו התבוללות עמוקה ביותר בקרב העם שבתוכו ישבו (הרצל כינה אותם "הענף המיובש של עץ היהדות"), אבל הם היו גם שומרי המסורת הסגורים ביותר בתוך עצמם (די להזכיר את חסידי סאטמר ואת נטורי-קרתא). קרע טראגי זה, והיחס זה כלפי זה כאל אויבים, הם הסיבה הפנימית לבעיות הזהות של יהדות הונגריה ולחולשתה עד עצם היום הזה.

מתחילת המאה ה-19 ועד 1910 גדל מספר היהודים בהונגריה פי עשרה. הם מנו מיליון איש בקירוב, חמישה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית. גידול מהיר זה במספרם ובמשקלם הכלכלי, החברתי והתרבותי נבע ממציאות מיוחדת שבה היוו יהודים, כמעט ללא מתחרים, את המעמד הבורגני. תעשייה, מסחר, בנקאות, מסילות הברזל, עיתונות, חידושים טכנולוגיים, ספרות ואמנות מודרניות – חלק ניכר מכל אלה מיוחס להם, וזאת בחברה אשר שימרה מימי-הביניים את מסורותיה הפיאודליות, ואשר בשלהיהם איבדה את עצמאותה. אין בנמצא דוגמה דומה לזו של יהדות הונגריה, אשר הכתה שורשים כה עמוקים בחברה האגררית שקלטה אותה, וקנתה השפעה כה רבה בתוכה. באביב 1944, כאשר כל היהדות האירופית כבר נספתה, היהודים ההונגרים עדיין האמינו שלהם זה לא יכול לקרות. במהלך חודשיים בלבד גירשו אייכמן וכמה מפקידיו, בשיתוף פעולה מלא מצד המנגנון הממלכתי ההונגרי, את יהודי הפריפריה לאושוויץ. רק הגטו של בודפשט, בהשפעת המחאה הבינלאומית, נחלץ מן המסע הגדול לאושוויץ. גם הצבא האדום, שהגיע מהר מהמצופה, הציל חלק מיהודי עיר הבירה, כשבעים אלף נפש.

את ממדי השואה קשה מאוד לסכם במשפטים ספורים. פרט לשואה של יהדות פולין, שואת יהדות הונגריה היא הטוטלית ביותר. אם נביא בחשבון את התפקיד שמילאו היהודים בחברה ההונגרית, הרי האבידה ההיסטורית טוטלית עוד יותר. תשעים אחוז מהיהודים נספו, חמישים רבנים מתו יחד עם קהילותיהם, ואילו חמישים אחרים עזבו את המדינה מיד אחרי השואה. יותר ממאה סופרים ועיתונאים נספו, וכן כמה תריסרים של אמנים מחוננים. כתבי-עת יהודיים, עיתונים, שנתונים, ארגונים תרבותיים ופדגוגיים, וגם רובם המכריע של מוסדות החינוך, לא קמו עוד לתחייה. רק הקהילות המקומיות, שנותרו מיותמות, התארגנו מחדש, אך על איזה בסיס? בהונגריה, שהיתה נתונה יותר ויותר להשפעה הסובייטית, פעלו תאים קומוניסטיים אפילו במרכזי הקהילות.

תעתועי ההיסטוריה

כאמור, מספר היהודים הגדול ביותר, יחסית, שנשארו לכודים בעיר הבירה, הם ששרדו את השואה. אלו היו ברובם יהודים שנמנו עם השכבה המתבוללת והתגוררו בעיר הבירה. להם גם היה הסיכוי הרב ביותר להסתתר ולחיות תחת ניירות מזויפים. הרוב המכריע בקרב הקורבנות ההונגרים-יהודים היו שומרי מסורת. חלקם הגדול התגוררו בכפרים ובעיירות הקטנות תוך כדי שיתוף כלכלי, תרבותי ולשוני עם החברה ההונגרית. נוסף על אלה ששרדו בגטו בודפשט, כ-120-100 אלף יהודים חזרו ממחנות הריכוז בפולין, בגרמניה ובאוסטריה. אלה ששרדו עזבו את המדינה בשני גלים, בין השנים 1945 ל-1948, והיגרו בעיקר לישראל, לארצות-הברית ולקנדה. מי שלא העזו לחפש מולדת חדשה מיד בתום המלחמה, ניצלו את המהפכה של 1956 כדי לעזוב את המדינה. עזב כל מי שביקש לחיות חיים דתיים. אמנם, גם במשטר הסטליניסטי הפראי ביותר פעלו ישיבות, ומי שרצה לשמור שבת ואת החגים היהודיים יכול היה לעשות כן. בניגוד לדעה הרווחת זה התאפשר, אבל מי שנהגו כן היו צריכים להיות מוכנים לכך שהדיקטטורה הקומוניסטית תדחף לשולי החברה את כל מי שנשאר נאמן לזהות דתית כלשהי, כולל הזהות הנוצרית. גם הציונים עזבו, וכל אלה ששנאו את הקומוניזם, ואלה שלא היו מסוגלים להמשיך לחיות במקום שבו עברו את השואה.

מי נשארו בהונגריה? אנשים שהאמינו בביאת המשיח החדש, הקומוניזם. חשוב לזכור כי כמעט כל יהודי מזרח אירופה ששרדו ניצלו בזכות כיבושי הצבא האדום. ונשארו גם אלה שבנפשם, או בתוקף בתפקידם ומקצועם וכמובן, גם מפאת גילם, היו כל-כך קשורים לשפה ההונגרית ולתרבותה, עד כי לא ראו כל אפשרית של פרידה מהן, ולכן – מתוך שכנוע פנימי או מתוך חוסר ברירה – הפקידו גם הם את גורלם בידי המשטר הקומוניסטי. אין ספק שיכלו להתנחם בעובדה שנידוי האנשים, השפלתם, שדידתם, כליאתם, ובמקרים מסוימים גם הריגתם, לא נעשו בשל מוצאם היהודי אלא בשל מוצאם המעמדי, ולכן גם היה יותר קל להשלים עם מעשי הזוועה האלה.

עד 1945 לא הורשו היהודים לקחת חלק בשלטון הפוליטי והמִנהלי. תעתועי ההיסטוריה הנוראים, אם אפשר לומר כך, נתנו דווקא בתקופה זו לשארית הפליטה של העם הזה – שהרגו בו, השפילו אותו, נטלו ממנו את העילית האינטלקטואלית – שלטון ללא מצרים. נדיבות קטסטרופלית זו באה להם מידי הכובשים הסובייטים. כמעט את כל המפנה הקומוניסטי בהונגריה, שבשנים הסטליניסטיות האכזריות שוב איבדה את עצמאותה, הנהיגה מערכת יהודית. כמעט כולם בצמרת השלטון היו יהודים, וגם בדרגי הביניים, בייחוד בשירותי הביטחון שנודעו לשמצה (AVH, מעין קג"ב הונגרי קומוניסטי), אחוז היהודים היה גבוה.

כאשר אנחנו מונים את בעלי המוצא היהודי במשטר הקומוניסטי בהונגריה, אנחנו מוכרחים לחדד את ההגדרה, שהרי קביעת העובדה הנייטרלית לכאורה – מוצא – מכסה על אקט של הינתקות. הינתקות משרשרת בת אלפי שנים, מהמוצא, עם כל מה שהוא מסמל, כי "להיות יהודי" כרוך ברציפות עתיקת יומין. הניתוק מקיום בן אלפי שנים הוליד ספקות, לבטים, מאבקים וגם צידוק עצמי, ובמקרים קיצוניים, שלא היו נדירים, גם שנאה עצמית. משמע, מדובר בניגודים, אם גם בגוונים שונים.

עם איבוד עצמאותה של המדינה והתפוררות עילית המנהיגות המסורתית נוצר מצב היסטורי שבו הציעו ליהודים, בתמורה להתכחשות טוטלית לזהותם, תפקיד מוביל במישור החברתי ובמישור הפוליטי. יש להדגיש: אפשרות כזו הוצעה אך ורק ליהודים שהיו מוכנים להתכחש למוצאם. לא דובר בתהליך אטי של התרחקות מהדת, אלא בהכרעה ובהתייצבות בעמדה הנגדית. ההיאחזות בתקווה לאחר הייאוש העמוק, הזעם הרב והרצון לנקום הניעו צעירים רבים להצטרף לשירותי הביטחון, שם ביקשו לנקום, במסגרת חוקית, את רצח משפחתם.

גם במשטר שחתר באופן האכזרי ביותר לשוויוניות ולהאחדה חברתית מוחלטת לא נעשו היהודים פועלי חרושת ואיכרים. לשווא הרגו בהם, הגלו או אילצו אותם להגר, לשווא שדדו את הבורגנות היהודית, את שכבות הביניים, את האינטליגנציה; היהודים שנותרו בחיים חזרו גם במשטר החדש למעמד שבו החזיקו אבותיהם. תחום התחרות האמיתי נחשב הקבלה לאוניברסיטה, שכן הדיפלומה שנרכשה שם נחשבה בחברה זו להון הקונברטבילי ביותר, שאפשר לעשות בו קריירה פוליטית ומקצועית כאחד. מה עוד, שמספר המקומות באוניברסיטה היה מוגבל, כי החברה הסוציאליסטית הכשירה אינטליגנציה רק במספר שיכלה לספק לו עבודה. אף כי אחרי מהפכת 1956 לא יכלו היהודים לתפוס את העמדות הפוליטיות הרמות ביותר, בעלי מוצא יהודי יכלו, וגם תפסו, עמדה חשובה בחיי התרבות, במדע ובמנגנון המדינה הבכיר. הם ייצגו את שכבת המנהיגות של "הבורגנות הסוציאליסטית".

למעמד זה, לשלווה זו, נשקפה סכנה עם חילופי המשטר ב-1989.

סוד כמוס

מספר היהודים בהונגריה כיום מוערך במאה אלף. נתון זה, שהיה כרוך בהליכים סטטיסטיים (הוא מבוסס על מספר האנשים שהגישו בקשות לפיצויים מהמדינה ההונגרית, היות שאחרי 1945 לא נרשמו בתעודות הזהות מוצא ודת של האזרחים), הוא אמיתי ווירטואלי בו-זמנית. מנהיגים ומוסדות יהודיים תחת המשטר החדש, שרוצים לתת לגיטימציה לחשיבות אישיותם ולשליטתם, מזערית ככל שתהיה, מבקשים להסתמך על מספר זה, ואף על מספר גדול יותר, כדי לזכות בהצלחה. אבל בפועל לא נראה שיש יותר מ-6,000-5,000 יהודים. דווקא על רקע בעיות הלגיטימציה, הנתונים המצויים בקהילה היהודית הם סוד כמוס. למשל, מהו מספר האנשים שמשלמים מס-קהילה? מהו מספר האנשים שפונים לקיים טקסי נישואים וקבורה דתיים יהודיים? מהו מספר טקסי הבר-מצווה שמקיימים במדינה? מהו מספר האנשים שמבקרים בקביעות בבית-כנסת או נוטלים חלק כלשהו בחיי הדת? ומהו מספר האנשים הנוטלים חלק פעיל בחיי התרבות, בחיים הציבוריים והחברתיים שאינם דתיים? כמובן, על כך אין נתונים, ואינם יכולים להיות, אבל על-פי נסיוני במשך 12 שנה כעורך של כתב-עת וכמו"ל, איני מעריך מספר זה ביותר מאלפיים. סוד דומה אופף גם את נתוני הסוכנות. אפשר לשמוע שבמשך עשר השנים האחרונות עלו אלף איש, אלא שלפחות 80% (!) מהם חזרו להונגריה אחרי שנים אחדות.

האנטישמיות ככוח פרלמנטרי

ומהו מספר האנטישמים? זו"השאלה היהודית" האמיתית. אין הכוונה לתת-תרבות האנטישמית הגלויה: שבועונים אחדים שיוצאים, דרך אגב בכמה רבבות עותקים, כמה קבוצות של גלוחי-ראש, על-פי הדוגמה הגרמנית, התארגנויות ניאו-נאציות אנטישמיות שנותנות דרור ליצריהן במגרשי הכדורגל, ואפילו "פולקלור חדש" של ביטויים נאציים, כמו "שילכו לאושוויץ!", שלא נשמעו בעבר. ועכשיו כבר יש גם מפלגה פרלמנטרית בשם 'מפלגת החיים ההונגריים והצדק', היוצאת במצע אנטישמי פחות או יותר. כל אלה פועלים בגלוי. החוקים ההונגריים ומערכת המשפט ההונגרית, שהם הרבה יותר "ליברליים" מאלה המערב אירופיים, אינם מאלצים איש להסתתר. אבל אותו המון, שבמידה זו או אחרת נוטה לאנטישמיות, ואשר ניסיון ישן או חדש כלשהו עלול להביא אותו לידי התנהגות אנטישמית, הוא אלמוני ולא מוכר. נשאלת השאלה, באיזו מידה השתנתה החברה בהונגריה מאז 1944, כאשר בהליך של חקיקה גלויה לחלוטין ובצעדי מִנהל ממלכתיים שילחה את יהודיה לאושוויץ.

האנטישמי – או מי שברגע נתון עלול להיות מושפע בקלות מאנטישמיות, ואשר איננו יודעים דבר על אודותיו – הוא אזרח בעל זכות בחירה, ובאמצעות האזרח הנקרא אחת לארבע שנים להשתתף בקרנבל הבחירות, אפשר להגיע לשלטון. את חסדיו של ההמון האנטישמי ביקשו גם השותפים הפוליטיים בהונגריה מיד אחרי חילופי המשטר. בהתגוששות הפוליטית שהלכה וגברה, אף כוח פוליטי לא ויתר על הקלף היהודי; במקום זה ויתרו על היהודים. על-פי חישוב מתימטי הגיוני זה – שיש יותר אנטישמים מיהודים – מפלגות הימין ויתרו עליהם, כשהן עושות הנחות להשקפות אנטישמיות ולאישים אנטישמים. שני הכוחות הפוליטיים האחרים – הסוציאליסטים והדמוקרטים החופשיים, מפלגות של "הבורגנות הסוציאליסטית" – מנסים לזרוק את הקלף היהודי בפרצוף יריביהם על-ידי החנקה תוקפנית של כל חשיפה פוליטית וכלכלית (פיצויים) של "השאלה היהודית". רק בנקודה אחת הם מוכנים להשאיר את ההיסטוריה היהודית על אש קטנה, וזאת כדי להטביע במחנה היריב – עם סיבה או בלעדיה – את חותם האנטישמיות.

הונגרים לא מאמינים

מה שנקרא "הרנסאנס היהודי", שצץ או החל באמת תוך כדי שמחת שינוי המשטר, לא היה פרי של שאיפה טבעית שנבעה ממעמקים ולא של תביעה, אלא תוצאה של חרדה ושל אילוץ שנבע ממנה. כמו בבדיחה המפורסמת: בחצר הקסרקטין בבריסל צורח הרס"ר: פלמים לכאן, וַלוֹנים, להסתדר בשורה שם! כהן: והבלגים? עם שינוי המשטר הסירה החברה ההונגרית את כתונת הכפייה הסוציאליסטית, והחלה על בסיס התפישה הרעיונית הישנה בארגון-מחדש של מוסדות החברה, התרבות והאמנות. רובם של אלה היו קשורים בדתות הנוצריות השונות ובמגמותיהן. להונגרים שלא היו נוצרים, על אחת כמה וכמה ל"הונגרים לא מאמינים", שוב לא היה שם מקום. משום כך, בעיני רוב האנשים ממוצא יהודי, בחירה ביהדות כביטוי לזהות שיש בה סיפוק ואפשרות של קיום מסגרות נתפשה יותר כמוצא של חוסר ברירה מאשר כפרס בלתי צפוי. את הבסיס, כמובן, לא הם הניחו אלא קבוצת יהודים רופפת, שבין חבריה היתה תסיסה עוד לפני שינוי המשטר. הייתי כותב, קבוצת עילית, אילולא היתה המלה קשורה קשר אסוציאטיבי לרמה האינטלקטואלית. חלק מקבוצה זו, שלפי ההערכה, מספר אנשיה לא עלה על מאה, הרכיבו יהודים שביהודים שבדרך נס נותרו בחיים. יש לציין במיוחד את הרב טמאַשרַי, שבעבר יצא באומץ-לב נגד הנהגת הקהילה וקיים באופן לא לגאלי שיעורי תנ"ך, ואחר-כך שיעורי תלמוד, וגם ייסד תלמוד-תורה. קבוצת הלומדים, שמנתה כארבעים איש, היא הגרעין שממנו צמח ארגון התרבות היהודי. לאט-לאט הצטרפו אליהם יהודים נוספים. אליהם הסתפחו, למרבה הצער, בעלי מוצא יהודי שמסיבה כלשהי לא הצליחו להתקדם בתחום המקצועי, על אף שכל המקצועות היו פתוחים בפני היהודים, ושכנעו את עצמם שהסיבה לאי-הצלחתם היא מוצאם היהודי.

לא שחרור, אלא פחד והססנות הולידו את העולם היהודי החדש: את מוסדות החינוך (שני בתי-ספר תיכון חדשים, נוסף על זה הקיים), את בית-התרבות, וקודם-כול את מה שמכונה המנוע העיקרי של "הרנסאנס היהודי", את ההתאחדות התרבותית היהודית-הונגרית, שעם היווסדה ב-1989 נדמה היה שהיא מבקשת להמשיך בהיסטוריה היהודית-הונגרית. את השאיפה הזו ביטאו באופן פיוטי שתי מחוות בעלות ערך סמלי. מספרו של החבר הראשון בהתאחדות היה 600,001, רמז לכך שהיא רוצה למלא בחברה ההונגרית את מה שהשואה קברה תחתיה, וגם להמשיך את ההיסטוריה בשם אלה שנספו בשואה. בסיום טקס הפתיחה שרו, בצד ההימנון ההונגרי, גם את "התקווה", ומזה ניתן היה ללמוד לא רק על הסולידריות עם ישראל אלא גם על הגדרתם את עצמם כעם.

חרף ההתכתשויות הנוראות, גלי הזוהמה והתחבולות המושחתות, חילופי המשטר בהונגריה נעשו ללא שפיכות דמים ואף ללא אלימות פיזית. במבט מבחוץ יש להעריך זאת כהישג כביר. משמע, ההונגרים לא הקדיחו את התבשיל כמו רבים אחרים, וכמו שרבים חשבו שיעשו, בייחוד היהודים ובעלי המוצא היהודי, שנסיונם היה המר ביותר. כאשר נעשה ברור שהמשטר מתייצב מחדש, דעכה גם ההתלהבות היהודית התרבותית. כנראה, לא היה להתלהבות זו כוח משיכה אותנטי, מפני שרבים עזבו את הארגונים היהודיים ואת השותפות הציבורית, שסיפקו מפלט זמני. בבתי-הספר היהודיים, שהתמודדו כל הזמן עם בעיות קיום עקב קשיים כספיים, נפתחו פחות ופחות כיתות, ההתאחדות הפכה למקום מפגש של סופי-שבוע, ופחת גם מספר הקונים של ספרים וכתבי-עת בנושאים יהודיים. עד מהרה נעלמו מהעיתונות ההונגרית התרבות היהודית, ההתעניינות בישראל והסולידריות איתה.

הנמנים עם שכבת בעלי המוצא היהודי סברו שימצאו את הביטחון והיציבות שהם מבקשים בממסד השמאלי-ליברלי. גם העובדה שהונגריה, עם ההונגרים ההפכפכים שלה, נשארה רק זמן קצר ביותר ללא ביקורת נאותה, הרגיעה אותם. אחרי שהיתה נתונה לחסותה של ברית-המועצות, היא תמרנה את עצמה בחופזה אל מתחת למטריית הגנה בקוטב הנגדי. מאז 1998 הונגריה חברה בנאט"ו ובקרוב תהיה בין המדינות הראשונות במזרח אירופה, שבעבר היו חלק מהגוש הסובייטי, המועמדות לחברוּת באיחוד האירופי (מן הסתם, גם בזכות חילופי המשטר הכמעט-חלקים). השותפות של המדינות הדמוקרטיות במערב אירופה (הגלובליזציה שלהן) אף משמשת ערובה טובה יותר לזהות היהודית של היהודים בהונגריה, שלא יסבלו מבעיות בגין מוצאם (מעמדה של ישראל בין כה וכה הולך ונחלש מכל הבחינות, היא אפילו יצאה מהאופנה). הם אלה שיקטפו את הפירות הכלכליים של האינטגרציה האירופית, שהרי בתהליך זה יוחזר להם, עם ריבית, ההון של המקצועות שרכשו ושל הקשרים שיצרו בזמן השלטון הקודם.

להדגמת התהליך, שנראה כבר בלתי הפיך, אצביע על התייחסותם של בעלי המוצא היהודי לשאלת זהותם. אִשׁטוַון סַבו הוא במאי הסרטים ההונגרי היחיד שזכה בפרס האוסקר, ואחד האנשים הנערצים והמכובדים ביותר בקרב האינטליגנציה ההונגרית. ואף על פי כן, האינטליגנציה בעלת המוצא היהודי ביקרה אותו קשות על כך שבסיום סרטו "סאנשיין", סאגה של משפחה יהודית במשך חמישה דורות, מחליט הגיבור הראשי, גם אם לא בהדגשת-יתר, להחליף את שמו ששונה להונגרי בחזרה לשם היהודי המקורי. דרך אגב, תופעה זו נפוצה לא רק בקרב היהודים פליטי השואה, אלא גם בקרב המיעוט בעל המוצא הגרמני בהונגריה. גם אני עצמי הרהרתי רבות בכך שעלי לשנות את שמי ואילולא היה קשור בפרבר בשם זה (קובַאנָה, בבודפשט), בבית-הכנסת במקום, שהפכוהו לבית-תפילה נוצרי, ובמקור של זהותי היהודית החלשלשה, הלוא הוא זכרה המשמעותי כל-כך של סבתי שהתגוררה בפרבר "הקובַאנַאִי", אכן הייתי עושה זאת.

כתשעים אחוז מהעיתונאים ההונגרים הם "ממוצא יהודי". על רקע ההתגבשות של קבוצות כוח בעלות שררה, הקול של בעלי "המוצא היהודי", אינו משתמע לשתי פנים: "אנחנו אלה שנגיד מיהו אנטישמי. אנחנו אלה שנגיד גם עד מתי תתפשט התרבות היהודית ולמען מי, ואנחנו אלה שנגדיר את אמיתותה של ההיסטוריה היהודית, ובייחוד את מידת פרסומה: כן, גם זאת. כליזמר, חמין, שואה. או.קיי. לא יותר מזה!".

אם לפני כעשור היתה תקווה ממשית לפריחת חיים יהודיים חדשים בהונגריה, הרי שכעת היא התפוגגה. אנשי הרוח היהודים, המזדהים עם יהדותם ואינם תפקידם??? להתבולל, פשוט עזבו. ועם זאת, למרות הניסיון של קול??? בעלי "המוצא היהודי" לברוח מיהדותם, הרי שהחברה ההונגרית אינה מאפשרת את ההיטמעות השלמה. לא בשואה, אלא כאן ועכשיו, הגיעה ההיסטוריה היהודית-ההונגרית לנקודת שבירה.

זהו אפוא המאזן הנוכחי של מאבקי העשור האחרון.

כמו כל אנשי דורי, גם אני גדלתי במשפחה מתבוללת. במידה רבה אני מייצג את היהודים שעליהם נסב המאמר. אבי חזר לבודפשט, עיר מולדתו, ב-1945 מברגן-בלזן. הוא היה אז בן עשרים ואחת, והיה לעיתונאי. כמעט כמו כולם, הייתי מארקסיסט. עם האכזבה הגדולה מהקומוניזם "האמיתי", חיפשתי דבר-מה אחר, שהרי אי-אפשר לחיות בלי איזו אידיאה מנחה. היהדות לא היתה אפשרות של ממש, כי הרי איש לא סיפר לי עליה דבר. בבית-הכנסת נראו אנשים זקנים ועצובים, והקירות המלוכלכים לא נתנו חשק להיות יהודי. לא מצאתי שום דוגמה שהיה בכוחה למשוך את הצעיר האינטלקטואלי שהייתי. לאחר סיום לימודי המשפטים באוניברסיטה פרסמתי מפרי עטי כפרילאנסר בעיתונים שונים, ואף כתבתי מסות שראו אור בשני ספרים. עסקתי במאמריי בכתיבה, בספרות ובמוסיקה. הרביתי לכתוב על אנשי תרבות-שוליים צעירים, בעיקר מוסיקאים. בראשית שנות השמונים, אף שזכיתי להכרה כעיתונאי וכמסאי, ביקשתי לעזוב את הונגריה. דווקא משום שזכיתי להכרה ומאמריי זכו לתהודה, קיבלתי מהשלטונות אישור לעזוב. במשך שנתיים הסתובבתי במרוקו, בתוניסיה, במצרים, שהיתי חצי שנה בפאריס, ובפינדלנד עלה על דעתי לנסוע לישראל. הגעתי לביקור קצר ומצאתי את עצמי חי כאן חצי שנה כבעל תשובה. גיליתי שכדי להיות סופר טוב אין ברירה אלא לחזור למקורותיך-שלך. השינוי במשטר בהונגריה העניק לי תפקיד חדש כמתעד יהדות הונגריה בשעתה האחרונה. ערכתי ראיונות ארוכים עם זקנים יהודים, וחלקם פורסמו כספרים. כמו כן, אני העורך ראשי של רבעון לתרבות יהודית הרואה אור בבודפשט זה אחת-עשרה שנה. אפשר לומר שאני חלק מההיסטוריה שעליה אני כותב.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 4: "אין לאן לברוח". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יאנוש קובנאי הוא אינטלקטואל יהודי-הונגרי ועורך כתב העת "עבר ועתיד"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה